פרשת השבוע - וירא

פרפראות לשבת

''וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל'' (יח - א)

אברהם אבינו היה כל כך שפל בעיני עצמו, עד כי חשב שלכשעצמו איננו ראוי כלל להשראת השכינה, אלא בזכותו של ה''צדיק'' ממרא (הוא נחשב צדיק בעיניו על שום שיעץ לו להימול בגלוי) נראה אליו ה' יתברך; אבל ''והוא יושב פתח האהל'' – הוא גופו עדיין יושב ליד פתח הקדושה ועוד לא התחיל להיכנס פנימה... (אוהב ישראל).

''והוא ישב פתח האהל כחם היום'' (יח - א)

חכמינו אמרו, כי אברהם אבינו יושב ליד פתחו של גיהינום ואינו מניח להכנס לכל מי שנימול (עירובין י''ט ובראשית רבה פמ''ח). דבר זה מרמז כאן בפסוק: ''והוא יושב פתח האהל'' – הוא יושב תדיר על פתחו של האהל, בו באים הרשעים על ענשם, הקרוי ''כחום היום'', כדברי הנביא: ''הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אותם היום בא'' (מלאכי ג-יט). (ספרים).

''וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו'' (יח - ב)

אחד בא לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות... ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. (רש''י).

מקשים המפרשים, אם אין מלאך עושה שתי שליחויות, מדוע איפוא לא נשלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט? ברם, באמת ניצול לוט בזכותו של דוד המלך, שעתיד היה לצאת ממנו. והנה, מה שהיה דוד המלך מותר לבוא בקהל, על אף מוצאו המואבי, הרי זה על פי ההלכה: ''לא יבוא עמוני ומואבי – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית''. ומפרשים טעמינו טעמה של הלכה זו, שהרי נאמר בתורה: ''לא יבוא עמוני ומואבי... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'' – ואין דבר זה שייך בנקבות, שכן ''דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אישה לקדם'', כי על האשה להיות צנועה, ''כל כבודה בת מלך פנימה'' – ואינה צריכה לקדם פני אנשים זרים בלחם ובמים, (יבמות ע''ו).

והרי ידוע, שבשמים תובעים הלכה בהתאם לפסק בית דין של מטה יוצא איפוא, שבשעה ששאלו המלאכים את אברהם: ''איה שרה אשתך'' והוא השיב להם: ''הנה באהל'' – ''צנועה היא'' (להלן פס' ט' רש''י) – אזי נתחדשה ההלכה, ש''אין דרכה של אשה לקדם'', וממילא גם ההלכה של ''מואבי ולא מואבית''. לפיכך, בשעה שנשלחו המלאכים, עדיין אי אפשר היה לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, כיון שעדיין לא היה אז ברור אם ראוי להצילו אם לאו, מאחר שזכותו של דוד עוד לא היתה בטוחה כל עוד לא נתבררה ההלכה, אם יהא כשר לבוא לקהל לאחר אשר יצא מלוט. רק כאשר השיב אברהם.: ''הנה באוהל'' ונתבררה ההלכה, כי ''עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית'' – נתברר יחד עם זה, כי צריך להציל את לוט בזכותו של דוד, ורק אז נמסרהלמלאך השליחות להציל את לוט... (בשם החידושי הרי''מ ז''ל).

''ויאמר.... אל נא תעבר מעל עבדך'' (יח-ג)

מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. (שבת קכ''ז).

נשאלת השאלה בפי העולם: מנין ידע אברהם עצמו את ההלכה, שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה, כי הניח את השכינה ורץ לקראת האורחים? ברם, אברהם למד הלכה זו מזה ש''הוציא הקב''ה חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים'' (רש''י פסוק א') – הרי ראיה מכאן, שבשעה שיבואו אליו אורחים לא יהא עליו להתחשב בנוכחותה של השכינה אצלו, אלא יהא חייב לקבלם... (הה''ק משפיטיבקה ז''ל). גופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש, עד שהיו אבריו רצים מעצמם לעשות רצון הבורא. לפיכך, מרגיש אברהם, כי רגליו מתנשאות מאליהן ורצות לקראת האורחים, הבין מתוך זה, שזוהי ההלכה – ''גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה''... (הגה''ק מהר''ן אדלר ז''ל, וכן בשם הה''ק מהר''ם מפרמישלן ז''ל). מה נפקא מינא להלכה בשבילנו, זה שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה? ברם, מזה אנו למדים, כי אף על פי שלפעמים הכנסת אורחים כרוכה בביטול תורה, או בשמיעת מקצת לשון הרע – בכל זאת אין להתחשב בזה, אלא לקיים מצוות הכנסת אורחים, שגדולה היא מ''קבלת פני השכינה''... (בשם הבעש''ט ז''ל).

''בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב'' (יח ז)

פירש רש''י: 'שלשה פרים היו, כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל'.

ויש להשתומם, על המראה הנגלה לנו כאן. וכי באמת כל כך גדול הוא חיוב הכנסת אורחים, שבשביל כל אורח צריך המארח לשחוט בן בקר שלם בכדי להאכילו לשון משובחת והלא על ידי זה שאר כל הבשר ילך לאבוד ובפרט בזמנם שלא היו מקררים ומקפיאים המסוגלים לשמור את האוכל זמן רב וממילא הדבר ברור שהכל היה מתעפש והולך לאבוד בזמן קצר ובפרט ביום חום גדול כזה שהניס את כל יושבי הארץ לבתיהם?

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ''ל באחד משיחותיו הגדיר את הדבר כך: כשם שמידת החום המצויה סביב השמש היא בלתי נסבל לבני אנוש ומ''מ מוכרח להיות חום השמש בעוצמה גדולה כזו, בכדי שימשך ממנה חום אף ליושבי תבל המרוחקים ממנה במדה הראויה להם ואילו היה חום השמש פחות מכך היו יושבי תבל מתקררים ונקפאים למות, כך אברהם אבינו שהוא מקור ושרש החסד של כל עם ישראל, הוא כשמש במידת החסד לעם ישראל, לכך היה נצרך בהכרח שגודל מידת הכנסת אורחים שבו תהיה גדולה כל כך מה שאי אפשר לאדם לעשות כן וזאת בכדי שאת הירושה הזאת שהינו מוריש לנו בניו בכל הדורות תיותר איזו שהיא מדרגה במידת הכנסת אורחים.

''והוא עומד עליהם תחת העץ'' (יח-ח)

אחד מתנאי הכנסת אורחים הוא, שלא יגלה בעל הבית המארח עליונות כלפי אורחיו, כדי שירגישו האורחים את עצמם באווירה ביתית. כידוע קרוי הצדיק ''הולך'', מכיון שהוא הולך ומתעלה במדרגות מפעם לפעם. לעומתו המלאך קרוי ''עומד'', מכיון שעומד הוא תמיד במדרגה אחת. כפי שאמר הכתוב: ''ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה'' (זכריה ג-ז).

לפיכך, כשבאו עכשיו המלאכים אל אברהם, לא רצה להיות במדרגה (יותר) עליונה מן האורחים הללו, ולכן התלבש במדרגתם – ''והוא עומד עליהם'' – הוא הפך ל''עומד'', ''עליהם'' – בשבילם... (קדושת הלוי).

''ויאמרו אליו איה שרה אשתך'' (יח-ט)

כדי לשגר לה כוס של ברכה. (רש''י).

והלא רש''י עצמו אמר לעיל (בפסוק ח'), כי לא הובא להם לחם מאחר שנטמא, ואם כן הרי לא היו צריכים לברך ומנין, איפוא, כוס של ברכה?

ברם, תדיר היה לחם מוכן אצל אברהם בשביל אורחים, ובכל זאת נוהג היה כל אימת שנזדמנו לו אורחים, לאפות בשבילם לחם טרי. ובכן, אם גם נטמא עכשיו הלחם הטרי, הרי היה לו לחם מתמול-שלשום, וממילא צריכים היו לברך ומכאן כוס של ברכה.... (נפלאות חדשות).

''ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן, ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי''. (יח-יב, יג).

