פרשת השבוע - ויגש

פרפראות לשבת

''ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...''

על פסוק זה שבפתח הפרשה שנינו במדרש רבה: אמר רב סימון: בנימוסין (=בספר החוקים) שלנו כתוב: ''אם אין לו - ונמכר בגנבתו'' (שמות כ''ב, ב). מדרש תמוה זה נתפרש על-ידי רבי יעקב קראנץ (''המגיד מדובנא'') בדרך הבאה: יהודה מבקש בכל כוחו להניא את השליט המצרי מלהחזיק בבנימין אחיו כעבד. משום כך הוא מביא לפניו חוק קדום בדיני גניבה, שגנב הנתפס בחטא ואין לו ממה לשלם - נמכר לעבד, ובעבודתו פורע את חובו לבעלים. ולכאורה, יש מקום לתמוה על חוק זה: כלום ירצה אדם להחזיק בביתו עבד, שהוא גנב ויכול לפגוע שוב ברכושו? אלא ההנחה היא, שהאדם מטבעו ישר והגון, ונאלץ לשלוח יד בגניבה רק מחמת מחסור ומצוקה. ומעתה, שאינו עתיד לסבול מחסור בבית מעבידו, שוב לא ישלח ידו בגניבה. כל זאת - אומר יהודה - נכון לגבי גנב רגיל, שנכשל בחטא מחמת עניו ודלותו. אבל בנימין אחי הוא ''בן-טובים'', שלא חסר לו דבר בבית אביו. ואם בכל זאת שלח ידו ברכוש הזולת - סימן שהוא מטבעו גנב; וקיים חשש סביר, שהלה יחזור לסורו בהזדמנות הראשונה. כלום יסתכן מישהו להחזיק בביתו אדם כזה, העלול בכל יום לשלוח ידו בכליו ובכל רכושו?!

• שואל כאן האדמו''ר רבי אברהם מסוכאצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: ''הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו'' (מ''ד, ט''ז)! אלא - אומר האדמו''ר מסוכאצוב - בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: ''האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!'' (מ''ד, י''ז) - הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.

• אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח (שקונה) עבד ומצא אותו גנב - מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה - למה תרבה דברים? אמר לו יהודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: ''אנוכי אערבנו'' (מ''ג, ט).

''ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...''

שואל כאן האדמו''ר רבי אברהם מסוכאצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: ''הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו'' (מ''ד, ט''ז)! אלא - אומר האדמו''ר מסוכאצוב - בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: ''האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!'' (מ''ד, י''ז) - הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.

אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח (שקונה) עבד ומצא אותו גנב - מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה - למה תרבה דברים? אמר לו יהודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: ''אנוכי אערבנו'' (מ''ג, ט).

''כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אתי''

כשהיה מגיע הצדיק רבי מאירל מפרישמילן לדברי הסיום של יהודה ליוסף, היה נאנח ואומר: ''כי איך אעלה אל אבי'' - איך יכול אדם מישראל לעלות על אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה; ''והנער איננו אתי'' - אם הדור הצעיר לא הלך אתי בקבלת עול תורה ומצוות. כי בזאת נבחן כל דור בישראל: בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.

''והיה כראותו כי אין הנער, ומת''

על הנמקה זו שבפי יהודה, שואל הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק: מדוע מבקש כאן יהודה מיוסף, שיחוס על אביו הזקן של בנימין, העלול למות מרוב צער על הרחקת בנו האהוב ממנו; ואינו מזכיר כלל את עשרת הבנים של בנימין, הנמקים מצער על אביהם שרחק מהם?

אלא - משיב הרבי מקוצק - לא הרי צער הבנים על אביהם, כצער אב על בניו. וכבר אמרו הקדמונים: ''אב אחד יכול לפרנס עשרה בנים, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד'' (נופת צופים); וכן אמרו חז''ל: ''אהבת אב על הבנים, ואהבת הבנים על בניהם'' (סוטה מ''ט, ע''א).

האדמו''ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה הסביר עניין זה בדרך הבאה: לא בכדי רבה מסירותו של אב לבנו יותר מן המסירות שמגלה הבן כלפי האב. כוון שתכונת האהבה והמסירות מאב לבן היא מורשה מבטן ומלידה, ואדם הראשון הוא שהוריש תחילה תכונה טבעית זו לילדיו. לעומת זאת לא ידע אדם הראשון מסירות בן לאב, שהרי לא נולד לאב ואם טבעיים. משום כך לא הוטבעה תכונה זו בקרב בניו של אדם הראשון...

''ולא יכול יוסף להתאפק ויתן קולו בבכי''

המדרש אומר, כשם שלא פיס יוסף את אחיו אלא בבכי כך הקב''ה אינו גואל את ישראל אלא בבכי שנאמר: 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם',. אמרו רבותינו ז''ל: 'בבכי יבואו', ע''י תשובה, ותחלת התשובה היא התפילה שנאמר: ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה'''. אין דברים אלא תורה ותפילה, אם-כן התפילה היא אחד הדברים העומדים ברומו של עולם ויש בתפילה כח לבטל כמה וכמה גזירות. והנה מתעוררת כאן השאלה: האם חסר בישראל תפילות? האם חסר בישראל בכיות? האם חסר בישראל צדיקים וקדושים המקיימים ''והגית בו יומם ולילה''? ואם כן מדוע עד עתה אנו בגלות ועדיין אין אנו נגאלים? לשאלה זו השיב רבנו יעקב המגיד מדובנא תשובה פשוטה, והיא:שעלינו לדעת שהתפילה נקראת עבודת ה', וכולנו עובדים את ה', אבל כל אחד כפי יכולתו הפרטית, שלא תבוא צרה בעולם, בית-דין גוזרים יום תענית ותפילה, והנה כולם מתאספים בבית הכנסת ובוכים ומתפללים, קוראים תהילים וסליחות ותוקעים בשופרות, וכל מי שרואה אותם רואה איך שהם דומים למלאכי ה' צבאות, ובכייתם בוקעת את הרקיע. אבל כל אחד שם ידו על מקום שכואב לו, למשל אחד סובל מהפרנסה אזי בשעת התפילה הוא מבקש עבור פרנסתו, וכן מי שיש לו חולה או דבר אחר גם זה בוכה ומבקש על עצמו, והקב''ה שומע תפילתם ועונה להם כפי בקשתם, אבל לא זה שמבקש הקב''ה מאתנו, אלא יש תפילה מיוחדת הנקראת: 'לשם יחוד קודשה בריך-הוא, ולאקמא שכינתא מעפרא', בלי שום הנאה עצמית כלל, והיה אם היינו כולנו מכוונים על זה אזי בוודאי שהיינו נגאלים.

''אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אתי מצרימה''

שואל כאן הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק: כלום דרך פיוס היא, להזכיר לאחים בשעה גדולה זו של התוודעות את העוול שעשו לו אחיו במכירתו למצרים?

אלא - אומר רבי מנדלי - יוסף הצדיק משמיע כאן דברי ריצוי ופיוס באזני אחיו: אל נא תחששו, שירידתי למצרים בימי נעורי גרמה לי לקלקול המידות; ואל יעלה בדעתכם, שנפתיתי חלילה ללכת בדרכיהם המושחתות של המצרים. ''אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה'' - הנני אותו יוסף הנער, שהיכרתם בשעה שמכרתם אותי ליורדים מצרימה. לא נשתניתי מאז ועד היום הזה במידות ובארחות-החיים והמוסר, שקניתי בבית אבא. וכוון שבכך הדבר - אל תיעצבו בשל מעשה המכירה, כי לא גרמתם לי כל רע בכך...

''ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם''

לדברי האר''י הקדוש, אומר כאן יוסף לאחים: ''אל תיעצבו!'' - הרחיקו מלבכם כל שמץ של עצבות, וממילא לא יחר הדבר בעיניכם. שאם תתרחקו מתחושת העצב והצער, תשיגו כראוי את כוונת ה' בכך שמכרתם אותי למצרים, שהרי ''למחיה שלחני אלוקים לפניכם''. כידוע, אחד מיסודות החסידות היא עבודת ה' בשמחה וחתירה מתמדת לדחיקת העצבות, הפוקדת את האדם בחיי יום יום. לפי תורת הבעש''ט, מטשטשת העצבות את הכרת האדם בבורא העולם, וכך אינו מסוגל להשיג ולהבין את הסיבות והתוצאות של הנהגת ה' בעולם. הצדיק רבי אהרן הגדול מקרלין היה אומר: השמחה כשלעצמה אינה מצווה - ואף-על-פי-כן בכוחה להביא לכלל קיום כל המצוות שבתורה. מאידך, העצבות אינה עבירה - אולם זו עלולה להביא לידי כל העבירות שבעולם...

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ויתמהו האנשים איש אל רעהו" (ברא' מג/לג) – תמהו האחים, כיצד יודע האיש לסדרם סביב השולחן, לפי גילם ולפי אמותיהם [כזכור עשרה הראשונים נולדו בתוך חמש שנים, ואי אפשר להבחין מי הגדול ומי הקטן] . א"ר נחמן בר יצחק: באותה שעה שבאו לסעוד, היה יוסף מבקש להסב ליד בנימין ולא היה יודע כיצד לעשות. נטל את הגביע והקיש בו, ואמר להם: הייתי סבור שיהודה הוא הבכור שהוא מדבר תחילה, אני רואה שראובן הוא הבכור ויהודה הוא דברן, ישב ראובן בראש המסובים. שוב נטל את הגביע והקיש בו, ואמר: שמעון עלה והסב ליד ראובן שאתה שני לו וכן ללוי וכן ליהודה וכן כל בני לאה דרך לידתם. שוב נטל את הגביע והקיש בו ואמר להם: אני רואה בגביע שכולכם אתם בני אב אחד, אבל אביכם נשים הרבה היה לו. התחיל קורא לדן ולנפתלי [בני בלהה] ואמר להם: עלו הסיבו, עד שהסבו כולם כסדר לידתם. נשתייר בנימין. אמר: רואה אני לזה, שהיה לו אח ופירש ממנו ואין לו אם, ואף אני היה לי אח ופירש ממני ואין לי אם, יבוא וישב לידי (תנח' ויגש ד). ובעת הארוחה, קיבל בנימין חמש מנות: את המנה שלו, ויוסף נתן לו את מנתו וכך עשתה אסנת אשתו ושני בניו (רש"י), וכך עשה כיון שביקש לראות אם עדין מידת הקנאה קיימת באחיו (ספורנו). "וישתו וישכרו עמו" (ברא' מג/לד) - א"ר לוי: כל כ"ב שנה שלא ראה אותם לא טעם טעם יין, ואף הם לא טעמו טעם יין עד שראו אותו. הוא שנאמר "וישתו וישכרו עמו", עמו שתו. חוץ ממנו לא שתו (ב"ר צב).

מב"י

בכל

פעם טבלה לחישוב מאה ברכות סה"כ

ברכות ביום

4 ברכות קריאת שמע ערבית 4

19 עמידה-ערבית שחרית מנחה-בכל פעם 19 19 19

21 בשחרית:ברכות שחר עם ברכות התורה 21

5 בשחרית: ברוך שאמר, ישתבח, קריאת שמע 5

6 ארוחה עם לחם: נטילה, המוציא, וברכת המזון 6

2 ברכה על אוכל שייש אחריו ברכה אחרונה

1 ברכה על אוכל שאין אחריו ברכה אחרונה

1 ברכות: ציצית, תפילין, שהחיינו, אשר יצר, גפן,

עץ, שהכל, אדמה, ריח, מזונות ועוד

2 לעולה בתורה 2

7 בשבת: ערבית שחרית מנחה מוסף 7 7 7 7

סיפורים לשבת

א'

שנים רבות חיו את חייהם יהודי תוניס והאי ג'רבה הסמוך בשקט ובשלווה. לפרנסתם עבדו בעבודות מגוונות, וניהלו חיי תורה וקהילה מפותחים למדיי.

אחד המנהגים המושרשים ביותר בקרב יהודי תוניס היה העלייה לקבריהם של צדיקים מדורות קדומים, בימי ההילולא שלהם. מוקד נוסף של משיכה היה בית-הכנסת 'לגריבה', השוכן בדרום תוניס, ואשר על-פי המסורת המקומית הונחה בין יסודותיו אבן שהובאה לשם מבית-המקדש הראשון (לאחר שחרב).

בראשית חודש כסלו תש"ג כבשו הגרמנים את תוניס. עד מהרה הוקמו ברחבי מדבר סהרה למעלה משלושים מחנות-עבודה, בסגנון דומה למחנות-העבודה שהוקמו באדמת אירופה.

אלפים מבין כמאה אלף יהודי תוניס נשלחו למחנות האלה. אלה היו, בעיקר, צעירים שכוחם במותניהם. הם נדרשו לענוד על דש בגדם טלאי צהוב והועבדו בפרך בשירות הצבא הגרמני. עיקר עיסוקם היה בעבודות בנייה וביצורים. רבים מהם מתו בין גדרות המחנות, ממגפות וממחלות אחרות.

אלה היו ימים אפלים בתולדות יהודי תוניס. הסיפור שלהלן, המסופר על-ידי יוצאי תוניס, היה כעין נקודת-אור באפלת הימים ההם:

בנווה-מדבר בסהרה, 'נווה אל-חמה' שמו, שוכן קברו של הצדיק רבי יוסף אל-מערבי. רבי יוסף היה צדיק, מקובל ומלומד בניסים, ונמנה עם תלמידי האר"י ז"ל. הוא נולד במרוקו, ולפני יותר מארבע-מאות שנים עלה לארץ-ישראל והשתקע בצפת. לאחר תקופה שבה למד תורה, כאמור, מפי האר"י, החליט לשוב לארץ-הולדתו.

את הדרך מארץ-ישראל למרוקו עשה רבי יוסף בשיירת גמלים, שעברה דרך מדבר סהרה. באמצע המדבר נסתלק במפתיע ר' יוסף חיים. הוא נטמן במקום ומצבה גדולה ומפוארת הוקמה על קברו.

סביב הקבר זורמים מעיינות מים חמים, והאזור כולו פורח כגן ירוק באמצע המדבר. תושבי תוניס האמינו כי נווה המדבר מתקיים ומתברך בזכות קברו של הצדיק השוכן בטבורו. הם טיפחו את הקבר, ואף הקימו מעל המצבה ציון גדול. מקום קבורתו של רבי יוסף נהפך עד מהרה למוקד עלייה לרגל. המונים נהרו לשם ביום פטירתו – נר שמיני של חנוכה, ראש-חודש טבת.

עם פלישת כוחות הצבא הגרמניים לאדמת תוניס זרמו שיירות של טנקים אל עומק מדבר סהרה, ומשם לערי המדינה. בדרכה עברה אחת השיירות ב'נווה אל-חמה'. מפקד הכוח הגרמני, שנתקל ראשון במצבה הגדולה והמפוארת ובציון המרשים שהוקם מעליה, דרש לדעת למי נעשה הכבוד הזה.

הוא שלח את פקודיו לברר את העניין. בדיקה העלתה כי אישה אחת, המתגוררת בבית הסמוך לקבר, היא הממונה על שמירת הקבר ועל אחזקתו. עד מהרה התייצבה האישה, ברעדה, לפני המפקד הגרמני.

"של מי הקבר?", הרעים המפקד בקולו. אחד החיילים תרגם לאישה את השאלה.

"של רבי יוסף אל-מערבי, איש צדיק וקדוש", ענתה האישה בהיסוס-מה. המתרגם תרגם את תשובתה, והקצין העלה על פניו מבט של בוז ותיעוב.

חששה האישה שמא יבקש הגרמני לפגוע בקבר, וכדי להקדים רפואה למכה, החלה להלל ולפאר את הצדיק. כמו-כן הוסיפה וסיפרה על העלייה ההמונית לקבר במשך כל השנה, ובמיוחד ביום פטירת הצדיק. ברוב תמימותה לא הבינה האישה, כי בכך רק העצימה את שנאתו היוקדת ממילא של הגרמני לכל דבר יהודי.

במנוד ראש סימן המפקד לחייליו לשלח את האישה מעל פניו. בדקות הבאות התנהג כאחוז אמוק. בדרך-כלל נהג לחלק פקודות לכל עבר. הפעם, כך נראה, החליט, לבצע את זממו בעצמו – בלי שליחים.

הוא רץ אל הטנק שלו, זה שהוביל את השיירה, התניע אותו והחל להתקרב במהירות לעבר מצבת הצדיק. במרחק כמה מטרים מהקבר נעצר, ובכינון ישיר הפנה את קנה הטנק היישר אל המצבה הגדולה. אחר-כך משך את המוט שאמור היה לשגר פגז אל הקבר.

כל אותה שעה עקבו החיילים בעניין רב אחר מפקדם. הם לא הבינו מדוע המצבה הזאת העלתה כל-כך את חמת מפקדם, אך מתוך התבוננות במעשיו ציפו לראותה מתנפצת לרסיסים שיועפו לכל עבר. חלפו שניות, חלפה חצי דקה, חלפה דקה תמימה ומאום לא אירע. הפגז לא נורה.

סמוק מזעם ירד המפקד מהטנק והורה לאחד החיילים לסלק את הטנק הצידה, ולהציב במקומו טנק אחר. ואולם הטנק של המפקד סירב להישמע לסיבובי ההגה. הוא לא זז – לא ימינה ולא שמאלה, לא קדימה ולא אחורה.

כל ניסיונותיהם של הטכנאים להשיב את הטנק לחיים – נכשלו. הטנק לא זז וגם לא ירה. האם הבין המפקד כי אצבע אלוקים התערבה בנעשה, ובשל כך חדל ממאמציו להפציץ את הקבר? אין לדעת. העובדה היא כי כעבור שעה קלה טיפס המפקד על הטנק השני והשיירה כולה המשיכה בדרכה.

הטנק הדומם שקנהו מכוון אל מצבתו של רבי יוסף אל-מערבי נשאר לעמוד במקום – עדות חיה לנס שהתרחש שם – גם לאחר שהגרמנים עזבו את אדמת תוניס.

('טלאי בסהרה')

ב'

הַגָּאוֹן רַבִּי יוֹסֵף-שָׁאוּל נָתָנְזוֹן, אַב בֵּית-הַדִּין בִּלְּבוֹב, וְגִיסוֹ הַגָּאוֹן רַבִּי מָרְדְּכַי-זְאֵב, יָצְאוּ לְהָקִישׁ עַל פִּתְחֵי הַיְּהוּדִים בָּעִיר.

בַּיּוֹם הָאֶתְמוֹל הִגִּיעָה אֲלֵיהֶם קְרִיאָה נוֹאֶשֶׁת מִצַּד מִשְׁפָּחָה אֲשֶׁר אָבִיהָ הֻשְׁלַךְ לַכֶּלֶא, וְאֶפְשָׁר לִפְדּוֹתוֹ רַק בְּאֶמְצָעוּת כֹּפֶר. הָרַבָּנִים הִשְׁתַּכְנְעוּ כִּי מְדֻבָּר בְּסַכָּנַת-נְפָשׁוֹת אֲמִתִּית וְהֶחְלִיטוּ לְהֵחָלֵץ לְעֶזְרַת הָאָסִיר.

בַּתְּחִלָּה עָרְכוּ שְׁנֵי הָרַבָּנִים רְשִׁימָה מְפֹרֶטֶת וּבָהּ שְׁמוֹת כָּל תּוֹשָׁבֵי לְבוֹב הָאֲמִידִים. אַחַר-כָּךְ צִיְּנוּ לְיַד כָּל שֵׁם אֶת הַסְּכוּם שֶׁלְּדַעֲתָם יָכוֹל הָאִישׁ לְהָרִים לְמַעַן מַטָּרָה חֲשׁוּבָה זוֹ. הֵם יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בִּשְׁעַת בֹּקֶר מְאֻחֶרֶת, וְקִוּוּ שֶׁעַד אֲשֶׁר יַחְשִׁיךְ הַיּוֹם יוּכְלוּ לְהַכְתִּיר אֶת מְשִׂימָתָם בְּהַצְלָחָה.

לְלֹא סִבָּה מְיֻחֶדֶת פָּנוּ תְּחִלָּה אֶל בֵּית הַגְּבִיר ר' הֶרְצְלִי בֶּרְנְשְׁטֵין. הוּא הָיָה אִישׁ צָעִיר, בַּעַל עֲסָקִים פּוֹרְחִים, שֶׁהִגִּיעַ לֹא-מִכְּבָר לִלְּבוֹב. שְׁנֵי הַגְּאוֹנִים עֲדַיִן לֹא פָּגְשׁוּ אוֹתוֹ קֹדֶם, וְלָכֵן גַּם לֹא הִכִּירוּהוּ וְלֹא יָדְעוּ דָּבָר עַל מִדַּת נְדִיבוּתוֹ. כָּל שֶׁיָּדְעוּ הָיָה כִּי הָאִישׁ עָשִׁיר.

כְּשֶׁרָאָה ר' הֶרְצְלִי אֶת שְׁנֵי הָרַבָּנִים הַחֲשׁוּבִים עוֹמְדִים בְּפֶתַח בֵּיתוֹ, קָרְנוּ פָּנָיו מֵאֹשֶׁר. הוּא הִזְמִינָם לְהִכָּנֵס פְּנִימָה וְכִבְּדָם כָּבוֹד רַב. אַב בֵּית-הַדִּין סִפֵּר בִּקְצָרָה עַל מַטְּרַת בּוֹאָם, וְגִיסוֹ רַבִּי מָרְדְּכַי-זְאֵב הִשְׁלִים אֶת דְּבָרָיו בִּפְנִיָּה אֶל בַּעַל-הַבַּיִת לְהָרִים תְּרוּמָה נִכְבָּדָה לְמִצְוַת פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים.

