פרשת השבוע - ויצא

פרפראות לשבת

''ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה'' (כ''ח, י)

הגאון רבי יוסף דוב סולובייציק מבריסק, בעל ''בית הלוי'', מסביר את כפל-הלשון בתחילת הפרשה בדרך הבאה: כשאדם עובר ממקום למקום, הוא עושה זאת מאחת הסיבות הבאות: א) הוא מחליט לעזוב את מקום-מגוריו, מנימוק זה או אחר; ב) הוא משתוקק להגיע למקום החדש. במקרה של הליכת יעקב לחרן נצטרפו שתי המטרות הבאות: לברוח מעשיו הזומם להרגו, ולהגיע לחרן כדי להקים לו משפחה הראויה לו. לגבי רבקה פעלה בעיקר המטרה הראשונה: להרחיק את בנה האהוב מפגיעת עשיו; ואילו יצחק חשב על המטרה השנייה, שיעקב בנו יישא לו אישה הראויה למשפחת אברהם. מטרה כפולה זו של יעקב מרומזת בכפל-הלשון בפתח פרשתנו: ''ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה''.

''ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה'' (כ''ח, י)

פרשה זו מתחילה במלים: ''ויצא יעקב מבאר שבע'' (כ''ח, י). ואילו בהפטרה לפרשתנו נאמר: ''ויברח יעקב שדה-ארם'' (הושע י''ב, י''ג).

שינוי-לשון זה שבין התורה להפטרה מוסבר בדרך הבאה: יעקב עזב את בית אביו משתי סיבות: א.מחמת מצוות כיבוד אב, לאחר שנצטווה על-ידו: ''קום לך פדנה ארם...ויקח לך משם אישה...'' . ב. מפחד עשיו אחיו, שאיים להרגו (כ''ז, מ''א).

הנביא הושע מוסר לנו את הנימוק האנושי-הטבעי, המובן לקורא ולשומע: יעקב ברח מאיומי אחיו הרשע, שהרי הכירו מקרוב וידע שהוא מסוגל לבצע את האיום שזמן כלפיו. אולם התורה באה להדגיש לנו, שיעקב התמים התגבר על תחושת-הפחד הטבעית שקיננה בו, נוכח דברי האיום של עשיו אחיו, כדי לקיים מצוות כיבוד אב בטהרתה ובשלמותה.

''ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה''(כ''ח, י)

ידוע מה שאמרו המפרשים: באר שבע זה ארץ ישראל, חרנה זה חוץ לארץ. באר שבע זהו בתי כנסיות ובתי מדרשות שיש להם בחינת אויר של ארץ ישראל. אבל היוצא מהם מיד יוצא לחרון אפו של הקב''ה דהיינו וילך חרנה בגלות. אמרו חז''ל באותו יום שיצא יעקב מבאר שבע באותו יום הגיע לחרן, כמו שנאמר: ''ויצא יעקב מבאר שבע'' ומיד: ''וילך חרנה''. ואז בהיותו בחרן נזכר שעבר בהר המוריה ולא התעכב שם בתפילה על יציאתו אל הגלות וחפץ לחזור, אבל מיד שנתן לבו והתחיל לחזור, תיכף ''ויפגע במקום וילן שם''. כל זה מלמדנו עד כמה שהקב''ה אב רחמן מחכה ומצפה לתשובת השבים, בשעה שאדם נותן לבו לחזור בתשובה ממקום היותו, אפילו בחרן, דהיינו באויר של חוץ לארץ, חרון אפו של הקב''ה, מאותה שעה ממש הקב''ה חותר חתירה מתחת כסא כבודו לעשות רצונו ולהחזירו לבחינת אויר של ארץ ישראל, בלבד שיהיה רצונו חזק, לכך, כפי מדת רצונו של האדם למטה, כך מדת רצונו של הקב''ה למעלה, כמו שנאמר: שובו אלי ואשובה אליכם, פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם, ואין דבר העומד נגד הרצון.

''ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו'' (כ''ח, י''א)

שואלים חכמי ישראל: הכיצד יתכן, שיעקב אבינו יצא לדרך רחוקה כל כך, בלא שנטל עימו כר להניח עליו את ראשו בלילות? יש המסבירים זאת על-פי המדרש הבא: כשיצא יעקב מבאר שבע, רדף אחריו אליפז בן עשיו להרגו במצוות אביו. אמר לו יעקב: טול (קח) כל מה שיש בידי, ועל-ידי זה תקיים מצוות אביך, שהעני חשוב כמת. נתרצה לו אליפז ונטל כל אשר היה ליעקב. למקרה מצער זה מרמז יעקב בתפילתו, ערב הפגישה עם עשיו: ''כי במקלי עברתי את הירדן'' (ל''ב, י''א) - בשעה שעברתי את הירדן מזרחה, לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו (רש''י, שם). חכמים אחרונים מסבירים את העובדה, שיעקב יצא לחרן בידיים ריקות, על-פי המשנה הבאה בסוף מסכת כתובות (י''ג, י''א): ''הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין''. לפי הסבר זה, אמר יעקב אבינו בצאתו מבית אביו: עלי נגזר לרדת לזמן-מה מארץ הקודש לחוץ-לארץ; ואילו המיטלטלין שזכו להיות בקדושת הארץ, אין לי רשות להורידם מקדושתם ולהוציאם מאדמת הארץ...

על פסוק זה מעירים חכמי התוספות: ''לפי פשוטו יש לפרש, שלקח אבן אחת מאבני המקום'' (חולין צ''א, ע''ב); כי אמר יעקב חביבה עלי אבן קשה של ארץ ישראל מכרים וכסתות רכים של חוץ לארץ. על יסוד זה - מאיר הרמ''א (רבי משה איסרליש) - נוהגים חסידים ואנשי מעשה לשים אבן למראשותיהם בליל תשעה באב, כדוגמת ישראל סבא בשעה שנאלץ לצאת מגבולות הארץ. ויש הקושרים לכך מנהג קדום של אבותינו, שבשעה שנסעו לחוץ-לארץ היו נוטלים עימהם רסיס-אבן מאחד המקומות הקדושים שבארץ; והיתה זו סגולה בדוקה בעיניהם, שיזכו לשוב בשלום לארץ הקודש.

''ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו'' (כ''ח, י''א)

חכמים אחרונים מסבירים את העובדה, שיעקב יצא לחרן בידיים ריקות, על-פי המשנה הבאה בסוף מסכת כתובות (י''ג, י''א): ''הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין''. לפי הסבר זה, אמר יעקב אבינו בצאתו מבית אביו: עלי נגזר לרדת לזמן-מה מארץ הקודש לחוץ-לארץ; ואילו המיטלטלין שזכו להיות בקדושת הארץ, אין לי רשות להורידם מקדושתם ולהוציאם מאדמת הארץ...

על הכתוב ''ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו'' מעיר רש''י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו...התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! וזאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! מיד עשאן הקדוש-ברוך-הוא אבן אחת; וזהו שנאמר: ''ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'' (כ''ח, י''ח). שואל האדמו''ר רבי אברהם מרדכי מגור: לאחר שכל האבנים נעשו אבן אחת, מדוע לא רבו ביניהן לאמר: ''בצד זה יניח הצדיק ראשו? ומשיב האדמו''ר: לאחר שנוצרה אחדות בין האבנים המריבות, שוב לא היתה ביניהן קנאה ושנאה ותחרות...

''ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו'' (כ''ח, י''א)

על כך שנינו במדרש רבה, פרשה ס''ח: רבי יהודה אמר: י''ב אבנים נטל. אמר יעקב: כך גזר הקדוש-ברוך-הוא, שהוא מעמיד י''ב שבטים. אברהם לא העמידם; יצחק לא העמידם. אם מתאחות (מתחברות) י''ב האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י''ב שבטים. כוון שנתאחו י''ב האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י''ב שבטים. רבי נחמיה אמר: נטל ג אבנים. אמר: אברהם ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו; יצחק ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו. אם מתאחות שלוש האבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עלי. על דברים אלה של רבי נחמיה מעירים חכמי ישראל: המדרש שלפנינו רומז למאמרו של שמעון הצדיק בפרקי אבות (א, ב): ''על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים''. לפי זה, נטל יעקב אבינו שלוש אבני-יסוד, שהעולם עומד עליהן: תורה, עבודה וגמילות חסדים. התחילה האבנים מריבות זו עם זו; וכל אחת טענה: אני הנני העיקר בעולם, ולכן ''עלי יניח צדיק ראשו!''. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? צירף את כל שלוש האבנים לאחת ורמז בכך, שכולן צריכות להיות צמודות ומחוברות זו לזו, כי רק בצירוף שלשתן יכול האדם להגיע לשלמות נפשית בחיים

''ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש'' (כ''ח, י''א)

שנינו במסכת ברכות (כ''ו, ע''ב): רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקונם (שלוש תפילות היום נקבעו על-ידי שלושת האבות, כמפורט להלן). אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: ''וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'' (י''ט, כ''ז); ואין ''עמידה'' אלא תפילה, שנאמר: ''ויעמד פינחס ויפלל'' (תהילים ק''ו, ל). יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: ''ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב'' (כ''ד, ס''ג); ואין ''שיחה'' אלא תפילה, שנאמר: ''תפילה לני כי יעטף (כשמתענה ומתעטף מצער), ולפני ה ישפך שיחו'' (תהילים ק''ב, א). יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: ''ויפגע במקום וילן שם''; ואין ''פגיעה'' אלא תפילה, שנאמר: ''ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי'' (ירמיה ז, ט''ז).

החכם הספרדי רבי יצחק אבוהב, בעל ''מנורת המאור'', מעיר בעניין זה: צא וראה, שהאות השנייה בשמותיהם של שלושת האבות מרמזת על התפילה המיוחסת לכל אחד מהם:

האות השנייה בשם ''אברהם'' היא ב - רמז לתפילת בוקר;

האות השנייה בשם ''יצחק'' היא צ - רמז לתפילת צהריים (אחר הצהריים);

האות השנייה בשם ''יעקב'' היא ע - רמז לתפילת ערב

הוסיפו על כך חכמים אחרונים: בקריאה ''שמע ישראל'' (דברים ו, ד) מצוי רמז, שישראל צריכים להתפלל בכל יום שחרית, מנחה וערבית (ראשי-התיבות של שלוש התפילות מצטרפים למלה ''שמע''; והנוטריקון של ''שמע'' במהופך הוא: עול מלכות שמים).

''ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו'' (כ''ח, י''א)

מעיר רש''י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו...התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! וזאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! מיד עשאן הקדוש-ברוך-הוא אבן אחת; וזהו שנאמר: ''ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'' (כ''ח, י''ח). שואל האדמו''ר רבי אברהם מרדכי מגור: לאחר שכל האבנים נעשו אבן אחת, מדוע לא רבו ביניהן לאמר: ''בצד זה יניח הצדיק ראשו? ומשיב האדמו''ר: לאחר שנוצרה אחדות בין האבנים המריבות, שוב לא היתה ביניהן קנאה ושנאה ותחרות...

על פסוק זה מעירים חכמי התוספות: ''לפי פשוטו יש לפרש, שלקח אבן אחת מאבני המקום'' (חולין צ''א, ע''ב); כי אמר יעקב חביבה עלי אבן קשה של ארץ ישראל מכרים וכסתות רכים של חוץ לארץ. על יסוד זה - מאיר הרמ''א (רבי משה איסרליש) - נוהגים חסידים ואנשי מעשה לשים אבן למראשותיהם בליל תשעה באב, כדוגמת ישראל סבא בשעה שנאלץ לצאת מגבולות הארץ. ויש הקושרים לכך מנהג קדום של אבותינו, שבשעה שנסעו לחוץ-לארץ היו נוטלים עימהם רסיס-אבן מאחד המקומות הקדושים שבארץ; והיתה זו סגולה בדוקה בעיניהם, שיזכו לשוב בשלום לארץ הקודש.

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה...עולים ויורדים בו" (ויצא כח-יב)

סולם בגימטריה - ממון.

כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד" כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות אזי ההנאה מימנו זה רק לחיי העולם הזה. הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלוה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז, ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה ע"כ. ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה'... ותעמוד מלדת" (כט/לה) – החוזה מלובלין [אדמו"ר נודע. שמו המלא: ר' יעקב יצחק בר' אברהם אליעזר הלוי הורוויץ. חי בשנים תק"ה (1745 למנינם) עד שנת תקע"ה (1815)]: במס' ברכות נד, נאמר: נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד – לאה הודתה על העבר בלבד ולא צעקה תיכף על העתיד, לפיכך עמדה מלדת. "ותרא רחל כי לא ילדה... ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (ל/א) – נדרים סד: תניא: ארבעה חשובים כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני – דכתיב (שמות ד/יט) "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" [נאמר על דתן ואבירם שירדו מנכסיהם], מצורע - דכתיב (במדבר יב/יב) "אל נא תהי כמת... ויאכל חצי בשרו" [דברי אהרן למשה, כשנצטרעה מרים], וסומא – דכתיב (איכה ג/ו) "במחשכים הושיבני כְּמֵתֵי עולם", ומי שאין לו בנים - דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהי-ם אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (ל/ב) – שפתי חכמים בשם מהרש"ל: יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית, ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים. ועוד קשה למה "ויחר ליעקב", שהיה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים. אלא יש לומר שיעקב אמר לה שכבר התפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום. אז אמרה לו: א"כ רשע אתה. לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע, ואמר לה: איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכותו וזכות אמי רבקה. אבל אני איני עקר, כי ממך מנע ולא ממני, ואין כאן אלא זכות של אחד, לפיכך אין תפלתי נשמעת [מהרש"ל – ר' שלמה בר' יחיאל לוריא. מגדולי הדור ורבו של הרמ"א. חי בשנים ע"ר (1510 למנינם) עד של"ג (1573). / ר' יוסף משורר בר' שבתי בס – מחבר 'שפתי חכמים'. חי בשנים ת"א (1641 למנינם) – תע"ח (1718)].

מב"י

סיפורים לשבת

א'

אצל החסיד ר' זלמן סנדר'ס נתקיים "תורה וגדולה על שולחן אחד". הוא היה יהודי למדן ועובד ה' בכל נשמתו ועם זה בעל עסקים מסועפים ומצליחים. ר' זלמן עצמו התגורר בשקלוב, אך מצודתו הייתה פרוסה על-פני ערים רבות. עסקיו המגוונים התנהלו עם יהודים ועם לא-יהודים גם יחד. סוחרים ובעלי-אחוזות היו ידידיו, ובתי רוזנים היו פתוחים לפניו.