מובא בספרים הקדושים, כי ''שרה'' מרמזת על הגוף ו''אברהם'' על הנשמה. הגוף צוחק בקרבו ואומר: ''אחרי בלותי'' – היתכן שלאחר בלותי ורקבי בקבר – ''היתה לי עדנה'' – אשוב להיות רענן ומחודש ואקום בתחיית המתים? ועוד טענה בפיו של הגוף: ''ואדוני זקן'' – היצר הרע השולט עלי הלא הוא ''מלך זקן'', וחייב אני משום כך לכבדו ולשמוע בקולו, שכן נאמר בתורה: ''והדרת פני זקן''. משיב ה' יתברך על שתי השאלות ואומר: ''האף אמנם אלד'' – הלא עיניך הרואות כי מוליד אני בני אדם חדשים, והרי קל וחומר, אם יכול אני לברוא בני אדם שעוד לא היו מעולם, על אחת כמה וכמה שאוכל להקים לתחייה בני אדם שכבר היו. כפי שהשיבו חכמים לאותו צדוקי: ''דלא הוי – הוי, דהוי-לא כל שכן'' (סנהדרין צ''א). ממילא מתורצת שאלתך הראשונה; ובאשר לשאלתך השניה, שהיצר הרע זקן הוא, התירוץ הוא: ''ואני זקנתי'' – אני קשיש ממנו... הלא אני הוא ''עתיק יומין חי וקיים'', ועליך לשמוע קודם בקולי.... (אור פני משה, בשם הבעש''ט ז''ל).התלונה הופנתה אל אברהם, שכן אם שרה צוחקת – הרי זה חסרון באברהם. (האשמה תלויה בבעל), כאשר האישה אינה נוהגת כשורה האשמה תלויה בבעל... (אלשיך הקדוש).

''ותכחש שרה לאמר לא צחקתי'' (יח-טו).

איך יתכן כזאת, שצדקנית כשרה תכחש?

ברם, באמת הלא התפלאה שרה וצחקה בגלל ''ואדוני זקן'', שאמרה: ''אחרי בלותי היתה לי עדנה'' – אמנם באמת כבר נוכחתי לראות, כי מצידי לא תהיה עוד מניעה לילד, אולם ''ואדוני זקן'' – אברהם כבר הזקין מכדי להעמיד בן. וכאשר אח''כ שינה ה' יתברך את דבריה, מפני דרכי שלום, שכאילו אמרה על עצמה: ''ואני זקנתי'' – הרי רשאית היתה להכחיש זאת, כיון שבאמת צחקה לא על זקנותה שלה, אלא על זקנותו של אברהם. אך בכל זאת היה בזה משום חטא, מאחר שאמרה סתם ''לא צחקתי'', באופן שאפשר לפרש זאת, כאילו לא צחקה כלל וכלל. מכאן יכולים אנו ללמוד, עד כמה חייבים אנשי מעלה להתרחק מן השקר; שאפילו כאשר הדברים עצמם אינם שקר, אלא שאפשר לפרשם באופן שאינו מתאים לגמרי אל האמת – הרי גם זה חטא הוא... (הכתב והקבלה).

מיד לאחר המעשה חזרה שרה בתשובה, עד שנמחה החטא כאילו לא היה, ולפיכך אמרה: ''לא צחקתי''. בכל זאת קוראת לזה התורה בשם הכחשה, מאחר שהתשובה היתה רק ''תשובה מיראה'', ככתוב: ''כי יראה'' – שלאחריה עוד נשאר רושם כלשהו מן החטא. אמר לה אברהם: ''לא כי צחקת'' – צריך לשוב ''תשובה מאהבה'', שהצחוק עצמו יתוקן ויהפוך לזכות – ''תשובה מאהבה, זדונות נעשו כזכיות''.

ואכן כך היה, שמאותו צחוק נעשה ''יצחק''; ושרה עצמה אמרה אח''כ: ''צחוק עשה לי אלוקים'' – היא תיקנה את הצחוק, עד שנעשה לזכות... (שפת אמת). צחוקה של שרה היה ''בקרבה'' – בעומק המחשבה הפנימית, אשר היא עצמה לא ידעה אותה ולכן קראה: ''לא צחקתי''. אבל ה' יתברך, הבוחן כל חדרי לב ויודע גם את נצנוצי המחשבות הללו החולפות מתחת לסף ההכרה – כדרך שאמרו חכמינו: ''מחשבה עד שלא נוצרה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניך'' (בראשית רבה פרשה ט') – הריהו קורא לכך בשם הכחשה ואומר לה לשרה: ''לא! כי צחקת!'' – כי היתה זו מחשבה עמוקה, חבויה ובלתי בשלה, אשר את עצמך אינך יודעת עליה... (אדמו''ר מגור זצ''ל בשם אביו השפת אמת זצ''ל).

השפת אמת ז''ל הוסיף עוד לזה, לפי מאמר חכמינו: ''מי שרב שחקו, מתמעטת יראתו'' (הובא בארחות צדיקים שער שמחה) – על ידי מידה יתירה של צחוק מתמעטת אצל האדם יראת שמים שבו, כיון שבשעה שהוא טרוד בצחוקו, אין דעתו פנויה ליראת שמים. וזהו שאמרה שרה: ''לא צחקתי – כי יראה'' – אם היתה לה יראה באותה שעה, הרי ממילא לא היה מקום לצחוק, שכן שני ניגודים הם אלה, ואין זאת אלה שהיתה זו מחשבה עמוקה, חבויה...

''ואנכי עפר ואפר'' (יח-כז)

עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אבל מאידך עשוי הוא להוציא פירות וצמחים, אחרי חרישה וזריעה. ולעומת זה האפר אין לו כל חשיבות מצד העתיד, שאיננו עשוי להצמיח דבר, אבל מאידך יש לו חשיבות מצד העבר, שהרי היה תחילה חפץ כלי מועיל.

אברהם אבינו היה כל כך שפל בעיני עצמו, מבלי שום מעלה, כדוגמת העפר והאפר גם יחד – כעפר מצד העבר וכאפר מצד העתיד. לפיכך אמרו חכמינו, שבגלל זה זכה ל''עפר סוטה'' ול''אפר פרה אדומה'' – מידה כנגד מידה. כיון שהשפיל עצמו כ''עפר'' שהוא חסר חשיבות מצד העבר – זכה במצווה של ''עפר סוטה'', העשוי לברר דווקא דבר מן העבר, אם האשה חטאה אם לאו. וכיון שהשפיל עצמו כ''אפר'' שהוא חסר חשיבות מצד העתיד – זכה במצוה של ''אפר פרה'', העשוי לטהר את הטמא מהיום והלאה ומשפיע דווקא על עתידו... (בית הלוי מהגאון מהרי''ב מבריסק ז''ל).

''האחד בא לגור וישפט שפט'' (יט-ט).

והלא הם עצמם מינוהו זה עתה לשופט (רש''י יט-א)? אלא, טוענים הם כי שופט מתמנה על ידי מדינה כלשהי, איננו זכאי לדון אלא רק לפי חוקי אותה מדינה ולא לחוקק מעצמו חוקים חדשים, והנה לבסוף ''וישפוט שפוט'' – הוא עושה על דעת עצמו משפטים שאינם מתאימים עם חוקי המדינה, ולזה לא קיבל מאתנו כל רשות... (כלי יקר). למה סירבו כל כך אנשי סדום להכניס אנשים זרים לארצם? משום שהיו חוששים, פן יתפסו אותם זרים את כל הכהונות הגבוהות במדינה ואת רסן השלטון, תוך דחיקת רגליהם של ילידי הארץ. וכך אמרו ללוט: כיצד יכול אתה לדרוש מאתנו, כי נכניס הנה אנשים זרים, בעוד רואה אתה כי ''האחד בא לגור וישפוט שפוט'' – הנה בא זר א ח ד והוא כבר נעשה לשופט, הרי אם יבואו זרים רבים יקחו מאתנו את כל השלטון... (אמרי שפר).

''גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ'' (כא י)

נורא הדבר למתבונן, ישמעאל היה בנו של אברהם אבינו, אבל מחמת הפחד הגדול הנובע מהחשש שמא יגרום קלקול לבן השני יצחק, נוצר ההכרח הגמור לשלחו ולגרשו מעל פניו ולא היה הדבר פשוט כלל ועיקר, שהרי הכתוב אומר (בראשית כא): ''וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ'' ופירשו המפרשים: שחשש שמא על ידי כך שמשלחו מביתו יצא לגמרי לתרבות רעה ומפני זה היה חרד מאד אברהם אבינו, נמצא שעל אף החשש הכבד הזה, מכל מקום אין פתרון אחר שיוכל לקיים את שניהם בבית אברהם ולכך היה מוכרח לסלק את ישמעאל שכבר נמצא בו הנגע של הדעות והמידות הרעות, לבל יתקלקל יצחק הטהור והשלם בחברתו.

ועלינו ללמוד מכך, עד כמה גדול כח החברה של האדם לטוב ולמוטב, אם האדם נמצא בחברת חברים טובים גם הוא משתבח עמהם, אבל חלילה אם האדם נמצא בחברה מקולקלת, אף שהוא עדין שלם בדעותיו ובמעשיו, במוקדם או במאוחר יסטה מדרכו המתוקנת וילך חלילה בדרכים עקלקלות ואחד מעיקרי החנוך הוא הדאגה לחברתם של הבנים.

וידועים דברי הרמב''ם (דעות ו א): 'דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר (משלי יג): ''הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ''... וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות, או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג): ''יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם'''.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" – ב"מ פ"ו: מאי "כחום היום"? אמר רבי חמא בר' חנינא [דור ב' לאמוראי א"י]: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה. מהיכן למדו שהיה זה יום שלישי למילה? ר' ישראל פרידמן בר' דוד משה מצ'ורטקוב [חי בשנים תרי"ד (1854 למנינם) – תרצ"ג (1933)]: אברהם אבינו שהיה דבק במידת גמילות חסדים והכנסת אורחים, היה מצטער הרבה שאינו יכול לעסוק במצוות אלו. ואמרו בגמרא ברכות ו': אמר רב אשי [דור ו' לאמוראי בבל ועורך התלמוד הבבלי]: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. משמע, שהקב"ה היה מחשב לאברהם אבינו, על כל יום שהיה מצטער על שאין ביכולתו לעשות המצווה, כאילו עשאה. ועל כל מצוה שאדם עושה קונה לו פרקליט (משנה אבות ד/יא). לכן משנאמר "וירא והנה שלשה אנשים" ובידוע שהם ג' מלאכים: מיכאל, רפאל וגבריאל, למדנו שזה היה ביום השלישי – פרקליט על כל יום שהיה אברהם מצטער.

"וירץ לקראתם מפתח האהל" – שבת קכז: אמר רב יהודה [מגדולי תלמידי רב] אמר רב [תנא הנזכר בברייתא ומגדולי האמוראים. פעל בדור א' בבבל. קיבל מר' חייא דודו ומרבינו הקדוש, והיה חבר לשמואל]: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. מה ראו חז"ל להעמיד הכנסת אורחים מעל הקבלת פני שכינה ולא בשווה לה? ר' ישראל טאוב ממודזיץ' בר' שמואל אליהו [חי בשנים תר"ט (1849 למנינם) – תר"ף (1920)]: אמרו חז"ל (סנהדרין מב): אילו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש, דיים [פעם בחודש-ראה רש"י]. א"כ, אילו מצות הכנסת אורחים היתה רק שקולה להקבלת פני שכינה ולא יותר, היה האדם מסתפק במצות הכנסת אורחים, פעם אחת בחודש. לפיכך, מצות הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה, שאדם מחוייב בה בכל שעה ושעה (פרפ' לתורה).

מב"י

סיפורים לשבת

א'

באותם ימים התגוררנו ביישוב בולשובו, לא-הרחק ממוסקווה. הבעיה המרכזית שהעסיקה אותי ואת בני-ביתי הייתה הקושי לשמור שבת. למזלי הטוב עבדתי בביתי, בייצור מטפחות, וכך נתאפשר לי לא לחלל שבת.

אלא שדווקא מכיוון הילדים התעוררה בעיה קשה ביותר. ילדיי, שזמן רב לא הופיעו כלל בבית-הספר המקומי, נאלצו להתחיל לפקוד אותו, בעקבות לחץ עצום שהופעל עלינו. אף-על-פי-כן, בימי שבת וחג נשארו בבית.

הנהלת בית-הספר דרשה כי ילדינו יופיעו בכיתותיהם גם בשבתות ובחגים, וכי יבצעו את כל המטלות, כשאר הילדים. מבחינתנו הדבר לא בא בחשבון כלל. בבית-הספר ניסו ללחוץ על הילדים להצהיר כי אביהם מונע מהם לבוא לבית-הספר בשבת, אבל הם היו נבונים דיים לטעון כי ההחלטה באה מצידם, וללא שום לחץ שלי עליהם.

כעבור כמה שבועות התפרסם מאמר זועם בעיתון האזורי, וכותרתו: "הציבור כולו נקרא להתקומם". מתחת לכותרת נכתב, בין השאר, כי "אל יחשוב חזן שילדיו הם קניינו הפרטי. הילדים שייכים לציבור הסובייטי כולו, ועל-כן אסור לנו להרשות שילדיו ייעדרו מבית-הספר ביום שבת, מטעמי דת". הלחץ עלינו גבר והלך, והילדים היו חשופים בבית-הספר להתקפות קשות עליהם.

שבת אחת, לאחר התפילה, הלכתי עם חתני, ר' משה גרינברג, לבית ידיד, כדי לברכו לרגל העובדה שבנו החל ללמוד חומש. התעכבנו שם שעה ארוכה וכשחזרנו לביתנו, הבחנתי בשוטר הניצב ליד פתח הבית. השוטר כבר ראה אותי ולכן לא יכולתי לסגת. נכנסתי פנימה ומצאתי את בני-ביתי חיוורים ומבוהלים. מולם ישבו ראש העיר, אדם נוסף שלא הכרתי ומנהלת בית-הספר המקומי.

"אורחים לא-נעימים באו אליך, מה", אמר-שאל ראש העיר.

"מדוע 'לא-נעימים'?!", ניסיתי להישמע רגוע ואדיב.

"הכר-נא את חברנו, מפקד המשטרה", הציג ראש העיר את האיש שלצידו.

"האם ידוע לך מדוע באנו לכאן?", הוסיף ושאל.

"כלל וכלל לא", עניתי.

"אינך יודע?!", התרעם הלה על תשובתי, "ומה בדבר ילדיך?".

"מה הבעיה איתם?", היתממתי.

"הם לא באים לבית-הספר בשבת", אמר.

"הם לא מוכנים לכתוב בשבת ועל-כן אינם מגיעים לכיתה", השבתי.

"אתה חייב להשפיע עליהם לבוא לבית-הספר בשבת!", פסק ראש העיר.

"אינני תועמלן אנטי-דתי", עניתי לו.

ראש העיר הרהר קצרות ואמר: "שלח את ילדיך לבית-הספר. עליי מוטלת האחריות שהילדים יבואו לבית-הספר בימים שבהם מתקיימים לימודים. יכתבו או לא יכתבו – זה לא ענייני".

מנהלת בית-הספר מיהרה להתקומם. "לא אוכל להרשות שילדים הבאים לבית-הספר יחרגו מהמסגרת ולא יכתבו בשבת", אמרה. הביקור בביתנו הסתיים באזהרה חריפה של ראש העיר כי אם ילדיי לא יבואו לבית-הספר בשבת הקרובה, יעמידני למשפט.

בעקבות הביקור ואיומיו של ראש העיר, שנשמע הפעם החלטי מתמיד, קיימנו דיון בבית. הוחלט שבכל שבת ילך רק ילד אחד לכיתתו, בלי הילקוט ובלי הספרים וכלי-הכתיבה. בשבת הראשונה נבחרה למשימה בתי בתיה, שהייתה אז כבת שתים-עשרה.

אנחנו הלכנו לתפילה וכשחזרנו עיכבנו את ה'קידוש' עד שבתיה תשוב מבית-הספר. כשהגיעה הביתה הייתה חיוורת, והמתח הרב שחוותה ניכר היטב על פניה.

