פרשת השבוע - ויחי

פרפראות לשבת

''ויחי יעקב בארץ מצרים'' (מז - כח)

יעקב מרמז על מידת ה''אמת'' - ''תתן אמת ליעקב''. במידת האמת אפשר לבלות את כל העיתים הקש/ות והמצרים (מלשון מיצר) הקשים ביותר... (חידושי הרי''מ ז''ל) למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. (רש''י)

מקשים המפרשים מה שנאמר במדרש, כי כל זמן שאחד מן השבטים עוד היה חי, לא היה כל שעבוד? ברם, שיעבוד-הגוף אמנם לא היה, אבל שיעבוד רוחני כבר התחיל מעתה. נסתרה האמת הפנימית, עד שהלב והעינים לא היו רואים ומרגישים אלא רק את הצד החיצוני - והרי זהו עיקר הגלות... (שפת אמת)

דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. (רש''י).

מפני מה ביקש יעקב לגלות את הקץ? כי כאשר יודעים את קץ הגלות, אין הגלות קשה כל-כך. ברם, מן השמים רצו שהגלות תהיה קשה, מבלי ידיעת הקץ, ולפיכך נסתם ממנו... (הרבי ר' בונם ז''ל מפשיסחה)

''ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים'' (מז-כט).

חסד שעושים אם המתים הוא חסד של אמת. (רש''י).

העלאתו של יעקב לקבורה בארץ ישראל אינה קרויה חסד של אמת, לפי שיוסף קיבל שכר על כך, שעצמותיו הועלו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאומרת הגמרא: ''יוסף זכה לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה'' (סוטה ט'). ברם, יעקב ביקש ממנו, שאפילו באופן זמני, לפי שעה, לא יקברנו במצרים, כי אם יעלהו מיד עם מותו לקבורה בארץ ישראל; וזהו שפיר חסד של אמת, שכן עצמותיו של יוסף נשארו לפי שעה במצרים, כדי שזכותו תעמוד לישראל בעת קריעת ים סוף – ''הים ראה וינוס – מה ראה? ארונו של יוסף''.

''ועשית עמדי חסד ואמת'' – יהא זה חסד של אמת מה שתעשה עמדי: ''אל נ א תקברני במצרים'' – שאפילו רק לפי שעה לא תקברני במצריים... (מלא העומר).

כל טובה הנעשית לאדם בעולם הזה, אין יודעים אם אמנם טובה אמיתית היא זו. לפעמים סבור אדם שעשה טובה לחבירו, ולבסוף מתברר שזו היתה רעה, או שיצאה ממנה רעה. לעומת זה, החסד הנעשה למתים, זהו חסד אמיתי, לפי שבוודאי זקוקים הם לו... (אהל יעקב).

ראשי תיבות של ''אמת'' הם: ארון, מיטה, תכריכים – זהו החסד הנעשה למתים... (מדרש תלפיות).

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם (מח ח-ט)

המדרשים שואלים וכי לא היה מכירן, והלא בכל יום יושבין ועוסקין בתורה לפניו ועכשיו הוא אומר "מי אלה"? והרי קודם לכן אומר יעקב אבינו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (שם ה) ועכשיו שואל "מי אלה"? ומפרש רש"י ביקש לברכם ונסתלקה השכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, "ויאמר מי אלה" מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה? עונה לו יוסף "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" הראה לו שטר אירוסין ושטח כתובה ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש ע"כ.

לכאורה צריך להבין מה תשובתו של יוסף לטענתו של יעקב אביו שאין אפרים ומנשה ראויים לברכה בגלל שבעתיד יעבדו עבודה זרה. כיצד מה שמראה יוסף ליעקב אבינו שטר אירוסין ושטר כתובה, מספק את טענת יעקב ועל ידי כך נחה עליו רוח הקודש? והנה, תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את הכתוב "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" (בראשית מח ט) "בני הינון דיהב לי מימרא דה כדין כתבא דעליה נסיביתי אסנת ברת דינה ברתך" ע"כ. שיוסף לקח את אסנת בת דינה בת יעקב. אסנת היתה בת דינה בת שכם, וכשנולדה בת זו גירשה יעקב מביתו ותלה לה קמיע בצווארה שכתוב בו שהיא אסנת בת דינה בת יעקב, והושיבה במדבר בתוך סנה, וליכך קראוה "אסנת" ובא מלאך גבריאל והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע ויוסף ראה את הכתב הזה ונשאה ואת הכתב הצניעו. וזהו שאמר לאביו "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" הראה לו את הקמיע ההוא, ע"כ. אך גם לפי האמור לעיל צריך להבין, איך דבר זה סילק את הטענה שלעתיד לבוא יחטאו זרעם של אפרים ומנשה שבגלל כך הם לא היו לכתחילה ראויים לברכה?

אלא, כשיעקב עמד לברך את אפרים ומנשה הוא ראה את העתיד (ראה כלי יקר כאן) שמבניהם יצאו מסיתים ומדיחים לעבודה זרה, לכן חשב שאין הם ראויים לברכה מכיון שמסתכלים גם על העתיד בא יוסף ומבקש רחמים מאת יעקב אביו ואומר לו שלא יסתכל על העתיד אלא על ההוה כיום הם כשרים ונעשו בכשרות על ידי שטר אירוסין ושטר כתובה ואין בהם פסול, ומכון שהיום הם צדיקים ראויים הם לברכה מיד נחה רוח הקודש על יעקב וברכם. ולא עוד. אלא שיוסף מראה ליעקב את אותו קמיע שאשתו היא אסנת בת דינה בת יעקב. על ידי מעשה זה מראה יוסף ליעקב שגם הוא דן את אסנת על פי ההווה ולא על פי העתיד שבזמן שנולדה גירשה מביתו (פד"א פרק לח) שלא יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב ע"כ. ולא דן את אסנת על פי העתיד שעתידה לשמור על צניעותה ולהינשא כדת וכדין ליוסף. אם כן מדוע לגבי אפרים ומנשה אתה דן אותם על פי העתיד ולא על פי ההווה? מיד נחה עליו רוח הקודש וברכם. וכמו שמצינו בגמרא (ראש השנה טז עב) אמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע את קול הנער באשר הוא שם", ע"כ. וכן אמרו בבראשית רבה (נג, יד) אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו פניו ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא? אמרו לו צדיק אמר להם הנני דן את האדם אלא בשעתו (אור חדש)

''וידגו לרב בקרב הארץ'' (מח-טז).

אין מוצאים כלל בתורה, שאפרים ומנשה היו גדולים במספר יותר משאר השבטים, לא במנין שבמדבר ולא במנין שבערבות מואב?

אלא, ברכתו של יעקב היתה ''בקרב הארץ'' – שבארץ ישראל ידגו לרוב; ואמנם ברכה זו נתקיימה, שכן מייד עם כיבוש ארץ ישראל, עוד לפני חלוקת הארץ, כבר נאמר: ''וידברו בני יוסף אל יהושע, מדוע נתת לי נחלה גורל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה''' (יהושע יז-יד) – בזמן מועט זה של ''עד כה'', שאנו נמצאים בארץ ישראל, כבר ברכנו הא-ל בעם רב. ויהושע השיב להם על כך: ''אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם'' (יהושע יז-טו) ואמרו חכמינו, שציוה עליהם לעקור יער עצים, כדי שלא תשלוט בהן עין הרע (בבא בתרא קמ''ח) – לפי שריבוי זה תוך זמן מועט היה לפלא עצום. ברם, זה בא עקב ברכתו של יעקב: ''וידגו לרב בקרב הארץ''... (אדרת אליהו פ' ראה).

''בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה'' (מח-כ).

למה יתברכו בני ישראל דווקא באפרים ובמנשה ולא בשני שבטים אחרים?

ברם, יסודה של התורה כולה הוא, שלא יתגאה אדם על חבירו ולא יקנא בו. משראה יעקב אבינו, כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור, בכל זאת לא נשלטה גאווה על אפרים ולא קנאה על מנשה, כי אם נשארו שניהם כמקודם – אמר, שיהיו כל בני ישראל כך, ללא גאווה וללא קנאה.