איש נדיר היה ר' זלמן, שכן הצטיין גם במידות טובות וחיבתו לכל יהודי הייתה מן המפורסמות. על-אף עושרו וגדולתו היה נוהג בקירוב הדעת גם עם דלת העם ועמי-הארצות. ידו הייתה פשוטה לכל נזקק, ועניים רבים התדפקו דרך-קבע על דלת ביתו. שמו הופיע בראש רשימותיהם של כל גבאי הצדקה באזור. אלה ידעו כי "כדאי הוא (ר' זלמן) לסמוך עליו בשעת הדחק".

ואם בכך לא די, רבים-רבים אף נהגו להפקיד בידיו כספים כדי שיסחר בהם. עסקאותיו של ר' זלמן - ידעו הכול - מוצלחות הן ומבורכות בסייעתא דשמיא. את הרווחים שהפיק מכספים אלה היו מעביר היישר לידי המפקידים, ללא כל תמורה או דמי-תיווך.

ויהי היום ור' זלמן הסתבך בעסקת-ענק שכשלה. כגודל העסקה והרווחים שהיו צפויים ממנה, כך גדולה וקשה הייתה המפלה. עמל של שנים ירד לטמיון. ר' זלמן, העשיר הגדול ואיש-החסד הנודע, נהפך באחת לאיש מן השורה. למותר לציין כי רבים מאוד השתתפו בצרתו של ר' זלמן, שכן למעשה זו הייתה גם צרתם.

בצר לו נסע ר' זלמן אל רבו, רבי שניאור-זלמן מלאדי. בהיכנסו לחדר הרבי חש כי אין מקום מתאים מזה לשפוך בו את הלב ולספר דברים כהווייתם. בבכי נרגש גולל לפני הרבי את השתלשלות העסקה הכושלת שקברה עמה את כל רכושו.

רגשותיו של ר' זלמן גאו בו ובכיו התגבר. "אם הקב"ה חפץ ליטול ממני את רכושי - לא אהרהר אחריו, חלילה", אמר במר-ליבו, "ואולם תחילה עליי לסלק את חובותיי ולמלא את התחייבויותיי. צריך אני להשיב את הכסף לכל מי שהפקידו בידי את ממונם כדי שאסחר בו; צריך אני לעמוד בהתחייבות שנתתי לכל גבאי הצדקה; צריך אני לכסות את הוצאות החתונה של היתומים והיתומות שהבטחתי להשיאם"...

כל אותה שעה ישב הרבי - שני מרפקיו על השולחן, ראשו בין שתי כפות ידיו - והקשיב. כשסיים ר' זלמן לשפוך את ליבו, השתררה בחדר דממה. הרבי הישיר מבט חודר אל חסידו ופניו נעשו להבים. או-אז אמר הרבי: "אינך חדל מלחשוב ולדבר על מה שאתה צריך, אולם על שאלה אחת דומה כי לא נתת את דעתך כלל - מה צורך יש בך!".

דברי הרבי פילחו את ליבו של ר' זלמן ובו-במקום נפל מתעלף. החסידים, ששהו אותו זמן בחדר החיצוני, בהמתנה לבוא תורם להיכנס פנימה, שמעו את קול החבטה ומיהרו להיכנס ולהוציא את ר' זלמן מהחדר. לאחר מאמצים מרובים התעורר ר' זלמן מן העילפון.

לאחר שהתאושש, השתנה ר' זלמן והיה לאדם חדש. הוא סילק מעליו את דאגתו מאבדן רכושו ודחק הצידה כל מחשבה על ענייני העולם הזה. הוא הבין כי במילותיו החריפות ביקש הרבי לנערו מן הרע הנעלם שבמעמקי נפשו - מאותה תחושת 'ישות' והחשבה עצמית שמקומה לא יכירה בד' אמותיה של השכינה. על-כן החליט להישאר תקופת-מה בחצר הרבי.

בימים ובשבועות הבאים שיקע עצמו כליל בתורה ובעבודת התפילה. כעבור זמן ניגש אל ר' זלמן הגבאי של הרבי והודיע לו כי בעוד שבועיים נכונה לו עוד 'יחידות' אצל הרבי. כך נהוג היה - להודיע לחסיד מראש על המועד שנקבע לו להיכנס אל הקודש, כדי שיהיה לו סיפק להתכונן לכך כראוי.

השבועיים הבאים עברו על ר' זלמן ביגיעה עצומה. הוא נתן לגופו מעט מאוד מנוחה וגם באכילה ובשתייה השתדל למעט. הוא למד בלי הפוגה, התעמק במאמרי החסידות של הרבי והתפלל בדבקות עצומה.

בהגיע מועד ה'יחידות' שנקבע לו נכנס ר' זלמן לחדר הרבי בראש מורכן ומתוך ביטול-עצמי עמוק. הרבי הביט בו במבט רך ומלטף. "כעת", אמר לו הרבי, "לאחר ששבת בתשובה שלמה על ה'ישות' שבך; סילקת ממך את גסות-הרוח ואת זחיחות הדעת והלב - שוב לביתך וה' יברכך שתצליח בכל אשר תפנה".

בדרכו לביתו נזדמן ר' זלמן לתחנת רכבת אחת, ולפתע פגש שם חבורה של בעלי-אחוזות שנהגו לסחור עמו בעבר. הללו, שלא ידעו דבר על מצבו הכלכלי הקשה, הביעו לפניו את רצונם לחדש עמו את העסקים. ר' זלמן ראה בכך אות משמים והזדמנות לזכות בברכת ה', שאותה הזכיר הרבי ב'יחידות'.

כעבור זמן-מה החל ר' זלמן להתאושש ממפלתו. אט-אט השיב אליו את הונו וההצלחה חזרה להאיר לו פנים. כך גם יכול היה למלא את ההתחייבויות שקיבל עליו בעבר, בענייני צדקה. ואולם הפעם עשה זאת בלי 'ישות', כי-אם בתחושה שהוא 'צינור' בלבד לשפע שניתן מלמעלה. כל ימיו עמדה לנגד עיניו של ר' זלמן שאלתו הנוקבת של הרבי - "מה צורך יש בך"...

ב'

חָלְפוּ חָמֵשׁ הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הִתְחַיֵּב רַבִּי יוֹאֵל סִירְקִישׁ (הַבַּ"ח, בַּעַל 'בַּיִת חָדָשׁ') מִקְּרָקָא לְפַרְנֵס עַל שֻׁלְחָנוֹ אֶת חֲתָנוֹ, רַבִּי דָּוִד סֶגַ"ל (הַטַּ"ז, בַּעַל 'טוּרֵי זָהָב'). עַתָּה הָיָה עַל רַבִּי דָּוִד לִמְצֹא לוֹ מָקוֹר לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת בְּנֵי בֵּיתוֹ.

יוֹם אֶחָד שָׁמַע כִּי לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים נִפְטַר רַבָּהּ שֶׁל הָעֲיָרָה אַמְסְטִיבְּבָה. זוֹ הָיְתָה עֲיָרָה קְטַנָּה, עַל גְּבוּל פּוֹלִין וְרוּסְיָה הַלְּבָנָה, וְהָרַב הַנִּפְטָר הָיָה רַבִּי מֵאִיר, אָבִיו שֶׁל הַשַּׁ"ךְ. הַשְּׁמוּעָה אָמְרָה, שֶׁרָאשֵׁי הַקְּהִלָּה מְצַפִּים מִמֻּעֲמָדִים רְאוּיִים לְהַצִּיעַ אֶת מֻעֲמָדוּתָם לְרַבָּנוּת הָעֲיָרָה.