היא סיפרה מה עבר עליה: "השיעור הראשון היה בחשבון. המורה כתבה על הלוח תרגיל וקראה לי ראשונה לגשת אל הלוח. ניגשתי ואז הורתה לי המורה לקחת גיר ולפתור את התרגיל. סירבתי. המורה החלה לצעוק עליי ואף ניסתה לתחוב לי בכוח גיר ליד. זה לא הועיל לה. היא קראה למנהלת, וזו באה עם סגנה. השניים החלו לצעוק ולאיים עליי. חזרתי והודעתי להם כי איני כותבת בשבת. הם הוסיפו לצעוק עליי בגרון ניחר, בעוד כל הכיתה יושבת ומביטה בנעשה, דרוכה ומתוחה לראות איך ייפול דבר.

"פתאום הופיע בכיתה ראש העיר. 'מה נשמע? הילדה חזן באה ללמוד?', שאל. 'הנה היא עומדת ליד הלוח!', השיבה לו המורה, 'אך בשום אופן אינה מוכנה לכתוב. היא טוענת שאסור לה לכתוב'. ראש העיר ביקש להראות לו את יומני. היומן נשאר בכיתה מיום שישי, וכך יכולתי להראותו לו. הוא דפדף בו וראה שכל ציוניי מהשבוע החולף – טובים.

"ראש העיר נטל את הגיר ואמר: 'אמרי לי כיצד פותרים את התרגיל ואני ארשום במקומך'. אמרתי לו והוא כתב. אחר-כך שאל את המורה, 'האם זה נכון?'. 'כן', ענתה לו המורה, 'אבל היא לא כותבת!'. ראש העיר התעלם מדבריה. הוא פתח את יומני ורשם בו את הציון הגבוה ביותר. אחר-כך פנה אל המורה ואל המנהלת ואמר להן: 'הניחו לה לשבת ולהקשיב לשיעורים', והלך".

מאז נהפך העניין לנוהג קבוע. בכל שבת הלך ילד אחר לכיתתו ולא כתב. בעקבות המקרה עם ראש העיר פסק הלחץ על ילדינו.

שוב נוכחנו כי עמידתנו האיתנה על שמירת התורה והמצוות, ועל קדושת השבת במיוחד, חזקה מכל לחץ, וסופה שניצחה.

(סיפורו של הרב אהרון חזן מבני-ברק, על-פי ספרו 'נגד הזרם').

ב'

אוֹתָהּ שַׁבָּת, שַׁבָּת שֶׁל חַג הָיְתָה. אֶל הַצַּדִּיק רַבִּי יִשְׂרָאֵל מִצּ'וֹרְטְקוֹב הִגִּיעַ אוֹרֵחַ נִכְבָּד – הַגָּאוֹן רַבִּי מֵאִיר שַׁפִּירָא מִלּוּבְּלִין (שֶׁבְּאוֹתָם יָמִים עֲדַיִן כִּהֵן כְּרַבָּהּ שֶׁל סָאנוק). לְאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וּקְרִיאַת-הַתּוֹרָה, פָּנָה הַצַּדִּיק מִצּ'וֹרְטְקוֹב אֶל אוֹרְחוֹ וְכִבְּדוֹ לֵהָנוֹת אֶת הַקָּהָל בְּבִרְכַּת הַחֹדֶשׁ וּבִתְפִלַּת מוּסָף.

מִלְּבַד גְּאוֹנוּתוֹ הַמֻּפְלָאָה בַּתּוֹרָה נוֹדַע רַבִּי מֵאִיר שַׁפִּירָא גַּם כְּבַעַל-תְּפִלָּה מְיֻחָד בְּמִינוֹ. הוּא נֵחַן בְּקוֹל עָמֹק, וּנְעִימַת תְּפִלָּתוֹ הִתְאַפְיְנָה בְּרֶגֶשׁ רַב. נַעֲנָה הַגָּאוֹן לְבַקָּשַׁת מְאָרְחוֹ וּפָתַח בְּבִרְכַּת הַחֹדֶשׁ.

בְּתוֹךְ רְגָעִים אֲחָדִים סָחַף אַחֲרָיו רַבִּי מֵאִיר, בִּתְפִלָּתוֹ, אֶת הַקָּהָל הֶעָצוּם שֶׁגָּדַשׁ אֶת בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל. תְּפִלָּתוֹ פָּרְטָה עַל מֵיתְרֵי לִבָּם שֶׁל אַלְפֵי הַמִּתְפַּלְּלִים וְנָשְׂאָה אוֹתָם לִגְבָהִים רוּחָנִיִּים שֶׁטֶּרֶם יָדְעוּ.

בְּתֹם הַתְּפִלָּה נִגַּשׁ הַגָּאוֹן, כְּמוֹ כָּל הַמִּתְפַּלְּלִים, לְאַחֵל לַצַּדִּיק 'שַׁבַּת שָׁלוֹם'. נְהָרָה שֶׁל עֹנֶג עִלָּאִי הָיְתָה נְסוּכָה עַל פְּנֵי הַצַּדִּיק. "יָדַעְתִּי כִּי כְּבוֹדוֹ מֵיטִיב לְהִתְפַּלֵּל, אוּלָם לֹא שִׁעַרְתִּי עַד כַּמָּה", אָמַר לְאוֹרְחוֹ.

יַחְדָּו צָעֲדוּ הַשְּׁנַיִם אֶל בֵּית הַצַּדִּיק, לִסְעוּדַת שַׁבָּת. בְּמַהֲלַךְ הַסְּעוּדָה שָׁב וְעָלָה עִנְיַן תְּפִלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר. "אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁמִּשָּׁמַיִם זִכּוּ אֶת כְּבוֹדוֹ בְּכוֹחַ הַתְּפִלָּה", הִפְטִיר הַצַּדִּיק.

הַגָּאוֹן שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים וְקִבְּלָם בְּחֶרְדַת-קֹדֶשׁ. "אִם-כֵּן, שֶׁמָּא אֶהֱיֶה שְׁלִיחַ-צִבּוּר בִּקְבִיעוּת?", שָׁאַל רַבִּי מֵאִיר. "סוֹף-סוֹף הֲרֵינִי נֶכְדּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי פִּינְחָס מִקּוֹרִיץ, שֶׁכַּיָּדוּעַ, כָּל שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה הָיוּ פְּתוּחִים לְפָנָיו".

הַצַּדִּיק מִצּ'וֹרְטְקוֹב שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים. לְאַחַר רֶגַע אָמַר: בִּרְצוֹנִי לְסַפֵּר לִכְבוֹדוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁאֵרַע לַצַּדִּיק רַבִּי זוּשָׁא מֵאֲנִיפּוֹלִי. בְּעֵת שֶׁעָרַךְ רַבִּי זוּשָׁא גָּלוּת וְנָדַד מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, הִגִּיעַ גַּם לְגָלִיצְיָה. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לְזָ'אלְקוֹבָה, שֶׁשָּׁם עָמַד הַגָּאוֹן הַנּוֹדָע רַבִּי יוֹזְפָא בְּרֹאשׁ יְשִׁיבָתוֹ הַגְּדוֹלָה.

הִשְׁתּוֹקֵק רַבִּי זוּשָׁא לִשְׁמֹעַ שִׁעוּר תּוֹרָה מִפִּיו שֶׁל רַבִּי יוֹזְפָא. אִישׁ מֵהַתַּלְמִידִים לֹא הִבְחִין בַּהֵלֶךְ הָאַלְמוֹנִי שֶׁנִּכְנַס וְנִדְחַק לְקֶרֶן-זָוִית. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הֵיכַל הַיְּשִׁיבָה מָלֵא וְגָדוּשׁ תַּלְמִידִים, שֶׁהֶאֱזִינוּ רְתוּקִים לְשִׁעוּרוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹזְפָא, בְּסוּגְיַת 'רֹב וַחֲזָקָה'.

בְּתֹם הַשִּׁעוּר נִגַּשׁ רַבִּי זוּשָׁא אֶל רַבִּי יוֹזְפָא וְלָחַץ אֶת יָדוֹ. "מַגִּיעַ לִכְבוֹדוֹ יִישַׁר-כּוֹחַ עַל הַשִּׁעוּר", אָמַר לְרֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה. "שִׁמְעָם שֶׁל שִׁעוּרָיו יָצָא לַמֶּרְחַקִּים וְרוֹאֶה אֲנִי כִּי לֹא לַשָּׁוְא. אָכֵן, שִׁעוּר נִפְלָא".