"בְּכַמָּה כֶּסֶף מְדֻבָּר?", שָׁאַל ר' הֶרְצְלִי אֶת הָרַבָּנִים.

הָרַבָּנִים נָקְבוּ בַּסְּכוּם שֶׁרָשְׁמוּ לְצַד שְׁמוֹ שֶׁל ר' הֶרְצְלִי. זֶה הָיָה בְּעֶרֶךְ אָחוּז אֶחָד מֵהַסְּכוּם הַכּוֹלֵל שֶׁנִּדְרַשׁ לְשִׁחְרוּר הַיְּהוּדִי.

"לֹא, לֹא לְכָךְ הִתְכַּוַּנְתִּי. שְׁאֵלָתִי הָיְתָה מַהוּ הַסְּכוּם הַכּוֹלֵל שֶׁעֲלֵיכֶם לְגַיֵּס", אָמַר ר' הֶרְצְלִי. מֻפְתָּעִים מֵהַשְּׁאֵלָה, נָקְבוּ הָרַבָּנִים בַּסְּכוּם הַכּוֹלֵל. "אִם תּוֹאִילוּ לְכַבְּדֵנִי בְּנוֹכְחוּתְכֶם בְּצֵל קוֹרָתִי וְלִסְעֹד עִמִּי סְעוּדַת צָהֳרַיִם, אֶתֵּן לָכֶם אֶת מְלֹא הַסְּכוּם הַנִּדְרָשׁ לְשִׁחְרוּרוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי מִכִּלְאוֹ", אָמַר ר' הֶרְצְלִי.

שְׁנֵי הָרַבָּנִים הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה כְּמִשְׁתּוֹמְמִים. מוּבָן שֶׁנַּעֲנוּ לְהַזְמָנָתוֹ שֶׁל ר' הֶרְצְלִי. בְּמַהֲלַךְ סְעוּדַת הַצָּהֳרַיִם הִרְבּוּ הָרַבָּנִים לְגַלְגֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁעָסְקוּ בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה וּבְמִצְוַת פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים. ר' הֶרְצְלִי הָיָה מְאֻשָּׁר לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים וּפָנָיו הֵפִיקוּ שְׂבִיעוּת רָצוֹן וְשִׂמְחָה.

"כָּעֵת אֲסַפֵּר לָכֶם אֲנִי", נִצֵּל ר' הֶרְצְלִי רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה לְיַד הַשֻּׁלְחָן, "מָה הֱבִיאַנִי לְקַבֵּל עָלַי אֶת כָּל נֵטֶל הַתַּשְׁלוּם.

"וּבְכֵן, הַסִּפּוּר מַתְחִיל לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים, כַּאֲשֶׁר אַךְ יָצָאתִי מֵהִסָּמְכוּתִי אֶל שֻׁלְחַן חוֹתְנִי. חוֹתְנִי נָתַן בְּיָדִי אַרְבַּע-מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף וְאָמַר: 'לֵךְ, עֲסֹק בְּמִסְחָר וּפַרְנֵס אֶת מִשְׁפַּחְתְּךָ'.

"הִמְתַּנְתִּי לַיְּרִיד הַגָּדוֹל שֶׁנֶּעֱרַךְ בְּלוֹשְׁקֶבִיץ, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַתְחִיל בְּעֵסֶק כָּלְשֶׁהוּ. בְּבוֹאִי לַיְּרִיד, מָצָאתִי שָׁם הֲמֻלָּה רַבָּה שֶׁסִּחְרְרָה אֶת רֹאשִׁי. פָּנִיתִי לְשׁוֹטֵט בַּסִּמְטָאוֹת הַסְּמוּכוֹת לוֹ וּלְפֶתַע הִגִּיעַ לְאָזְנַי קוֹל בְּכִי שֶׁל אִשָּׁה. הָלַכְתִּי בְּעִקְּבוֹת הַקּוֹל עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לִצְרִיף עָלוּב וּמָט לִפֹּל.

"בְּתוֹךְ הַצְּרִיף פָּגַשְׁתִּי אִשָּׁה, עֲנִיָּה מְרוּדָה, שֶׁבָּכְתָה בִּכְאֵב עַל בִּתָּהּ אֲשֶׁר הִגִּיעָה לְפִרְקָהּ וְאֵין לָהּ אֲפִלּוּ פְּרוּטָה אַחַת לִנְדוּנְיָה. רַחֲמַי נִכְמְרוּ עַל הָאִשָּׁה וּבִתָּהּ וּבְלִי לַחְשֹׁב פַּעֲמַיִם הוֹצֵאתִי מִכִּיסִי אֶת כָּל אַרְבַּע-מֵאוֹת שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף שֶׁהָיוּ לִי וּמָסַרְתִּי אוֹתָם לָאִשָּׁה הַבּוֹכִיָּה. זוֹ הִבִּיטָה בִּי כְּלֹא-מַאֲמִינָה וּפָרְצָה בִּבְכִי נִסְעָר. הַפַּעַם זֶה הָיָה בְּכִי שֶׁל שִׂמְחָה.

"חָזַרְתִּי לַיְּרִיד, וְרַק אָז קָלַטְתִּי אֶת מְלֹא מַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשִׂיתִי. שָׁעָה אֲרֻכָּה סוֹבַבְתִּי כְּסַהֲרוּרִי, בְּלִי לָדַעַת מָה לַעֲשׂוֹת. פִּתְאוֹם הִבְחַנְתִּי בְּסוֹחֵר שֶׁבְּיָדָיו מַחֲרֹזֶת אַלְמֻגִּים יְפֵהפִיָּה. 'הַאִם תִּרְצֶה לִקְנוֹת אֶת הַמַּחֲרֹזֶת?', שָׁאַל.

"'אֶרְצֶה גַּם אֶרְצֶה', הֵשַׁבְתִּי בְּחִיּוּךְ מָרִיר, 'אַךְ כֶּסֶף אֵין לִי'.

"'אַתָּה נִרְאֶה לִי אָדָם יָשָׁר וְאָמִין וַאֲנִי מוּכָן לָתֵת לְךָ אוֹתָהּ בְּהַקָּפָה', אָמַר הַסּוֹחֵר. נָטַלְתִּי אוֹתָהּ מִיָּדָיו תְּמוּרַת הִתְחַיְּבוּת לְשַׁלֵּם לוֹ אֶלֶף שְׁקָלִים. בְּתוֹךְ זְמַן קָצָר הִצְלַחְתִּי לִמְכֹּר אֶת הַמַּחֲרֹזֶת בְּשֵׁשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים.

"חָזַרְתִּי אֶל הַסּוֹחֵר, שִׁלַּמְתִּי אֶת חוֹבִי וְלָקַחְתִּי בְּהַקָּפָה סְחוֹרָה נוֹסֶפֶת. גַּם עַתָּה הֵאִירָה לִי הַהַצְלָחָה פָּנִים. בְּתוֹךְ יָמִים אֲחָדִים צָבַרְתִּי סְכוּם עָצוּם. בְּסִיּוּמוֹ שֶׁל הַיְּרִיד חִפַּשְׂתִּי אֶת הַסּוֹחֵר וּבִקַּשְׁתִּי לְהוֹדוֹת לוֹ, אַךְ לֹא רְאִיתִיו עוֹד.

"מֵאָז רוֹאֶה אֲנִי בְּרָכָה עֲצוּמָה בַּעֲסָקַי. מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה נוֹהֵג אֲנִי לִנְסֹעַ לַיְּרִיד בְּלוֹשְׁקֶבִיץ, כְּדֵי לְאַתֵּר אֶת הַסּוֹחֵר וּלְהוֹדוֹת לוֹ. כְּבָר כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ לַיְּרִיד, אַךְ עֲדַיִן לֹא מְצָאתִיו. יֵשׁ הַטּוֹעֲנִים שֶׁזֶּה לֹא הָיָה סוֹחֵר אֶלָּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

"בָּרוּר לִי לְגַמְרֵי כִּי כָּל עָשְׁרִי בָּא לִי רַק בִּזְכוּת הָעֻבְדָּה, שֶׁכַּאֲשֶׁר נִזְדַּמְּנָה לִי מִצְוַת הַכְנָסַת כַּלָּה, לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם חֶשְׁבּוֹן וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לִי. מֵאָז גָּמְלָה בְּלִבִּי הַחְלָטָה נְחוּשָׁה, שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ שׁוּם מִצְוַת צְדָקָה הַמִּזְדַּמֶּנֶת לִי".

הָרַבָּנִים הַגְּאוֹנִים הֶאֱזִינוּ נִפְעָמִים לְסִפּוּרוֹ שֶׁל ר' הֶרְצְלִי. הוּא חִיֵּךְ חִיּוּךְ קַל וְהוֹסִיף: "מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי דַּוְקָא הַפַּעַם, בִּזְכוּת מִצְוָה זוֹ שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, אֶזְכֶּה לָשׁוּב וְלִרְאוֹת אֶת אוֹתוֹ סוֹחֵר מִסְתּוֹרִי, שֶׁמַּחֲרֹזֶת הָאַלְמֻגִּים שֶׁלּוֹ הֶעֶלְתָה אוֹתִי עַל דֶּרֶךְ הָעֹשֶׁר"...

ג'

לְאַחַר שֶׁהִתְפַּרְסֵם בָּעוֹלָם שְׁמוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן, רַבִּי שְׁנֵיאוֹר-זַלְמָן מִלַּאדִי – בַּעַל הַתַּנְיָא וְהַשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ, הֵחֵלּוּ לִנְהֹר אֵלָיו רַבִּים מִכָּל קְצוֹת הָאָרֶץ. מִטֶּבַע הַדְּבָרִים הָיוּ גַּם לֹא-מְעַט שֶׁבָּאוּ לִתְהוֹת עַל קַנְקַנּוֹ, אוּלָם בְּדֶרֶךְ-כְּלָל, מִי שֶׁזָּכָה וְרָאָה אֶת הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ – דָּבַק בּוֹ וְלֹא נִפְרַד מִמֶּנּוּ עוֹד.

בְּאוֹתָם יָמִים נָסְעָה לְבֶרְלִין קְבוּצָה נִכְבָּדָה שֶׁל אַבְרֵכִים צְעִירִים, לְהִשְׁתַּלֵּם בְּחָכְמוֹת הַמַּדָּעִים. אַבְרֵכִים אֵלֶּה הָיוּ תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים וְלָמְדוּ בִּישִׁיבוֹת טוֹבוֹת, אַךְ הִשְׁתַּכְנְעוּ שֶׁצָּרִיךְ לִרְכֹּשׁ גַּם הַשְׂכָּלָה כְּלָלִית, כְּדֵי לְהַכְנִיס "יְפֵיפוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת בְּאָהֳלֵי שֵׁם". רֹב רֻבָּם שֶׁל חַבְרֵי הַקְּבוּצָה – כָּךְ מְסַפְּרִים – פָּרְשׁוּ לְיָמִים מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה, וְרַק מִעוּטָם נִשְׁאַר נֶאֱמָן לָהּ.

עִם אוֹתָהּ חֲבוּרָה נִמְנָה אֶחָד, שְׁלֹמֹה פֵיְגִין שְׁמוֹ. יוֹם אֶחָד הִתְגַּלְגֵּל פֵיְגִין זֶה לַחֲצֵרוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן. הוּא שָׁהָה שָׁם זְמַן-מָה, מַשְׁקִיף מִן הַצַּד, בּוֹחֵן אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל הָרַבִּי וַחֲסִידָיו.

פֵיְגִין הָיָה סוֹחֵר, שֶׁנָּהַג לִפְקֹד מֵעֵת לְעֵת אֶת הַיְּרִיד הַגָּדוֹל שֶׁהִתְקַיֵּם בְּלַיְפְּצִיג. יוֹם אֶחָד קָרָא לוֹ רַבֵּנוּ הַזָּקֵן וְאָמַר לוֹ: "הֲלוֹא נוֹסֵעַ אַתָּה לְלַיְפְּצִיג; בְּדַרְכְּךָ סוּר-נָא אֵפוֹא אֶל רַבִּי שְׁלֹמֹה מִקַּרְלִין".

פֵיְגִין נַעֲנָה לְבַקָּשַׁת הָרַבִּי, וּבִנְסִיעָתוֹ הַבָּאָה לְלַיְפְּצִיג עָבַר דֶּרֶךְ בֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁלֹמֹה. בְּעוֹדוֹ יוֹשֵׁב וּמַמְתִּין לְהִכָּנֵס פְּנִימָה אֶל הַקֹּדֶשׁ, שָׁמַע פֵיְגִין מֵעֵבֶר לַקִּיר אֶת הַצַּדִּיק פּוֹסֵעַ בְּחַדְרוֹ אָנָה וְאָנָה. לְפֶתַע נִפְתְּחָה דֶּלֶת הַחֶדֶר וְהַצַּדִּיק יָצָא הַחוּצָה אֶל הַמִּסְדְּרוֹן, צוֹעֵד אָפוּף שַׂרְעַפִּים לְכָל אָרְכּוֹ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב, וְאוֹמֵר לְעַצְמוֹ בְּקוֹל רָם: "אַבְרֵךְ, אַבְרֵךְ; וְאוּלַי בְּכָל-זֹאת יֵשׁ אֱלֹקִים בָּעוֹלָם?"...

הַדְּבָרִים הִתְמִיהוּ אֶת פֵיְגִין. הַצַּדִּיק שָׁב לְחַדְרוֹ וּפְסִיעוֹתָיו בְּתוֹךְ הַחֶדֶר הוֹסִיפוּ לְהִשָּׁמַע בַּחוּץ. וְשׁוּב נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְהוּא יָצָא אֶל הַמִּסְדְּרוֹן אֲחוּז הִתְלַהֲבוּת, וְאָמַר לְעַצְמוֹ: "אַבְרֵךְ, אַבְרֵךְ; וְאוּלַי בְּכָל-זֹאת יֵשׁ אֱלֹקִים בָּעוֹלָם?"...

לְאַחַר שֶׁהַדָּבָר חָזַר וְנִשְׁנָה בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית, הֵבִין פֵיְגִין כִּי הַדְּבָרִים מְכֻוָּנִים לְאָזְנָיו, וְכִי לְשֵׁם כָּךְ שְׁלָחוֹ רַבֵּנוּ הַזָּקֵן אֶל רַבִּי שְׁלֹמֹה מִקַּרְלִין – כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע אֶת הַמִּלִּים הַלָּלוּ מִפִּיו. קָם וְהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ לַיְּרִיד.

