אבלות רקע והלכות

אבלות

כמעט בכל תרבות, עתיקה או מודרנית, קיימים מנהגי אבלות שהם בעצם מסורת שעוברת מדור לדור. מסורת כזו נועדה לעזור להתמודד עם הפטירה הכואבת ולכבד את זכרו של המת. ביהדות בעלת המסורות הרבות, ההלכה היא זו שמכתיבה מה יש לעשות מיד לאחר הפטירה ולאורך כל תקופת האבל. בדומה ליתר הלכות היהדות, יש הדואגים למלא אחר ההלכה באדיקות, בעוד שאחרים מקפידים רק על מנהגים מסויימים מתוך מנהגי האבל ביהדות.

ראשית, ההלכה היהודית מגדירה מי הם האבלים - אלו בעצם האב, האם, אח, אחות, אישה או בעל. תקופת האבל הראשונה, שהיא הזמן שעובר בין הפטירה לקבורה, נקראת תקופת האנינות ובני המשפחה האבלים נקראים אוננים. המנהג הראשון אותו יש לעשות מיד לאחר הפטירה הוא הדלקת נר נשמה או נר יזכור בבית בו עומדת המשפחה לשבת שבעה ולאחר מכן בבית הקברות עצמו נהוג לקרוע קרע קטן בבגד, לזכר חורבן בית המקדש ועם אותו בגד יש להישאר משך כל ימי השבעה.
גם בנוגע לטקס הקבורה עצמו, ההלכה היהודית מכתיבה מה מותר ומה אסור, קיימת חשיבות לקבור את המת ביום הפטירה ובירושלים אפילו קיים חוק האומר שאסור להלין מת, כלומר חל איסור להשאיר מת ללא קבורה במשך הלילה. ההלכה בנושא קבורה דתית גם קובעת איסור על קבורה בארון מתים ועל המת להיקבר עטוף בתכריכים לבנים כאשר הוא שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה. במהלך טקס הלוויה קוראים קדיש על המת וכמעט בכל העדות ביהדות נהוג לשאת הספד ולומר דברים לזכרו של המת, כאשר הלוויה בעצם נחתמת במספר תפילות לעילוי נשמתו של המת.
מיד לאחר תום מסע הלוויה מתחילה השבעה שהיא בעצם שבעת הימים שאינם כוללים את יום השבת, בהם יושבים האבלים בבית ומקבלים אליהם מנחמים. ניחום אבלים היא מצווה משל עצמה ביהדות. כפי שההלכה יודעת להחמיר בלא מעט תחומים, כך גם בשבעה, שבה אסור לאבלים לצאת מן הבית, לערוך פעולות שהיה נוהג לערוך בשגרה, או לעסוק בפעילויות שהנאה כלשהי בצידן. מעבר לכך, ביום הראשון לשבעה אסור לאבלים לאכול מן האוכל שלהם ונהוג כי קהל המנחמים עורך ארוחה לאבלים. בהמשך ימי השבעה על האבלים לשבת על הרצפה או על כסאות נמוכים.
בנוגע למנהגי אבלות ביהדות, כמו ביתר נושאי ההלכה, לעדות השונות ישנם מנהגים שונים. לדוגמא, עדות מסוימות נוהגות לכסות את המראות בבית בזמן השבעה וברוב העדות גם אסור להתרחץ משך כל שבעת הימים. אך כפי שכלל יהודי העולם אינם אדוקים באותה המידה, את כלל מצוות ההלכה הנוגעות למנהגי אבלות, ממלאים לרוב רק החרדים האדוקים. יהודים חילוניים לרוב ימלאו באופן כללי אחר המנהגים הקשורים בקבורה או מצבות וגם ישבו שבעה, אך לא ימלאו אחר האיסורים המחמירים יותר.
אחד מהמנהגים העיקריים לאחר תום השבעה הוא הקמת מצבה. רבים טועים וחושבים כי הקמת מצבות היא מצווה מהתורה, אך למעשה מדובר במנהג עתיק יומין ולא בחובה. בחלק מן העדות נהוג להקים מצבה כבר ביום השמיני, כלומר בתום השבעה, אך במרבית עדות ישראל נהוג להקים מצבה עד לכ- 30 יום לאחר הפטירה. לאחר הקימה מן השבעה ועד יום ה- 30 לפטירה חל איסור על האבלים להגיע לאירועי שמחה כמו חתונות או בר מצווה ונהוג כי הגברים במשפחה לא מתגלחים או מסתפרים. ביום ה- 30 נהוג לעלות שוב אל חלקת הקבר ולערוך טקס גילוי מצבה.
על פי ההלכה, במקרים של פטירת אב או אם, מנהגי האבלות ממשיכים גם לאחר יום השלושים ועד יום השנה לפטירה. במשך השנה הזו אסור לאבלים להגיע לאירועים משמחים כמו חתונות או מסיבות ובעדות רבות נהוג לאמץ את המנהג גם כאשר מדובר בפטירת בן משפחה אחר ולא רק אם או אב. כלל מנהגי האבלות ביהדות וגם בדתות אחרות נועדו בעצם לסייע למשפחת הנפטר, האבלים, להתמודד עם תקופת האבל ולא להמשיך ולשאת את הצער הלאה בהמשך חייהם.

