פרשת השבוע - סוכות

פרפראות לחג סוכות

פקודת היום - לשמוח

מהי הסוכה ביסודה? - סוכת זיכרון לחיינו במדבר, וכפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, ל"ט).

למטרה זו נבחר חודש תשרי. שכן הוא חל בעונת האסיף. "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו). רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו - מבצרו, ולהשתכן במשך שבוע ימים, בדירת ארעי.

מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר, שכן עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. בלא להרגיש כלל, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים, אלו "שלא הגיעו". ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.

אלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם השודדים הגדולים של השמחה.

זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון, גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. זו רדיפת הממון אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושמחה מעל פניה של האנושות. כמו כן, הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג, מאחר שחברינו הקרוב השיג יותר.

מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה. מגמתה - למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה - למען השמחה. היא מצווה על העני והעשיר כאחד - "כל האזרח בישראל" - לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור במשך שבוע אחד, מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם, השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית. כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כך, חל כרסום בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.

"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"

מצוות סוכה מצביעה על קירבת הבורא ועל אהבתו לישראל. הסוכה היא, כביכול, בית של ה' שאנו זוכים לשבת בו בצוותא עם האב הרחמן. היא מהווה שלב מתקדם בסולם ההתעלות של עם ישראל, לאחר הימים הנוראים ואור התשובה הבוקע מהם. כל אלו מהווים הכנה רבתי לקראת חג הסוכות, המסמל את שיא הדביקות של ישראל באביהם שבשמים. הציווי שנאמר לישראל להכנס לסוכה, משמעותו הזמנה להתגורר במדורו של המלך.

הסוכה, שהיא זכר לענני הכבוד, מהווה מעין שיחזור של מצבם הרוחני הנשגב של ישראל במדבר סיני. כל שנה במועד זה אנו חווים את דוגמת החוויה, שעליה נאמר: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב', ב'). היציאה לסוכה מהווה סמל עילאי לחופת הכלולות שבין הבורא לכנסת ישראל. הסוכה הינה מעין "אהבת כלולותייך" כפי שהיה במדבר סיני.

לעתיד לבוא יגיע זמן שבו דרגתם הרוחנית של ישראל תתנשא ותעפיל מעבר לזו של מלאכי השרת. קורטוב מתחושה עילאית זו ניתן לטעום גם בעולם הזה, בצל הסוכה.

עם ישראל מסוגל להיכנס עם כל גופו לסוכה רק אחרי הטהרה של יום הכיפורים. אלמלא זכינו לטהרה אדירה זו, ספק רב אם היתה לנו גישה לסוכה, ששם ה' נקרא עליה.

הסוכה צריכה להיבנות כדירת ארעי, וההוראה לשבת בסוכת החג משמעותה נטישת האחיזה בקנייני העולם הזה. העקירה מהחומר צריכה להיות משולבת בהתכנסות לצל כנפי השכינה. הבריחה מההשתקעות בגשמיות חייבת לנבוע מרצון עמוק להידבק ברוחניות. אמנם במושגי העולם הזה הסוכה נראית כדירת ארעי, אולם היא דירתה האמיתית של הנשמה, שהיא עיקר האדם. זהו צל רוחני קדוש מסוג גבוה, שמי שמתעלה מהבלי העולם הזה חש בו עונג נפשי רב ביותר.

כל מהותה של הסוכה היא התכנסות לצל האמונה והרוחניות. התורה העידה עלינו שאמנם "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", כלומר, שלכל אחד מאיתנו קיימת אפשרות להתקשר ולהידבק בקדושת הסוכה.

אהבת המצוות

רבי אברהם, אחי הגאון מוילנא, התגורר בעיר קיידן. לעת זקנותו, כאשר הפצירו בו להעתיק את מקום מושבו לוילנא הגדולה, היה משיב: אין הדבר תלוי בי אלא באשתי, והיא מסרבת לעבור.

סיפרה הרבנית ששנה אחת היה מחסור גדול באתרוגים. החג התקרב, ובעלי היה שרוי בצער, על שעדיין לא השיג אתרוג. יום אחד הזדמנו לעירנו אנשים שבאמתחתם היה אתרוג מהודר מאד, אך המחיר אשר דרשו עבורו היה הרבה מעבר ליכולתנו. אמרתי אז לבעלי: הלא ימי הזיקנה ממשמשים ובאים, וכבר אין לנו צורך בבית כה גדול. הבה נמכור את ביתנו ונקנה לנו בית קטן יותר, ובסכום שיישאר בידינו לאחר המכירה, נקנה את האתרוג המהודר. בעלי שמח על הרעיון, ומיהר לבצע את העיסקה. הבית נמכר והאתרוג נקנה, ולשמחתנו לא היה קץ. זכינו לקיים את מצוות ארבעת מינים בהידור רב.

כיום אנו גרים בדירה קטנה בפאתי העיר, ואיננו תוהים כלל על הראשונות. אדרבה, בדרכי להתפלל בבית הכנסת אני חולפת ליד הבית הגדול והיפה שמכרנו. וכאשר אני מגיעה לשם, אני נעצרת ומתבוננת בבית ההוא. בכל פעם אני נזכרת מחדש בנסיבות שבגללן מכרנו את הבית, ואני שואבת מכך חיזוק רב. בקורת רוח מרובה אני ממשיכה את דרכי אל התפילה, ובאה בשערי בית הכנסת. התרוממות רוח כזו ושמחה של מצווה לא אוכל להשיג בשום מקום אחר. זוהי איפוא הסיבה שאני מסרבת לנטוש את דירתנו שבפאתי העיר ולעבור לעיר אחרת.

