המועצה הדתית רחובות

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל''
עתה לאחר מעשה העגל בתור הקדמה למשכן היה דרוש שיהיו בני ישראל נקהלים ומלוכדים כאיש אחד. מכיוון שהיה אפשר לעשות את המשכן רק על ידי ליכוד כל ישראל. שכן עד למשכן היו הבמות מותרות וכל אחד היה רשאי לעשות לו במה בכל מקום שרצה ולהקריב עליה קרבנות. אבל לאחר הקמת המשכן נאסרו במות של יחידים והכל חייבים היו להביא קרבנותיהם למשכן. הרי נועד איפוא המשכן להסיר מקרב ישראל את כל הבמות הבודדות ולרכז את העם כולו במקום אחד, אם כן הלא היה ה''ויקהל'' מטרתו האמיתית של המשכן וממילא גם ההקדמה המתאימה לו.. וכיוון ששבת גם היא מהווה כוח ליכוד וריכוז לכל ישראל נאמרה מיד לאחרי זה מצות שבת, כדי לבצע על ידה את ''ויקהל'', הנחוץ כל כך למלאכת המשכן. (מתוך מעיינה של תורה) המלבי''ם כותב בספרו ''ארץ חמדה'': במתן תורה בסיני התאחדו כל בני ישראל, ככתוב: ''ויחן שם ישראל נגד ההר'' (י''ט, ב), ודרשו על כך חז''ל: כאיש אחד, בלב אחד. אולם כשחטאו ישראל בחטא העגל, נתפרדה החבילה והשטן המקטרג גרם לפרוד ולמחלוקת בקרב שבטי ישראל. והנה ידוע, שהקמת המשכן נועדה, בין השאר, לכפר על חטא העגל של ישראל משום כך השתדל משה להקהיל ''את כל עדת בני ישראל'', בשעה שהודיע לעם על מלאכת המשכן, כדי להחזיר בכך את העטרה ליושנה ולהשיב על כנה את אחדות ישראל כבימי מתן תורה. (מתוך פרפראות לתורה).

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת (לה-ב)
לכאורה, היה צריך הכתוב לומר "ששת ימים תעשה (ת' בפתח) מלאכה", שהרי האדם הוא העושה את המלאכה ואין המלאכה נעשית מאליה?
אולם כבר לימדונו חז"ל, שמזונותיו של האדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והאדם בהשתדלותו החיונית יוכל להשיג רק מה שנקצב לו בלבד. ואם יחשוב האדם שההצלחות וההישגים תלויים במידת השתדלותו, ויוכל אף לקחת משל חברו, הרי שטועה הוא בכך טעות גדולה. בגלל טעות זו ישנם רבים שעושים השתדלות רבתי מעל למותר, במחשבה שביכולתם עי"כ להשיג יותר ויותר, ועושים זאת על חשבון התפילות, או חלילה עושים השתדלות לא על פי דרך התורה ונכשלים בגזל וכדומה. ואף שלפעמים נראית כביכול השתדלות זו בשבת ויו"ט מועילה עד שעובדים וחושבים שיוסיפו עושר, הרי שכבר הרבה עשו כך וחדלו ע"י שהבינו שאין בכך כל תוספת שכר אלא להיפך, נזק והוצאות בלתי צפויות ניחתו עליהם. זוהי כוונת הכתוב "ששת ימים תעשה (ת' בצירי) מלאכה" - המלאכה נעשית מאליה, ואנו רק עושים השתדלות של יהודי מאמין, אין השתדלות זו עושה אלא מבצעת מלאכות שייעשו גם בלעדינו, ובדרגה שבה אנו נמצאים יש לה צורך להשתדלות זו עדיין. וממילא יכול האדם לנוח בשבת ולא להיות מוטרד כלל ועיקר, כי בוטח הוא שכל מה שצריך להיעשות יעשה, על כן מצווים אנו לשמור את השבת ולשבות בה ממלאכה. שכן בכך מוכיחים אנו שגם בשביתתנו יוכל העולם להמשיך ולהתקיים. אולם מי שלא זכה לכך אין לו מנוחה בשבת, ומנסה הוא לעשות השתדלות אף בשבת. על פי זה אפשר להבין את דברי המשנה האומרת: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", פירוש הדבר: כשהאדם נותן נדבה או גמ"ח הוא בסה"כ צינור המשמש להעברה, אבל אין הוא נותן משלו כלום, כי "לה' הארץ ומלואה" והכל שלו, כך הדבר לגבי אלו שמענגים את השבת אין הם מענגים משל עצמם אלא משל הבורא ועל כן נאמר: "שבת שבתון לה'". יתירה מכך, השבת לא רק שאינה גורמת הפסד חלילה, אלא "היא מקור הברכה", ושומרי השבת רואים ברכה מרובה בכל מעשי ידיהם. ואל יחשוב האדם שייגרם לו איזה שהוא נזק אם ישבות ממלאכה בשבת. יש אדם הרואה את חברו עובד בשבת ולכאורה "שכרו הרבה מאוד", אולם זה רק למראית עין! כיון שכל מה שנקצב לאדם לקבל יקבל. ולא יועיל לו כלל אם יעבוד בשבת אף לכאורה אם יראה ממון רב מכך. יש להקב"ה דרכים להחסיר ממון זה בדרכים שונות ומגוונות - מס הכנסה, רפואה ושאר הוצאות מיותרות... האדם צריך להאמין שאכן כך הם פני הדברים!