שְׁלֹמֹה פֵיְגִין הוֹסִיף לִפְקֹד לְעִתִּים אֶת בֵּית-מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן. בְּאַחַת הַפְּעָמִים אָמַר הָרַבִּי דִּבְרֵי תּוֹרָה עַל עִנְיָנָם שֶׁל 'מַיִם אַחֲרוֹנִים' וּ'מַיִם אֶמְצָעִיִּים' בַּסְּעוּדָה. פֵיְגִין הֵגִיב עַל הַדְּבָרִים בְּנִימַת זִלְזוּל, וְהָרַבִּי קָלַט זֹאת. "תּוֹלַעַת אוֹכֶלֶת בּוֹ", הִפְטִיר הָרַבִּי.

וְאָמְנָם, לֹא חָלַף זְמַן רַב וּפֵיְגִין נָטַשׁ כָּלִיל אֶת הַיַּהֲדוּת, הֵמִיר אֶת דָּתוֹ וְאִמֵּץ אֹרַח-חַיִּים שֶׁל מְשֻׁמָּד. הָאִישׁ, שֶׁהָיָה מְלֻמָּד מְאוֹד, וְכָעֵת גַּם נוֹסְפָה לוֹ הִלָּה שֶׁל 'יְהוּדִי לְשֶׁעָבַר', הִשְׁתַּלֵּב בְּחוּגֵי הַשִּׁלְטוֹן וְהִתְקַדֵּם בִּמְהִירוּת מַרְשִׁימָה, עַד שֶׁהִתְמַנָּה לְשַׂר הַתַּחְבּוּרָה בְּמֶמְשֶׁלֶת הַצָּאר.

חָלְפוּ שָׁנִים. בֵּינְתַיִם נִסְתַּלֵּק רַבֵּנוּ הַזָּקֵן לְעוֹלָמוֹ וְנִטְמַן בָּעִיר הַאדִיטְשׁ. וְהִנֵּה, יוֹם אֶחָד נוֹדַע עַל תָּכְנִית מֶמְשַׁלְתִּית לַהֲקָמַת רֶשֶׁת מְסֹעֶפֶת שֶׁל מְסִלּוֹת רַכֶּבֶת, שֶׁיְּחַבְּרוּ אֶת כָּל חֶלְקֵי רוּסְיָה זֶה לָזֶה. אַחַת הַמְּסִלּוֹת תֻּכְנְנָה לַעֲבֹר בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי בְּהַאדִיטְשׁ וְהַדָּבָר הָיָה מְחַיֵּב הַעְתָּקַת הַנִּפְטָרִים וְקִבְרֵיהֶם מִמְּקוֹמָם.

נֶחְרְדוּ הַחֲסִידִים מֵהַמַּחְשָׁבָה עַל הַפְרָעַת מְנוּחָתָם שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר בִּכְלָל, וְשֶׁל רַבָּם בִּפְרָט. כְּשֶׁנּוֹדַע לָהֶם שֶׁשַּׂר הַתַּחְבּוּרָה אֵינֶנּוּ אֶלָּא אוֹתוֹ פֵיְגִין מְיֻדָּעָם, שִׁגְּרוּ אֵלָיו אֶת הֶחָסִיד ר' מֹשֶׁה וִילֶנְקֶר – שֶׁהִכִּירוֹ הֵיטֵב עוֹד מֵהַיָּמִים שֶׁבָּהֶם בִּקֵּר בַּחֲצַר הָרַבִּי – כְּדֵי שֶׁיְּדַבֵּר עַל לִבּוֹ, לְשַׁנּוֹת אֶת הַתְּוַאי הַמְּתֻכְנָן.

הַשַּׂר קִבֵּל אֶת ר' מֹשֶׁה בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע אֶת בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁל ר' מֹשֶׁה, נַעֲנָה לוֹ מִיָּד לְלֹא כָּל צֹרֶךְ בְּמַחְשָׁבָה נוֹסֶפֶת. "קַבֵּל אֶת מִלָּתִי – מְסִלַּת הָרַכֶּבֶת לֹא תַּעֲבֹר בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת בְּהַאדִיטְשׁ!", הִצְהִיר חֲגִיגִית.

"רַק דָּבָר אֶחָד אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ", הוֹסִיף הַשַּׂר וְאָמַר, "רְצוֹנִי לְהִתְוַעֵד אִתְּךָ מְעַט, כְּפִי שֶׁנָּהַגְתִּי לַעֲשׂוֹת, כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי מִצְטָרֵף לְהִתְוַעֲדֻיּוֹתֵיכֶם".

הַשַּׂר שָׁלַח אֶת אֶחָד מִמְּשָׁרְתָיו לְהָבִיא בַּקְבּוּק יֵין-שָׂרָף וְדָג מָלוּחַ. ר' מֹשֶׁה הוֹצִיא מִכֵּלָיו סַכִּין וּשְׁתֵּי כּוֹסִיּוֹת, וְהִנֵּה כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְוַעֲדוּת...

לְאַחַר שֶׁלָּגַם הַשַּׂר כּוֹסִית וּשְׁתַּיִם, אָמַר: "רוֹאֶה אַתָּה אֶת כָּל הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד שֶׁהֵם מְנַת-חֶלְקִי? לִכְאוֹרָה, הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה. אוּלָם דַּע לְךָ, כִּי אוֹתָהּ קְרִיאָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי בִּשְׁעָתוֹ מֵרַבִּי שְׁלֹמֹה מִקַּרְלִין, שֶׁאֵלָיו נִשְׁלַחְתִּי עַל-יְדֵי רַבִּי שְׁנֵיאוֹר-זַלְמָן מִלַּאדִי, עֲדַיִן מְהַדְהֶדֶת בְּמוֹחִי וְאֵינָהּ מַרְפָּה: 'אַבְרֵךְ, אַבְרֵךְ; וְאוּלַי בְּכָל-זֹאת יֵשׁ אֱלֹקִים בָּעוֹלָם?'"...

כְּשֶׁהָיוּ חֲסִידִים מְסַפְּרִים סִפּוּר זֶה, הָיוּ מוֹסִיפִים וְשׁוֹאֲלִים: לְשֵׁם מָה הָיָה רַבֵּנוּ הַזָּקֵן צָרִיךְ לִשְׁלֹחַ אֶת פֵיְגִין לְרַבִּי שְׁלֹמֹה מִקַּרְלִין; וְכִי לֹא הָיָה יָכֹל לוֹמַר לוֹ אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים בְּעַצְמוֹ?!

וְהָיוּ הַחֲסִידִים מְשִׁיבִים: רַבֵּנוּ הַזָּקֵן לֹא הִתְעַסֵּק עִם 'סְפֵקוֹת', אֶלָּא רַק בְּוַדָּאֻיּוֹת מֻחְלָטוֹת. לָכֵן כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהָטִיל בְּלִבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מְשֻׁמָּד-לְעָתִיד סָפֵק שֶׁיְּלַוֶּה אוֹתוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו – שְׁלָחוֹ הָרַבִּי לְמָקוֹם אַחֵר.