הַחִפּוּשִׂים לְמִשְׂרַת הָרַב כְּבָר נִמְשְׁכוּ כַּמָּה חֳדָשִׁים, אֲבָל רַבִּי דָּוִד שָׁמַע עַל כָּךְ לָרִאשׁוֹנָה זֶה עַתָּה. בֵּינְתַיִם כְּבָר הִסְפִּיקוּ כַּמָּה וְכַמָּה רַבָּנִים לְהַצִּיעַ אֶת מֻעֲמָדוּתָם לַתַּפְקִיד. עַל-פִּי הַנֹּהַג, הֻזְמַן כָּל מֻעֲמָד לָשֵׂאת לִפְנֵי תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה דְּרָשָׁה, שֶׁבָּהּ הָיָה עָלָיו לְהוֹכִיחַ אֶת כּוֹחוֹ בְּפִלְפּוּל וּבִסְבָרָא. תּוֹשָׁבֵי אַמְסְטִיבְּבָה בִּקְּשׁוּ לִשְׁמֹעַ כַּמָּה וְכַמָּה מֻעֲמָדִים, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִבְחֹר מִבֵּינֵיהֶם אֶת הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.

הָעֲיָרָה הָרְחוֹקָה וְהַקְּטַנָּה קָסְמָה לְרַבִּי דָּוִד וְהוּא הֶחְלִיט לְהַצִּיג אֶת מֻעֲמָדוּתוֹ לַתַּפְקִיד. הוּא נִפְרַד מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָצָא לַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה – כִּשְׁלֹשׁ-מֵאוֹת קִילוֹמֶטְרִים. לְאַחַר תְּלָאוֹת רַבּוֹת הִגִּיעַ לְאַמְסְטִיבְּבָה וּפָנָה תְּחִלָּה אֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַמְּקוֹמִי. שָׁם פָּגַשׁ אֶחָד מֵהַגַּבָּאִים, שֶׁעָסַק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּסִדּוּר בֵּית-הַכְּנֶסֶת.

"לִפְנֵי מִי עָלַי לְהַצִּיג אֶת מֻעֲמָדוּתִי לְרַבָּנוּת הָעֲיָרָה?", פָּנָה רַבִּי דָּוִד אֶל הַגַּבַּאי בִּתְמִימוּת.

הַגַּבַּאי נָתַן בּוֹ מַבָּט תָּמֵהַּ: "לְהַצִּיג מֻעֲמָדוּת?! הֲלוֹא כְּבָר נִבְחַר רַב חָדָשׁ, וְהַיּוֹם, לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה, יֵעָרֵךְ טֶקֶס הַהַכְתָּרָה!".

רוּחוֹ שֶׁל רַבִּי דָּוִד נָפְלָה בְּקִרְבּוֹ, אוּלָם עַד מְהֵרָה הִתְאוֹשֵׁשׁ. "שֶׁמָּא יֵשׁ בְּעַיְרַתְכֶם מִשְׂרָה אַחֶרֶת פְּנוּיָה שֶׁאוֹתָהּ אוּכַל לְמַלֵּא?", שָׁאַל.

הִבִּיט בּוֹ הַגַּבַּאי בְּחִיּוּךְ שֶׁל רַחֲמִים. "כֵּן, אָנוּ זְקוּקִים לְשַׁמָּשׁ בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת".

בּוֹ-בַּמָּקוֹם הִסְכִּים רַבִּי דָּוִד לְקַבֵּל עָלָיו אֶת מִשְׂרַת הַשַּׁמָּשׁ. "לְפָחוֹת מֵעַתָּה אֶתְפַּרְנֵס מִיְּגִיעַ כַּפַּי", הִתְנַחֵם בְּלִבּוֹ. לְמָחֳרָת שִׁגֵּר רַבִּי דָּוִד אִגֶּרֶת לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, וְהִזְמִינָהּ לָבוֹא בְּעִקְּבוֹתָיו לְאַמְסְטִיבְּבָה.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה לְאַמְסְטִיבְּבָה, הִתְבַּיֵּשׁ רַבִּי דָּוִד לְסַפֵּר שֶׁמִּשְׂרַת הָרַב כְּבָר תְּפוּסָה וְשֶׁהֶחְלִיט לְקַבֵּל עָלָיו אֶת תַּפְקִיד הַשַּׁמָּשׁ. הוּא צִפָּה לְהִזְדַּמְּנוּת מַתְאִימָה וּבֵינְתַיִם הוֹבִילָם אֶל הַבַּיִת הַקָּטָן וְהֶעָלוּב שֶׁהָעֳמַד לִרְשׁוּתוֹ כְּשַׁמַּשׁ בֵּית-הַכְּנֶסֶת.

עֵינֶיהָ שֶׁל הָרַעְיָה, שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לַבַּיִת הַנָּאֶה שֶׁל הוֹרֶיהָ בִּקְרָקָא הַגְּדוֹלָה, חָשְׁכוּ. הִיא בָּלְעָה אֶת אַכְזָבָתָהּ בְּהַכְנָעָה. "אִם זֶה הַבַּיִת שֶׁתּוֹשָׁבֵי אַמְסְטִיבְּבָה רָאוּ לְנָכוֹן לְהַעֲמִיד לִרְשׁוּת רַבָּם, אֶתְרַגֵּל גַּם לְכָךְ"...

בְּהַגִּיעַ יוֹם שַׁבַּת-קֹדֶשׁ הָלְכָה הָאִשָּׁה אֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת, וּבְטִבְעִיּוּת גְּמוּרָה פָּנְתָה לִתְפֹּס אֶת מְקוֹמָהּ הַמְּכֻבָּד בַּ'מִּזְרָח'. עַד מְהֵרָה נִגְּשׁוּ אֵלֶיהָ כַּמָּה מִתְפַּלְּלוֹת וְתָבְעוּ מִמֶּנָּה בְּתַקִּיפוּת לָקוּם מִמְּקוֹמָהּ וּלְפַנּוֹתוֹ לְרַבָּנִית הָעֲיָרָה.

רַעְיָתוֹ שֶׁל רַבִּי דָּוִד נִשְׁאֲרָה מְבֻלְבֶּלֶת וּנְבוֹכָה. הַדְּבָרִים לֹא הִתְיַשְּׁבוּ בְּדַעֲתָהּ, אַךְ בְּאֵין בְּרֵרָה קָמָה מִמְּקוֹמָהּ וּפָנְתָה לָשֶׁבֶת בְּמָקוֹם אַחֵר.

רַק כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה לְבֵיתָהּ, שְׁבוּרָה וּמְבֻיֶּשֶׁת, נוֹדַע לָהּ לְעֹמֶק אַכְזָבָתָהּ כִּי בַּעֲלָהּ אֵינֶנּוּ רַב הָעֲיָרָה, אֶלָּא בְּסַךְ-הַכֹּל שַׁמַּשׁ בֵּית-הַכְּנֶסֶת. יָמִים קָשִׁים עָבְרוּ עָלֶיהָ, אוּלָם אַט-אַט לָמְדָה לִכְבֹּשׁ אֶת רִגְשׁוֹתֶיהָ וּלְהִסְתַּגֵּל לַמַּצָּב הֶחָדָשׁ.

עָבְרוּ שָׁבוּעוֹת וָחֳדָשִׁים מֵאָז נִתְמַנָּה הָרַב הֶחָדָשׁ לְאַמְסְטִיבְּבָה. בֵּינְתַיִם הֵחֵל טִיבוֹ שֶׁל רַבִּי דָּוִד לְהִתְגַּלּוֹת בָּרַבִּים. יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲנָשִׁים הִתְוַדְּעוּ לְלַמְדָנוּתוֹ הָעֲצוּמָה, לְשַׁקְדָנוּתוֹ הָרַבָּה וּלְמִדּוֹתָיו הַנֶּאֱצָלוֹת. בְּעִקְּבוֹת זֹאת הֵחֵלּוּ הִתְלַחֲשֻׁיּוֹת עַל הַתַּפְקִיד הַבִּלְתִּי-מְכֻבָּד שֶׁהוּא מְמַלֵּא בָּעֲיָרָה.