נָתַן רַבִּי יוֹזְפָא אֶת עֵינָיו הַחֲרִיפוֹת בָּעוֹמֵד מוּלוֹ וְאָמַר: "מֵילֶא כְּבוֹדוֹ, שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפִּי – מוּבָן לִי מַדּוּעַ נָשָׂאתִי חֵן בְּעֵינָיו; אַךְ מִתְפַּלֵּא אֲנִי עַל עַצְמִי, שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִכְּבוֹדוֹ דָּבָר וְאַף אֵינִי מַכִּירוֹ, וּבְכָל-זֹאת מוֹצֵא הוּא חֵן בְּעֵינַי מְאוֹד".

"אַף אֲנִי מִצְטָרֵף לִתְמִיהָתוֹ", הֵשִׁיב רַבִּי זוּשָׁא בְּעַנְוַת-אֱמֶת, "הֲרֵי לִלְמֹד אֵינִי יוֹדֵעַ, וּבַמֶּה אוּכַל לָשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי הַזּוּלַת?".

רַבִּי יוֹזְפָא לֹא הִרְפָּה: "גַּם אִם אֵין כְּבוֹדוֹ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, בָּרוּר לִי כִּי אוֹצֵר הוּא בְּקִרְבּוֹ אוֹצְרוֹת חָכְמָה וּקְדֻשָּׁה. חָשׁ אֲנִי זֹאת בְּבֵרוּר וּבְדֶרֶךְ-כְּלָל תְּחוּשׁוֹתַי אֵינָן מַטְעוֹת אוֹתִי. אָנָּא יְגַלֶּה לִי כְּבוֹדוֹ בַּמֶּה סְגֻלָּתוֹ".

הִשְׁפִּיל רַבִּי זוּשָׁא אֶת עֵינָיו וְאָמַר בְּפַשְׁטוּת: "יוֹדֵעַ אֲנִי לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים".

הָאֱמֶת הֵאִירָה מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא. "שֶׁמָּא יְגַלֶּה לִי כְּבוֹדוֹ אֶת סוֹדוֹת הַתְּפִלָּה?", שָׁאַל רַבִּי יוֹזְפָא בְּהִתְלַהֲבוּת. הִנְהֵן רַבִּי זוּשָׁא בְּהַסְכָּמָה. "הָבָה נִכָּנֵס לְחֶדֶר סָגוּר וְאֶפְתַּח לְפָנָיו שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה", אָמַר.

הִסְתַּגְּרוּ הַשְּׁנַיִם בְּתוֹךְ חֶדֶר וּבְמֶשֶׁךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה חָשַׂף רַבִּי זוּשָׁא לִפְנֵי רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה כַּמָּה מִסּוֹדוֹת הַתְּפִלָּה. פָּנָיו שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא קָרְנוּ בְּאוֹר מְיֻחָד וְרַבִּי יוֹזְפָא חָשׁ הִתְעַלּוּת רוּחָנִית עֲצוּמָה. בְּשָׁלָב מְסֻיָּם גָּבְרָה מְאוֹד הִתְלַהֲבוּתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹזְפָא. "רַבִּי!", קָרָא נִרְגָּשׁ, "מִשְׁתּוֹקֵק אֲנִי לַעֲזֹב אֶת יְשִׁיבָתִי וְלָלֶכֶת אַחֲרָיו כְּשֵׁם שֶׁהָלַךְ אֱלִישָׁע אַחַר אֵלִיָּהוּ, וְאֶלְמַד מִמֶּנּוּ טַעֲמָהּ שֶׁל תְּפִלָּה. מַסְכִּים אֲנִי לָלֶכֶת אַחֲרָיו עַד לִקְצֵה הָעוֹלָם וּבִלְבַד שֶׁאֶזְכֶּה, וְלוּ פַּעַם אַחַת בְּחַיַּי, לְהִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ כַּוָּנָה טְהוֹרָה, כְּפִי שֶׁכִּוְּנוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת-הַגְּדוֹלָה!".

רַבִּי זוּשָׁא בָּרַר הֵיטֵב אֶת מִלּוֹתָיו וְהֵשִׁיב: "כָּל אָדָם נִשְׁלַח לָעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת יִעוּדוֹ עֲלֵי-אֲדָמוֹת. כְּמִסְפַּר הָאֲנָשִׁים וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁהוֹרִיד הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לָעוֹלָם, כֵּן מִסְפַּר הַיִּעוּדִים וְהַשְּׁלִיחֻיּוֹת שֶׁהֵטִיל עֲלֵיהֶם, וְאֵין שְׁלִיחוּת אַחַת נוֹגַעַת בַּחֲבַרְתָּהּ. לָכֵן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה, 'לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם בְּמָקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ', מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ חֵלֶק בַּתּוֹרָה שֶׁלִּבּוֹ נוֹהֶה אַחֲרָיו, הוּא גַּם הַחֵלֶק הַשַּׁיָּךְ לְנִשְׁמָתוֹ".

רַבִּי זוּשָׁא עָשָׂה אֶתְנַחְתָּא קַלָּה וְהִמְשִׁיךְ: "אַתֶּם, רַבִּי יוֹזְפָא, גָּדוֹל כּוֹחֲכֶם בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וְהַרְבָּצָתָהּ. מִן הַשָּׁמַיִם הוֹעִידוּכֶם לְהַגִּיד שִׁעוּרֵי תּוֹרָה מַלְהִיבִים, בְּעַמְקוּת וּבַחֲרִיפוּת. הַמְשִׁיכוּ בְּכָךְ. וְאִלּוּ נִשְׁמָתִי-שֶׁלִּי, שַׁיֶּכֶת הִיא לְעוֹלַם הַתְּפִלָּה. אַתֶּם תִּלְמְדוּ וַאֲנִי אֶתְפַּלֵּל".

סִיֵּם הַצַּדִּיק מִצּ'וֹרְטְקוֹב אֶת סִפּוּרוֹ וְהֵישִׁיר אֶת עֵינָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֶל אוֹרְחוֹ הַגָּאוֹן רַבִּי מֵאִיר שַׁפִּירָא. כַּוָּנַת הַדְּבָרִים הָיְתָה בְּרוּרָה וְלֹא נִזְקְקָה לְפֵרוּשׁ.

ג'

הַסִּפּוּר הַבָּא מַחְזִיר אוֹתָנוּ כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים אָחוֹר, אֶל הַיָּמִים שֶׁלְּאַחַר אֵימַת הָאִינְקְוִיזִיצְיָה עַל הָ'אֲנוּסִים'. אַחֲרֵי אוֹתָם יָמִים שֶׁבָּהֶם נִסּוּ הַמְּדִינוֹת הַנּוֹצְרִיּוֹת לְאַלֵּץ אֶת הַיְּהוּדִים לְהָמִיר אֶת דָּתָם. רַבִּים אָז בָּחֲרוּ לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם כְּלַפֵּי-חוּץ אֶת הַנַּצְרוּת וְלִשְׁמֹר בַּסֵּתֶר אֶת מִצְווֹת הַיַּהֲדוּת. הֵם נִקְרְאוּ 'אֲנוּסִים'.

הָאִינְקְוִיזִיצְיָה חִפְּשָׂה אוֹתָם. כְּשֶׁהָיְתָה חוֹשֶׁדֶת בְּמִישֶׁהוּ כִּי הוּא מֵהָ'אֲנוּסִים', הָיְתָה מְעַנָּה אוֹתוֹ עִנּוּיִים אַכְזָרִיִּים עַד שֶׁהָיָה מוֹדֶה, וְאָז הָיָה מוּצָא לְהוֹרֵג בְּמִיתָה אַכְזָרִית.

בַּיָּמִים הָהֵם חַי צַדִּיק גָּדוֹל אֶחָד, שֶׁהִשְׁתּוֹקֵק מְאוֹד לָדַעַת מִי יִהְיֶה חֲבֵרוֹ בְּגַן-עֵדֶן. הִרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כְּדֵי שֶׁיּוֹדִיעוּ לוֹ אֶת זֶהוּתוֹ שֶׁל שֻׁתָּפוֹ, וּלִבְסוֹף נִתְמַלְּאָה בַּקָּשָׁתוֹ. הוּא נִצְטַוָּה לִנְסֹעַ לְעִיר מְסֻיֶּמֶת וּלְחַפֵּשׂ שָׁם אַחַר אִישׁ פְּלוֹנִי. אִישׁ זֶה הוּא יִהְיֶה חֲבֵרוֹ לְגַן-עֵדֶן.

נָסַע הַצַּדִּיק לְאוֹתָהּ עִיר וְהֵחֵל לִשְׁאֹל אַחַר הָאִישׁ. הוּא שִׁעֵר, שֶׁחֲבֵרוֹ לְגַן-עֵדֶן הוּא בְּוַדַּאי צַדִּיק גָּדוֹל, וְכָךְ שָׁאַל עָלָיו. לְמַרְבֶּה פְּלִיאָתוֹ, הַכֹּל מָשְׁכוּ בְּכִתְפֵיהֶם לְמִשְׁמַע שְׁמוֹ. "אֵין צַדִּיק כָּזֶה בְּעִירֵנוּ", פָּסְקוּ כְּאִישׁ אֶחָד.

אוּלָם הַצַּדִּיק לֹא הִתְיָאֵשׁ. הֲרֵי אָמְרוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם אֶת שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ שֶׁל הָאִישׁ. הוּא הוֹסִיף לִשְׁאֹל וּלְחַפֵּשׂ – לַשָּׁוְא. בְּתֹם יוֹם חִפּוּשִׂים מְיַגֵּעַ הִגִּיעַ לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ, הִתְיַצֵּב מוּל הַשַּׁמָּשׁ וְהִכְרִיז: "אֵינֶנִּי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא לִי אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ".

גֵּרֵד הַשַּׁמָּשׁ בְּפַדַּחְתּוֹ, הִרְהֵר רֶגַע מְמֻשָּׁךְ וְאַחַר אָמַר: "בְּעֶצֶם, יֵשׁ כָּאן יְהוּדִי בַּשֵּׁם שֶׁאַתָּה נוֹקֵב, אֲבָל אַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁהוּא צַדִּיק, וְהוּא לֹא מֻכָּר לָנוּ לֹא כְּצַדִּיק וְלֹא כְּבֶן-צַדִּיק. הוּא סוֹחֵר קָטָן שֶׁמִּתְפַּרְנֵס מֵאִכָּרֵי הַסְּבִיבָה. אֵינֶנּוּ רַב וְלֹא צַדִּיק. אֵין הוּא בֶּן-תּוֹרָה כְּלָל. סְתָם יְהוּדִי פָּשׁוּט".

הֶחְלִיט הַצַּדִּיק לְבַקֵּר אֶת הָאִישׁ. הוּא קִבֵּל מֵהַשַּׁמָּשׁ הֶסְבֵּר מְפֹרָט עַל מְקוֹם מְגוּרָיו וּלְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר מִהֵר לִפְנוֹת לְעֵבֶר בֵּיתוֹ. הָיָה זֶה עֶרֶב שַׁבַּת-קֹדֶשׁ, וְהַצַּדִּיק הֶחְלִיט לְהִתְאָרֵחַ בְּבֵית הָאִישׁ לְמֶשֶׁךְ הַשַּׁבָּת.

הַבַּיִת הַמְּבֻקָּשׁ עָמַד בִּקְצֵה הָעִיר. בַּעַל-הַבַּיִת לֹא הָיָה בַּמָּקוֹם, וְהַצַּדִּיק הִמְתִּין לְבוֹאוֹ. אַחֲרֵי שָׁעוֹת אֲחָדוֹת רָאָה כִּי צוֹעֵד לִקְרָאתוֹ גֶּבֶר חָסֹן וּבְרִיא-בָּשָׂר. פַּשְׁטוּת גַּסָּה נִבְּטָה מִפָּנָיו. עַל שִׁכְמוֹ חֲבִילוֹת שֶׁל סְחוֹרָה. זֶה עַתָּה שָׁב מֵעֲבוֹדַת הַשָּׁבוּעַ, שֶׁבּוֹ הִסְתּוֹבֵב בֵּין הַכְּפָרִים וְסָחַר עִם הַגּוֹיִים.

נִכְנַס הָאִישׁ לְבֵיתוֹ וְהַצַּדִּיק אַחֲרָיו. "מָה רְצוֹנְךָ?", שְׁאָלוֹ בַּעַל-הַבַּיִת בְּמַבָּט מָלֵא פְּלִיאָה.

"זָר אֲנִי בָּעִיר, וּבִרְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת בְּבֵיתְךָ", אָמַר הַצַּדִּיק.

הָאִישׁ פָּרַץ בִּצְחוֹק. "דַּוְקָא בְּבֵיתִי רוֹצֶה יְהוּדִי נִכְבָּד כָּמוֹךָ לַעֲשׂוֹת אֶת שַׁבָּתוֹ?!", תָּמַהּ מְשָׁעֳשָׁע מֵהָרַעְיוֹן, "וְכִי אֵין בָּעִיר יְהוּדִים חֲשׁוּבִים, שֶׁבְּבֵיתָם תּוּכַל לְהַרְגִּישׁ יוֹתֵר בְּנוֹחַ מֵאֲשֶׁר אֵצֶל בּוּר וְעַם-הָאָרֶץ כְּמוֹתִי?!".

אוּלָם הַצַּדִּיק עוֹמֵד עַל שֶׁלּוֹ. דַּוְקָא בְּבֵיתוֹ הוּא רוֹצֶה לְהִתְאַכְסֵן, וְאִם יֵשׁ צֹרֶךְ בְּתַשְׁלוּם – הוּא מוּכָן לְשַׁלֵּם בְּעַד הָאֹכֶל שֶׁיֹּאכַל וְהַמִּטָּה שֶׁיִּישַׁן עָלֶיהָ. רָאָה כָּךְ הָאִישׁ וְהִסְכִּים לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת הַכְנָסַת-אוֹרְחִים.

בְּמַהֲלַךְ הַשַּׁבָּת עָקַב הַצַּדִּיק אַחַר מַעֲשֵׂי מְאָרְחוֹ. נִסָּה לִמְצֹא בּוֹ אֵיזוֹ קְדֻשָּׁה נִסְתֶּרֶת. בְּתוֹךְ לִבּוֹ חָשַׁד שֶׁמָּא הוּא צַדִּיק נִסְתָּר, שֶׁמַּסְוֶה אֶת מַעֲשָׂיו מֵעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת. אֲבָל כְּכָל שֶׁהִתְאַמֵּץ, לֹא מָצָא בּוֹ שׁוּם יִחוּד וְשׁוּם הִתְנַהֲגוּת חֲרִיגָה. הָאִישׁ הִתְנַהֵג כִּיהוּדִי פָּשׁוּט שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִלְּהִתְפַּלֵּל וּמִלְּקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת הַבְּסִיסִיּוֹת.

דָּבָר אֶחָד מָשַׁךְ אֶת תְּשׂוּמַת-לִבּוֹ: מְאָרְחוֹ אָכַל שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. הוּא חִסֵּל קְעָרוֹת שְׁלֵמוֹת, וְנִכַּר הָיָה עָלָיו שֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לֶאֱכֹל עוֹד וְעוֹד. רְעָבוֹן כָּזֶה לֹא רָאָה הַצַּדִּיק מֵעוֹדוֹ.

כַּאֲשֶׁר הִתְנַהֲגוּת זוֹ חָזְרָה וְנִשְׁנְתָה בְּמַהֲלַךְ הַשַּׁבָּת, הֶחְלִיט הַצַּדִּיק לִשְׁאֹל אֶת מְאָרְחוֹ לְפֵשֶׁר הַדָּבָר. נִרְאֶה הָיָה לוֹ שֶׁבָּזֶה טָמוּן הַמַּפְתֵּחַ לְסוֹדוֹ שֶׁל הָאִישׁ.