שמחתנו באחדותנו

ביום הכיפורים צמנו ועינינו את נפשנו. בכפיפות קומה אמרנו עשרה וידויים, ניצבנו בבושת פנים. לא עבר שבוע, וכבר אנו בזמן שמחתנו! האם אין המעבר חד מדי? האין השוני קוטבי מדי? החל מראש חודש אלול חלפו ארבעים ימי סליחות, ארבעים ימי הצהרה שדלים אנו וריקים. ואם כן, "לשמחה, מה זו עושה?" ידוע הסיפור על ילד שהגיע הביתה עם התעודה ומגישה לאביו, שיחתום. קורא האב: "אנגלית, בלתי מספיק". הלאה: "היסטוריה, בלתי מספיק". הבן עוקב בלב הולם, אבל האב אינו מגיב. "עברית, בלתי מספיק. חשבון בלתי מספיק". הלאה: "זימרה: מצויין". פליק, סטירה מצלצלת. הילד בוכה: "אבל אבא, למה? בזימרה דוקא הצטיינתי!" והאב עונה, ועיניו ברקים: "לאחר ציונים כאלו, יש לך עדיין חשק לשיר?..."

ואנו, אחרי כאלו וידויים, לאחר "על חטא", לאחר חשבון נפש, רחמים ותחנונים, נחוג את זמן שמחתנו?

התשובה היא: אם הילד מתעצל ומפריע וגם מזמר ושמח, אכן מגיעה לו סטירה. אבל אם הביא את התעודה ודמעות בעיניו, והבטיח לשנות דרך, הבטיח להתחיל ללמוד ברצינות, והאב קיבל את הבטחתו - או אז ודאי גואה השמחה, ופורצת השירה... כשהאב הרחמן קיבל את עתירתנו, וחתם אותנו לחיים טובים, ואמר: מה שהיה היה, מכאן והלאה חשבון חדש. אזי מגיע זמן שמחתנו.

שמחת החג – שמחה אישית

חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו", ניתן לשאוב ממנו שמחה, לכל ימות השנה הבאים.

השמחה הינה סממן חיוני לאדם, לא רק משום שבלעדיה היו חיינו אפורים, אלא משום שעבודת ה', אינה יכולה להתבצע בשלימות אלא מתוך שמחת נפש. בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. כדי להגיע לשמחה ולשלוות נפש פנימית האדם זקוק להכיר את מקומו, ולזאת זוכים ישראל במועד חג הסוכות. ארבעת המינים הניטלים בסוכות, המכוונים לכל סוגי נפשות ישראל, מסייעים לכל אחד למצוא את מקומו הייחודי, את עצמיותו, ואז שמחתו שלימה.

לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי בלעדי, המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לפלוני הוענקו ממרום כשרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, אלמוני התברך בממון, ועל כן הוא ימצה את עצמו דוקא בעשיית צדקה וחסד.

אם אכן זוכה האדם למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו, אין שמח ומאושר ממנו. בתחום זה תורמים ארבעת המינים הניטלים בסוכות תרומה נכבדה. הם, כאמור, רומזים לכל סוגי הנפשות שבישראל, ויש בנטילתם סיוע אדיר לגילוי העצמיות הייחודית של כל אחד. זהו העומק הגנוז בקביעה שעל ידי נטילת ארבעת המינים מגיעים לשמחה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם".

בנטילת ארבעת המינים, השונים זה מזה באופיים ובאיכותם, אנו מצהירים לפני אבינו שבשמים: הננו לפניך כפי שהננו. אמנם איננו נמנים על הצדיקים, שיש בהם טעם וריח והם מעוטרים בכל מידה נכונה, אולם אב מקבל את בניו כמות שהם. יחסי החיבה העזים שבין האבות לבניהם אינם תלויים לא בכשרונות ולא בסגולות אחרות. כך גם יחסו של אבינו שבשמים כלפינו.

אין צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאיתנו. כך נישא חן וחסד בעיניו, וכך נתמלא בשמחת אמת

''לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...''

במצות סוכה צריכים 'דעת' לכן היא נקבעה לאחר יום כפור, שאז רוח השטות שמביאה אותו לחטוא יצאה ממנו. בגמרא (תענית כד:) רבא גזר מלקות על אדם שבא על כותית והוא מת מן המלקות. הדבר נודע למלך והוא בקש להעניש את רבא. אמרה אמו של המלך לבנה המלך שלא כדאי שיהיה לו עסק עם היהודים כי כל מה שהם רוצים – ד' עושה עבורם. כך למשל כשמבקשים גשם, ד' מוריד להם מיד גשם.

המלך היה קטן אמונה ואמר: כנראה שמבקשים גשם בחורף, כשממילא יורד... נראה אותם מבקשים גשם בקיץ... רבא התפלל וירד גשם בקיץ. בלילה נתגלה אביו של רבא אליו בחלום ואמר לו: ''כיון שכביכול הטרחת את ד' להוריד גשם שלא בזמנו, מוטב שתשנה את מקומך לבל תנזק''. שינה רבא את מקום שינתו ובבקר כששב אל מטתו ראה שהיא מלאה סימני דקירות סכין. השדים באו להזיק ולא עלה בידם.

אומר רבי שלמה קלוגר זצ''ל: בעשרת ימי תשובה וביום הכפורים הטרחנו את ד' בתפילות ובתחנונים, לכן נצטוינו מיד לאחר יום הכפורים לשנות את מקומנו ולצאת מן הבית ומשום כך אין אנו ישנים כרגיל במטתנו אלא ישנים בסוכה.