לֹא רָחַק הַיּוֹם וְהַדְּבָרִים הִגִּיעוּ אַף לִידִיעָתוֹ שֶׁל הָרַב. הוּא שָׁלַח לִקְרֹא אֵלָיו אֶת שַׁמַּשׁ בֵּית-הַכְּנֶסֶת וְהֵחֵל לְגַלְגֵּל עִמּוֹ שִׂיחָה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. בְּתוֹךְ זְמַן קָצָר נוֹכַח, כִּי הָאַבְרֵךְ הַצָּעִיר שֶׁלְּפָנָיו, שַׁמַּשׁ בֵּית-הַכְּנֶסֶת, הוּא גָּאוֹן אַדִּיר בַּתּוֹרָה!

בְּלֹא לְהִתְמַהְמֵהַּ זִמֵּן אֵלָיו הָרַב אֶת פַּרְנְסֵי הָעֲיָרָה וְהוֹדִיעַ לָהֶם כִּי אֵין הוּא מוּכָן עוֹד לְשַׁמֵּשׁ רַב הָעֲיָרָה, כָּל עוֹד נִמְצָא בַּמָּקוֹם אָדָם הָעוֹלֶה עָלָיו עֲשֶׂרֶת מוֹנִים בַּתּוֹרָה. בַּתְּחִלָּה נִסּוּ הַפַּרְנָסִים לְשַׁכְנֵעַ אֶת רַבָּם לְהִשָּׁאֵר בְּתַפְקִידוֹ, בְּעִקָּר מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹכְחוּ כִּי הוּא נָחוּשׁ בְּדַעֲתוֹ, חָדְלוּ.

כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים הִתְפַּטֵּר הָרַב רִשְׁמִית מִתַּפְקִידוֹ. בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ זְמַן הֻצַּע לוֹ לְכַהֵן כְּרַב בָּעֲיָרָה הַסְּמוּכָה, רוֹאשׁ, וְהוּא נָסַע לְשָׁם לְמַלֵּא אֶת הַתַּפְקִיד הֶחָדָשׁ. רַבִּי דָּוִד הֻכְתַּר בְּטֶקֶס מְפֹאָר וּמַרְשִׁים לְרַבָּהּ שֶׁל אַמְסְטִיבְּבָה.

רַבִּי דָּוִד לֹא נִשְׁאַר בְּאַמְסְטִיבְּבָה לְאֹרֶךְ יָמִים. כַּעֲבֹר כַּמָּה שָׁנִים הֻצְּעוּ לוֹ מִשְׂרוֹת נִכְבָּדוֹת יוֹתֵר. בֵּין הַשְּׁאָר שִׁמֵּשׁ כְּרַב בִּקְהִלּוֹת אוֹסְטְרָאָה וּלְבוֹב. אוּלָם שָׁנִים רַבּוֹת לְאַחַר מִכֵּן עוֹד הִתְרַפְּקוּ תּוֹשָׁבֵי אַמְסְטִיבְּבָה עַל זִכְרוֹנוֹת הַיָּמִים הַיָּפִים, שֶׁבָּהֶם זָכוּ לְהִסְתּוֹפֵף תַּחַת שַׁרְבִיט הַנְהָגָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַ'טּוּרֵי זָהָב' הַנּוֹדָע, שֶׁבְּרַבָּנוּתוֹ זָכוּ כִּמְעַט בְּהֶסַּח-הַדַּעַת.

ג'

שְׁתֵּי הַמֶּרְכָּבוֹת הַהֲדוּרוֹת הִתְקָרְבוּ זוֹ לְזוֹ, כְּשֶׁהֵן מְאִטּוֹת בְּהַדְרָגָה אֶת נְסִיעָתָן, וְאָז עָצְרוּ זוֹ לְצַד זוֹ. מֵאַחַת יָרַד מוֹשֵׁל הַמָּחוֹז הַפּוֹלָנִי מִטַּעַם מֶמְשֶׁלֶת רוּסְיָה (שֶׁשָּׁלְטָה בַּיָּמִים הָהֵם בְּפוֹלִין) וּמֵהַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁנִיָּה יָרַד מִי שֶׁנֶּחְשַׁב לְאֶחָד מֵעֲשִׁירֵי פּוֹלִין, הַיְּהוּדִי ר' יְהוּדָה-לֵיְיבּ קוֹשְׁמִירְק.

הַשְּׁנַיִם הִתְקָרְבוּ זֶה לָזֶה כְּשֶׁהֵם מְנוֹפְפִים בְּיָדָם אִישׁ לְרֵעֵהוּ בִּידִידוּת מֻפְגֶּנֶת. הֵם לָחֲצוּ יָדַיִם בַּחֲמִימוּת וְהֶחְלִיפוּ בֵּינֵיהֶם כַּמָּה מִלּוֹת נִימוּסִין מְלֻוּוֹת חִיּוּכִים.

וְאָז הֵנִיחַ הַמּוֹשֵׁל אֶת יָדוֹ עַל כִּתְפֵי רֵעֵהוּ הַיְּהוּדִי וּנְטָלוֹ עִמּוֹ לְפִנָּה צְדָדִית, כְּדֵי שֶׁאִישׁ מֵהָעוֹבְרִים וְשָׁבִים לֹא יִקְלֹט אֶת תֹּכֶן שִׂיחָתוֹ עִמּוֹ. "אֱמֹר נָא לִי, יְדִידִי, הַאִם אַתָּה מַכִּיר אֶת הָרַב מִזִּיכְלִין?", שָׁאַל הַמּוֹשֵׁל אֶת אִישׁ-שִׂיחוֹ הַמֻּפְתָּע. כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה, כַּמּוּבָן, לַצַּדִּיק הַנּוֹדָע רַבִּי שְׁמוּאֵל-אַבָּא מִזִּיכְלִין.

ר' לֵיְיבּ חָשׁ מַהֲלֻמָּה בְּחָזֵהוּ. הַאִם הוּא מַכִּיר אֶת הָרַבִּי מִזִּיכְלִין?! הֲלֹא הוּא נִמְנָה עִם חֲסִידָיו הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר! אוּלָם מִיַּד כָּבַשׁ אֶת רִגְשׁוֹתָיו וְהֵשִׁיב בַּאֲדִישׁוּת מְעֻשָּׂה: "כֵּן, שָׁמַעְתִּי עָלָיו הַרְבֵּה".

הַמּוֹשֵׁל קֵרֵב אֶת פִּיו אֶל אָזְנוֹ שֶׁל בֶּן-שִׂיחוֹ וְאָמַר: "הַבֹּקֶר קִבַּלְתִּי הוֹרָאָה לַעֲשׂוֹת בְּדִיקָה מַעֲמִיקָה עַל אִישִׁיּוּתוֹ, לְרֶגֶל מֵידָע שֶׁהִגִּיעַ לַשִּׁלְטוֹנוֹת וּלְפִיו הָרַב הַזֶּה נוֹתֵן יָדוֹ לַפּוֹלָנִים הַמִּתְקוֹמְמִים כְּנֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן הָרוּסִי".