ד'

דְּמָמָה נָפְלָה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהִכְרִיז חַיִּים-זֶלִיג הַנַּפָּח כִּי לְעִלּוּי נִשְׁמַת אָבִיו, הוּא נוֹדֵר מֵאָה רוּבָּל עֲבוּר שִׁפּוּץ בֵּית-הַכְּנֶסֶת. אַט-אַט הִתְרַחֲבוּ הַפָּנִים הַתְּמֵהוֹת וּפִרְצֵי צְחוֹק נִשְׁמְעוּ מִכָּל עֵבֶר. "מִמָּתַי אַתָּה נִמְנֶה עִם עֲשִׁירֵי עַיְרָתֵנוּ?", שְׁאָלוֹ אֶחָד. "תַּקֵּן תְּחִלָּה אֶת נַעֲלֶיךָ, הַאֲכֵל לָשֹׂבַע אֶת יְלָדֶיךָ הָרְעֵבִים, וְאַחַר-כָּךְ דְּאַג לְשִׁפּוּץ בֵּית-הַכְּנֶסֶת", פָּטַר שֵׁנִי בְּזַעַף. חַיִּים-זֶלִיג לֹא הֵשִׁיב דָּבָר.

בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ הָיָה הַנַּפָּח לָאָדָם הַמְּדֻבָּר בְּיוֹתֵר בָּעֲיָרָה. "זוֹ סְתָם הֲלָצָה", אָמְרוּ רַבִּים, "וְכִי שְׁכַחְתֶּם כִּי עֵסֶק לָנוּ עִם לֵץ הָעֲיָרָה?". הָאֲנָשִׁים הֵחֵלּוּ לְהִזָּכֵר בְּמַעֲשֵׂי קוּנְדֵּסָיו וּמַעֲלָלָיו מִיָּמִים-יָמִימָה. וְאוּלָם חַיִּים-זֶלִיג הָיָה רְצִינִי: "נָכוֹן, לֵץ אֲנִי", הוֹדָה, "אַךְ רַק בְּעִנְיְנֵי חֻלִּין. בְּכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֲנִי רְצִינִי, וַהֲרֵי נָדַרְתִּי לְיַד סֵפֶר-תּוֹרָה פָּתוּחַ!".

הָיוּ שֶׁסָּבְרוּ שֶׁאָכֵן מִתְכַּוֵּן הַנַּפָּח בִּרְצִינוּת לְשַׁלֵּם אֶת מְאַת הָרוּבָּל (הֲגַם שֶׁ'הָעֲלִיָּה לַתּוֹרָה' הַיְּקָרָה בְּיוֹתֵר שֶׁנִּקְנְתָה אֵי-פַּעַם בָּעֲיָרָה הָיְתָה לֹא יוֹתֵר מִ-30 רוּבָּל), אַךְ חָשְׁדוּ שֶׁמְּקוֹר הַכֶּסֶף אֵינוֹ טָהוֹר. "מִנַּיִן לְךָ הַכֶּסֶף?", הִטְרִידוּהוּ. הוּא הֵשִׁיב בְּתַקִּיפוּת: "כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹאֵל מִנַּיִן לָכֶם כַּסְפְּכֶם, אַל לָכֶם לִשְׁאֹל מִנַּיִן לִי כַּסְפִּי".

שְׁמוּעוֹת שׁוֹנוֹת הִתְהַלְּכוּ עַל מְקוֹר עָשְׁרוֹ הַפִּתְאוֹמִי שֶׁל חַיִּים-זֶלִיג. כָּךְ אוֹ כָּךְ עֲבוֹדַת שִׁפּוּץ בֵּית-הַכְּנֶסֶת הֵחֵלָּה. הֻזְמְנוּ בַּעֲלֵי-מְלָאכָה, נִקְנוּ חָמְרֵי הַבִּנְיָן, וְשַׁלְוַת הָעֲיָרָה הוּפְרָה עַל-יְדֵי הִדְהוּד קוֹלוֹת הַפַּטִּישִׁים מִכִּוּוּן בֵּית-הַכְּנֶסֶת.

חָלְפוּ יָמִים אֲחָדִים וְשָׁלִיחַ מִטַּעַם פָּרִיץ הָעֲיָרָה הוֹפִיעַ לִפְנֵי הַגַּבַּאי: "הַפָּרִיץ מְבַקֵּשׁ לָדַעַת מַה פִּתְאוֹם הִתְחַלְתֶּם בְּשִׁפּוּץ בֵּית-הַתְּפִלָּה שֶׁלָּכֶם, וּמִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר נָתַן מִכַּסְפּוֹ לְמַטָּרָה זוֹ". רְעָדָה אָחֲזָה בְּר' יִצְחָק הַגַּבַּאי. שִׂנְאָתוֹ שֶׁל הַפָּרִיץ לַיְּהוּדִים הָיְתָה יְדוּעָה. מִי יוֹדֵעַ מָה יִקְרֶה עַכְשָׁו. הַשָּׁלִיחַ הִמְשִׁיךְ: "אִם לֹא יֵדַע הַפָּרִיץ אֶת מְקוֹר הַכֶּסֶף, יְצַוֶּה לַהֲרֹס אֶת בֵּית-הַכְּנֶסֶת וְלִבְנוֹת תַּחְתָּיו בֵּית-מַרְזֵחַ".

הַיְּדִיעָה הִתְפַּשְּׁטָה מִיָּד בְּכָל הָעֲיָרָה. הַכֹּל נָדוּ בְּרָאשֵׁיהֶם וְהִבִּיעוּ חֲרָטָה עַל שֶׁהֶאֱמִינוּ לְחַיִּים-זֶלִיג מִבְּלִי לָדַעַת בְּבֵרוּר אֶת מְקוֹר כַּסְפּוֹ. וְחַיִּים-זֶלִיג? הוּא נֶעֱלַם כְּלֹא הָיָה. "וַדַּאי בָּרַח עַל נַפְשׁוֹ מִפַּחַד", הֵנִידוּ זֶה אֶל זֶה בְּרָאשֵׁיהֶם.

הָרַב, הַגַּבַּאי וְעוֹד כַּמָּה מֵחֲשׁוּבֵי הָעֲיָרָה שָׂמוּ פַּעֲמֵיהֶם אֶל אַרְמוֹן הַפָּרִיץ, לְנַסּוֹת לְשַׁכֵּךְ אֶת כַּעֲסוֹ. הֵם הָיוּ מוּכָנִים לְהַפְסִיק מִיָּד אֶת עֲבוֹדוֹת הַשִּׁפּוּץ. לְתַדְהֵמָתָם, חִיֵּךְ אֲלֵיהֶם הַפָּרִיץ בִּלְבָבִיּוּת, וּפָתַח לִפְנֵיהֶם דֶּלֶת הַפּוֹנָה אֶל אַחַד הַחֲדָרִים. מִי יָשַׁב שָׁם, מְצֻנָּף בְּתוֹךְ עַצְמוֹ? – חַיִּים-זֶלִיג...

"הֵרָגְעוּ, שְׁבוּ", אָמַר הַפָּרִיץ לַמִּשְׁלַחַת הַהֲמוּמָה, "וְאַתָּה, חַיִּים-זֶלִיג, סַפֵּר אֶת סִפּוּרְךָ".