הלכות אבלות – מתוך ילקוט יוסף

סימן יד - חובת האבלות - על מי צריך להתאבל, ומי הם החייבים באבלות

א. אין נוהגים אבילות אלא על שבעה קרובים, ואלו הם: אביו, אמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו ואשתו. שכל אלו נחשבים כקרובים שהכהן רשאי ליטמא להם. והוסיפו עליהם גם אחיו או אחותו מאמו, בין בתולה בין נשואה. וכן אחותו הנשואה מאביו. [אף שבאלו אין הכהן מיטמא להם, עם כל זה נוהגים עליהם אבלות]. [ילקו''י שם עמ' רצ. ובמהדורת תשמ''ט עמ' צד].

ב. כתב הרמב''ם: מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'. ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה אינן דין תורה. אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות, ושבעת ימי המשתה. ע''כ. והיינו אבלות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה דהוי מן התורה. וכל זה בשבעה הקרובים הנ''ל, אבל אותם שהוסיפו עליהם, כגון אחיו מאמו, ואחותו מאמו, ואחותו הנשואה מאביו, אף שמתאבלים עליהם, אין האבלות אלא מדרבנן, אפילו ביום הראשון. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד סעיף ב עמוד רצ].

ג. מנהגינו כיום שאין אדם מתאבל על חמיו וחמותו, שעכשיו נהגו כולם למחול, ולא נהגו לא בקריעה ולא בשום אבלות, ואין להחמיר בזה כלל. ומכל מקום מנהג ידוע הוא אצל הספרדים ועדות המזרח שהחתן משתתף בתפילות לימודים ואזכרות, הנערכים לעילוי נשמת חמיו למשך ימי השבעה בבית האבל, ומנהג ישראל תורה הוא. ואם אין לחמיו ולחמותו בן נכון שיאמר עליהם קדיש, אם הוריו אינם מקפידים. ובזמנינו נוהגים שאין האשה מתאבלת עם בעלה על חמיה ועל חמותה, וכן אין הנכדים מתאבלים עם אביהם על הסבא. [ילקו''י אבלות מהדורת תשמ''ט עמוד צד. ובמהדורת תשס''ד סי' יד ס''ג עמוד רצא].

ד. ראובן שנפטר בלי בנים, ואשתו המתינה לייבום או לחליצה, ובתוך זמן זה נפטרה גם היא, אין היבם חייב להתאבל עליה, ובפרט בארץ ישראל שפשט המנהג להקל בזה. [ואין מתאבלים על ארוסה]. [ילקו''י אבלות מהדורת תשמ''ט עמוד צה, ובמהדורת תשס''ד סימן יד עמו' רצב].

ה. תינוק שמת לאחר ל' יום שלימים מעת לעת, צריך לישב עליו שבעה, אך אם לא עברו עליו ל' יום מעת לעת, וכגון שמת בליל ל''א ללידתו בטרם שלמו לו שלשים יום מעת לעת, [והיינו שנולד ביופ חמישי בשבוע אחר הצהרים, ומת בחצות ליל שבת], אין מתאבלין עליו. וכל שכן אם עברו על התינוק רק כ''ט יום וי''ב שעות ותשצ''ג חלקים, שאין מתאבלים עליו, שלא יצא מחזקת נפל, ולא חל עליהם אבלות כלל. [שכן דעת השואל ומשיב, והלכה כדברי המיקל באבל. וסיוע לדבריו שכ''כ גם העונג יום טוב להצריך מעת לעת, ואע''פ שרבים חולקים, קי''ל הלכה כדברי המיקל באבל, ואפילו לגבי מחלוקת הפוסקים. ילקו''י אבלות מהדורת תשמ''ט עמוד צו, ובמהדורת תשס''ד סי' יד ס''ה עמו' רצג. יביע אומר ח''ח סי' לג. ובח''י בהערות לרב פעלים ח''א חי''ד סי' מט דף של ע''א].