''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן...'' (ויקרא כג מ)

מסביר ה'פרדס יוסף': מובא במדרש (ב''ר פרשה ב סימן ג): ''וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד'' (בראשית א ה) – 'זה יום הכפורים'. זאת אומרת היום הראשון לבריאת העולם היה בעשירי בתשרי, האדם הראשון שנוצר ביום הששי – הוא זמן סוכות ט''ו בתשרי. החטא הראשון בעולם אירע ביום טוב ראשון של סוכות וכפי שדרשו חז''ל: ''בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן'' – 'ראשון לחשבון עונות', שאז היה החטא הראשון.

וכנגד אותו חטא ראשון נצטוינו (ויקרא כג מ): ''וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן'', שמצות ארבעת המינים תהיה כפרה על אותו חטא.

''לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...'' (ויקרא כג מג)

והשאלה הידועה: אם חג סוכות הוא זכר לענני הכבוד שסככו על ישראל בצאתם ממצרים, הרי שהיה עליו לחול בחדש ניסן, מועד צאתם ממצרים ולא בתשרי?! אומר 'חדושי הרי''ם': במצות סוכה נאמר: ''לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם'', מכאן שבמצות סוכה צריכים 'דעת'. והנה במשך השנה עושה האדם חטאים והגמרא (סוטה ג':) אומרת: כי 'אין אדם חוטא, אלא אם כן, נכנסה בו רוח שטות'. וכיצד אם כן יוכל לקיים מצות סוכה כהלכה – בדעת? על כן נקבע מועד החג לאחר יום כפור, שאז חזר האדם בתשובה ועשה כפרה והוא נקי ויש בו דעת – ועתה אפשר לקיים: ''לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם''...

סיפורים לחג סוכות

א'

אורי היה שמו. התגורר בעיר יאנוב, ושימש מלמד לילדים קטנים. משכורתו הצנועה והדלה בקושי הספיקה לפרנסת המשפחה. אך לא איש כמותו יתלונן. גם אשתו נשאה בעול ועסקה בעבודות שונות כדי להביא עוד כמה פרוטות הביתה. מדי שבוע היה אורי מניח בצד זהוב אחד, אותו היה מפריש ממשכורתו הדלה. גם בימים קשים, של עוני ומחסור, לא נמנע מלשים בקופה את הזהוב הקבוע. בתום השנה, בעשרת ימי-תשובה, היה פותח את הקופה, סופר חמישים זהובים שהצטברו בה במשך השנה, נפרד מאשתו ומילדיו ויוצא לדרך.

מצווה אחת היתה יקרה לו ביותר, ועבורה היה חוסך מלחמו במשך השנה: מצוות ארבעת המינים. הון רב נהג לשלם כדי להשיג אתרוג יפה ומהודר לחג-הסוכות. כל אנשי העיר ידעו שאתרוגו של אורי המלמד הוא היפה והמהודר ביותר, והיו באים בהמוניהם לקיים בו את המצווה. שוק האתרוגים הגדול נמצא בלמברג. לשם מגיעים האתרוגים היפים והמהודרים ביותר. אורי הולך רגלי. כסף לשכור עגלה, אין לו. אך אין הדרך קשה עליו; נהנה הוא להתאמץ עבור המצווה.

בפונדק-דרכים עצר למנוחת-ביניים. שתה כוס משקה, ועם ערוב היום נעמד בפינת החדר לתפילה. בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה הגיעה לאוזניו צעקה נוראה, ולאחריה קולות גניחה ואנחות. מיד כשסיים להתפלל יצא אורי לחצר לראות מה קרה. אולי יוכל לעזור במשהו? בחוץ ראה את הפונדקאי מנסה להרגיע איש שפניו מפיקים ייאוש ומצוקה, כשמדי פעם הוא מפליט מחזהו אנחה עמוקה. הלה, עגלון לפי מראהו, עמד ובכה ללא הרף. התברר שאירע לו אסון - בשעת נסיעה בדרך, צנח סוסו הזקן והעייף, ומת. "נשבר מטה לחמי", בכה האיש, "מנין אביא עכשיו לחם לפיות ילדיי? אין לי ברירה אלא לשים קץ לחיי", זעק מרות, תוך שהוא מנפנף בשוטו. "אסור להתייאש", ניסה אורי לנחמו, "שים את מבטחך בקב"ה והוא יכול לעזור". אך דבריו לא הועילו. "מי יוכל לעזור לי!", קרא העגלון בייאושו, "מי יתן לי עכשיו סוס שעולה הון עתק!". "יש ברשותי סוס טוב, ששוויו 80 זהובים", פנה אליו לפתע הפונדקאי. "אני מוכן למכרו לך, נוכח האסון שקרה לך. אתן לך את הסוס תמורת 50 זהובים בלבד". "חמישים זהובים?!", זעק העגלון, "אין לי בכיסי אלא חמישה. אוי לי ואוי לילדיי. אין עוד טעם לחיי"...

אותו רגע התעוררו רגשותיו של אורי. בכיסו נמצאים 50 זהובים. בכסף הזה הוא יכול להציל את מטה-לחמו של היהודי האומלל! בו-במקום החליט: מוטב להציל את פרנסתו של יהודי מלהוציא את הכסף על אתרוג יקר ומהודר. "מהו המחיר האחרון שתבקש תמורת סוסך?", פנה אורי לפונדקאי. "כבר אמרתי", התרגז האיש, "שוויו של הסוס 80 זהובים, ואני מוכן למכרו ב- 50!". לאחר דין-ודברים קצר, הסכים הפונדקאי לוותר על חמישה זהובים. אורי שילשל לידיו ארבעים וחמשה זהובים, והסוס נמסר לעגלון הנדהם. תחילה לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו, ואחר-כך לא פסק מלשבח ומלהודות למצילו המופלא. "לא לי עליך להודות, אלא לקב"ה", הצטנע אורי, "הרי אמרתי לך שהקב"ה יכול תמיד לעזור".

אורי מיהר לדרכו, ללמברג. עתה היו בכיסו רק חמישה זהובים. בכסף הזה יוכל לקנות רק אתרוג פשוט. אמנם כשר, אולם לא כעין-זה שזכה לו בכל שנה. הוא התבייש לעשות את החג בעירו. הלוא הכול יבקשו לברך על האתרוג שלו, ומה יתן להם? אתרוג בחמישה זהובים? בהתייעצות עם אשתו, החליט לחוג את חג-הסוכות במקום שאין מכירים אותו. הבחירה נפלה על העיר ליזנסק, שם ישב הצדיק רבי אלימלך. אורי בליזנסק. יום ראשון של חג-הסוכות. הוא נכנס לבית-המדרש, התיישב בפינה, מאחורי כל קהל המתפללים, ושקע בתפילה.

רבי אלימלך ניצב לפני עמודו, והתכונן לאמירת ה'הלל'. לפתע החל להביט לצדדים, להסתכל אחורה - כאילו הוא מחפש משהו. ופתאום אמר לאחיו, הצדיק רבי זושא: "מרגיש אני ריח גן-עדן הממלא את בית-הכנסת". האחים הקדושים עברו בין הספסלים, חלפו על פני המתפללים, עד שהגיעו לשורות האחרונות, ונעצרו ליד הצעיר אורי, שהיה שקוע בתפילתו. "הנה", קרא הצדיק, "מכאן נודף הריח המופלא, מן האתרוג של הצעיר הזה". אורי הרים את עיניו ונבוך. תשומת-לב כל המתפללים הופנתה אליו. הצדיק לא הותיר לו זמן למבוכה והאיץ בו לספר מנין בא האתרוג הזה. ואורי סיפר... "האתרוג שלך הוא באמת מיוחד במינו", נענה הצדיק כשסיים אורי את סיפורו. "זהו ריחה של המצווה הגדולה שקיימת כשהצלת משפחה בישראל!". "חזור לביתך", הורה לו הצדיק, "והייה מנהיג בישראל. אולם לפני-כן, אנא הרשה גם לנו לברך על האתרוג שלך". ואורי זה אכן נעשה מנהיג גדול בישראל, הלוא הוא - רבי אורי מסטרליסק.

ב'

כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לִפְנֵי חַג-הַסֻּכּוֹת פָּרְצָה בְּנַדְבוֹרְנָה וּבִסְבִיבוֹתֶיהָ מַגֵּפָה קָשָׁה, שֶׁהִפִּילָה חֲלָלִים לָרֹב. הָרוֹפְאִים הָיוּ אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוּל הַמַּגֵּפָה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת. טוֹבֵי הַמֻּמְחִים מֵהָאֵזוֹר כֻּלּוֹ הֻזְעֲקוּ לָעִיר, כְּדֵי לְהִתְחַקּוֹת אַחַר שֹׁרֶשׁ הַמַּגֵּפָה וּלְהַצִּיעַ דְּרָכִים לְמַגְּרָהּ. לְבַסּוֹף נִמְנוּ וְגָמְרוּ כֻּלָּם כִּי הַמַּגֵּפָה נִגְרְמָה בְּשֶׁל זִהוּם סְבִיבָתִי חָמוּר.

עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם הֵפִיצוּ הַשִּׁלְטוֹנוֹת שׁוּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל חֻקֵּי נִקָּיוֹן וְהִיגְיֶנָה. הֵם הִזְהִירוּ כִּי מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַחֻקִּים, יֵעָנֵשׁ קָשׁוֹת. סַיֶּרֶת פַּקָּחִים מֻנְּתָה לְשׁוֹטֵט בָּעִיר וְלֶאֱכֹף אֶת הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים.

בְּהַגִּיעַ חַג-הַסֻּכּוֹת חָשְׁשׁוּ יְהוּדֵי נַדְבוֹרְנָה לְהָקִים סֻכּוֹת בְּחַצְרוֹת בָּתֵּיהֶם, דָּבָר שֶׁעָמַד בְּנִגּוּד מֻחְלָט לְכַמָּה מֵחֻקֵּי הַנִּקָּיוֹן הַחֲדָשִׁים. בְּאֵין-בְּרֵרָה נֶאֶלְצוּ הַיְּהוּדִים לִבְנוֹת סֻכּוֹת זְעִירוֹת, שֶׁהֻסְווּ בְּאֶמְצָעִים שׁוֹנִים וּמְתֻחְכָּמִים.

רַק הַצַּדִּיק רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה לֹא הָיָה מוּכָן לְהִתְכּוֹפֵף מוּל הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים, וְהֵקִים אֶת סֻכָּתוֹ הַגְּדוֹלָה כְּמִיָּמִים יָמִימָה, בַּמָּבוֹא שֶׁל בֵּיתוֹ. לֵיל הַחַג עָבַר בְּשָׁלוֹם, אַךְ כְּבָר לְמָחֳרָת נֶחְשְׂפָה סֻכָּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק לְעֵין-כֹּל.

הַפַּקָּח שֶׁהִבְחִין בְּכָךְ הִזְעִיק לַמָּקוֹם חֻלְיַת שׁוֹטְרִים. אֵלֶּה הִתְפָּרְצוּ לְתוֹךְ הַסֻּכָּה בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק וּבְנֵי-מִשְׁפַּחְתּוֹ יָשְׁבוּ בָּהּ לִסְעוּדַת הַחַג. "בְּתוֹךְ שָׁעָה עָלֶיךָ לְפָרֵק אֶת הַסֻּכָּה", פָּקְדוּ. רַבִּי מָרְדְּכַי לֹא נִרְתַּע. "הֵקַמְתִּי אֶת הַסֻּכָּה כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא כְּדֵי לְהַחְרִיבָהּ", אָמַר בְּתַקִּיפוּת.

הַשּׁוֹטְרִים הֻפְתְּעוּ מִנְּחִישׁוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וְשִׁנּוּ אֶת נִימָתָם. הֵם הֶעֱמִידוּ אֶת הַצַּדִּיק עַל חֻמְרַת מַעֲשֵׂהוּ וְהִזְהִירוּהוּ מִפְּנֵי הָעֹנֶשׁ הַצָּפוּי לוֹ. רַבִּי מָרְדְּכַי נִסָּה לְרַצּוֹתָם בְּדִבְרֵי הֶסְבֵּר וְשִׁכְנוּעַ, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. הַשּׁוֹטְרִים הָיוּ הֶחְלֵטִיִּים. לְבַסּוֹף עָזְבוּ אֶת סֻכָּתוֹ זְעוּפֵי-פָּנִים.

מִהֲרוּ הַשּׁוֹטְרִים אֶל שׁוֹפֵט הָעִיר וְסִפְּרוּ לוֹ בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַל הַחֻצְפָּה הַכְּפוּלָה שֶׁל הָרַב הַיְּהוּדִי, שֶׁהֵעֵז לְהָפֵר אֶת הַחֹק וְגַם לְהַחְצִיף פָּנָיו מוּל נְצִיגָיו. הַדְּבָרִים הִכְעִיסוּ מְאוֹד אֶת הַשּׁוֹפֵט, וְהוּא הֶחְלִיט לָגֶשֶׁת מִיָּד לְבֵיתוֹ שֶׁל רַבִּי מָרְדְּכַי כְּדֵי לַחְזוֹת בְּמוֹ-עֵינָיו בַּמַּעֲשֶׂה הַנִּפְשָׁע.

בְּתוֹךְ שָׁעָה קַלָּה הוֹפִיעַ הַשּׁוֹפֵט בְּסֻכַּת הַצַּדִּיק. "שַׁעֲרוּרִיָּה!", הִכְרִיז. "הֲרֵינִי פּוֹקֵד עָלֶיךָ לְפָרֵק לְאַלְתַּר אֶת הַסֻּכָּה". רַבִּי מָרְדְּכַי לֹא יָצָא מִגִּדְרוֹ. הוּא חָזַר פַּעַם נוֹסֶפֶת עַל מִשְׁפָּטוֹ לַשּׁוֹטְרִים: "הֵקַמְתִּי אֶת הַסֻּכָּה כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא כְּדֵי לְהַחְרִיבָהּ". חֲמָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹפֵט בָּעֵרָה בּוֹ. "עוֹד מִלָּה אַחַת וְתֵאָלֵץ לְהִפָּרֵד מֵהַסֻּכָּה לְטוֹבַת בִּלּוּי אָרֹךְ בַּכֶּלֶא".

הַצַּדִּיק מִנַּדְבוֹרְנָה נוֹתַר שָׁלֵו וְרָגוּעַ. הוּא הֵישִׁיר מַבָּט חַד אֶל הַשּׁוֹפֵט וְאָמַר: "אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִפָּנֶיךָ וְלֹא אֶשְׁמַע לְקוֹלְךָ. דַּע, כִּי הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מִפְּרַמִישְׁלַאן הָיָה דּוֹדִי-זְקֵנִי!".

הַשּׁוֹפֵט הִבִּיט בּוֹ בְּתִמָּהוֹן. "אֵין זֶה מֵעִנְיָנִי מִי הָיָה דּוֹדְךָ וּמִי הָיָה זְקֵנְךָ. אִם לֹא תְּפָרֵק אֶת סֻכָּתְךָ לְאַלְתַּר, רַע וּמַר יִהְיֶה גּוֹרָלְךָ!".

הַצַּדִּיק הִתְעַלֵּם מֵהֶעָרַת הַשּׁוֹפֵט וְהוֹסִיף לְדַבֵּר: "אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִיהוּ דּוֹדִי-זְקֵנִי, הַסְכֵּת וּשְׁמַע:

"לִפְנֵי שָׁנִים הִתְגּוֹרֵר בְּעִירֵנוּ כֹּמֶר עַתִּיר-נְכָסִים וּבַעַל חֲוִילָה נָאָה, שֶׁגַּן נָאֶה הִקִּיפָהּ. יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט הַכֹּמֶר לַעֲקֹר מִגִּנָּתוֹ כַּמָּה עֵצִים עַתִּיקִים וַחֲסֻנִּים, כְּדֵי לִשְׁתֹּל בִּמְקוֹמָם פְּרָחִים.

"חָלְפוּ יָמִים אֲחָדִים וּבְנוֹ הַבְּכוֹר שֶׁל הַכֹּמֶר חָלָה וּמֵת. כַּעֲבֹר יָמִים נוֹסָפִים נָטָה בֵּן נוֹסָף לָמוּת. לֹא אָרְכוּ הַשָּׁעוֹת וְגַם הַלָּה שָׁבַק חַיִּים. חַיָּיו הַמְּאֻשָּׁרִים שֶׁל הַכֹּמֶר חָשְׁכוּ, כַּאֲשֶׁר בְּתוֹךְ שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים חָלוּ וּמֵתוּ כָּל יְלָדָיו, חוּץ מֵהַקָּטָן שֶׁבָּהֶם. אֵין לְתָאֵר אֶת יְגוֹנוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר וְאֶת תְּחוּשַׁת חֹסֶר-הַיֵּשַׁע נֹכַח שַׁרְשֶׁרֶת הָאֲסוֹנוֹת שֶׁפָּקְדָה אוֹתוֹ. לֹא חָלְפוּ חֳדָשִׁים רַבִּים וְגַם צְעִיר הַבָּנִים חָלָה קָשׁוֹת.

"בַּצַּר לוֹ הֶחְלִיט הַכֹּמֶר לִפְנוֹת אֶל הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מִפְּרַמִישְׁלַאן, שֶׁנּוֹדַע כִּקְדוֹשׁ-עֶלְיוֹן, שֶׁבִּרְכוֹתָיו מְחוֹלְלוֹת יְשׁוּעוֹת. הִקְשִׁיב רַבִּי מֵאִיר לְסִפּוּרוֹ הַכָּאוּב שֶׁל הַכֹּמֶר וּבִקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ עַל הַקּוֹרוֹת אוֹתוֹ בַּתְּקוּפָה שֶׁקָּדְמָה לְמוֹת יְלָדָיו.

"סִפֵּר לוֹ הַכֹּמֶר הַכֹּל – עַל עָשְׁרוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ, עַל בֵּיתוֹ וְגִנָּתוֹ, וַאֲפִלּוּ עַל עֲקִירַת הָעֵצִים. בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִפְסִיקוֹ הַצַּדִּיק וְאָמַר: 'בְּתוֹרָתֵנוּ נֶאֱמַר, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", וְחָל אִסּוּר לַעֲקֹר עֲצֵי פְּרִי, וְאַף סַכָּנָה יֵשׁ בַּדָּבָר. כְּשֶׁעָקַרְתָּ אֶת הָעֵצִים הָעַתִּיקִים מִגַּנְּךָ, עוֹרַרְתָּ עָלֶיךָ קִטְרוּג קָשֶׁה. וְאוּלָם אִם תַּבְטִיחַ לְהַרְבּוֹת בְּמַעֲשֵׂי צְדָקָה וָחֶסֶד וּלְהֵיטִיב לַיְּהוּדִים, אֶתְפַּלֵּל לֶאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּרַפֵּא אֶת בִּנְךָ הַצָּעִיר'".

רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה הֵסִיר אֶת מַבָּטוֹ לָרֶגַע מֵהַשּׁוֹפֵט וְלָגַם מְעַט מַיִם מֵהַכּוֹס שֶׁלְּפָנָיו. פָּנָיו שֶׁל הַשּׁוֹפֵט הָיוּ חִוְּרִים כְּסִיד. כַּעֲבֹר רֶגַע שָׁב הַצַּדִּיק מִנַּדְבוֹרְנָה וְנָתַן עֵינָיו בַּשּׁוֹפֵט, שֶׁדּוֹמֶה הָיָה כִּי קוֹמָתוֹ שָׁחָה מְעַט. "וְהִנֵּה אַתָּה, אוֹתוֹ בֵּן צָעִיר שֶׁנִּצַּל בִּזְכוּת בִּרְכַּת דּוֹדִי-זְקֵנִי, עוֹמֵד מוּלִי וּמְשַׁלֵּחַ לְעֶבְרִי אֲיֻמִּים. הַאִם תָּבִין עַתָּה מַדּוּעַ אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִמְּךָ וּמֵאִיּוּמֶיךָ?!".

דְּמָעוֹת עָמְדוּ בְּעֵינֵי הַשּׁוֹפֵט. קוֹלוֹ הָיָה עַתָּה רַךְ וּמִתְחַנֵּן. "יִסְלַח-נָא לִי כְּבוֹדוֹ, יִסְלַח-נָא לִי. אָמְנָם אָבִי סִפֵּר לִי לִפְנֵי מוֹתוֹ כִּי חָב אֲנִי אֶת חַיַּי לְצַדִּיק מְסֻיָּם, אַךְ לֹא זָכַרְתִּי אֶת שְׁמוֹ וְגַם לֹא יָדַעְתִּי כִּי דּוֹדְךָ-זְקֵנְךָ הָיָה".

בִּקֵּשׁ הַשּׁוֹפֵט אֶת מְחִילַת רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה וּבוֹ-בַּמָּקוֹם חָתַם עַל אִשּׁוּר מְיֻחָד לְהוֹתִיר אֶת הַסֻּכָּה עַל כַּנָּה כָּל יְמֵי הַחַג.

ג'

קייב, אוקראינה. ערב חג הסוכות תרע"ו, בדיוק לפני תשעים שנה. מושל מחוז קייב באותם ימים היה הגנרל דרנטלן, שהיה ממוצא גרמני ושונא-ישראל.

זמן-מה לפני חג-הסוכות חיפש הגנרל דרך להציק ליהודים המתגוררים במחוזו. הוא ידע כי בחג-הסוכות היהודים נוהגים לשבת ולסעוד בסוכות שהקימו בחצרות בתיהם. לאחר מחשבה ממושכת והתייעצות עם חבר מרעיו הגה רעיון מרושע.

כשבוע לפני החג פרסם הגנרל פקודה האוסרת להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז. הנימוק הרשמי לכך היה - חשש מדליקות. ללשון הפקודה צורף איום ב"עונשים חמורים" שיינקטו כנגד מפיריה. איכרי הסביבה אף נצטוו, בצו נפרד, שלא להכניס עצים וסכך לקייב בעת הקרובה.

העיר קייב הייתה כמרקחה. הנשמע כדבר הזה?! לבטל מעם-ישראל את מצוות סוכה?!

עוד באותו היום התארגנה משלחת שתדלנים נכבדה, שבה העשיר ברודסקי, העסקן זלוטופולסקי ועורך-הדין קופרניק. השלושה ביקשו פגישה דחופה עם מושל המחוז. אולם הגנרל דרנטלן, שניחש את מטרת הפגישה הדחופה, סירב לקבלם ודחה אותם בקש.