ובכן, מה שאומר הכתוב: ''וישם את אפרים לפני מנשה'' – פירוש הוא על הברכה: ''ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה''. לפיכך יהיו ישראל מתברכים בהם, משום שעל אף אשר ''וישם את אפרים לפני מנשה'' לא השפיע על שניהם הדבר לרעה – מה שלדאבון הלב לא היה אצל שאר האחים – ''ויקנאו בו אחיו''... (אגרא דכלה).

''אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי'' (מח-כב)

בצלותי ובבעותי (תרגום). ''צלותי'' פירושו: ''תפילה'' ו''בעותי'' – פירושו: ''רצון'' (מלשון: במה בעית טפי). פעמים רבות יש ומן השמים ממלאים את רצונו של הצדיק גם מבלי שהתפלל על כך, כפי שאמר הכתוב: ''רצון יראיו יעשה'' (תהלים קמח-יט). (דגל מחנה אפרים).

מה טעם נמשלה תפילה לקשת? כי כשם שבקשת כל מה שאדם מושך אליו יותר את המיתר – הרי החץ מרחיק יותר לעוף; כך גם התפילה, כל כמה שאדם מתרכז יותר בכוונת הלב – מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים... (הרבי מקוצק ז''ל).

צא וראה מה בין יעקב לעשו. עשו גם כשהוא מדבר על רוח ומוסר, על יושר וצדק, הרי פירושם של דברים: חרב וקשת. כאשר עשו בוכה לפני אביו יצחק ומבקש ברכה, אומר לו יצחק: ''על חרבך תחיה''. ואילו אצל יעקב היפוכו של דבר, אפילו כשהוא מדבר על ''חרב וקשת'', הרי פירושם של דברים: ''צלותי ובעותי''... (אבני אזל).

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (ויחי מח-כב)

וכי יעקב כבש את שכם, והלא שמעון ולוי נלחמו עליה? אלא פירש בתרגום אונקלוס שהכוונה היא "בצלותי ובעותי", כלומר שכל הנצחון של שמעון ולוי לא היה בזכות כלי מלחמתם, אלא בזכות התפילה של יעקב (ועיין בבא בתרא קכג).

אולם יש לדקדק מדוע התרגום כפל בלשונו בצלותי ובעותי, הלא "צלותי" פירוש "תפילה", ו"בעותי" – פירושו: "רצון" (מלשון במה בעית טפי) אם כן די היה לומר בצלותי? אלא שפעמים רבות מהשמים ממלאים את רצונו של הצדיק, גם מבלי שהתפלל על כך, כפי שאמר הכתוב: "רצון יראיו יעשה" זהו שרמז יעקב פעמים נעניתי על ידי תפילתי (בצלותי) ופעמים בעוד שרק רציתי (בעותי) לפני שהתפללתי נענתי .

אמר הרבי מקוצק זצ"ל שהתפילה נמשלה לקשת, כי כשם שבקשת ככל שאדם מושך אליו יותר את המיתר – הרי החץ מרחיק יותר לעוף, כך גם בתפילה כל כמה שאדם מתרכז יותר בכוונת הלב ומושך את התפילה כך מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים....

הדברים אמורים בפרט כלפי תפילת שמונה עשרה שאנו עומדים בעמידה ברגלים צמודות להדמות כמלאכים, כי תפילה זו היא ישירות אל הקדוש ברוך הוא ויש לה מעלה מיוחדת, שהרי ק"כ זקנים תקנוה שהם כנסת הגדולה ומהם נביאים. והשאלה נשאלת מה צריך אנשים ענקיים כאלה לתקן נוסח התפילה, לכאורה גם אם יתקבצו עשרה חכמים יוכלו לתקן תפילה שכזאת? ואכן התשובה היא שאנשי כנסת הגדולה כשתקנו את התפילה תקנו נוסח שיתאים לכל הדורות הבאים ודאגו שיתאים לכל אחד ואחד לפי המצב האישי שלו ולפי הבנתו, וגם לפי תיקון עולמות העליונים ושרשים הרוחנים. הרי שבודאי דרוש לזאת אנשים ענקיים ובעלי רוח הקודש להכין תפילה שכזו (נפש החיים ובליקוטי מאמרים פרק ט').

אם תספור את התיבות של תפילת העמידה תמצא בה שש מאות ושלוש עשרה, כנגד רמ"ח אברי האדם, ושס"ה גידים של האדם (נתיבות החיים).

''האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'' (מט-א)

העצה היעוצה לכם נגד הצרות, אשר תבואנה עליכם באחרית הימים, היא: ''האספו'' – שתיאספו כולכם יחד, ''ואגידה'' – ותיאגדו לאגודה אחת (אותיות אהו''י מתחלפות לפעמים) – כי אז יהיה לכם האיחוד הזה לעוגן הצלה מכל רע... (ליקוטי רמ''ל).

''הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם'' (מט-ב).

''יעקב'', זה היה שמו מלידה, ולכן נחשב כל יהודי, מבלי להתחשב בהתנהגותו, כבנו של יעקב, רק הודות למוצאו היהודי. ואילו השם ''ישראל'' ניתן לו ליעקב אחר כך, כאשר הגיע למדרגתו העליונה – ''כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל'' – לפיכך מבטא השם הזה, כשהוא נקרא על כלל היהודים, את מדרגתו הרוחנית העליונה של עם ישראל, בתור ממשיך דרכיו ושיטותיו של יעקב אבינו.

לפיכך אמר יעקב לבניו: ''הקבצו ושמעו ב נ י י ע ק ב - קודם כל האספו בתור בניו של יעקב, כבני לאום אחד; ברם, אין די באיחוד פשוט זה מצד המוצא, אלא, ''ושמעו אל י ש ר א ל אביכם'' – תכליתו של כל קיבוץ יהודי תהיה לחזק את רוח ישרל המקורית, את רוח ישראל סבא. התוצאה של ''הקבצו'' צריכה להיות שבני יעקב ישמעו את קולו של ''ישראל'' סבא ולקרוא יחד אתו: ''ה' אלוקינו ה' אחד''... (אבני אזל).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (ברא' נ/יד-טו) – ממה התייראו אחי יוסף? אלא בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, כדי לברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה'. כיון שראו כן, אמרו: ודאי אחר שמת אבינו ישטמנו יוסף, שהיו סבורים שהלך להציץ בו לעורר איבתו עליהם. ועוד, עד שנפטר אביהם היה יושב איתם לסעוד ומכאן חדל מלשבת עמהם. וכוונת יוסף לשם שמים היתה. אמר: בהיות אבי חי, הוכרחתי מפאת כבודו ליסב עמהם, ומשום היותי מלך ישבתי בראש, ואיני ראוי לשבת בראשם והם ישבו למטה ממני. והם כסבורים היו שמחמת טינה בליבו חדל לסעוד עימם. לפיכך שלחו אליו את דן ונפתלי בני בלהה, שהיו חביבין עליו ביותר ואמרו לו: "אביך צוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו" (שם נ/טז-יז) - ולא נמצא שכך ציוה יעקב, שהרי ודאי לא חשד ביוסף שירע לאחיו אחר מותו. אלא אמרו דברים בדויים, בשביל להטיל שלום ביניהם. ועוד אמרו: "עבדי אלהי אביך" – אע"פ שיעקב אבינו מת, אלוהיו חי וקיים ואנו עבדיו. כששמע יוסף שחשדוהו "ויבך יוסף בדברם אליו" (תנח' ויגש יז, ב"ר ק, רש"י, ימ"ל). ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (שם נ/כא) – ונאמר קודם "וכלכלתי אותך שם כי עוד חמש שנים רעב" (ברא' מה/יא), מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון בן יוחי אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתם. א"ר אלעזר בר' שמעון: רואה אני את דברי ר' יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו צדיקים מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם (ספרי עקב לח).