חַיִּים-זֶלִיג הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ. פָּנָיו הָיוּ חִוְּרִים וְרַעַד קַל נִכַּר בִּקְצוֹת יָדָיו. "לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי לְפַרְזֵל אֶת פַּרְסוֹת הַסּוּסִים אֲשֶׁר בַּאֲחֻזַּת הַפָּרִיץ", הִתְחִיל בְּסִפּוּרוֹ, "נִכְנַסְתִּי לְקַבֵּל אֶת שְׂכָרִי, שְׁלֹשָׁה רוּבָּל. הַפָּרִיץ הוֹצִיא צְרוֹר שְׁטָרוֹת בְּנֵי מֵאָה רוּבָּל וּבִקְּשַׁנִי לִמְסֹר אַרְבַּע-מֵאוֹת רוּבָּל לִיחֶזְקֵאל סוֹחֵר הַסּוּסִים.

"לָקַחְתִּי אֶת הַשְּׁטָרוֹת וּפָנִיתִי תְּחִלָּה אֶל בֵּיתִי. כְּדַרְכִּי לְהִתְלוֹצֵץ, הוֹצֵאתִי אֶת הַשְּׁטָרוֹת אֶל פְּנֵי אִשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי: "הִנֵּה לָךְ רַעְיָתִי, הַפַּעַם אֶהֶפְכֵךְ לִגְבִירָה. הֵבֵאתִי עִמִּי אַרְבַּע-מֵאוֹת רוּבָּל.

"אִשְׁתִּי, הַמַּכִּירָה אֶת הֲלָצוֹתַי, לָקְחָה מִיָּדַי אֶת הַשְּׁטָרוֹת וְהִתְחִילָה לִמְנוֹתָם. 'לֹא אַרְבַּע-מֵאוֹת רוּבָּל, כִּי-אִם חֲמֵשׁ-מֵאוֹת רוּבָּל', אָמְרָה בִּמְרִירוּת, כְּיוֹדַעַת שֶׁסְּכוּם-עָתָק זֶה לֹא שַׁיָּךְ לָהּ כְּלָל. חָטַפְתִּי מִיָּדָהּ אֶת הַשְּׁטָרוֹת וְהִתְחַלְתִּי מוֹנֶה. אָכֵן, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת רוּבָּל!

"רַצְתִּי מִיָּד עִם הַשְּׁטָרוֹת לְר' יְחֶזְקֵאל. 'כַּמָּה הַפָּרִיץ חַיָּב לְךָ?', שָׁאַלְתִּי. 'מָה הַבֶּהָלָה?', עָנָה לִי, 'אַרְבַּע-מֵאוֹת רוּבָּל'. אָכֵן טָעוּת הָיְתָה בִּידֵי הַפָּרִיץ. מָסַרְתִּי לִידֵי יְחֶזְקֵאל אֶת שְׁטָרוֹתָיו, וְרַצְתִּי כָּל עוֹד רוּחִי בִּי לְאַרְמוֹן הַפָּרִיץ. אַךְ שָׁם חָסְמוּ הַשּׁוֹמְרִים אֶת דַּרְכִּי וְלֹא הֵנִיחוּ לִי לְהִכָּנֵס פְּנִימָה בְּשָׁעָה כֹּה מְאֻחֶרֶת.

"הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר הִתְיַצַּבְתִּי מֵחָדָשׁ. 'הַפָּרִיץ יָשֵׁן', עָנוּ לִי הַמְּשָׁרְתִים. כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בִּשְׁמֵי רוֹם הוֹפַעְתִּי שׁוּב, וְהַפַּעַם הֻכְנַסְתִּי פְּנִימָה. הוֹשַׁטְתִּי לְעֵבֶר הַפָּרִיץ אֶת מְאַת הָרוּבָּלִים, וְהִסְבַּרְתִּי שֶׁכַּנִּרְאֶה נָפְלָה טָעוּת בְּיָדוֹ. הוּא הֶאֱדִים מִכַּעַס: 'אֲנִי אֵינֶנִּי טוֹעֶה אַף פַּעַם, צֵא מִפֹּה מִיָּד'. כְּשֶׁמֵּאָה הָרוּבָּלִים צוֹרְבִים אֶת יָדִי יָצָאתִי מֵהָאַרְמוֹן. הִתְהַלַּכְתִּי מְבֻלְבָּל, מִבְּלִי לָדַעַת מָה לַעֲשׂוֹת בַּכֶּסֶף. וְאָז עָלָה בְּמוֹחִי הָרַעְיוֹן לְשַׁפֵּץ אֶת בֵּית-מִדְרָשֵׁנוּ הֶעָלוּב".

"עֲצֹר בְּסִפּוּרְךָ", אָמַר הַפָּרִיץ, שֶׁיָּשַׁב כָּל הָעֵת וְהִקְשִׁיב, "מֵעַתָּה אַמְשִׁיךְ אֲנִי בַּסִּפּוּר.

"בַּמִּשְׁתֶּה שֶׁעָרַכְתִּי לִידִידַי, פְּרִיצֵי הַסְּבִיבָה, נָסַבָּה שִׂיחָתֵנוּ עַל הַיְּהוּדִים. אֶחָד אָמַר, כִּי יְהוּדִי יִמְכֹּר אֶת נִשְׁמָתוֹ לַשָּׂטָן תְּמוּרַת עֲשָׂרָה רוּבָּל. כֻּלָּנוּ הִסְכַּמְנוּ לְדַעֲתוֹ. אַךְ הָיָה בֵּינֵינוּ אֶחָד שֶׁהִתְעַקֵּשׁ, כִּי בֵּין הַיְּהוּדִים יֵשׁ רָעִים וְטוֹבִים, כְּמוֹ אֶצְלֵנוּ, הַפּוֹלָנִים. הִתְנַגַּדְתִּי לִדְבָרָיו, וּלְעֵינֵי כֹּל הִתְעָרַבְנוּ בִּסְכוּם שֶׁל עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים רוּבָּל, כִּי תְּמוּרַת מֵאָה רוּבָּל אַצְלִיחַ לִגְרֹם לִיהוּדִי לִמְכֹּר אֶת מַצְפּוּנוֹ וְנִשְׁמָתוֹ.

"הַבְּחִירָה נָפְלָה עָלֶיךָ", פָּנָה לְחַיִּים-זֶלִיג, "וְעָמַדְתָּ בַּמִּבְחָן בְּכָבוֹד. עָלַי לְהוֹדוֹת שֶׁגָּרַמְתָּ לִי נֶזֶק כָּבֵד; לֹא רַק אֶת מְאַת הָרוּבָּלִים אִבַּדְתִּי, אֶלָּא גַּם עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים רוּבָּל, וּבְעִקָּר אֶת כְּבוֹדִי בְּעֵינֵי כָּל יְדִידַי. אַךְ אוֹתְךָ, חַיִּים-זֶלִיג, מָצָאתִי נֶאֱמָן מֵאֵין כְּמוֹתוֹ. מֵעַכְשָׁו תִּהְיֶה אִישׁ-סוֹדִי וְנֶאֱמַן-בֵּיתִי, וְאַתֶּם הַמְשִׁיכוּ בְּשִׁפּוּץ בֵּית-תְּפִלַּתְכֶם, וְכָל סְכוּם אֲשֶׁר יֶחְסַר לָכֶם – אֲנִי אַשְׁלִימוֹ".