צְמַרְמֹרֶת עָבְרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל ר' לֵיְיבּ. הוּא יָדַע כִּי עָלָיו לְהָגִיב בִּמְהִירוּת וּבְצוּרָה שֶׁתְּעוֹרֵר אֲמִינוּת. "אָה, שְׁטֻיּוֹת וַהֲבָלִים!", אָמַר, מְלַוֶּה אֶת דְּבָרָיו בִּתְנוּעַת בִּטּוּל וּבְצִחְקוּק לַגְלְגָנִי. "אוֹתוֹ רַב מְנֻתָּק כָּלִיל מִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם. אֲפִלּוּ צוּרַת מַטְבֵּעַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְכָל-שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ מֵבִין בְּטִיבָם שֶׁל שִׁלְטוֹנוֹת אֵלּוּ וַאֲחֵרִים. חֵי-רֹאשִׁי כִּי שְׁטוּת כָּזֹאת לֹא שָׁמְעָה אָזְנִי זֶה זְמַן רַב"...

דְּבָרָיו שֶׁל ר' לֵיְיבּ חָדְרוּ כְּכָל הַנִּרְאֶה לְלִבּוֹ שֶׁל הַמּוֹשֵׁל. עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם שִׁגֵּר הַמּוֹשֵׁל אֶל הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַמֶּרְכָּזִיִּים הוֹדָעָה חַד-מַשְׁמָעִית שֶׁנִּקְּתָה אֶת הָרַבִּי מִזִּיכְלִין מִכָּל אֲבַק עָווֹן וְאַשְׁמָה.

ר' לֵיְיבּ חָשׁ חֶדְוָה עֲצוּמָה עַל שֶׁזָּכָה לְשַׁמֵּשׁ שְׁלִיחַ הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה לְהַצָּלַת רַבּוֹ מֵעֲווֹן מְרִידָה, שֶׁעָנְשׁוֹ בַּיָּמִים הָהֵם נָע בֵּין עֲבוֹדַת-פֶּרֶךְ לְכָל הַחַיִּים לְבֵין מָוֶת בִּירִיָּה. הוּא חָשׁ צֹרֶךְ עַז לִנְסֹעַ אֶל רַבּוֹ, כְּדֵי לְשַׁתְּפוֹ בָּעִנְיָן.

כְּשֶׁהִתְיַצֵּב ר' לֵיְיבּ עַל מִפְתַּן בֵּית-הַמִּדְרָשׁ שֶׁבְּזִיכְלִין, יָשַׁב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַצַּדִּיק עִם קֹמֶץ מֵחֲסִידָיו, וְהִשְׁמִיעַ בְּאָזְנֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה וַחֲסִידוּת. כְּשֶׁהִבְחִין בּוֹ הַצַּדִּיק, הִזְמִינוּ בְּחִבָּה לְהִצְטָרֵף לַחֲבוּרָה וְהוֹשִׁיבוּ סָמוּךְ אֵלָיו. ר' לֵיְיבּ הִתְקַשָּׁה מְאוֹד לִכְבֹּשׁ אֶת רְצוֹנוֹ לְסַפֵּר לְרַבּוֹ עַל הַצָּלָתוֹ, אוּלָם הוּא הֵבִין כִּי יֵאָלֵץ עַתָּה לְהַמְתִּין עַד אֲשֶׁר יְסַיֵּם רַבּוֹ אֶת הַהִתְוַעֲדוּת עִם הַחֲסִידִים.

"ר' לֵיְיבּ, אֱמֹר לְחַיִּים!", פָּנָה אֵלָיו לְפֶתַע הַצַּדִּיק וְקָטַע אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו. בְּעוֹד הֶעָשִׁיר נוֹטֵל אֶת הַכּוֹסִית וּמְקָרֵב אוֹתָהּ אֶל שְׂפָתָיו, פָּתַח הַצַּדִּיק אֶת פִּיו וְאָמַר: "נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר, 'הַלְּלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִים שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ'. וְלִכְאוֹרָה לֹא מוּבָן, מַדּוּעַ יְהַלְּלוּ הַגּוֹיִים וִישַׁבְּחוּ אֶת ה', בְּשָׁעָה שֶׁזֶּה מַגְבִּיר אֶת חֲסָדָיו עָלֵינוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!".

עָשָׂה הַצַּדִּיק אֶתְנַחְתָּא קַלָּה בִּדְבָרָיו, וּמִיָּד הִמְשִׁיךְ וְעָנָה עַל שְׁאֵלָתוֹ: "שִׁמְעוּ סִפּוּר שֶׁסִּפֵּר פַּעַם הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין:

"בְּעִיר אַחַת הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי עָשִׁיר וּמַצְלִיחַ וּלְיָדוֹ הִתְגּוֹרֵר גּוֹי חָשׁוּב וְנִכְבָּד. הַיְּהוּדִי הָיָה אִישׁ חֶסֶד וְאָהוּב עַל הַבְּרִיּוֹת, וְאִלּוּ הַגּוֹי הָיָה עָרִיץ וְרַע-לֵב. נִתְקַנֵּא הַגּוֹי בַּיְּהוּדִי עַל הַחִבָּה וְהַכָּבוֹד שֶׁרָחֲשׁוּ לוֹ הַבְּרִיּוֹת, וְהֶחְלִיט לְהִתְנַכֵּל לוֹ. מֶה עָשָׂה? הוּא יָדַע כִּי הַיְּהוּדִי נוֹהֵג לָצֵאת בְּכָל בֹּקֶר בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת מְאוֹד, כַּאֲשֶׁר הַחֲשֵׁכָה עֲדַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּרְחוֹב, אֶל הַנָּהָר הַסָּמוּךְ, כְּדֵי לִטְבֹּל בּוֹ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. בְּאַחַד הַיָּמִים שָׁלַח אֶת אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו כְּדֵי שֶׁזֶּה יִכְרֶה בּוֹר עָמֹק מְאוֹד בְּמַסְלוּל הַצְּעִידָה שֶׁל שְׁכֵנוֹ הַיְּהוּדִי.

"לְמָחֳרָת, לִפְנוֹת בֹּקֶר, הִמְתִּין הַגּוֹי בְּחַלּוֹן בֵּיתוֹ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת וּבְאָזְנַיִם כְּרוּיוֹת. הוּא צִפָּה לִרְאוֹת אֶת הַיְּהוּדִי חוֹלֵף עַל פָּנָיו וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים לִשְׁמֹעַ אֶת צַעֲקַת הַמָּוֶת שֶׁלּוֹ מְפַלַּחַת אֶת הַלַּיְלָה. הַזְּמַן חוֹלֵף, הַשַּׁחַר מֵאִיר לְאִטּוֹ – וְהַיְּהוּדִי אֵינוֹ נִרְאֶה הַפַּעַם.

"הִתְבָּרֵר, שֶׁבְּדִיּוּק בָּעֶרֶב הַקּוֹדֵם הִגִּיעַ אֶל הַיְּהוּדִי יְדִיד-נְעוּרִים אָהוּב. הַשְּׁנַיִם שָׁקְעוּ בְּשִׂיחַת רֵעִים, שֶׁנִּתְמַשְּׁכָה עַד אוֹר הַבֹּקֶר. לָכֵן אִחֵר בְּאוֹתוֹ יוֹם הַיְּהוּדִי לָצֵאת לַטְּבִילָה הַקְּבוּעָה. בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁצָּעַד אֶל הַנָּהָר, הִבְחִין בַּחֲפִירָה הָעֲמֻקָּה וְעָקַף אוֹתָהּ מִבְּלִי מֵשִׂים.