ההתמרמרות הייתה גדולה. הדעה הרווחת הייתה שאסור להיכנע לגזרה זו. אך גם להפר אותה אי-אפשר. סוכות אי-אפשר להקים בחדרי-חדרים ולהסתירן מעין רואים. שוטרי העיר הגבירו את פיקוחם, וכל פעולה שנחשדה בעיניהם כהכנה להקמת סוכות, סיכלוה מיד.

עשירי קייב ונכבדיה היהודים התאספו לטכס עצה. לפתע הבריק רעיון מקורי במוחו של אחד המשתתפים, מנהל חברת הספנות המקומית, מרגולין שמו. "הרבה אויות שטות על נהר הדנייפר", אמר. "על סיפונה של אחת האניות נקים סוכה גדולה, ותושבי העיר יוזמנו לסעוד בה את סעודותיהם!".

עורך-הדין קופרניק חיווה את דעתו כי בהתחכמות זו לא יהיה משום הפרה של פקודת המושל, שכן הוא אסר להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז, אך לא על המים. ההבדל בין שתי הפעולות אף הגיוני ומנומק היטב, שכן סיבת האיסור - החשש מהתפרצות דליקות – איננה קיימת על המים.

משתתפי האספה התלהבו מהרעיון והחליטו לשמור עליו בסוד גמור, כדי שלא ידלוף ויגיע לאוזני הגנרל, אשר ללא-ספק יעשה הכול להכשילו. יומיים לפני החג הוכשר מקום על אחת האניות, להקמת שתי סוכות ענקיות. סוכה אחת הוקמה על סיפון המחלקה הראשונה, והיא נועדה לעשירי העיר. סוכה נוספת הוקמה על סיפון המחלקה השנייה, לכל שאר תושבי העיר.

הסוכות הוקמו בהידור רב וברוב פאר. צוות האנייה הכשיר את המטבח, והוכן מזון בשפע לכל האורחים הצפויים להגיע. מרגולין הודיע כי הסעודות יוגשו חינם אין-כסף לכל מי שיבוא לקיים את מצוות החג.

התחכמותם של יהודי קייב נשמרה בסוד עד ערב החג ממש. או-אז נפוצה השמועה על הסוכות השטות, שהוקמו על אחת האניות. יהודי העיר הוזמנו בהמוניהם לבוא בערב אל הנהר ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה.

שעות אחדות לפני החג גילו שוטרי קייב את האונייה עם הסוכות שעליה. השוטרים שפשפו את עיניהם בתדהמה והיו חסרי-אונים. ההוראות שבידיהם לא נגעו לנעשה על מי הדנייפר. גם לא הייתה להם כל עילה להורות על פירוק הסוכות, שהרי שום סכנת דליקה לא נשקפה מהן.

מפקד המשטרה אץ-רץ אל המושל ודיווח לו על ההתפתחות המפתיעה, שאיש מהם לא חזה אותה מראש. הגנרל דרנטלן התקשה להאמין למשמע אוזניו, וביקש לראות במו-עיניו את הסוכות שהוקמו על הנהר.

הערב ירד והמוני יהודי קייב החלו לזרום לעבר נהר הדנייפר, כדי לקיים את המצווה ולחוג את החג כדת וכדין. בתוך הסוכות נערכו הסעודות בשמחה יתרה.

לפתע עבר הקול בשתי הסוכות – "דרנטלן בא". הגנרל לא ידע את נפשו מרוב חימה. הוא איים לשלוח את הנוכחים לערבות סיביר.

באותו רגע התרומם רב העיר מלוא קומתו וביקש את רשות הדיבור. "אדוני הגנרל, המושל הנכבד!", פתח הרב ואמר. "יהיה ברור לו, כי אין דבר המסוגל להעביר את היהודים על דתם. בכל העולם כולו לא נמצא הכוח לעקור מליבנו את מצוות התורה שקיבלנו מבורא העולם לפני אלפי שנים. תורתנו הקדושה מורה לנו לשבת בסוכה, ועל-אף היותנו בגלות קרוב לאלפיים שנה, לא נטשנו ולא ניטוש את הוראותיה".

המושל שמע את דברי הרב בתשומת-לב. בגמר דבריו הנרגשים הושיט המושל את ידו ולחץ את ידו של הרב. לאחר מכן עזב את המקום, ועמו כל השוטרים שנלוו אליו.

אותו חג סוכות נחוג על-ידי יהודי קייב בשמחה יתרה. הם חגגו את חג-הסוכות וחגגו גם את ניצחונם המתוק על מי שביקשו לעקור מהם את המצווה ונכשלו כישלון חרוץ.

מאותו יום נהפך ליבו של המושל לטובה והוא חדל מלהציק ליהודים. גם גזרות אחרות שהטיל עליהם בעבר, ביטל.

ד'

בשכנותו של רבי פישל מסטריקוב גר נגר יהודי. איש פשוט היה, ירא-שמים ומדקדק במצוות, ככל שהגיעו ידיעותיו. מדי שחר היה בין עשרת הראשונים שהתייצבו לתפילת שחרית, התפלל בתמימות ויצא לעבודת יומו. איש ישר היה, בעל חסד, מומחה במלאכתו ונהנה מיגיע כפיו.

במשך כל היום שהה בנגריה. שם, בין בולי-העץ, כלי-העבודה הגדולים וריחות הדבק המתבשל מעל הפתילייה - בילה את יומו. ידיו אוחזות בעץ ביד אמונה, ופיו ממלמל פסוקי תהילים של דוד המלך, נעים זמירות ישראל. מוחו לא היה מסוגל להבין את פירוש המלים שאמר, אך נשמתו הבינה גם הבינה.

ארוחת צהריים היה אוכל בנגריה, ולאחר שהתפלל מנחה, עבד עוד שעתיים-שלוש, סידר את הכלים במקומם, והלך לביתו, להתרחץ ולהחליף את בגדיו. עכשיו יילך לבית-המדרש להתפלל ערבית ולשמוע שיעור בתורה.