מב"י

טבלת ברכות

לע"נ אמיתי ז"ל בן ציון קריטי

המאכל הברכה המאכל הברכה

אבוקדו העץ לימונדה שהכל

אבטיח האדמה מים אם צמא – שהכל

לבלוע תרופה – לא מברכים

אגוזי מלך העץ מיץ ענבים הגפן

אגוזי קשיו העץ מיץ תפוזים שהכל

אורז מזונות (ברכה אחרונה:

נפשות) מיץ תפוחים שהכל

איטריות מזונות מרק אפונה האדמה

אפונה האדמה מרק בצל שהכל

אפרסק העץ מרק ירקות ירקות חתוכים –האדמה

ירקות מרוסקים- שהכל

ארטישוק האדמה מרק עגבניות שהכל

בוטנים האדמה ספגטי מזונות

בייגלה מזונות עוגה (של פסח) מקמח מצה מזונות

ביסלי מזונות פופקורן האדמה

בירה שהכל פירה (תפוחי אדמה מרוסקים) האדמה

גלידה

(אפילו בגביע) שהכל צ'יפס האדמה

גרעיני חמניה

("גרעינים שחורים") האדמה קוביות סוכר שהכל

דובדבנים העץ קוגל אטריות מזונות

דייסה (משיבולת שועל) מזונות קורנפלקס האדמה

וופלים מזונות קנידלך (כדורי מצה) מזונות

חיטה תפוחה (שלווה) מזונות ריבת אתרוגים העץ

טחינה שהכל רייס קריספיס מזונות

יין הגפן שטרודל תפוחים מזונות

יין שרף שהכל שקדים העץ

לחם שיפון המוציא תפוחי אדמה האדמה

ברכה אחרונה מברכים לפי הברכה הראשונה:

המוציא – ברכת המזון מזונות (חוץ מאורז), הגפן, העץ (שבעת המינים) – ברכה מעין שלש

אורז, העץ (שאר הפירות), האדמה, שהכל – בורא נפשות

לא לשכוח!

"אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל" (גמרא ברכות לה, ב)

סיפורים לשבת

א'

רבי צבי-אלימלך כיהן כדיין בבית-דינו של רבי יהושע מדינוב. אחר-כך שימש רבן של כמה קהילות חשובות. הוא נמנה עם תלמידיהם של רבי משה מפשוורסק, של רבי מנחם-מענדל מרימינוב ושל 'החוזה' מלובלין. לאחר פטירת 'החוזה' החל רבי צבי-אלימלך לנהוג באדמו"רות. פעם אחת ישב רבי צבי-אלימלך בחברת חסידיו וסיפר להם מעשה זה: בעיר פלונית נישא זוג צעיר. כעבור כשנה נולד לבני-הזוג ילד. לא עברו אלא שבועות מספר מן הלידה, והאם הצעירה עזבה פתאום את ביתה ונעלמה כאילו בלעתה האדמה. הבעל והאב הטרי הוכה בהלם. הכול השתתפו בצערו ונרתמו לסייע לו במציאת האישה האובדת, אך כל הבירורים שנעשו וכל החיפושים אחריה – העלו חרס.

התינוק הקטן גדל כילד וכנער יתום. לאחר שהתבגר והתחתן, פתח חנות הלבשה. תחילה קנה את הבגדים מידי ספקים, שקנו אותם מהיצרנים. יום אחד הגיע למסקנה כי במאמץ לא-גדול יוכל לחסוך בהוצאות ולהגדיל את רווחיו. החליט אפוא להגיע למתפרות שבהן הבגדים מיוצרים, ולרכוש אותם ישירות מהיצרנים. לאחר שעות רבות של נסיעה בעגלה, הגיע למחוז חפצו. הוא קנה מלאי נכבד של מוצרי הלבשה, במחיר מצויין, ועמד לשוב לביתו.

בחפשו אחר עגלון שיסיעהו לביתו, עצר לידו עגלון גוי. לאחר ששמע העגלון את יעד הנסיעה, הציע לסוחר לפצל את הנסיעה לשני שלבים. "ביתי מרוחק כשעתיים נסיעה מכאן, על אם-הדרך לעיר מגוריך. כשנגיע לשם כבר ירד הערב. נעצור שם, ננוח לילה, ובבוקר נמשיך לביתך", אמר. הסוחר קיבל את ההצעה ההגיונית. לאחר שיצאו לדרכם החל לרדת שלג כבד. הסוס נדרש למאמץ רב כדי להשלים את הדרך עד בית העגלון. בהגיעם הוציא הסוחר מתרמילו מזון שהביא עמו מהבית, וסעד את ליבו. אחר-כך התפלל ערבית ועלה על המיטה שהעגלון הכין לו. התכנית, כאמור, הייתה להמשיך בדרך למחרת עם שחר.

ואולם במהלך הלילה הוסיף מזג האוויר לסעור, והיציאה להמשך הדרך הייתה בלתי-אפשרית. זה היה יום שישי, והסוחר ידע כי אם לא תירגע סופת השלגים בשעות הקרובות, ייאלץ לדחות את המשך הנסיעה עד אחרי השבת.

השעות נקפו והשלג הכבד הוסיף להיערם. ליבו של סוחר הבגדים נחמץ מהמחשבה כי יהיה עליו לבלות את השבת הקרובה הרחק מביתו, מנותק מסביבה יהודית ובביתו של גוי, אך לא עמדה לפניו אפשרות אחרת. בהתקרב השבת החל להתכונן לקראתה. התרחץ, החליף בגדים ועמד בקרן-זווית לתפילת מנחה.

לפתע התקשה הסוחר להאמין למראה עיניו: העגלון היה רווק, והוא חי בבית אימו. כמחצית השעה לפני שקיעת החמה הציבה האם שני נרות על השולחן. לאחר מכן הדליקה אותם, כיסתה את עיניה בכפות ידיה ומלמלה.

הסוחר המופתע המתין עד שתסיים ואז ניגש אליה והחל לברר את פשר העניין. "מה מביא אישה לא-יהודייה להדליק נרות שבת?!", שאל.

"מהיכן אתה?", החזירה לו אם העגלון בשאלה. הסוחר אמר את שם עירו. זיק ניצת בעיני האישה.

"אתה מכיר את פלוני ואת אלמוני?", שאלה אותו במפתיע, נוקבת בשמותיהם של אנשים מוותיקי הקהילה היהודית בעיר.

"ודאי שאני מכיר!", ענה לה הסוחר בפליאה גוברת והולכת, "השאלה היא מניין את מכירה אותם?!".

"אני באה משם", ענתה האישה בקול רפה, והחלה לגולל סיפור-חיים עגום, שחטא וצרות משמשים בו בערבוביה. ברגע מסויים פלט הסוחר, לפי תומו, את שמו ואת שם אביו. חיוורון עז הציף את פני האישה. היא נראתה על סף עילפון. "בני... בני אתה", רעד קולה.

נקל לשער את הטלטלה הנפשית העזה שפקדה במהלך השעות הבאות את האם ושני בניה – הסוחר והעגלון – שנולדו משני אבות וגדלו בעולמות רחוקים, הראשון כיהודי והשני כגוי. למחרת בבוקר, בשעה שהסוחר התפלל שחרית של שבת, נשמעו לפתע זעקות-שבר. "אימי מתה! אימי מתה!", צעק העגלון, שגילה את אימו שוכבת במיטתה ללא רוח-חיים.

לאחר שהתעשת העגלון מההלם הראשוני על מות אימו, החל להביע את צערו על שהכומר המקומי נוהג לגבות תשלום מופקע בעבור קבורה. הסוחר מיהר להרגיע את אחיו למחצה. "אימך, אימנו, יהודייה היא. אף אתה יהודי. מחר נביאה למנוחה בבית-הקברות היהודי הקרוב ביותר", אמר. ואמנם, ביום ראשון הובאה האישה לקבר ישראל באחד הכפרים הסמוכים.

"הביטו וראו מה גדול אפילו כוחה של מצווה אחת", אמר רבי צבי-אלימלך לחסידיו. "אישה זו נטשה את בעלה ובנה והפנתה עורף לאלוקיה, אך הוסיפה לדבוק במצוות נרות שבת-קודש. בעקבות זאת זכתה להגיע לקבר-ישראל".

רבי צבי-אלימלך מדינוב נסתלק (בהיותו בן נ"ח שנים) בי"ח בטבת תר"א.

ב'

עָנִי מָרוּד הָיָה ר' שָׁלוֹם. אֶת פַּרְנָסָתוֹ מָצָא מֵעֲבוֹדוֹת תִּקּוּן וְשִׁפּוּץ מִזְדַּמְּנוֹת, בְּעִיר מְגוּרָיו אַפְּטָה. פֹּה הִטְלִיא גַּג פָּרוּץ, שָׁם סִיֵּד קִיר מְקֻלָּף וּבְמָקוֹם אַחֵר שִׁקֵּם אֲרוֹן מָט לִפֹּל. כְּדַרְכָּן שֶׁל עֲבוֹדוֹת מִסּוּג זֶה, שֶׁפַּעַם מִזְדַּמְּנוֹת הֵן וּפַעַם לֹא – כָּךְ הָיָה גַּם מַצַּב פַּרְנָסָתוֹ הַדְּחוּקָה.

וְהִנֵּה הִגִּיעָה בִּתּוֹ הַבּוֹגֶרֶת לְפִרְקָהּ. בְּיָדוֹ שֶׁל ר' שָׁלוֹם לֹא הָיְתָה פְּרוּטָה אַחַת לִנְדוּנְיָה, וּבְאֵין נְדוּנְיָה קְטַנִּים הַסִּכּוּיִים לִמְצֹא בַּעֲבוּרָהּ זִוּוּג הוֹלֵם. יָשְׁבָה הַבַּת בְּבֵיתָהּ שָׁבוּעוֹת וָחֳדָשִׁים, וְנָצְרָה אֶת כְּאֵבָהּ בְּלִבָּה. כְּבַת-יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה וּבַעֲלַת מִדּוֹת טוֹבוֹת, לֹא פָּצְתָה פֶּה וְלֹא דָּחֲקָה בְּאָבִיהָ. לְעֻמָּתָהּ, אִמָּהּ לֹא הִרְפְּתָה. לֹא עָבַר יוֹם שֶׁבּוֹ לֹא הִזְכִּירָה לְבַעֲלָהּ (כְּאִלּוּ זָקוּק הָיָה לְתִזְכּוֹרוֹת) כִּי אֵין חוֹבַת הָאָב לִילָדָיו מִסְתַּיֶּמֶת עַד שֶׁהוּא מַכְנִיס אוֹתָם אֶל מִתַּחַת לַחֻפָּה.

יוֹם אֶחָד, בְּעוֹדוֹ מִתְיַסֵּר בְּמַחְשָׁבוֹת נוּגוֹת עַל בִּתּוֹ הַמִּזְדַּקֶּנֶת בְּרַוָּקוּתָהּ בִּגְלַל עָנְיוֹ, נְשָׂאוּהוּ רַגְלָיו אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הָ'אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל' מֵאַפְּטָה. "עָנִי מָרוּד אֲנִי וְאֵין בְּיָדִי כֶּסֶף לְהַשִּׂיא אֶת בִּתִּי, שֶׁהִיא נַעֲרָה טוֹבַת-לֵב, צְנוּעָה וַחֲסוּדָה", תִּנָּה ר' שָׁלוֹם אֶת צָרָתוֹ לִפְנֵי הַצַּדִּיק.

הִבִּיט בּוֹ הַצַּדִּיק בְּעֵינַיִם רַחְמָנִיּוֹת וְהִכִּיר בּוֹ כִּי אִישׁ-עָמָל הוּא וְאֵינוֹ מִפּוֹשְׁטֵי הַיָּד הַמְּחַזְּרִים עַל פִּתְחֵי נְדִיבִים. חָשַׁב וְחָשַׁב וּבְתוֹךְ כָּךְ הֵחֵל לְגַלְגֵּל עִמּוֹ בִּדְבָרִים. "הַאֻמְנָם אֵין בְּיָדְךָ מְאוּמָה? הַאִם אֵין לְךָ שׁוּם חִסָּכוֹן בַּצַּד אוֹ אוּלַי תַּכְשִׁיט בַּעַל-עֶרֶךְ שֶׁתּוּכַל לְמָכְרוֹ?", שָׁאַל הַצַּדִּיק.

"לֹא", הֵשִׁיב ר' שָׁלוֹם.

"וּמָה בִּדְבַר הַלְוָאָה?", שָׁאַל הַצַּדִּיק וְהוֹסִיף, "לְכַמָּה זָקוּק אַתָּה מִיָּד עַכְשָׁו?".

"לְמֵאָה רוּבָּלִים", עָנָה ר' שָׁלוֹם.

"וּמַדּוּעַ אֵינְךָ לוֹוֶה?", שָׁאַל הַצַּדִּיק.

הִשְׁפִּיל ר' שָׁלוֹם אֶת עֵינָיו בְּהַבָּעַת אֵין-אוֹנִים. "מֵאָה רוּבָּלִים הֵם סְכוּם גָּדוֹל מִדַּי, וְאֵינִי מַכִּיר מִישֶׁהוּ שֶׁיַּסְכִּים לְהַלְווֹת לִי סְכוּם כָּזֶה. חוּץ מִזֶּה, בֶּאֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד אוּכַל לְהַחְזִיר מֵאָה רוּבָּלִים", אָמַר.

אֶת הַדְּבָרִים הָאַחֲרוֹנִים בִּטֵּל הַצַּדִּיק בְּהֶנֵּף-יָד. "כְּשֶׁיְּהוּדִי נוֹטֵל הַלְוָאָה לְמַטָּרָה קְדוֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מְסַיֵּעַ לוֹ לְפָרְעָהּ", אָמַר.

"חֲשֹׁב עוֹד קְצָת", עוֹדְדוֹ הַצַּדִּיק, "אוּלַי בְּכָל-זֹאת יֵשׁ בְּבֵיתְךָ חֵפֶץ כָּלְשֶׁהוּ בַּעַל-עֶרֶךְ שֶׁתּוּכַל לְמַשְׁכְּנוֹ?".

לְפֶתַע נִצַּת זִיק קָטָן שֶׁל תִּקְוָה בְּעֵינָיו שֶׁל ר' שָׁלוֹם. "יֵשׁ לִי שַׁ"ס דְּפוּס סְלָוִויטָה", אָמַר.

"הָבֵא אוֹתוֹ לְכָאן", אָמַר הַצַּדִּיק.

כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הָיָה הַשַּׁ"ס בְּבֵית הַצַּדִּיק. "זֶהוּ שַׁ"ס יָקָר מְאוֹד שֶׁעֶרְכּוֹ רַב בְּהַרְבֵּה מִמֵּאָה רוּבָּלִים", אָמַר הַצַּדִּיק בְּנִימַת הִתְפַּעֲלוּת. "אִם תְּמַשְׁכְּנוֹ, תּוּכַל לְקַבֵּל הַלְוָאָה שֶׁל מָאתַיִם רוּבָּלִים!". כַּעֲבֹר רֶגַע פָּתַח אֶת מְגֵרַת שֻׁלְחָנוֹ, הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ מָאתַיִם רוּבָּלִים וְהוֹשִׁיטָם לְר' שָׁלוֹם. זֶה לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מֵהֶלֶם. לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשֵׁשׁ מִן הַהַפְתָּעָה, הוֹדָה לַצַּדִּיק בְּחֹם וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שָׂמֵחַ וְטוֹב-לֵב.

לֹא חָלַף זְמַן רַב וּבִתּוֹ שֶׁל ר' שָׁלוֹם הִשְׁתַּדְּכָה בְּשָׁעָה טוֹבָה. כַּעֲבֹר זְמַן הִתְיַצֵּב שָׁלִיחַ בְּבֵיתוֹ, נוֹשֵׂא עִמּוֹ אֶת הַשַּׁ"ס הַיָּקָר מִבֵּית הַצַּדִּיק. "הָרַבִּי אָמַר כִּי הַשַּׁ"ס הַזֶּה יָקָר מְאוֹד וְאֵין הוּא רוֹצֶה לָשֵׂאת בְּגֹדֶל הָאַחֲרָיוּת הָרוֹבֶצֶת עָלָיו לְשָׁמְרוֹ מִפְּנֵי נְזָקִים אוֹ גְּנֵבָה. לָכֵן, סוֹבֵר הוּא, כִּי מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה בְּבֵיתְךָ, שֶׁכֵּן אַתָּה תֵּיטִיב לִשְׁמֹר עָלָיו", אָמַר הַשָּׁלִיחַ וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹם חֲתֻנַּת בִּתּוֹ שֶׁל ר' שָׁלוֹם הִנֵּה הִגִּיעַ. בְּיוֹם הַחֲתֻנָּה נָהֲגוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה וּבְנֵי-מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם לְהִכָּנֵס אֶל הַצַּדִּיק וְלִזְכּוֹת בְּבִרְכָּתוֹ. גַּם ר' שָׁלוֹם וְאִשְׁתּוֹ בָּאוּ אֶל הַצַּדִּיק עִם בִּתָּם הַכַּלָּה וּשְׁאָר יַלְדֵיהֶם. לְאַחַר שֶׁבֵּרְכָם הַצַּדִּיק, בִּקֵּשׁ מֵר' שָׁלוֹם לְהִשָּׁאֵר עִמּוֹ בִּיחִידוּת עוֹד רֶגַע קָט.

"בַּזֹּאת אֲנִי מוֹחֵל לְךָ עַל פִּרְעוֹן הַחוֹב. מָאתַיִם הָרוּבָּלִים שֶׁלָּוִיתָ מִמֶּנִּי נַעֲשִׂים עַכְשָׁו מַתָּנָה גְּמוּרָה", אָמַר לַאֲבִי הַכַּלָּה הֶהָמוּם. ר' שָׁלוֹם הִתְקַשָּׁה לְהָגִיב בְּאֹפֶן בָּרוּר וּמְסֻדָּר, וּתְשׁוּבָתוֹ הִתְגַמְגְּמָה – "מַדּוּעַ?... כְּלוֹמַר, עַל מָה וְלָמָה?...".

חִיּוּךְ רָחָב הִתְפַּשֵּׁט עַל פְּנֵי הַצַּדִּיק. "הַסְכֵּת וּשְׁמַע", פָּתַח וְאָמַר. "כַּיָּדוּעַ לְךָ, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל בָּנָיו. לְפִי זֶה רָאוּי הָיָה, לִכְאוֹרָה, כִּי הָעוֹלָם יִתְנַהֵל בַּגָּלוּי בְּדֶרֶךְ שֶׁתַּבְהִיר לַכֹּל כִּי כָּל קִיּוּמוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. בְּפֹעַל, שְׁרוּיִים אָנוּ בַּגָּלוּת וְיִשְׂרָאֵל נִרְדָּפִים וּשְׁקוּעִים עַד צַוָּארָם בְּעֹל הַגּוֹיִים וּבְעֹל הַפַּרְנָסָה.

"הִרְהַרְתִּי בַּדָּבָר רַבּוֹת וְהִגַּעְתִּי לְמַסְקָנָה כִּי חַיָּב לִהְיוֹת זְמַן מְסֻיָּם בְּחַיֵּי הַיְּהוּדִי שֶׁבּוֹ לִבּוֹ יִהְיֶה טוֹב עָלָיו לַחֲלוּטִין. אֵימָתַי זֶה? וּבְכֵן, בְּכָל יוֹם וָיוֹם טָרוּד הוּא בְּעֹל הַפַּרְנָסָה וְהַחִנּוּךְ וּבִשְׁאָר הַבְּעָיוֹת. חוֹלְפוֹת שָׁנִים וְהִנֵּה מַגִּיעַ סוֹף-סוֹף הַיּוֹם הַמְּאֻשָּׁר שֶׁבּוֹ הוּא זוֹכֶה לְהַכְנִיס אֶת צֶאֱצָאָיו לַחֻפָּה. אוֹ-אָז נִשְׁכָּחִים מִמֶּנּוּ כָּל הַסֵּבֶל וְהַתְּלָאוֹת. בְּשׁוּבוֹ מִן הַחֻפָּה מַצַּב-רוּחוֹ מְרוֹמָם, עַד שֶׁהוּא מִתְרוֹנֵן בְּהוֹדָיָה לַה' עַל הַחֶסֶד שֶׁגָּמַל עִמּוֹ. זוֹ שִׂמְחָה מֻשְׁלֶמֶת וַאֲמִתִּית".

הַצַּדִּיק עָצַר לְרֶגַע וּמִיָּד הִמְשִׁיךְ: "עָלָה בְּדַעֲתִי שֶׁאַתָּה, כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַיּוֹם לָרֶגַע הַמְּאֻשָּׁר הַזֶּה, יַעֲלֶה בְּזִכְרוֹנְךָ זֵכֶר הַשַּׁ"ס הַיָּקָר שֶׁנָּתַתָּ לִי כְּמַשְׁכּוֹן וּמִיָּד תְּהַרְהֵר בְּעִנְיַן מָאתַיִם הָרוּבָּלִים. הַדָּבָר עָשׂוּי לִפְגֹּם בְּשִׂמְחָתְךָ וְזוֹ כְּבָר לֹא תִּהְיֶה שְׁלֵמָה. וַהֲלוֹא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִבְרָא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל?... לָכֵן הֶחְלַטְתִּי לַהֲפֹךְ אֶת הַהַלְוָאָה לְמַתָּנָה גְּמוּרָה. מַזָּל-טוֹב מַזָּל-טוֹב!".

וְכָךְ נוֹלַד עוֹד סִפּוּר שֶׁמַּמְחִישׁ עַד כַּמָּה הָיָה הָ'אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל' מֵאַפְּטָה רָאוּי לִשְׁמוֹ וּשְׁמוֹ רָאוּי לוֹ.

ג'

זֶה הָיָה בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת שֶׁל אֶחָד מִיְּמֵי נִיסָן בִּשְׁנַת תרנ"ז. עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל ר' לֵיְבְּל כֹּהֵן, מִגַּבָּאֵי 'כּוֹלֵל מִינְסְק' בִּירוּשָׁלַיִם, הִתְדַּפֵּק אִישׁ הַדֹּאַר וּבְיָדוֹ מִבְרָק בָּהוּל. נֻסַּח הַמִּבְרָק הָיָה קָצָר, כְּדַרְכָּם שֶׁל מִבְרָקִים: "הַרְבּוּ תְּפִלָּה עַל הָעֶלֶם אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ בֶּן מוּשְׁקָה".

מָה אֵרַע לוֹ לְאוֹתוֹ עֶלֶם – לֹא נוֹדַע. אֶת זֶהוּתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה רַק לְנַחֵשׁ, עַל-פִּי זֶהוּת שׁוֹלֵחַ הַמִּבְרָק, ר' בָּרוּךְ זְלִידוֹבִיץ מִמִּינְסְק. ר' בָּרוּךְ שִׁמֵּשׁ נְשִׂיא 'כּוֹלֵל מִינְסְק', וּמִכֵּיוָן שֶׁבֵּן בְּשֵׁם בָּרוּךְ לֹא יָכֹל הָיָה לִהְיוֹת לוֹ, הָיָה אֶפְשָׁר לְהָנִיחַ כִּי מְדֻבָּר בְּאֶחָד מִקְּרוֹבָיו אוֹ מְקֹרָבָיו.

בְּאוֹתָן שָׁנִים הִתְקַיְּמוּ בְּנֵי הַיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן בִּירוּשָׁלַיִם בִּזְכוּת נְדִיבוּת-לִבָּם שֶׁל יְהוּדִים עֲשִׁירִים מִחוּץ-לָאָרֶץ. אֵלֶּה רָאוּ לְעַצְמָם זְכוּת וְכָבוֹד לְהַחְזִיק אֶת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. הַכְּסָפִים נֶאֶסְפוּ וְחֻלְּקוּ עַל-פִּי זִקָּה קְהִלָּתִית. אֵלֶּה הַ'כּוֹלְלִים': 'כּוֹלֵל גָּלִיצְיָה', 'כּוֹלֵל מִינְסְק' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

ר' לֵיְבּ כֹּהֵן מִהֵר אֶל בֵּית יְדִידוֹ, ר' נַפְתָּלִי פָּרוּשׁ. בְּתוֹךְ שָׁעָה קַלָּה אִרְגְּנוּ הַשְּׁנַיִם מִנְיָן שֶׁל אַנְשֵׁי צוּרָה, שֶׁפָּנוּ לְעֵבֶר הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְשָׁם הָיְתָה הַשָּׁעָה קְרוֹבָה לַחֲצוֹת הַלַּיְלָה. שָׁעָה אֲרֻכָּה הֶעֱתִירוּ הַמִּתְפַּלְּלִים תְּחִנָּה לְמַעַן אוֹתוֹ אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ בֶּן מוּשְׁקָה, בְּלֹא שֶׁיֵּדְעוּ מָה טִיבָהּ שֶׁל צָרָתוֹ.

יָמִים אֲחָדִים אַחַר-כָּךְ הִתְבַּשֵּׂר ר' לֵיְבּ כֹּהֵן בְּמִבְרָק נוֹסָף כִּי הַתְּפִלָּה הִתְקַבְּלָה וְהַגְּזֵרָה הִתְבַּטְּלָה. וַעֲדַיִן לֹא נוֹדַע מָה אֵרַע לוֹ לְאוֹתוֹ אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ וּמֵאֵיזוֹ צָרָה נֶחְלַץ.

כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ יָמִים הִגִּיעַ מִכְתָּב אָרֹךְ מִגַּבַּאי הַכּוֹלֵל בְּמִינְסְק, הַגָּאוֹן ר' נַפְתָּלִי מַשְׂכִּיל-לְאֵיתָן, שֶׁסִּפֵּר אֶת כָּל דְּבַר הַמַּעֲשֶׂה:

הַצָּעִיר אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הוּא בְּנוֹ יְחִידוֹ שֶׁל ר' הִירְשְׁל זְלִידוֹבִיץ, בֶּן מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל ר' בָּרוּךְ זְלִידוֹבִיץ, וּגְבִיר נִכְבָּד בִּזְכוּת עַצְמוֹ. לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים נִפְטַר ר' הִירְשְׁל בַּחֲטָף מִדַּלֶּקֶת רֵאוֹת וְהוֹתִיר אַחֲרָיו בֵּן שֶׁזָּכָה פִּתְאוֹם בִּירֻשָּׁה נִכְבָּדָה.

הַכֶּסֶף הָרַב שֶׁהוֹתִיר הָאָב סִחְרֵר אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֶלֶם הַצָּעִיר. בִּמְהִירוּת הֵחֵל לִפְרֹק מֵעָלָיו עֹל תּוֹרָה וְיִרְאַת-שָׁמַיִם. לֹא הוֹעִילוּ כָּל תַּחֲנוּנֶיהָ שֶׁל הָאֵם הָאַלְמָנָה. כְּמֻכֶּה סַנְוֵרִים, הִפְנָה לָהּ בְּנָהּ יְחִידָהּ עֹרֶף. עָזַב אֶת הַבַּיִת לְטוֹבַת אַחַת הַדִּירוֹת שֶׁיָּרַשׁ, הִתְחַבֵּר עִם נֹעַר הַשּׁוּלַיִם בָּעִיר וְלֹא חָדַל לְהִתְהוֹלֵל.

לָאַחֲרוֹנָה הִגִּיעוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, כַּאֲשֶׁר הֵחֵל הַבֵּן לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָה וּלְהִתְנַהֵג כְּגוֹי לְכָל דָּבָר. בַּצָּר לָהּ פָּנְתָה הָאֵם הַמִּסְכֵּנָה לְבֶן-מִשְׁפַּחְתָּהּ, נְשִׂיא 'כּוֹלֵל מִינְסְק', כְּדֵי שֶׁיַּפְעִיל אֶת קְשָׁרָיו עִם בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם. "אוּלַי תְּפִלָּה חַמָּה לְיַד שְׂרִיד בֵּית-תִּפְאַרְתֵּנוּ תָּשִׁיב לִי אֶת בְּנִי", הִתְיַפְּחָה.

וְאָמְנָם, בַּלַּיְלָה שֶׁבּוֹ נִשְׁלַח הַמִּבְרָק לְבֵיתוֹ שֶׁל גַּבַּאי הַכּוֹלֵל בִּירוּשָׁלַיִם, הִתְחוֹלֵל הַמַּהְפָּךְ. בְּאִישׁוֹן לַיִל שָׁמְעָה לְפֶתַע הָאַלְמָנָה נְקִישׁוֹת עַל חַלּוֹן הַבַּיִת. בַּתְּחִלָּה הִתְעַלְּמָה מֵהֶן, בְּחוֹשְׁבָהּ כִּי זוֹהִי הָרוּחַ, אַךְ כְּשֶׁשָּׁבוּ הַנְּקִישׁוֹת וְנִשְׁנוּ, נִגְּשָׁה אֶל הַחַלּוֹן. כְּשֶׁהֵסִיטָה אֶת הַוִּילוֹן, נִדְהֲמָה לְגַלּוֹת מוּלָהּ אֶת בְּנָהּ.

"אָנָּא, אִמָּא, קַבְּלִי אוֹתִי, אָנָּא", הִתְחַנֵּן הַבֵּן הַצָּעִיר, שֶׁלֹּא הֵעֵז לְהַצִּיג אֶת רַגְלָיו עַל מִפְתַּן הַבַּיִת. הָאֵם הַמִּשְׁתָּאָה רָצָה אֶל הַדֶּלֶת וּפָתְחָה אוֹתָהּ לִרְוָחָה לִקְרַאת בְּנָהּ. אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הַנִּרְגָּשׁ נָפַל בִּזְרוֹעוֹת אִמּוֹ וּבָכָה כְּתִינוֹק. רַק כַּעֲבֹר שָׁעָה נִרְגַּע מִבִּכְיוֹ וְסִפֵּר אֶת סִפּוּרוֹ.

הִתְבָּרֵר כִּי כָּל אוֹתוֹ יוֹם הִרְבָּה לְהִתְהוֹלֵל עִם חֲבֵרָיו. עִם רֶדֶת הָעֶרֶב נָפַל שָׁדוּד עַל מִטָּתוֹ וְנִרְדַּם, אַךְ לֹא לְשָׁעָה אֲרֻכָּה. לְפֶתַע הוֹפִיעָה מוּלוֹ דְּמוּתוֹ שֶׁל אָבִיו, ר' הִירְשְׁל, שֶׁקָּרָא אֵלָיו בְּקוֹל מִתְחַנֵּן: "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ, חֲזֹר בְּךָ! חֲזֹר בְּךָ!".

אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ בִּבְעָתָה, אַךְ עַד מְהֵרָה גָּבְרָה עָלָיו עֲיֵפוּתוֹ וְהוּא שָׁב וְנִרְדַּם. אָבִיו הוֹפִיעַ פַּעַם שְׁנִיָּה בַּחֲלוֹם. "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ", קָרָא, "עֲזֹב אֶת דְּרָכֶיךָ הָרָעוֹת וְשׁוּב לְבֵיתְךָ וּלְעַמְּךָ!".

הַפַּעַם הִתְעוֹרֵר לְפֶסֶק-זְמַן אָרֹךְ יוֹתֵר, אַךְ לְבַסּוֹף שָׁב לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו.

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית הָיָה אָבִיו תַּקִּיף בִּמְיֻחָד: "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ, קוּם! הַנַּח אֶת מַעֲשֶׂיךָ הַנְּלוֹזִים. קוּם וַעֲזֹב הַכֹּל. אִם לֹא תַּעֲשֶׂה כֵּן, רַע וָמַר יִהְיֶה סוֹפְךָ. רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ!".

הַפַּעַם הִתְעוֹרֵר אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ סוֹפִית. הוּא הִשְׁלִיךְ עָלָיו אֶת מְעִילוֹ וְרָץ כָּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ לְבֵית אִמּוֹ.

חֲזָרָתוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ לְחֵיק אִמּוֹ וְעַמּוֹ הָיְתָה לְשִׂיחַת מִינְסְק כֻּלָּהּ. הַכֹּל יִחֲסוּ אֶת הַמַּהְפָּךְ הַפִּתְאוֹמִי לַמִּבְרָק שֶׁשֻּׁגַּר בְּאוֹתוֹ יוֹם לִירוּשָׁלַיִם. "אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁתְּפִלָּתָם שֶׁל בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם הִרְקִיעָה שְׁחָקִים וּפָתְחָה שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה", אָמְרוּ תּוֹשָׁבֵי מִינְסְק.

עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם עָרְכוּ הַתּוֹשָׁבִים מַגְבִּית מְיֻחֶדֶת לְטוֹבַת אֲחֵיהֶם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. מִשְׁפַּחַת זְלִידוֹבִיץ לְבַדָּהּ תָּרְמָה אַרְבַּעַת-אֲלָפִים רוּבָּל כֶּסֶף. בַּסְּכוּם שֶׁנֶּאֱסַף וְנִשְׁלַח לִירוּשָׁלַיִם נִרְכְּשָׁה חֶלְקַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה, בֵּין שְׁכוּנַת 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל ב' לְבֵין רְחוֹב בְּצַלְאֵל. עַל חֶלְקָה זוֹ הוּקְמוּ 'בָּתֵּי מִינְסְק', שֶׁנִּקְרְאוּ בַּתְּחִלָּה 'שְׁכוּנַת בֵּית הַלֵּוִי', עַל-שֵׁם בְּנֵי מִשְׁפַּחַת זְלִידוֹבִיץ הַלְּוִיִּים. בְּמִקְצָת הַשֶּׁטַח זָרְעוּ גַּבָּאֵי הַ'כּוֹלֵל' חִטָּה לְמַצָּה שְׁמוּרָה. בְּאַחַת מִפִּנּוֹת הַחֶלְקָה הֵקִימוּ טַחֲנַת קֶמַח (שֶׁל ר' מוֹטְל מִילְנֶר), וּבְפִנָּה אַחֶרֶת נִבְנְתָה מַאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת שֶׁל ר' חַיִּים-יִשְׂרָאֵל הַלְפְּרִין, הֲלוֹא הִיא מַאֲפִיַּת הַלְפְּרִין הַמְּפֻרְסֶמֶת.

ד'

זֶה קָרָה לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים. יָשַׁבְתִּי בְּאוּלַם בֵּית-מָלוֹן בִּקְרָקוֹב, וּפִתְאוֹם נִגְּשָׁה אֵלַי אִשָּׁה מְקוֹמִית, מְבֻגֶּרֶת. הִיא נִרְאֲתָה מְתוּחָה וְנִרְגֶּשֶׁת. "מֵחָזוּתְךָ נִרְאֶה כִּי אַתָּה רַב יְהוּדִי", אָמְרָה וּמִיָּד הוֹסִיפָה, "אֲנִי זְקוּקָה לְעֵצָה".

"בְּבַקָּשָׁה", אָמַרְתִּי.

הִתְיַשְּׁבָה הָאִשָּׁה מוּלִי וְהֵחֵלָּה לְסַפֵּר:

"כְּשֶׁפָּרְצָה מִלְחֶמֶת-הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה הָיִיתִי יַלְדָּה. הוֹרַי, שֶׁרָצוּ לְהַצִּילֵנִי, הִפְקִידוּ אוֹתִי בִּידֵי מִשְׁפַּחַת מַכָּרִים נוֹצְרִים מֵהָעִיר. חַיַּי נַעֲשׂוּ קָשִׁים. אֶת הוֹרַי לֹא שַׁבְתִּי לִרְאוֹת עוֹד וּבַמִּשְׁפָּחָה הַמְּאַמֶּצֶת הָיִיתִי נֶטַע זָר. בְּנֵי-הַבַּיִת נִצְּלוּ אוֹתִי כָּל הַזְּמַן עַד כְּדֵי הַשְׁפָּלָה.

"יוֹם אֶחָד גָּמְלָה בְּלִבִּי הַחְלָטָה לַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת. בְּאִישׁוֹן לַיְלָה קַמְתִּי מִמִּטָּתִי, יָצָאתִי מֵהַבַּיִת וְנִמְלַטְתִּי כָּל עוֹד רוּחִי בִּי. בַּחוּץ שָׂרְרָה עֲלָטָה גְּמוּרָה וְגֶשֶׁם עַז הִרְטִיב אוֹתִי עַד לְשַׁד עַצְמוֹתַי. הָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי בְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר. עִם שַׁחַר הִגַּעְתִּי לִכְפָר שֶׁבּוֹ אִישׁ לֹא הִכִּירַנִי. הִסְתַּרְתִּי אֶת מוֹצָאִי הַיְּהוּדִי וּבָדִיתִי סִפּוּר עַל הַנְּסִבּוֹת שֶׁהֱבִיאוּנִי לְשָׁם.

"עַד מְהֵרָה הִשְׁתַּלַּבְתִּי בְּחַיֵּי הַכְּפָר. מָצָאתִי לִי מְקוֹם מִקְלָט וְהִתְחַלְתִּי לַעֲבֹד בַּעֲבוֹדוֹת הַמֶּשֶׁק. בִּמְרוּצַת הַזְּמַן מָצְאָה חֵן בְּעֵינַי דֶּרֶךְ חַיֵּיהֶם שֶׁל הַכַּפְרִיִּים. אָהַבְתִּי אֶת עֲבוֹדוֹת הַמֶּשֶׁק וְשִׂמְחַת חַיַּי הֵחֵלָּה לָשׁוּב אֵלַי. בָּהּ-בָּעֵת הִתְעַמְעֵם וְהָלַךְ זֵכֶר מִשְׁפַּחְתִּי.

"חָלְפוּ כַּמָּה שָׁנִים. נִשֵּׂאתִי לְאֶחָד מִבְּנֵי הַכְּפָר, צָעִיר פּוֹלָנִי שֶׁתָּמִיד סִיֵּעַ לִי בַּעֲבוֹדוֹת הַמֶּשֶׁק וְעָמַד לְצִדִּי בְּכָל בְּעָיָה. חַיַּי עִם הַפּוֹלָנִי הָיוּ טוֹבִים וְיָפִים וְנוֹלְדוּ לָנוּ שְׁלֹשָׁה יְלָדִים. הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת בְּחֶלְקִי. בֵּינְתַיִם גָּדְלוּ הַיְּלָדִים וְהֵקִימוּ בָּתִּים מִשֶּׁלָּהֶם.

"לִפְנֵי זְמַן-מָה הִתְגַּלְּתָה בְּגוּפִי מַחֲלָה מַמְאֶרֶת. הָרוֹפֵא הֶעֱרִיךְ שֶׁנּוֹתְרוּ לִי רַק כַּמָּה חֳדָשִׁים לִחְיוֹת וְהִתְחַלְתִּי לְהָכִין עַצְמִי לַפְּרֵדָה מִן הָעוֹלָם.

"וְהִנֵּה, לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים בָּאָה אֵלַי אִמִּי בַּחֲלוֹם, בּוֹכָה וּמִתְחַנֶּנֶת: 'אָנָּא בִּתִּי, רֹב חַיַּיִךְ חָיִית כְּגוֹיָה לְכָל דָּבָר, בְּלִי חַג וּמוֹעֵד, לְלֹא שַׁבָּת וּלְלֹא כַּשְׁרוּת. אֲנִי מִתְחַנֶּנֶת לְפָנַיִךְ, כִּי לְכָל הַפָּחוֹת תָּמוּתִי כִּיהוּדִיָּה. אָנָּא הַבְטִיחִי לִי שֶׁלְּאַחַר מוֹתֵךְ יִקְבְּרוּ אוֹתָךְ בְּקֶבֶר יִשְׂרָאֵל'.

"וְעַתָּה, רַב יְהוּדִי, הַשֵּׂא לִי עֵצָה מָה לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד אוּכַל לִפְגֹּעַ בְּבַעֲלִי הַמָּסוּר וּבִילָדַי, כְּשֶׁיִּתְבָּרֵר לָהֶם שֶׁכָּל הַשָּׁנִים הִסְתַּרְתִּי מֵהֶם אֶת הֱיוֹתִי יְהוּדִיָּה. הֲלוֹא אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְסַיֵּם אֶת חַיַּי בְּנֹעַם וּבְשַׁלְוָה וְלֹא מִתּוֹךְ כַּעַס וּמְרִיבָה עִם הָאֲנָשִׁים הַקְּרוֹבִים לִי בְּיוֹתֵר".

סִיְּמָה הָאִשָּׁה אֶת דְּבָרֶיהָ וַאֲנָחָה כְּבֵדָה פָּרְצָה מִלִּבָּה. הִרְהַרְתִּי בְּסִפּוּרָהּ הֶעָצוּב כַּמָּה רְגָעִים. "הַאִם יֵשׁ לָךְ חֲבֵרָה טוֹבָה?", שָׁאַלְתִּי.

"כֵּן", עָנְתָה.

"אִם כֵּן, הַעֲלִי אֶת סִפּוּרֵךְ עַל הַכְּתָב וְגַם אֶת בַּקָּשָׁתֵךְ לְהִטָּמֵן בְּבֵית-קְבָרוֹת יְהוּדִי. הַפְקִידִי אֶת הַמִּכְתָּב בִּידֵי חֲבַרְתֵּךְ הַטּוֹבָה וּבַקְּשִׁי מִמֶּנָּה לִמְסֹר אוֹתוֹ לְבַעֲלֵךְ רַק לְאַחַר מוֹתֵךְ. אֲנִי סָבוּר שֶׁגַּם הוּא יִרְצֶה לְכַבֵּד אֶת בַּקָּשָׁתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה".

הוֹדְתָה לִי הָאִשָּׁה בְּחֹם וּפָנְתָה לְדַרְכָּהּ.

חָלְפוּ כַּמָּה שָׁנִים וְשׁוּב הִזְדַּמַּנְתִּי לְפוֹלִין. הַפַּעַם הִתְאַכְסַנְתִּי בְּוַרְשָׁה הַבִּירָה. יוֹם אֶחָד שָׂכַרְתִּי מוֹנִית שֶׁתַּסִּיעַ אוֹתִי לָעִיר בְּיַאלָה. נַהַג הַמּוֹנִית עָשָׂה עָלַי רֹשֶׁם שֶׁל אָדָם הָגוּן וְאָדִיב. יָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ. כְּשֶׁחָלַפְנוּ עַל-פְּנֵי בָּתֶּיהָ שֶׁל וַרְשָׁה הִרְהַרְתִּי בַּחַיִּים הַיְּהוּדִיִּים שֶׁתָּסְסוּ בָּהּ לִפְנֵי קְצָת יוֹתֵר מִיּוֹבֵל שָׁנִים. חָשַׁבְתִּי עַל בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת וּבָתֵּי-הַמִּדְרָשׁ, עַל הָאַדְמוֹ"רִים וְהַחֲסִידִים, עַל יַלְדֵי-חֶמֶד מְסֻלְסְלֵי פֵּאוֹת וְעַל קוֹל הַתּוֹרָה שֶׁבָּקַע וְעָלָה מִן הַסִּמְטָאוֹת.

הַנֶּהָג הֶחְלִיט לְהָפֵר אֶת הַשְּׁתִיקָה. "אַתָּה יוֹדֵעַ?", אָמַר, "יֵשׁ לִי סִפּוּר מְעַנְיֵן לְסַפֵּר לְךָ", וְהֵחֵל לְסַפֵּר:

"לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים מֵתָה אִמִּי מִמַּחֲלָה קָשָׁה. בְּעוֹדָנוּ מְעַכְּלִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה וּמִתְכּוֹנְנִים לְהַלְוָיָתָהּ, נָקְשָׁה אַחַת הַשְּׁכֵנוֹת עַל דֶּלֶת הַבַּיִת. בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת הוֹשִׁיטָה לְאָבִי מִכְתָּב. 'אִשְׁתְּךָ הִפְקִידָה אוֹתוֹ בְּיָדִי וּבִקְּשָׁה שֶׁאֶמְסֹר לְךָ אוֹתוֹ מִיָּד לְאַחַר מוֹתָהּ', אָמְרָה.

"בְּמִכְתָּבָהּ הִתְוַדְּתָה אִמֵּנוּ שֶׁהִסְתִּירָה מֵאִתָּנוּ אֶת זֶהוּתָהּ הַיְּהוּדִית. הָיִינוּ בְּהֶלֶם. פְּנֵי אָבִי הֶחְוִירוּ כַּסִּיד וְעֵינָיו בָּהוּ בֶּחָלָל. כַּעֲבֹר רֶגַע פָּרַץ בִּבְכִי נִסְעָר. לְבַסּוֹף פָּנָה אֵלֵינוּ וְאָמַר: 'כָּעֵת נְסַדֵּר לְאִמָּא הַלְוָיָה רְגִילָה וְנִקְבֹּר אוֹתָהּ בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת הָרָגִיל, כְּדֵי שֶׁאִישׁ מֵהַשְּׁכֵנִים לֹא יִפְתַּח פֶּה. אוּלָם בְּעוֹד זְמַן-מָה נֹאמַר לְכֻלָּם שֶׁבִּרְצוֹנֵנוּ לְהַעֲבִיר אֶת אִמָּא לָעִיר טִיטְשִׁין, כְּדֵי לִקְבֹּר אוֹתָהּ לְיַד הוֹרֶיהָ. כָּךְ נוּכַל לְקַיֵּם אֶת בַּקָּשָׁתָהּ לְהִקָּבֵר בְּבֵית-קְבָרוֹת יְהוּדִי'.

קוֹלוֹ שֶׁל נַהַג הַמּוֹנִית נִשְׁנַק לְרֶגַע. הוּא הָיָה נִרְגָּשׁ מְאוֹד. לְמַעַן הָאֱמֶת, גַּם אֲנִי הִתְרַגַּשְׁתִּי מְאוֹד. אַךְ אָז הִתְבָּרֵר לִי כִּי לַסִּפּוּר יֵשׁ הֶמְשֵׁךְ.

"לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים", הִמְשִׁיךְ הַנֶּהָג, "לָקָה אָבִי בְּהֶתְקֵף-לֵב. כֻּלָּנוּ חַשְׁנוּ שֶׁיָּמָיו סְפוּרִים. עֶרֶב אֶחָד קָרָא לִי, לְאָחִי הַבְּכוֹר וְלַאֲחוֹתִי. 'זוֹכְרִים אַתֶּם אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁהוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ אִמָּא?', שָׁאַל-אָמַר. 'וּבְכֵן, דְּעוּ לָכֶם כִּי גַּם אֲנִי יְהוּדִי. מַמָּשׁ כְּמוֹ אִמְּכֶם, נֶאֱלַצְתִּי גַּם אֲנִי לִבְרֹחַ בִּזְמַן הַמִּלְחָמָה וּלְהַסְתִּיר אֶת יַהֲדוּתִי, כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת נַפְשִׁי. אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁלְּאַחַר מוֹתִי תִּקְבְּרוּנִי לְיַד אִמָּא בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי בְּטִיטִשִׁין'".

לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי. לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן שְׁאַלְתִּיו לְשֵׁם אִמּוֹ. אָכֵן זוֹ הָיְתָה הָאִשָּׁה שֶׁפָּגַשְׁתִּי בִּקְרָקוֹב. שָׁמַרְתִּי אֶת הַסּוֹד לְעַצְמִי וְלֹא סִפַּרְתִּי לוֹ עַל חֶלְקִי בַּסִּפּוּר.

אַחַר-כָּךְ הִתְכַּנֵּס הַנֶּהָג בְּתוֹךְ עַצְמוֹ וְהַשֶּׁקֶט שָׁב לִשְׂרֹר בַּמּוֹנִית. הוּא בְּוַדַּאי חָשַׁב עַל הַזֶּהוּת הַחֲדָשָׁה שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ, אֵלֶיהָ נֶחְשַׂף בְּאֶמְצַע חַיָּיו, וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי עַל הַתְּלָאוֹת שֶׁפָּקְדוּ אֶת עַמֵּנוּ וְעַל הַנִּיצוֹץ הַיְּהוּדִי שֶׁבְּכָל-זֹאת לֹא כָּבָה, כָּךְ סִפֵּר הָרַב דָּוִד הַלְבֶּרְשְׁטַאם.