ו. תאומים שאחד מהם מת תוך שלשים יום, והשני לאחר שלשים, על הראשון אין מתאבלים כלל, ועל השני חייבים להתאבל, שהרי חי יותר משלשים יום ויצא מכלל נפל. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד סעיף ו עמוד רצד].

ז. תינוק שנולד בזמנו [לתשעה חודשים], וחי יותר משלשים יום מעת לעת, אך רוב ככל זמן חיותו היה מחובר למכשירי הנשמה, ובלעדיהם ספק גדול אם היה חי, אפילו הכי צריכים לנהוג עליו שבעה ימי אבלות, אחר שיצא מכלל נפל. וכן אם נולד עם מום בלב שעל פי רוב תינוק כזה אינו חי לאורך ימים, אם נולד בחודש התשיעי יש להתאבל עליו כדין. אבל אם כל זמן חיותו היה מחובר למכשירי הנשמה, ובלעדיהם לא היה חי, אפילו מת לאחר שלשים יום, ואפילו נולד בחודש התשיעי, אין להתאבל עליו, מאחר שלא חי בכוחות עצמו כלל, אלא בסיוע מכונת הנשמה. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד סעיף ז עמוד רצד].

ח. תינוק שנולד בחודש השישי להריון, ושהה למעלה מחודשיים באינקובטור, ומת, אין מתאבלין עליו, אף שחי אחר הלידה יותר מחודש. דלענין אבילות נקטינן לקולא בנידון זה. וכן תינוק שנתנוהו באינקובטור ומת בתוך שלשים יום להוצאתו מן האינקובטור, אין להתאבל עליו, שלא יצא מדין ספק נפל, וספיקו לקולא. וכן אין לקיים בו מצות פדיון הבן אלא לאחר שלשים יום מעת שהוציאוהו מהאינקובטור על פי רופאים. [ילקו''י מהדורת תשמ''ט עמוד צז, ובמהדורת תשס''ד סי' יד סעיף ח עמוד רצה. יביע אומר ח''ט חיו''ד סי' לז עמוד שלז].

ט. אין לחנך את הקטן לנהוג דיני אבילות בימי השבעה, ואפילו בקטן שהגיע לחינוך, וכל שכן שאין לבטלו מתלמוד תורה. ואפילו על אבלות של אב ואם אין צריך לחנכו, דאף שמחנכים את הקטנים לכיבוד אב ואם, מכל מקום לענין אבלות אין צריך לחנכם לכך. ואדרבה יש בזה קולא שעל ידי זה יבטלו אותו מללמוד תורה. אך לענין קריעה, קורעים לקטן את בגדיו מפני עגמת נפש, שהקרובים יראו ויבכו על המת. ואפילו במקום שאין משום עגמת נפש [שאין שם קרובים אלא הקטן], נכון לחנכו במצות קריעה, אם הקטן הגיע לחינוך. והמיקל גם בזה [שלא לקרוע] לא הפסיד, שיש לו על מה שיסמוך. [ילקו''י אבלות מהדורת תשמ''ט עמוד צו, ובמהדורת תשס''ד סימן יד סעיף ט עמוד רצז].

י. ומכל מקום לענין אמירת קדיש, טוב ונכון להרגיל את הקטן לומר קדיש על אב ואם, אחר שהדבר מועיל לזכות ההורים.

אך בקדישים של התפלה נכון שאחד מהקהל יאמר הקדיש עם הקטן. [ילקו''י אבלות מהדורת תשמ''ט עמוד צו, ובמהדורת תשס''ד סימן יד סעיף י עמוד רצט]

יא. קטן [עד י''ג שנים] או קטנה [עד י''ב שנה] לא חלה עליהם שום אנינות, ויכולים ללכת לבית המדרש להתפלל ולברך ולקרוא קריאת שמע, תיכף אחר הפטירה. אך קטן שהגדיל בתוך זמן אנינותו, חייב באנינות משעה שהגדיל ונעשה חייב במצוות. [ילקו''י סימן יד עמוד ש].

יב. קטן שמת אביו או אמו, והגדיל ונעשה לבר מצוה באמצע ימי השבעה, בטל ממנו כל דיני אבלות, ואינו חייב בהם. ומכל מקום אבלות י''ב חודש שאינו אלא משום כבוד אביו ואמו, יש לומר דעל כל פנים חייב בזה. ולכן אומר קדיש במשך השנה, כנהוג. [שם עמ' שא].

יג. מי שהיה נשוי לגויה ונפטר בלי שיחזור בו, אין לאחים לשבת עליו שבעה, אלא ישבו עליו שעה אחת בלבד. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד סעיף יג עמוד שב].

יד. מי שציוה קודם מותו למסור את גופו למדע אחר פטירתו, יש אומרים שאין להתאבל עליו כלל, [ורק יאמרו אחריו קדיש]. ויש אומרים שמתאבלים עליו, דאף שעשה מעשה חמור מאד, אינו בכלל מאבד עצמו לדעת שאין מתאבלים עליו. וכן עיקר. וכיום שיש אפיקורסים שאינם מאמינים בתחיית המתים, ומצווים למסור את גופותיהם לאחר מיתתם למחקר רפואי, אין צריך להשתדל להביאם לקבר ישראל. וכשנמסרים לקבורה לידי החברא קדישא, יקברום ליד הגדר רחוק מקברי ישראל. ומיהו אם היה טועה וחושב שעושה חסד להציל נפשות מישראל, ובחייו לא היה פורש מדרכי הצבור, מצוה להתאמץ להביאו לקבר ישראל. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד סעיף יד עמוד שב].

טו. מי שציוה את בניו לפני מותו שינתחו אותו אחר פטירתו, אף על פי שציוה על דבר איסור, ואסור להם לשמוע לציווי זה, משום איסור הנאה מן המת, ומשום ניוולו, עם כל זה יושבים עליו שבעה, כל שלא עשה כן מתוך אפיקורסות. [ילקו''י אבלות תשס''ד סי' יד עמוד שגו].

טז. מי שנתן את הסכמתו שאם יהיה חולה מסוכן ינתחוהו ויוציאו ממנו את הלב, יושבים עליו שבעה, כל שלא עשה כן מתוך אפיקורסות וכפירה בתחיית המתים והשארת הנפש. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סי' יד סעיף טז עמו' דש. ועיין באגרות משה יו''ד ח''ד סי' נד שהתיר השתלת לב עם מיתת המח, אף שהלב פועם. והדר ביה ממ''ש באג''מ יו''ד ב', והו''ד בילקו''י עמ' פא. וצ''ע].

יז בזמן הזה מתאבלים כרגיל גם על מי שהיה רשע ומחלל שבת בימי חייו ועבר עבירות רבות, שדין רוב החילוניים בזמנינו כדין תינוקות שנשבו לבין הגויים. וכן אומרים קדיש והשכבה גם על מי שאביו היה רשע. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד סעיף יז עמוד דש].

יח. אחים שהיתה מריבה ביניהם, והאחד חירף וגידף, ובדבריו אמר שמי שימות קודם לא ישב עליו שבעה, והשני הסכים לכך, נראה שעם כל זה אינו פטור מלישב שבעה. [ילקו''י אבלות מהדורת תשמ''ט עמוד ק'. ובמהדורת תשס''ד סימן יד סעיף יח עמוד שז].

יט. מי שגידל יתום בתוך ביתו במשך שנים, אין אותו יתום צריך לנהוג אבילות אחר פטירת הוריו מאמציו, ואינו יושב עליהם שבעה אפילו אם גידלו אותו מקטנותו. אך יראה עצמו שהוא בצער על פטירתם, ואם אפשר לא יגלח כל שבעה או כל שלשים. [ראה להלן סימן ל' סעיף כד]. ויש אומרים שמותר לו לנהוג עליהם אבלות, ולקבל תנחומין כל שבעה, משום הכרת הטוב למי שגדלוהו והיו לו כאב ואם, וגם לדבריהם הרי הוא חייב בתלמוד תורה בשעה שאין מנחמים. ורק כשבאים מנחמים פטור מתלמוד תורה. וכן לענין תפילין חייב להניחן. ואם אין להם בנים שיאמרו עליהם קדיש, ראוי שיאמר עליהם קדיש כל י''ב חודש (חוץ מהשבוע הראשון של חודש ה- י''ב), ולומר השכבה לעילוי נשמתם. [ילקו''י אבלות מהדור' תשמ''ט עמוד ק'. ובמהדו' תשס''ד סי' יד עמוד שח].

כ. אשה שנישאה ומת בעלה, ונתייאשו מלקוברו, ונישאה שוב, ואחר כך הראשון ניתן לקבורה, או ביום ליקוט עצמות על בעלה הראשון, אינה מתאבלת עליו. [שם סי' יד עמ' שח].

כא. אשה שמתה והיתה בקטטה עם בעלה והיה בדעתו לגרשה, יש אומרים דאינו צריך להתאבל עליה, דמאחר ואינו יורשה גם אינו מתאבל עליה. וכל שכן אם בית דין פסקו עליהם להתגרש, ואחד מהם סירב לקיים הפסק, שאין להתאבל. אך יש חולקים ואומרים שצריך להתאבל עליה, שמאחר ועדיין לא נתן לה הגט, אכתי אשתו היא וחייב להתאבל עליה. וכן עיקר לדינא כסברא שניה. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד סעיף כא עמוד שט, ודלא כמ''ש בזה בחיים וחסד דא''צ לישב שבעה אחר אשתו, וזה אינו].

כב. הורים שנתגרשו אין ספק שהבנים יושבים עליהם שבעה, וכן בן או בת שנולדו לאחר הגירושין, ומעולם לא היה להם קשר עם האב, ואף האב ויתר בפני בית דין על כל זכויותיו וקשריו עם הבן, אף על פי כן אם האב מת חייבים בכל דיני אבלות, בשבעה ושלושים, ושמירת י''ב חודש באמירת קדיש וכדו'. והדין כן אף במי שהוריו מסרוהו לאימוץ בקטנותו, ולא טרחו בגידולו כלל, ואף אם האבא לא ראה את בנו מעולם.[שם עמ' שי].

כג. אשה שבעלה הראשון נפטר ונישאת לאחר, אין לה לעשות אזכרה לבעלה הראשון ביום השנה ביום המיתה. אולם אם אין מי שיערוך לו אזכרה, וגם אין הבעל השני מקפיד כלל, יכולה לעשות אזכרה לבעלה הראשון. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד עמוד שיא].

כד. מת מצוה קונה את מקומו ונקבר במקומו. ואולם בזמן הזה לא נוהג דין מת מצוה שקונה את מקומו, ותמיד צריך לפנותו לבית הקברות. וכן חיילים שנהרגו בשעת המלחמה, וקברום במקומם, מותר לפנותם אחר כך לקוברם בבית הקברות. [שם סעיף כד].

כה. אם נפטר אדם שהוא ערירי, מצוה רבה להשתדל ולסייע בקבורתו, ולערוך עבורו אזכרה. ונכון שישכירו אברך שיאמר קדיש לעילוי נשמתו במשך השנה, שזהו חסד של אמת. וכן מי שהשאיר אחריו בנים חילוניים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואינם מקפידים לומר קדיש וכו', ראוי ונכון להשכיר אברך שיאמר אחריו קדיש, ולערוך אזכרה לעילוי נשמתו. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן יד סעיף כה עמוד שיא].

חולה ויולדת שלא נהגו אבלות אם כשהבריאו צריכים להשלים את השבעה

כו. בזמן שרבים מתים במגפה, וכגון מגפת הכולירע, נהגו שלא להתאבל משום פחד וביעתותא. וגם כי אין להם מנחמים, כי אין אחד שלא יהיה אבל, ואין אבלות אלא במקום שיש מנחמים. ואם המגפה נעצרה בתוך שלשים יום, גם כן אין צריך להתאבל. שמכיון שבשעת קבורה לא חלה האבלות פטורים לגמרי. וכן חולה שלאחר חוליו כשנתרפא צריך לנהוג אבלות, והיינו בחולה שלא הודיעוהו כלל מן האבלות, ולכן כיון שלא ידע צריך לנהוג אבלות כשידע, כדין השומע שמועה קרובה, אבל מי שידע מאבלותו אלא שלא היה יכול לנהוג כמה דברים מדיני אבלות מחמת סכנת חוליו, או ביולדת, כיון שעכ''פ נהג באיזה דברים, במיעוט שמחה, וגיהוץ ותספורת, יצא ידי חובת אבלו, שעיקר האבלות היא מרירות הלב, כדכתיב ואחריתה כיום מר, ולב יודע מרת נפשו. והוא הדין כשלא נתאבל כלל. אלא רק בשב ואל תעשה, מיעוט שמחה, וגיהוץ ותספורת, כשיתרפא אין צריך להתאבל כלל. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד עמוד תשצט. יביע אומר ח''י יו''ד דף שסד].