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (ויקהל לה-ג)
בתקוני הזוהר (תקון מ"ח) כתוב: "האי כל מאן דכעיס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום" דהיינו: כל הכועס כאילו מבעיר אש גיהנום חס וחלילה, וזה אחד מהאיסורים של הבערת אש בשבת, ולא רק בשבת אסור לכעוס אלא בכל עת ובכל שעה. ורבנו האר"י זכרונו לברכה הזהיר רבות על הכעס, ואמר שכל הכועס הוא טורף נפשו באפו, ומחליף נשמתו בסטרא אחרא חס וחלילה, ואף על פי שעשה את כל התיקונים, הכעס מכריע לרעה. בתורתנו הקדושה מצינו שמשה רבנו, עליו השלום, כעס שלש פעמים. בראשונה כשהזהירם משה שלא ירד מן בשבת, ואף על פי כן יצאו מן העם ללקוט. בפעם השניה, כשנשלחו בני ישראל למלחמת מדין, והחיו את הנקבות בזה צעק משה ושאל: "החייתן כל נקבה" וכן בפעם השלישית, כאשר אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהנים אכלו מן החטאת, שלא במקום הקודש. אף על פי שכעסו של משה רבנו, עליו השלום, היה לשם שמים ובצדק, אף על פי כן נענש. לשיטת הרמב"ם, זו היתה סיבת עונשו של משה רבנו. ורבנו הבן איש חי זיע"א, פרש את מאמר רבותינו: "רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו", בספרו "בן יהוידע" פסחים (קיג) שכל המצות והעברות שאדם עושה נכתבות בקוי היד, אך כאשר כועס חס וחלילה מאבד מצותיו ולא עלתה "בידו" אלא רגזנותו. פעם בא תלמיד ותיק לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל, וראהו עצוב. שאל את רבו: מפני מה נפולות פניו? ענהו הרב זצ"ל, שחטא בעוון הכעס, חזר התלמיד ושאל: וכי הרב פגע במישהו? ענהו הרב זצ"ל, "שכל ההקפדה והכעס היו בלב ולא בחוץ, ועל זה הוא ודאג, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, וצריכים להיזהר מאוד מכעס הלב, ומכעס הפנים. והמגיד הזהיר פעמים רבות את מרן רבנו יוסף קארו זיע"א, שלא לכעוס אפילו לדבר טוב, משום שמסוגל להגרר לדברים אחרים.

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לה- ל)
אם רוצים למנות פרנס על הציבור יש לימלך בציבור תחילה, לראות אם דעתם נוחה מן הפרנס הזה שהולכים להעמיד עליהם. והקב"ה אמר למשה שהממונה על מלאכת המשכן יהיה בצלאל, שעל פיו יתנהגו כל הענינים, ועכשיו נמלך משה עם ישראל ואמר להם ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וגו', האם דעתכם נוחה ממנו. ענו ישראל ואמרו, אם הגון הוא בעיניך ובעיני הקב"ה שבחר בו מבין כולנו, ודאי הגון הוא. אמר להם משה לישראל, דעו, אע"פ שכולכם חכמים ונבונים, בכל זאת בחר הקב"ה בבצלאל שהוא יהיה הממונה על המלאכה, לפי שרוצה הקב"ה לפרוע לו שכר זקנו חור שמסר נפוש על קידוש השם ונהרג ובלבד שלא לעשות העגל. וזהו שאומר הכתוב בצלאל בן אורי בן חור למה בחר הקב''ה בבצלאל, מפני שהיה בן אורי בן חור. ועוד, לפי שהוא בצלאל משבט יהודה שעשה קידוש השם יותר מכל השבטים, שהיה הראשון שקפץ לתוך הים כשהיו ישראל צריכים לעבור בתוכו.


''אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה'' (לח - כא)
רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל. (רש''י)

כידוע, שאילו היה משה רבנו נכנס לארץ ישראל, לא היו ישראל חוטאים ולא היה בית המקדש נחרב. אך מכיון שנסתלק משה במדבר, בעטיו של חטא מי מריבה (שאמר לבני ישראל: ''שמעו נא המורים''), ולא נכנס לארץ ישראל, לא זכתה זו לקיום נצחי. זוהי כוונתו של הפסוק: ''אלה פקודי המשכן...אשר פקד'' לפיכך נתמשכן בית המקדש (שאף הוא קרוי משכן) ונפקד אחר כך (מלשון חסרון, כמו ''ולא נפקד ממנו איש'') – משום ''על פי משה'' – מפני שלא נכנס משה לארץ ישראל בגלל החטא שנכשל בפיו... (תורת משה).

''אלה פקודי המשכן'' (לח - כא)
אליבא דאמת לא היה כל צורך בעריכת דין וחשבון זה, אלא ''אשר פקד על פי משה'' – משה רבנו דרש זאת, כדי לקיים ''והייתם נקיים מה' ומישראל'' – שמא יעלה ברצונו של מישהו לדעת, מה נעשה בכל הכסף שנתרם למשכן...(אור החיים).

לפיכך מסר משה דין וחשבון רק על הכסף ולא על הזהב (גם האבן-עזרא מתעכב על כך בתור קושיא), משום שהכסף בא ממחצית-השקל שנתנו כל ישראל כמס חובה, והבין משה שבין כל ישראל יימצאו אי אלה אשר ידרשו חשבונות ויטילו חשדות; אבל הזהב הרי ניתן בתור נדבה רק על ידי נדיבי-הלב, ובניהם לא היה מקום לחשוש לחשדנים ולדורשי חשבונות...(אבן יהונתן).

נשאלת איפוא השאלה, מדוע מסר משה דין וחשבון על הנחושת, שגם הוא ניתן בתור נדבה?
משיב על כך העולם: משום שדוקא הממעיטים לתת – נחושת – דורשים חשבונות יותר מן המרבים לתת... הנותנים צרי-העין מבקשים תמיד טענות וחשדות, כדי למצוא אמתלא שלא לתת יותר...

''אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה'' (לח - כא)
הזוהר הקדוש מקשה, לשם מה בכלל מנו את הכסף, והלא אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין? ומשיב על כך, מכיון שהכסף נמנה על ידי משה רבנו יכולה היתה הברכה לשרות עליו גם כשהוא מנוי.

זהו איפוא פשוטו של פסוק'': ''אלה פקודי המשכן'' – מנו את נדבות המשכן, אף על פי שבדרך כלל אין הברכה שורה בדבר מנוי, משום ''אשר פקד על פי משה'' – שהמנין נעשה בידי משה ולכן היתה הברכה יכולה לשרות גם בדבר מנוי. לפיכך אומר המדרש: ''איש אמונים רב ברכות – זה משה'' – מכיון שמשה רבנו, איש האמונים, הוא היה המונה, לכן ''רב ברכות'' – אף כי היה זה דבר מנוי... (ספרים).

מה טעם ''אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין''? משום שהברכה היא כוח פנימי של קדושה, והקדושה מחבבת רק צניעות וסתר. דבר גלוי ומנוי כבר שולטים בו כוחות חיצוניים רעים ואין הברכה יכולה להגיע אליו. ברם, כאשר המנין נעשה בכוחו של משה רבנו, שעליו מעידה התורה: ''בכל ביתי נאמן הוא'', הרי מצוי כאן כוח האמת ובמקום שיש אמת שם אין שליטה לשום כוחות חיצוניים ורעים. לחיצוניות יש שליטה רק במקום בו השקר מצוי... (הגה''ק מסוכטשוב ז''ל).

''מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן'' (לח – כז)
מאת אדנים היו למשכן ומאה ברכות צריך אדם מישראל לברך בכל יום. כשם שהאדנים היו יסודות המשכן, כך גם הברכות הן יסודות הקדושה בכל אדם מישראל. ''אדן'' הוא מלשון אדנות – על ידי הברכה מעיד האדם שהשם יתברך הוא האדון על כל הבריאה. מאה הברכות הינן ממילא מאה האדנים למשכן של כל אדם מישראל...(חידושי הרי''ם).

''ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים'' (לח – כח)
אמרו חכמינו, כי בשעת עריכת החשבון שכח משה בתחילה מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים, עד שנזכר כי עשה בהם ווים לעמודים. אפשר להבין את הכוונה שבדבר על פי מה שנאמר בספרים, כי עיקר שורש ישראל הוא שש מאות אלף נפש, שיש להן מקום באותיות התורה והיתה להן גם אחיזה במשכן. אשר ליתר בני ישראל שמחוץ למספר זה, שלא היה להם קשר אמיתי לתורה ולשורש ישראל, לא ידע משה בתחילה כיצד לצרפם אל הקדושה, עד שמצא להם עצה, שיתחברו אל הצדיקים – שהם עמודי העולם – ויתמכו בתלמידי חכמים. על ידי כך יהיו בבחינת ''ווים'' ל''עמודים, ויוכלו גם הם להשתייך אל הקדושה... (תורת משה).

כיוצא בזה, אך באופן אחר, אומרים בשם הרבי מקוצק ז''ל: משראה משה רבנו ששכח מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים, הבין מכך שכוונתם של הנותנים לא היתה טהורה ולשם שמים די הצורך, ותיקונם על ידי זה שחיברם לצדיקים, בבחינת ''ווים לעמודים''...

''ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה'' (לט – מב, מג)

את כפל הלשונות בפסוקים הללו אפשר להסביר בדרך זו: ''מלאכה'' פירושה: העבודה המעשית של המשכן, לעומת זה ''עבודה'' פירושה: הכוונות הנדיבות והטובות של ישראל בעת שהביאו את נדבותיהם לעבודת המשכן (''עבודה'' יכולה להיות גם בלב בלבד – ''איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה''.) בני ישראל עשו את העבודה שלהם – הבאת הנדבות – מתוך הכוונות הטובות והרציניות ביותר, כפי רצון הבורא – ''כאשר צוה ה' את משה''. אולם משה רבנו לא ידע מה היתה כוונתם הפנימית בשעת העבודה, עד אשר ראה את ה''מלאכה'' של המשכן והנה נשלם הכל בדייקנות מלאה, ללא כל מכשולים ומניעות, ממש ''כאשר צוה ה''' – הבין מזה כי ה''עבודה'' של ישראל היתה גם היא ''כאשר צוה ה'''... כפי שאמרו חכמינו על שליח צבור, שאם תפילתו היא כשורה ללא כל טעויות, הרי זה סימן טוב לשולחיו. זהו שאמרה תורה: ''וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה''' – הבין מזה כי ''כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את העבודה'', והוא הביע את קורת רוחו בברכה - ''ויברך אותם משה''... (תורת משה).

''ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד'' (מ – ב)
לפי המובא בספרים, היה כל מעשה המשכן דומה בכל פרטיו למעשה בראשית, וכשם שעל בריאת העולם אמרו חכמינו: ''עלה במחשבה בתשרי ונברא בניסן'', כך גם במשכן הביאו את הנדבות בתשרי – ממחרת יום הכפורים – והמשכן היה אז אצלם רק במחשבה, ואילו בראש חדש ניסן הוקם למעשה. (שיחות צדיקים) לפי המדרש כבר היתה כל מלאכת המשכן גמורה בעשרים וחמשה לחדש כסלו, ואילו למעשה הקימו את המשכן רק בראש חדש ניסן, אם כן היכן החזיקו את הכלים במשך שלושת החדשים? ברם, כל זמן שהכלים לא נמשחו בשמן המשחה עדיין לא הייתה קדושה עליהם, וממילא לא היתה כל חשיבות למקום המצאם; ואילו בשעה שמשחו אותם כבר היה המשכן מוכן. אף על פי כן הבין בצלאל, שיש לעשות תחילה את אוהל מועד ואחר כך את הכלים, בשאלו: ''כלים שאעשה להיכן אכניסם?'' (ראה רש''י בפסוק לח-כב) – משום שסבור היה שאם יעשה את הכלים תחילה יהיו גם נמשחים תחילה, ואחרי המשיחה הרי כבר היה צורך במקום להכניסם שמה. (הגה''ק ר' נתן אדלר ז''ל)