"כְּשֶׁרָאָה זֹאת הַשַּׂר מֵחַלּוֹנוֹ, לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מִתַּדְהֵמָה וְהִפְטִיר: 'אָכֵן, גָּדוֹל הוּא אֱלֹקֵי הַיְּהוּדִים!'.

"זֶהוּ אֵפוֹא פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל הַפָּסוּק", סִיֵּם הַצַּדִּיק מִזִּיכְלִין אֶת סִפּוּרוֹ, וְנָעַץ מַבַּט רַב-מַשְׁמָעוּת בְּר' לֵיְיבּ. "לְעִתִּים, הַיְּהוּדִי עַצְמוֹ כְּלָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל הַבּוֹר שֶׁנִּכְרָה לְרַגְלָיו וְעַל הַהַצָּלָה שֶׁבָּאָה לוֹ, וּלְפִיכָךְ גַּם אֵינֶנּוּ מַכִּיר בְּנִסּוֹ. דַּוְקָא הַגּוֹי, אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לִפְגֹּעַ בּוֹ, הוּא – הוּא אֲשֶׁר מְהַלֵּל לְבַסּוֹף אֶת ה', אֲשֶׁר הִגְבִּיר חַסְדּוֹ עַל הַיְּהוּדִי". וּבְאָמְרוֹ זֹאת חִיֵּךְ הַצַּדִּיק וְלֹא הוֹסִיף דָּבָר.

רִגְשׁוֹתָיו שֶׁל ר' לֵיְיבּ גָּאוּ בְּקִרְבּוֹ. עַתָּה לֹא הָיָה עוֹד בְּלִבּוֹ כָּל סָפֵק, כִּי רַבּוֹ, בְּרוּחַ-קָדְשׁוֹ, כְּבָר חָשׁ וּמַכִּיר בְּכָל פְּרָטֵי אוֹתוֹ מְאֹרָע שֶׁבִּקֵּשׁ הוּא לְסַפֵּר לוֹ...

ד'

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר עָשְׂתָה יוֹתֵר מִמַּחֲצִית מַסְלוּלָהּ הַיּוֹמִי בִּשְׁמֵי הָרָקִיעַ. קָהָל רָב גָּדַשׁ אֶת בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל שֶׁל הָעֲיָרָה. הַכֹּל הִמְתִּינוּ בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה לִכְנִיסָתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי נָחוּם מִצֶ'רְנוֹבִּיל, שֶׁהִטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ אֶל הָעֲיָרָה הָרְחוֹקָה, כְּדֵי לָשֵׂאת דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת.

גַּם אִלּוּ לֹא נִמְסְרָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת פְּנִיָּתוֹ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל הַצַּדִּיק אֶל אַנְשֵׁי הָעֲיָרָה, לָבוֹא לִשְׁמֹעַ אֶת דְּרָשָׁתוֹ, גַּם אָז לֹא הָיָה אִישׁ נוֹתָר בְּבֵיתוֹ. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כַּאֲשֶׁר הַצַּדִּיק בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ בִּקֵּשׁ בִּמְפֹרָשׁ שֶׁאִישׁ לֹא יֵעָדֵר.

הָיָה זֶה מִנְהָג יָדוּעַ שֶׁל רַבִּי נָחוּם, לְסוֹבֵב בֶּעָרִים וּבָעֲיָרוֹת שֶׁבָּהֶן הִתְגּוֹרְרוּ יְהוּדִים; לְעוֹרְרָם וּלְחַזְּקָם בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, בְּהִדּוּר בְּמִצְווֹת, בְּאַהֲבַת הַזּוּלַת וּבְתִקּוּן הַמִּדּוֹת. דְּבָרָיו, שֶׁהָיוּ נֶאֱמָרִים בְּנַחַת וּבְחִבָּה, הִתְקַבְּלוּ בַּלְּבָבוֹת. מֵעוֹלָם לֹא פָּגַע בְּאִישׁ וְלֹא אִיֵּם עַל הַשּׁוֹמְעִים בְּאֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם אוֹ בְּנִקְמַת שָׁמַיִם.

הַס הֻשְׁלַךְ בַּקָּהָל כְּשֶׁהוֹפִיעַ רַבִּי נָחוּם בְּפֶתַח בֵּית-הַכְּנֶסֶת וּפָסַע לְאִטּוֹ לְעֵבֶר הַבִּימָה הַגְּבוֹהָה שֶׁלְּיַד אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. הוּא סָקַר אֶת הַקָּהָל שֶׁלְּפָנָיו בְּעֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת, הֵעִיף מַבָּט אֶל הַשָּׁעוֹן הַמִּתְנוֹסֵס מוּלוֹ וְשָׁב וְהִשְׁפִּיל אֶת מַבָּטוֹ. נִרְאֶה הָיָה כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לְהַתְחִיל לָשֵׂאת אֶת דְּבָרָיו. אַךְ הוּא נוֹתָר שׁוֹתֵק וּמְהֻרְהָר.

אַחֲרֵי דַּקָּה אֲרֻכָּה שֶׁל דּוּמִיָּה, שָׁב וְנָשָׂא אֶת עֵינָיו, הַפַּעַם לְעֵבֶר פֶּתַח הַכְּנִיסָה. נִרְאֶה הָיָה כְּמִי שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַחַר מַשֶּׁהוּ אוֹ מִישֶׁהוּ. כְּשֶׁלֹּא מָצָא אֶת מְבֻקָּשׁוֹ, שָׁב וְהִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו. הוּא הִתְעַמֵּק בַּסֵּפֶר שֶׁהָיָה מֻנָּח לְפָנָיו, וְעִלְעֵל בְּדַפָּיו כֹּה וָכֹה.

הַדַּקּוֹת הַבָּאוֹת, שֶׁחָלְפוּ מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה וְהַמְתָּנָה, לֹא גָּרְמוּ לַצִּבּוּר הַגָּדוֹל לָחוּשׁ קֹצֶר-רוּחַ. הַכֹּל הִתְיַחֲסוּ לַצַּדִּיק בְּהַדְרַת כָּבוֹד וְאִישׁ לֹא הֵעֵז לְהַרְהֵר אַחַר מַעֲשָׂיו.

כָּךְ חָזַר וְנִשְׁנָה אוֹתוֹ מַחֲזֶה. אַחַת לְכַמָּה דַּקּוֹת נָשָׂא רַבִּי נָחוּם אֶת מַבָּטוֹ אֶל הַקָּהָל וְתָר אַחַר דְּבַר-מָה, וּמִיָּד שָׁב לְעַיֵּן בַּסֵּפֶר. מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן הִשְׁלִימוּ סִיבוּב שָׁלֵם. חֲרֹשֶׁת שֶׁל נִחוּשִׁים הֵחֵלָּה לַעֲבֹר בְּקֶרֶב הַקָּהָל. שֶׁמָּא מַמְתִּין הַצַּדִּיק לִפְלוֹנִי אַלְמוֹנִי שֶׁטֶּרֶם הוֹפִיעַ? – הֶעֱלָה מִישֶׁהוּ סְבָרָה. אַךְ הֲרֵי כָּל בְּנֵי הָעֲיָרָה נוֹכְחִים בַּמָּקוֹם, הֵשִׁיבוּ חֲבֵרָיו.