לְמִשְׁמַע הַשְּׁאֵלָה, הֵחֵל הַמְּאָרֵחַ לְסַפֵּר אֶת סִפּוּר מִשְׁפַּחְתּוֹ: "אָבִי הָיָה מֵ'אֲנוּסֵי' סְפָרַד. אֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב אֶת הַיָּמִים הַלָּלוּ, שֶׁבָּהֶם חָיִינוּ חַיִּים כְּפוּלִים בְּמַרְתְּפִים וּמֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסִים מוּגָפִים. כְּלַפֵּי-חוּץ נֶחְשַׁבְנוּ כְּנוֹצְרִים, אַךְ בַּסֵּתֶר שָׁמַרְנוּ אֶת חֻקֵּי הַתּוֹרָה וְאֶת מִצְווֹתֶיהָ.

"יוֹם אֶחָד תָּפְסָה הָאִינְקְוִיזִיצְיָה אֶת אָבִי. מִישֶׁהוּ הִלְשִׁין עָלֵינוּ וְלָקְחוּ אֶת אָבִי לְמַרְתְּפֵי הָעִנּוּיִים. לֹא הָיָה טַעַם לְהַכְחִישׁ אֶת עֻבְדַּת הֱיוֹתוֹ יְהוּדִי, וּלְפָחוֹת הוּא רָצָה לָמוּת כִּיהוּדִי. הַכְּמָרִים נִסּוּ לְפַתּוֹתוֹ לְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַנַּצְרוּת וּ'לְהִתְחָרֵט' עַל 'חֲטָאָיו', אַךְ הוּא סֵרֵב בְּתֹקֶף וְעָמַד עַל רְצוֹנוֹ לָמוּת כִּיהוּדִי כָּשֵׁר.

"עִנּוּ אוֹתוֹ עִנּוּיִים שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִכּוֹחַ סִבְלוֹ שֶׁל בֶּן-אֱנוֹשׁ, וְהוּא סָבַל אֶת כָּל הַיִּסּוּרִים וְלֹא נִכְנַע. לִבְסוֹף הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ לִשְׂרֵפָה וְהוּא קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים.

"לִפְנֵי מוֹתוֹ הֻרְשֵׁיתִי לָגֶשֶׁת אֵלָיו, וְאָבִי צִוָּה עָלַי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: בְּנִי, מְצַוֶּה אֲנִי עָלֶיךָ, שֶׁכָּל יָמֶיךָ תֹּאכַל וְתִשְׁתֶּה הַרְבֵּה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בָּרִיא וְתוּכַל לַעֲמֹד מוּל עִנּוּיִים. אוּלַי יוֹם אֶחָד חָלִילָה יְעַנּוּ גַּם אוֹתְךָ כְּדֵי שֶׁתָּמִיר אֶת דָּתְךָ. עָלֶיךָ לִהְיוֹת חָזָק וּבָרִיא שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר חָלִילָה.

"וּמֵאָז", סִיֵּם הָאִישׁ אֶת סִפּוּרוֹ, "אֲנִי מְקַיֵּם אֶת מִצְוַת אָבִי וּמַכְרִיחַ אֶת עַצְמִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת הַרְבֵּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי כּוֹחַ לַעֲמֹד בְּעִנּוּיִים וּלְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ".

אוֹ-אָז הֵבִין הַצַּדִּיק, כִּי הָאִישׁ הַפָּשׁוּט הַזֶּה חַי כָּל יָמָיו כְּמִי שֶׁמּוּכָן לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ, וְלָכֵן זָכָה לִהְיוֹת חֲבֵרוֹ לְגַן-עֵדֶן.

ד'

זֶה הָיָה בְּאֶחָד מִיְּמֵי הַקַּיִץ בִּשְׁנַת תש"ד (1944), כַּאֲשֶׁר הַנָּאצִים יִמַח-שְׁמָם שָׁלְטוּ בְּבוּדָפֶּשְׂט, בִּירַת הוּנְגַרְיָה. בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר הִתְדַּפְּקוּ עַל דֶּלֶת בֵּיתָהּ שֶׁל סָבָתִי עָלֶיהָ-הַשָּׁלוֹם שְׁנֵי קְצִינֵי גֶּסְטָפּוֹ וְכַמָּה חַיָּלִים נָאצִים וְהוֹדִיעוּ לַשּׁוֹעֵר הַגּוֹי, כִּי עַל-פִּי הַמֵּידָע שֶׁבִּרְשׁוּתָם מִסְתַּתְּרִים בְּבַיִת זֶה כְּעֶשְׂרִים יְהוּדִים, שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם מְפֹרָטִים בָּרְשִׁימָה שֶׁבִּידֵיהֶם, וְכִי עֲלֵיהֶם לָצֵאת מִיָּד וּלְהִסְתַּדֵּר בְּשׁוּרָה לִפְנֵי הַבַּיִת.

הַקָּצִין, שֶׁדִּבֵּר בְּגַסּוּת נָאצִית טִיפּוּסִית, תֵּאֵר בְּצִבְעוֹנִיּוּת רַבָּה אֶת הַצָּפוּי לַיְּהוּדִים אִם לֹא יְמַהֲרוּ לָצֵאת מִמַּחֲבוֹאָם, כִּדְרִישָׁתוֹ. הַשּׁוֹעֵר נִכְנַס פְּנִימָה אֶל הַבַּיִת וּמָסַר לְסָבָתִי אֶת הַדְּבָרִים כַּהֲוָיָתָם. לֹא הָיָה כָּל טַעַם לְהִתְנַגֵּד. הָיָה בָּרוּר כִּי מְדֻבָּר בְּהַלְשָׁנָה.

מְבֹהָלִים וּמְפֻחָדִים הֵחֵלּוּ הַיְּהוּדִים לָצֵאת מֵהַמַּרְתֵּף שֶׁבּוֹ הִסְתַּתְּרוּ, בְּעוֹד הַגֶּרְמָנִים מְאִיצִים בָּהֶם בְּלִוּוּי קְלָלוֹת, נְאָצוֹת וּמַכּוֹת נֶאֱמָנוֹת, כְּדַרְכָּם. עַד מְהֵרָה הִסְתַּדְּרוּ הַיְּהוּדִים וּבְתוֹכָם סָבָתִי, אָבִי וְדוֹדִי, בְּשׁוּרָה עָרְפִּית, בַּחֲזִית הַבִּנְיָן.

הַחַיָּלִים הִצְעִידוּ אֶת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, כְּשֶׁהֵם צוֹעֲקִים, דּוֹחֲפִים, מַכִּים וּמַשְׁפִּילִים אוֹתָם. הַיְּהוּדִים צָעֲדוּ דּוֹמְמִים. הֵם לֹא יָדְעוּ לְאָן פְּנֵיהֶם מוּעָדוֹת, אֲבָל בָּרוּר הָיָה לָהֶם שֶׁלֹּא אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת...

בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת פָּגְשׁוּ קְבוּצָה נוֹסֶפֶת שֶׁל יְהוּדִים צוֹעֲדִים, בְּלִוּוּי שׁוֹטְרֵי גֶּסְטָפּוֹ. הַקָּצִין שֶׁהוֹבִיל אֶת הַקְּבוּצָה שֶׁבָּהּ סָבָתִי וּשְׁנֵי בָּנֶיהָ, פָּנָה אֶל עֲמִיתוֹ, שֶׁהוֹבִיל אֶת הַקְּבוּצָה הָאַחֶרֶת, בְּבִרְכַּת "הַיְל הִיטְלֶר" צַוְחָנִית, וּשְׁאָלוֹ לְאָן מוּעָדוֹת פָּנָיו.

"לְתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת", הֵשִׁיב הֶעָמִית.

"מְצֻיָּן! תּוּכַל לְהַפְקִיד אֶת יְהוּדוֹנֶיךָ בְּיָדַי וְתִהְיֶה חָפְשִׁי לְנַפְשְׁךָ!", הִצִּיעַ לוֹ בְּחִיּוּךְ רָחָב וּמְרֻצֶּה. "כְּפִי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה, גַּם אֲנִי מוֹבִיל יְהוּדוֹנִים אֶל הָרַכֶּבֶת".

קָצִין הַגֶּסְטָפּוֹ לֹא מָצָא כָּל סִבָּה לִדְחוֹת אֶת הַהַצָּעָה הַמְּפַתָּה, שֶׁתְּאַפְשֵׁר לוֹ לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵעֲבוֹדָתוֹ וְלָלֶכֶת עִם חֲבֵרָיו לִלְגֹּם כּוֹסִית אוֹ שְׁתַּיִם. חִישׁ-מַהֵר מָסַר אֶת הַיְּהוּדִים שֶׁבְּיָדָיו לִידֵי הַקָּצִין הָרִאשׁוֹן וְחַיָּלָיו, וּלְאַחַר שֶׁהִצְדִּיעַ לְמֵיטִיבוֹ בְּמֹעַל-יָד נָאצִי, מִהֲרוּ הוּא וַחֲבֵרָיו לְהִסְתַּלֵּק.

הַקְּבוּצָה, שֶׁגָּדְלָהּ הֻכְפַּל, הִמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ. כְּבָר לֹא הָיָה לְאִישׁ סָפֵק בִּדְבַר הַיַּעַד. הַכֹּל יָדְעוּ בְּבֵרוּר כִּי פְּנֵיהֶם אֶל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת, מִשָּׁם יִסְּעוּ מִזְרָחָה, אֶל אֶחָד מִמַּחֲנוֹת הַהַשְׁמָדָה שֶׁעַל קִיּוּמָם כְּבָר יָדְעוּ מִזְּמַן. כַּמָּה מֵהַצּוֹעֲדִים מִלְמְלוּ בְּלֶכְתָם אֶת נֻסַּח הַוִּדּוּי, הַנֶּאֱמָר לִפְנֵי הַמָּוֶת.

כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הִבְחִינוּ כַּמָּה מֵהַצּוֹעֲדִים כִּי הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הֵם הוֹלְכִים אֵינָהּ זוֹ הַמּוֹבִילָה אֶל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת. הַקָּצִין סָטָה לְסִמְטָה צְדָדִית, וּמִמֶּנָּה לְסִמְטָה נוֹסֶפֶת. שׁוּב חָזְרָה תְּחוּשַׁת הַחֲרָדָה מִפְּנֵי הַבִּלְתִּי-נוֹדָע. בַּנְּסִבּוֹת הַלָּלוּ, הַחֲרָדָה מֵהַלֹּא-נוֹדָע הָיְתָה גְּדוֹלָה מֵהַפַּחַד מִפְּנֵי הַנּוֹדָע.

מֵהַסִּמְטָה הַצְּדָדִית הוֹבִיל אוֹתָם הַקָּצִין הַגֶּרְמָנִי אֶל רְחוֹב גָּדוֹל יוֹתֵר וּמִמֶּנּוּ לִרְחוֹבוֹת אֲחֵרִים. הֵם יָדְעוּ כִּי מֵרֶגַע לְרֶגַע הֵם מִתְרַחֲקִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִתַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת. מוּבָן שֶׁאִישׁ מֵהֶם לֹא הֵעֵז לִשְׁאֹל אֶת הַקָּצִין אוֹ אֶת אֶחָד מֵחַיָּלָיו דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר.

הַאִם הַקָּצִין אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ לְתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת? וְאוּלַי הֵקִימוּ הַנָּאצִים תַּחֲנַת רַכֶּבֶת מְיֻחֶדֶת לְמִשְׁלוֹחַ יְהוּדִים? אוֹ אוּלַי מְבַקְּשִׁים הַגֶּרְמָנִים לְהִפָּטֵר מֵהֶם כָּאן וְעַכְשָׁו, בְּתוֹךְ בּוּדָפֶּשְׂט, וּבְכָךְ לַחְסֹךְ מֵעַצְמָם אֶת עֹל הַמִּשְׁלוֹחַ בָּרַכֶּבֶת?...

אֲבָל הַצְּעִידָה הַמְּמֻשֶּׁכֶת וְהַקְּלָלוֹת וְהַגִּדּוּפִים שֶׁסָּפְגוּ כָּל הָעֵת מִמְּלַוֵּיהֶם, לֹא הֵנִיחוּ לָהֶם לִשְׁגּוֹת יֶתֶר עַל הַמִּדָּה בְּנִחוּשִׁים. הֵם צָעֲדוּ לְאָן שֶׁהִצְעִידוּ אוֹתָם.

לְפֶתַע נֶעֶצְרוּ הַגֶּרְמָנִים לִפְנֵי בַּיִת שֶׁבַּחֲזִיתוֹ הִתְנוֹפֵף דֶּגֶל סְפָרַד. הַקָּצִין בָּחַן הֵיטֵב אֶת הָרְחוֹב, וְכַאֲשֶׁר שֻׁכְנַע כִּי אִישׁ אֵינוֹ עוֹקֵב אַחֲרָיו, פָּקַד עַל חַיָּלָיו לְהַכְנִיס מַהֵר אֶת הַיְּהוּדִים אֶל תּוֹךְ הַבִּנְיָן.

רַק לְאַחַר שֶׁכָּל הַיְּהוּדִים וּמְלַוֵּיהֶם נִכְנְסוּ פְּנִימָה, נִתְגַּלָּה לָהֶם הַסּוֹד: לְפֶתַע הֵחֵלּוּ 'הַגֶּרְמָנִים' לִפְשֹׁט אֶת מַדֵּיהֶם וּמִתַּחְתֵּיהֶם הִתְגַּלּוּ בִּגְדֵיהֶם הַיְּהוּדִיִּים וְטַלִּיתוֹתֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת, הַמְּצֻיָּצוֹת.

עַד מְהֵרָה נוֹדַע כִּי 'הַקָּצִין הַנָּאצִי' הַשַּׁחְצָן וְהַמְּגַדֵּף הָיָה פִּינְחָס (טִיבּוֹר) רוֹזֶנְבַּאוּם זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, וּ'סְגָנוֹ' הָיָה דָּוִד עָשָׂהאֵל זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה. גַּם יֶתֶר הַ'חַיָּלִים' יְהוּדִים הָיוּ. הֵם נִמְנוּ עִם חַבְרֵי מַחְתֶּרֶת שֶׁהִצִּילָה בְּדֶרֶךְ זוֹ הֲמוֹנֵי יְהוּדִים מִתּוֹךְ סִכּוּן יוֹם יוֹמִי.

חַבְרֵי הַמַּחְתֶּרֶת נָהֲגוּ לַהֲרֹג קְצִינִים וְחַיָּלִים גֶּרְמָנִים בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים וְלִשְׁלֹחַ אֶת תְּעוּדוֹתֵיהֶם לִמְקוֹמוֹת מְרֻחָקִים. כָּךְ יָכְלוּ חַבְרֵי הַמַּחְתֶּרֶת הַמִּתְחַזִּים לְנָאצִים לְהַצִּיג אֶת עַצְמָם כִּקְצִינִים וּכְחַיָּלִים שֶׁנִּשְׁלְחוּ זֶה עַתָּה מֵהַמִּפְקָדוֹת הַמֶּרְכָּזִיּוֹת אֶל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, וּלְהַצִּיל יְהוּדִים.

הַבִּנְיָן שֶׁאֵלָיו הוּבְאוּ הַנִּצּוֹלִים הַיְּהוּדִים נִשְׂכַּר עַל-יְדֵי מֶמְשֶׁלֶת סְפָרַד, בְּהַנְהָגָתוֹ שֶׁל גֶּנֶרָלִיסִימוֹ פְרַנְקוֹ. בְּבִנְיָנִים כָּאֵלֶּה מָצְאוּ מִקְלָט אַלְפֵי יְהוּדִים. פְרַנְקוֹ אָמְנָם נֶחְשָׁב עַד הַיּוֹם, בְּעֵינֵי רַבִּים, לְפָשִׁיסְט וְרוֹדָן, אֲבָל בִּימֵי כִּבּוּשׁ הַנָּאצִים הָיָה הַמַּנְהִיג הַיָּחִיד שֶׁפָּקַד עַל נְצִיגֻיּוֹתָיו בְּאֵירוֹפָּה לִקְלֹט וּלְהַצִּיל יְהוּדִים.

סָבָתִי וְאָבִי זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה, וְיִבָּדֵל לְחַיִּים אֲרֻכִּים דּוֹדִי, עִם שְׁאָר הַיְּהוּדִים, הוֹסִיפוּ לְהִסְתַּתֵּר בַּבִּנְיָן הַסְּפָרַדִּי עַד תֹּם הַמִּלְחָמָה, וְכָךְ נִצְּלוּ.