לרגעים אלה המתין כל היום. הרבה מהשיעור לא היה בכוחו להבין, אך קול הלימוד ומראה תלמידי-החכמים מסביב הישרו עליו תחושת התעלות. נהג הנגר להצטנף על קצה ספסל אחרון, ולהביט משם בהערצה ברבי פישל, המעביר את השיעור.

לעיתים השתוקק מאוד להבין מה אומרות שפתי הרבי, אך מוחו לא היה מסוגל לעקוב אחר השטף. או-אז היה עוצם את עיניו, מניח לקול התורה לחדור את תוך נפשו, כקולה של אם המשמיעה שיר-ערש לילדה הקט. בתום השיעור היה הולך מאושש אל ביתו, ומפקיר את גופו העייף לשינה כשהוא מלא עונג רוחני. כך נהג כל הימים.

אהבתו לרבי פישל היתה עצומה. לעיתים לא התאפק ונכנס בתירוצים שונים לבית הרבי, אולי יזדמן לו לעשות בשביל הרבי איזו שליחות.

באחת הפעמים, בימים שבין יום-הכיפורים לסוכות, נכנס כדרכו לבית הצדיק, הביט ונדהם: רבו עמד בחצר מזיע, ידיו פצועות, חולצתו מלוכלכת, וסביבו מוטלים בעירבוביה קרשים וכלי-עבודה. בירך הנגר את הרבי. נשא אליו הרבי מבט אוהב, הצביע בפטיש שבידו לעבר הקרשים המושלכים, וזרועתיו צנחו. לא אמר מלה, רק חייך במבוכה.

אמר לו הנגר: "ירשה לי כבוד הרב... הרי אני נגר ויודע לעשות סוכות. אני אקים סוכה כהלכה. רק דבר אחד אני מבקש: שיתיר לי הרבי לשבת עמו בסוכה"...

קיבל הצדיק את ההצעה, והנגר פתח במלאכה. ניכר היה שבעל-מלאכה הוא. העמודים נתקעו באדמה כמעצמם, המסמרים פילחו את הקרשים כאילו נורו מקשת. והנה הסכך כבר נערם על גג הסוכה, וסדינים צבעוניים מכסים את הדפנות. אושר כזה בעבודתו לא ידע הנגר מימיו.

כאשר התקדש חג-הסוכות, נכנס הרבי אל הסוכה, ראה את הנוי, הרחבות והיופי אשר בה, ושמח גם הוא. קידש על היין, בירך 'שהחיינו' בקול שירה ותודה, והסב עם בני ביתו ברחבות.

הגיע גם הנגר לסוכה, נתיישב בענווה בפינתה, והביט ברבי ובבני-ביתו בעיניים זוהרות, מלאות תודה. נתמלא גם לב הרב תודה לנגר, ואמר לו: "הרחבת את דעתי בסוכה המפוארת שבנית. אני רוצה להודות לך על עבודתך הקשה, לשלם לך עבור מאמציך, ואיני יודע במה. בקש ממני משהו - כל דבר שלבך חפץ - בנים, אריכות- ימים, בריאות הגוף והנפש - ואני אברך אותך".

נדהם הנגר. למחווה כזאת לא ציפה. תחילה לא ידע מה לענות. הרי עכשיו יוכל לבקש כל מה שתמיד חלם! עודד אותו הרבי בניע-ראש, והנגר התעשת. "מורי ורבי", פתח ואמר, "איני רוצה באריכות-ימים או בעושר וכבוד. כל רצוני הוא דבר אחד קטן - שאזכה לשבת בד' אמותיך ולשמש אותך גם בעולם-הבא, כשם שאני משמש אותך כאן, בעולם-הזה"...

הרצין הצדיק, שקע במחשבות עמוקות, והנגר יושב חרד, שמא הגדיש את הסאה, שמא ביקש יותר מדי. אחרי דקות אחדות של דומייה מתוחה אמר הצדיק: "אקיים את דברי ואברך אותך כפי שהבטחתי. אך עליך לדעת, שכדי לזכות במה שביקשת, יהיה עליך לסבול הרבה ייסורים בעולם-הזה; דע את אשר אתה נוטל על עצמך".

"אני מקבל עלי את כל הייסורים שבעולם, ובלבד שאזכה לשמש את הרבי בעולם-הזה וגם בעולם-הבא!", אמר הנגר בהשתוקקות, בביטחון מוחלט.

השיב לו הצדיק: "בני, הזהרתי אותך, ואתה אינך חוזר בך מבקשתך. אם-כן, גם אני מסכים. אברך אותך שתנוח בד' אמותי בעולם-הזה ובעולם-הבא".

ומאז, מדי שנה, כל עוד חי הצדיק רבי פישל, הקים לו הנגר סוכה לתפארת. כשנפטר הרבי והלך לעולמו, נפל הנגר למשכב. שמונה-עשרה שנה שכב במיטתו, ומחלתו לא נתרפאה. הנגריה דממה, הכלים החלידו, גופו סבל ייסורים קשים, אך רוחו לא נפלה. אדרבא, אמר לעצמו, עוד מעט אזכה לשוב ולשמש את הרבי...

מקץ שמונה-עשרה שנות מחלה יצאה נשמתו בטהרה. זכרו אנשי החברא קדישא את צוואתו של הצדיק זכרונו-לברכה, וכרו את קברו של הנגר סמוך לקבר רבו, בתוך ד' אמותיו. הניחו מצבה על קברו, ועליה נחרט: "פ"נ פלוני... מי שהתאבק בעולם-הזה ובעולם-הבא בעפר רגלי צדיקים".