חֲבוּרָה קְטַנָּה שֶׁל יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת הוֹפִיעַ לְפֶתַע בְּפֶתַח בֵּית-הַכְּנֶסֶת. אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה הָיָה בַּעֲלִיל כִּי לֹא לָהֶם הִמְתִּין הַצַּדִּיק. הוּא הִבִּיט בָּהֶם וְשָׁב לִשְׁתִיקָתוֹ וּלְהַמְתָּנָתוֹ.

בַּבַּיִת הַמְּפֹאָר בְּיוֹתֵר בָּעֲיָרָה יָשַׁב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בַּעַל-הַבַּיִת וְתַלְמוּדוֹ פָּתוּחַ לְפָנָיו. יְהוּדִי מֻכְתָּר בְּמַעֲלוֹת רַבּוֹת הָיָה: תַּלְמִיד-חָכָם, יְרֵא-שָׁמַיִם, מְיֻחָס וּבַעַל מָמוֹן. חִסָּרוֹן אֶחָד פָּגַע בִּשְׁלֵמוּתוֹ: הוּא הִכִּיר בְּמַעֲלוֹתָיו, וְדָאַג שֶׁגַּם אֲחֵרִים יַכִּירוּ בָּהֶן וְיָחוּשׁוּ אוֹתָן.

תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה, אֲשֶׁר בְּגָלּוּי רָחֲשׁוּ לוֹ כָּבוֹד רַב, הָיוּ מְבַקְּרִים אוֹתוֹ, בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, עַל גַּאֲוָתוֹ וְהִתְנַשְּׂאוּתוֹ. רֹב הַזְּמַן נָהַג לְהִסְתַּתֵּר בְּבֵיתוֹ וְכִמְעַט שֶׁלֹּא בָּא בְּמַגָּע עִם הַבְּרִיּוֹת. מִי שֶׁנִּזְקַק לְעֶזְרָה כַּסְפִּית כָּלְשֶׁהִי, הָיָה מִתְקַבֵּל אֶצְלוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְזוֹכֶה לִמְלֹא הָעֶזְרָה. אַךְ הוּא עַצְמוֹ מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחָתוֹ אוֹ בְּאֶבְלוֹ שֶׁל אִישׁ. הוּא הֵרִים תְּרוּמוֹת נִכְבָּדוֹת לְמַעַן עִנְיְנֵי הַכְּלָל, אַךְ מִיָּמָיו לֹא הִשְׁתַּתֵּף בְּאֵרוּעַ צִבּוּרִי כָּלְשֶׁהוּ.

כָּזֶה הָיָה. תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה כְּבָר הִתְרַגְּלוּ לְהִתְנַהֲגוּתוֹ וְהִשְׁלִימוּ עִמָּהּ. לָכֵן אֵין פֶּלֶא, שֶׁאִישׁ מֵהַנּוֹכְחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא חָשׁ בְּחֶסְרוֹנוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר הַלַּמְדָן.

כְּשֶׁשָּׁמַע הֶעָשִׁיר הַזֶּה אֶת הַשַּׁמָּשׁ הַחוֹלֵף בְּיוֹם שִׁשִּׁי בְּחוּצוֹת הָעֲיָרָה וּמַכְרִיז אֶת בַּקָּשָׁתוֹ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל הַצַּדִּיק הָאוֹרֵחַ, לֹא יִחֵס לַדְּבָרִים חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה. אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה, וְהוּא הִבְחִין מִבַּעַד לְחַלּוֹנוֹת בֵּיתוֹ בַּקָּהָל הֶעָצוּם שֶׁל בְּנֵי הָעֲיָרָה הַנּוֹהֲרִים לְעֵבֶר בֵּית-הַכְּנֶסֶת – זָע מַשֶּׁהוּ בְּתוֹךְ לִבּוֹ.

גַּם כְּשֶׁפָּתַח אֶת הַסֵּפֶר וּבִקֵּשׁ לְהִתְעַמֵּק בַּסּוּגְיָה שֶׁבָּהּ עָסַק, הוֹסִיפָה בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק לִטְרֹד אֶת שַׁלְוָתוֹ. הִתְחַבְּטֻיּוֹתָיו נִמְשְׁכוּ שָׁעָה אֲרֻכָּה. לְפֶתַע חָשׁ דַּחַף פְּנִימִי עַז, שֶׁגָּבַר עַל כָּל מַחְשָׁבָה אוֹ הֶרְגֵּל. הוּא קָם מִמְּקוֹמוֹ, סָגַר אֶת הַסֵּפֶר וּפָנָה בִּצְעָדִים זְרִיזִים לְעֵבֶר בֵּית-הַכְּנֶסֶת.

נָקֵל לְתָאֵר אֶת מַבְּטֵי הַפְּלִיאָה שֶׁקִּדְּמוּ אֶת פָּנָיו שֶׁל הַגְּבִיר בְּהוֹפִיעוֹ בְּפֶתַח בֵּית-הַכְּנֶסֶת. בְּרֶגַע זֶה נָשָׂא רַבִּי נָחוּם אֶת עֵינָיו, רָאָה אֶת הָאִישׁ וְהֵחֵל בְּהַרְצָאַת דְּבָרָיו. הַדְּבָרִים הָיוּ מְבֻסָּסִים עַל הַמִּשְׁנָה בְּפִרְקֵי אָבוֹת: "רַבִּי לֶוִיטַס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאוֹד מְאוֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה".

בְּטוּב-טַעַם בֵּאֵר רַבִּי נָחוּם אֶת מַאֲמַר הַמִּשְׁנָה, שׁוֹזֵר אֶת דְּרָשָׁתוֹ בְּדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה עַל מִאוּסָהּ שֶׁל מִדַּת הַגַּאֲוָה וְעַל הָאֶרֶס שֶׁהִיא מְטִילָה בְּכָל הַתּוֹרָה שֶׁהָאָדָם לוֹמֵד וּבְכָל הַמִּצְווֹת שֶׁהוּא מְקַיֵּם. הַדְּרָשָׁה הָיְתָה הַפַּעַם קְצָרָה מִן הָרָגִיל, עֵקֶב הַשָּׁעָה הַמְּאֻחֶרֶת.

הַגְּבִיר הַגֵּאֶה נִצַּב כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה עַל מְקוֹמוֹ, נִסְעַר עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ. הוּא שָׁמַע זֶה כְּבָר עַל גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי נָחוּם. עַתָּה חָשׁ בְּבֵרוּר כִּי דְּבָרָיו מְכֻוָּנִים אֵלָיו אִישִׁית.

תְּפִלַּת הַמִּנְחָה נִסְתַּיְּמָה וּלְעֵינֵי הַצִּבּוּר נִגְלָה מַחֲזֶה לֹא יֵאָמֵן. הֶעָשִׁיר הַמִּתְנַשֵּׂא נִגַּשׁ אֶל רַבִּי נָחוּם כְּשֶׁפָּנָיו שְׁטוּפוֹת דְּמָעוֹת. הוּא הִתְעַלֵּם מִכָּל הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ וּפָנָה אֶל הַצַּדִּיק בְּבַקָּשָׁה לְהוֹרוֹת לוֹ תַּקָּנָה לִדְרָכָיו. הַצַּדִּיק הִרְחִיק אֶת הַמִּתְקַהֲלִים בְּמַבָּטָיו וְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ אֲרֻכּוֹת.

מֵאוֹתוֹ יוֹם נִשְׁתַּנָּה הָאִישׁ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. הוּא הֵחֵל לְקַיֵּם בְּפֹעַל אֶת דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה: "מְאוֹד מְאוֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ".