פרשת השבוע - נשא

פרפראות לשבת

''נשא את ראש בני גרשון גם הם'' (ד, כ''ב)

מה טיבו של הביטוי ''גם הם'' כאן? וכי למה זה יעלה על הדעת שלא לשאת אותם? וכן, למה להלן, אצל בני מררי, לא נאמרה כלל לשון נשיאת ראש, כי אם רק ''בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם'' (פסוק כ''ט)?

ברם, שלושת בני לוי מרמזים על שלושת תקופותיו של עם ישראל.

''קהת'' - מרמז על התקופה שבה היו ישראל מקובצים יחד בארצם (''קהת'' מלשון ''ולו יקהת עמים''), היו עומדים ברום המעלה (''ובני קהת עם רם''), היו מאירים את העולם (''יצהר'' מלשון ''צוהר'') והיו עזים וחזקים בקדושתם ובהתחברותם להשם-יתברך (''חברון ועוזיאל''). לתקופה כזאת יאה ביותר לשון נשיאת ראש.

''גרשון'' - מרמז על התקופה שבה גלו ישראל מארצם (''גרשון'' מלשון גרוש), לפיכך אמר הכתוב, שאף-על-פי שגלו מארצם בכל-זאת עדיין המה גם רמים ונשואי-ראש - ''נשא את ראש...גם הם'' - לפי שהם מבטלים את עצמם מפני חכמיהם ולומדים תורה מפיהם והרי זה נחשב כאילו היו מקריבים קרבנות, כפי שאמרו חכמינו: ''בכל מקם מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה - אלה תלמידי חכמים שבבבל שעוסקים בתורה כאילו הקריבו כל הקרבנות'', (''ובני גרשון לבני ושמעי'' - שנתלבנו ונתכברו חטאיהם על שום ששמעו בקול חכמיהם).

ואילו ''מררי'' - מרמז על התקופות הנוראות והמרות (''מררי'' מלשון ''וימררו את חייהם''), שבהן ישראל נרמסים ונשפלים עד עפר, (''בני מררי מחלי ומושי'' - שהם סובלים כל מיני חליים ויסורים והם מנותקים מן הכל, ואף-על-פי כן הם מוסרים את נפשם בעד השם-יתברך ותורתו) - הרי אין טעם לומר: ''נשא את ראשם לבית אבותם'' שכן אינם בבחינת טפל לאבותם, אלא עולים בהרבה על גביהם, כפי שאמרו חכמינו: ''דורו של שמד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם''.

''ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל''(ה, ד)

לשם מה חזר הכתוב ואמר: ''כן עשו בני ישראל'', לאחר שכבר נאמר בראש הכתוב: ''ויעשו כן בני ישראל''? ברם, טיבה של מצוה זו היא, שכשיראו בני-ישראל כיצד מרחיקים את המצורע מחוץ למחנה וכיצד גופו לקוי ונאלח בצרעת, יהיו נזהרים מן העבירות המביאות לידי צרעת (גאוה, לשון-הרע, צרות-עין). כיוצא בזה, כשיראו כיצד מרחיקים את הזב ואת טמא-המת, מיד יעלו בזכרונם: ''מאין באת - מטפה סרוחה'' (זב) ''ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה'' (מת) - וממילא לא יבואו לידי עבירה. לפיכך אומר לנו הכתוב כי בני-ישראל עשו את המצוה משתי הבחינות גם יחד, הן מצד המעשה והן מצד הכוונה.

גם קיימו ''וישלחו אותם אל מחוץ למחנה'' וגם למדו את הלקח מן המצוה, להזהר מן הדברים המביאים לידי צרעת, זיבה ומיתה - ''כאשר דבר ה אל משה'' - גם את המטרה אשר היתה לפני השם-יתברך בתתו את המצווה הזאת - ''כן עשו בני ישראל''.

''האשם המושב לה' לכהן'' (ה, ד)

איך בעצם נחשב בתור השבה מה שהוא נותן לכהן, אשר לחלוטין זר הוא לנגזל? ברם, הן ידוע שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש-השנה, ואם אדם גוזל מחברו הריהו מטריח כביכול את השם-יתברך להשלים את חסרונו של הנגזל (עיין סנהדרין ח). לפיכך כשלא הספיק הגזלן להשיב את הגזילה לבעליה, הרי כבר השלים לו השם-יתברך לההוא את חסרונו, כך שהגזלן מחוייב עתה להשיב את הגזילה לרבונו-של-עולם. ובכן, כשהוא משיב אותה לכהן על-פי ציווי השם-יתברך, הרי זה כאילו השיב לרבונו-של-עולם כביכול - ''המושב לה לכהן''.

''והתודו את חטאתם אשר עשו'' (ה, ז)

מדוע נאמרה כאן לשון רבים, בעת שכל הפרשה מדברת בלשון יחיד? ''והשיב'', ונתן''?

ברם, מצינו בגמרא שהמפקיד ממון אצל חברו ללא עדים הריהו עובר על ''לפני עור לא תתן מכשול'', לפי שעל-ידי כך הוא מביא את הנפקד לידי הכחשה (עיין בבא-מציעא ע''ה). יוצא איפוא שגם המפקיד יש לו חלק בחטא זה של הנפקד המבקש לגזלו, ולכן גם עליו להתוודות על חטאתו. מה טעם נאמרה מצוות וידוי - שהיא יסוד התשובה על כל החטאים - דוקא אצל חטא גזל? ברם, אליבא דאמת הרי כל עבירה היא בכלל גזל. שכן השם-יתברך נותן לאדם חיות וכח, למען יעשה את רצונו. אם האדם מנצל את הכח והיות כדי לעבור על רצון הבורא, הרי ממילא הוא גוזל את קנינו של השם-יתברך. לפיכך שפיר יאה כאן המצוה של תשובה ווידוי.

מה משמעותן של המילים: ''אשר עשו''? הנה, הרופא המנוסה והמוכשר מחפש למצוא בכל מחלה את הסיבה שגרמה לה, והוא מתאמץ לסלק את הסיבה הזאת, כי אז ממילא מתרפאת המחלה. הוא הדבר, כשאר האדם בא לשוב בתשובה על חטא של גזל, עליו להתבונן בסיבות ובמניעים שהביאוהו לידי חטא זה. מן הסתם רק קינא תחילה בחברו ועבר איפוא על ''לא תחמוד'', והלא עבירה גוררת עבירה וכך הגיע לידי חטא של גזל זהו שאמר הכתוב: ''והתוודו את חטאתם'' - שבשעה שיתוודו על החטא כשלעצמו, יתוודו גם על ''אשר עשו'' - על דברים שעשו קודם ואשר גרמו לחטא זה.

''ואיש את קדשיו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה'' (ה, י)

מה ענין זה לפרשת גזל? ברם, אנשים שוטים סבורים כי הממון המונח בקופתם שלהם הוא, ואילו הממון שהם נותנים אינו עוד שלהם, ועל-כן שואפים הם למלא את אוצרותיהם בממון זרים. ואולם, באמת הדברים הפוכים. דוקא הממון הניתן למטרות קדושות - ''איש את קדשיו'' - והניתן לכהנים ולתלמידי-חכמים - ''אשר יתן לכהן'' - הוא הוא אשר נשאר קנינו של האדם לצמיתות - ''לו יהיה'' - ואילו זה שהוא צובר בקופתו, ומכל-שכן ממון של זרים, אינו שלו כלל ועיקר, תוך-הרף-עין עלול כל הונו להינדף כעשן.

''לאביו ולאמו ולאחיו ולאחתו לא יטמא'' (ו, ז)

כהן מותר לו להטמא לקרובים, ואילו נזיר אסור להטמא אפילו לקרובים. לפי שכהן הרי לא קבל על עצמו את הקדושה, אלא נולד כהן והקדושה חלה עליו מאליה, ויתכן איפוא שלא יוכל לעמוד בנסיון לכשיאסרו עליו להטמא להוריו. לעומת זה הנזיר, אשר אסר על עצמו את הנזירות מרצונו הטוב, הרי יש להניח כי מן הסתם בדק את עצמו והשתכנע שיוכל לעמוד בכל הנסיונות הכרוכים בכך.

''ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד''(ו,י''ג)

יביא את עצמו(רש''י).

למה, באמת, נאמרה לשון כזו, שיביא את עצמו בזמן שהוא בא מעצמו? ברם, הלא טיבה של הנזירות הוא בעיקר כאין רפואה לאדם, שיוכל להגביל את עצמו מתאוות ומותרות ולכבוש את אנוכיותו. אם הנזירות אילפה את האדם שיהא מסוגל לראות את עניניו הוא מאותה נקודת-ראות הימנה הוא רואה את עניני הזול, מבלי שיהא משוחד כל-עיקר מנטיותיו האנוכיות - אזי הושגה מטרת הנזירות וכבר יכול הוא לחדול מלצער את עצמו. לפיכך אומר הכתוב, כי בזמן אשר ''יביא אותו'' - שיביא את עצמו ממש, כאילו היה מביא אדם אחר, מבלי שתהא בו נטיה כלשהי לעצמו יותר מאשר לאחרים, כי אז סימן הוא זה ש''מלאת ימי נזרו'' - שכבר נגמרה נזירותו לאחר שהשיגה את תכליתה הרצויה.

''דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל'' (ו, כ''ג)

לשם מה צריך היה הקדוש-ברוך-הוא לצוות על הכהנים כי יברכו את בני ישראל, והלא יכול הוא להשפיע עליהם טובה וברכה אם ירצה בכך, גם בלעדי ברכת הכהנים? ברם, השם-יתברך שהוא צופה כל הנסתרות עד סוף כל הדורות, רואה לפעמים מראש כי באם יתעשר אדם פלוני סופו לסטות מדרך היהדות, או שיתמעט עיסוקו בתורה ועבודה, ועל-כן הוא מונע ממנו את העשירות. אולם, אם הכהן, או הצדיק, מברכים את אותו האדם, השם-יתברך מסכים עם ברכתם. לפיכך ציווה על הכהנים לברך את בני ישראל, כי הלא הם לא יוכלו לראות עתידו של אדם ולא תהא בפניהם שום מניעה, וכאשר יברכו הם יתקיים ממילא ''ואני אברכם'' - אף שרואה אני כי לא תצמח טובה מזה.

''ישא ה' פניו אליך'' (ו, כ''ו)

שאלו מלאכי השרת לפני הקדוש-ברוך-הוא: מפני מה אתה נושא פנים לישראל, והלא כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים? אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: והאיך לא אשא להם פנים, שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין על עצמם עד כזית עד כביצה'' (ברכות כ ובמדרש). מה נשיאת-פנים היא זאת להשם-יתברך בזה שהם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה? אלא, דרכו של עולם, כשמקבל אדם מתנה מאדם חשוב, אף שאין זו אלא מתנה פעוטת ערך בכל-זאת נודעת לה חשיבות מרובה מפאת חשיבותו של הנותן. בני-ישראל נושאים פניהם להשם-יתברך בזה שעל אף נתינתו המועטת הרי מתנתו חשובה בעיניהם עד כדי לברך עליה, לפי שחביב ויקר עליהם הנותן. לפיכך גם השם-יתברך נושא להם פניו ומקבל את עבודתם הפעוטה כשהוא מודיע לה חשיבות מרובה, לפי שהיא נעשית על-ידי בני-אדם על אף מיעט יכולתם וקוצר השגתם. זוהי בחינת מידה כנגד מידה. ''מדקדקין על עצמם'' - רק על עצמם מדקדקים הם להסתפק במועט, אולם כשהם נותנים צדקה לעני הריהם מאכילים אותו לשובע, וזוהי נשיאת-פנים שלהם.

מאורי הדורות בראי הפרשה

סמיכות פר' נזיר לברכת כהנים: במ"ר יא: "ואת ישרים סודו" (משלי ג/לב) זה שרואה מעשיו ונוזר עצמו מן היין, כדי ליישר ארחותיו כמה דתימא (משלי ט/טו) "המישרים ארחותם"... ה"יין" עולה חשבונו 70 וה"סוד"עולה גם 70, הוא נוזר עצמו מן היין העולה מניינו ע', זוכה לסוד החכמה שהוא עולה ע'. נכנס יין - יצא סוד, יצא יין - נכנס סוד... נאמרה פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר, שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים, זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים. בעה"ט [רבי יעקב בר' אשר: נולד בקולוניא שבאשכנז בשנת ה"א ל' (1270 למנינם) לאביו הדגול הרא"ש ונפטר בשנת ק"ג (1343 למנינם)]: לומר מי ששתה יין אל יורה, וסמך ברכת כהנים לפרשת נזיר לומר שתויי יין פסול לברכת כהנים [לכן אין כהנים מברכים במנחה מחשש שמא שתו יין בארוחתם ונמצאים שתויים בעת ברכת כהנים. אבל בימי תענית מברכים גם במנחה]. כמה רמזים בברכת כהנים: ר' אברהם אבולעפיה [מקובל נודע בן זמנו של ר' שלמה בר' אברהם אדרת]: ברכ"ת כהני"ם עולה בגי' [=747] מד"ת הרחמי"ם . ר' בחיי [ר' בחיי בר' אשר. תלמיד מובהק של ר' שלמה בן אדרת (רשב"א). חי בשנים ה"א ט"ו- ד"א ק' (1255- 1340 למנינם)]: [1] יש בפסוק ראשון ג' תיבות, ובשני ה', ובשלישי ז', והסימן גה"ז. פסוק ראשון - כנגד שלשה אבות שיזכור להם ברית אבות [אברהם- חסד, יצחק- גבורה, יעקב- תפארת], פסוק שני - כנגד חמשה חומשי תורה שהתורה נתנה בזכות אבות. פסוק שלישי - כנגד שבעה רקיעים [זוהר: וילו"ן, רקי"ע, שחקי"ם, זבו"ל, מעו"ן, מכו"ן, ערבו"ת. בכולם קיימת קדושה עילאה ושמא קדישא נמצא בהם]. [2] צריך אתה לדעת כי יש בפסוק ראשון י"ה אותיות, ובשני הי"ה אותיות, ובשלישי יה"י אותיות - וזה מורה שהשם הגדול הנזכר בהם ג' פעמים, והוא שליט בשלשה זמנים: הוה והיה ויהיה... ודע כי, שלש ברכות אלו הן כלל עשר ספירות [כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות]. [3] הרי לך ששים אותיות בברכת כהנים, ועליהם אמר שלמה ע"ה (שה"ש ג/ז) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, וכי שמירה היה צריך שלמה? אלא שחקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהוא ששים אותיות..... ועוד תן דעתך על השם יי"י [שהוא מע"ב שמות] העולה מר"ת של יְברכך, יָאר, יִשא, ועל ניקודו: שוא, נקודה, קמץ – רומז לניקוד השם הגדול הוי"ה: שווא, חולם [נקודה], קמץ.

מב"י

סיפורים לשבת

א'

ר' יְחֶזְקֵאל הָיָה אִישׁ-עָמָל, יְרֵא-שָׁמַיִם וְטוֹב-לֵב. הוּא הִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט וְקָבַע עִתִּים לַתּוֹרָה. שָׁנִים אֲחָדוֹת קֹדֶם שֶׁהִגִּיעָה בִּתּוֹ לְפִרְקָהּ הֵחֵל לַחְסֹךְ בִּשְׁבִילָהּ כֶּסֶף לִנְדוּנְיָה. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הִצְטַבֵּר אֶצְלוֹ סְכוּם נִכְבָּד.

לַיְלָה אֶחָד, בְּלוֹמְדוֹ אֶת שִׁעוּרוֹ הַיּוֹמִי, לְאַחַר יוֹם עֲבוֹדָה מַתִּישׁ, נִשְׁמְעוּ נְקִישׁוֹת עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ. ר' יְחֶזְקֵאל הֻפְתַּע לִרְאוֹת בַּפֶּתַח אֶת שְׁכֵנוֹ, הַסּוֹחֵר. הַפְתָּעָתוֹ גָּבְרָה כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַלְוָאָה. "הַסּוֹחֵר הַגָּדוֹל זָקוּק לְהַלְוָאָה מִמֶּנִּי?!", תָּמַהּ בְּלִבּוֹ.

"בְּבֵיתִי נִמְצָאִים כָּעֵת שְׁנֵי סוֹחֲרִים, שֶׁעִמָּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת עִסְקָה גְּדוֹלָה", הִסְבִּיר הַשָּׁכֵן. "הַחֲתִימָה מִתְעַכֶּבֶת מִפְּנֵי שֶׁבְּרֶגַע זֶה חָסֵר לִי סְכוּם כֶּסֶף מְסֻיָּם. אוֹדֶה לְךָ אִם תּוֹאִיל לְהַלְווֹת לִי אֶת הַכֶּסֶף לִזְמַן קָצָר".

הִתְלַבֵּט ר' יְחֶזְקֵאל. מִצַּד אֶחָד הִתְקַשָּׁה לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּתוֹ אֶת הַכֶּסֶף שֶׁחָסַךְ בְּעָמָל כֹּה רַב לַחֲתֻנַּת בִּתּוֹ. מִצַּד שֵׁנִי, יְהוּדִי זָקוּק לְהַלְוָאָה וְהַכֶּסֶף מָצוּי בְּיָדָיו. הַאֻמְנָם רַשַּׁאי הוּא לִקְפֹּץ אֶת יָדוֹ וּלְאַמֵּץ אֶת לִבּוֹ?

הוּא הִתְקַשָּׁה לְקַבֵּל הַחְלָטָה. כַּעֲבֹר רֶגַע הִבְזִיק בּוֹ רַעְיוֹן. "שְׁמַע-נָא, שְׁכֵנִי הַיָּקָר. מֵעוֹדִי נָהַגְתִּי, בְּכָל שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה בְּחַיַּי, לִשְׁאֹל בַּעֲצַת רַבֵּנוּ, הַגָּאוֹן רַבִּי שְׁמוּאֵל מִסָּלַנְט. הָבָה נִגַּשׁ לְבֵיתוֹ וְאֶשְׁאַל אֶת פִּיו. אֵין סָפֵק כִּי עֲדַיִן עֵר הוּא וְשׁוֹקֵד עַל תַּלְמוּדוֹ".

יַחְדָּו הָלְכוּ הַשְּׁנַיִם לְבֵיתוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל, רַבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. ר' יְחֶזְקֵאל נִכְנַס פְּנִימָה וְהַסּוֹחֵר הִמְתִּין בַּחוּץ. כַּצָּפוּי, הָיָה הַגָּאוֹן שָׁקוּעַ בִּסְפָרָיו. הוּא חִבֵּב אֶת ר' יְחֶזְקֵאל וְהֵאִיר לוֹ פָּנִים.

רַבִּי שְׁמוּאֵל הִקְשִׁיב בִּתְשׂוּמַת-לֵב לִשְׁאֵלָתוֹ שֶׁל ר' יְחֶזְקֵאל. הוּא לֹא מִהֵר לְהָשִׁיב עָלֶיהָ וְנִרְאָה כְּמִתְלַבֵּט. לְבַסוֹף נָתַן אֶת בִּרְכָּתוֹ לַהַלְוָאָה. "חֲכָמֵינוּ לִמְּדוּנוּ כִּי גְּדוֹלָה גְּמִילוּת-חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה", אָמַר, "שֶׁצְּדָקָה לַעֲנִיִּים וְאִלּוּ גְּמִילוּת-חֲסָדִים בֵּין לַעֲנִיִּים וּבֵין לַעֲשִׁירִים".

חָלְפוּ יָמִים וְשָׁבוּעוֹת, וְהַסּוֹחֵר בּוֹשֵׁשׁ לְהַחְזִיר אֶת הַהַלְוָאָה. ר' יְחֶזְקֵאל, שֶׁלֵּב רָחָב לוֹ, אֲפִלּוּ לֹא רָמַז עַל כָּךְ לִשְׁכֵנוֹ. "לְמַעֲשֶׂה, אֵינִי זָקוּק עַכְשָׁו לַכֶּסֶף", הִרְגִּיעַ אֶת עַצְמוֹ.

ר' יְחֶזְקֵאל נִמְנָה עִם מִתְפַּלְּלֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת 'הַחֻרְבָה', מְקוֹם תְּפִלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל מִסָּלַנְט וְגַם שֶׁל הַשָּׁכֵן הַסּוֹחֵר. שַׁבָּת אַחַת, בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, סִמֵּן רַבִּי שְׁמוּאֵל לְר' יְחֶזְקֵאל לָגֶשֶׁת אֵלָיו.

"הַאִם כְּבָר הֵשִׁיב לְךָ שְׁכֵנְךָ אֶת כַּסְפְּךָ?", הִתְעַנְיֵן הַגָּאוֹן, כִּמְעַט בִּלְחִישָׁה. ר' יְחֶזְקֵאל הֻפְתַּע מְאוֹד מֵהַשְּׁאֵלָה, בְּיוֹדְעוֹ כִּי רַבִּי שְׁמוּאֵל מַקְפִּיד שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בְּשַׁבָּת דִּבְרֵי חֻלִּין. "עֲדַיִן לֹא", אָמַר.

"אִם-כֵּן, שְׁמַע לִי", הִמְשִׁיךְ הָרַב, כְּמַמְתִּיק סוֹד. "הֲלוֹא מְדֻבָּר בִּסְכוּם כֶּסֶף נִכְבָּד לְמַדַּי, הַמְּיֹעָד לַחֲתֻנַּת בִּתְּךָ". ר' יְחֶזְקֵאל הִקְשִׁיב בִּפְלִיאָה לַגָּאוֹן. הַלָּה הִמְשִׁיךְ: "אַל תִּשְׁתַּהֶה הַיּוֹם, כְּהֶרְגֵּלְךָ, בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת. הִתְפַּלֵּל מַעֲרִיב בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, עֲשֵׂה 'הַבְדָּלָה', וּמַהֵר לְבֵית שְׁכֵנְךָ. תְּבַע מִמֶּנּוּ לְהָשִׁיב לְךָ מִיָּד אֶת הַהַלְוָאָה".

דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל הָיוּ כְּחִידָה סְתוּמָה בְּעֵינֵי ר' יְחֶזְקֵאל. אַף-עַל-פִּי-כֵן פָּעַל בְּדִיּוּק כְּהוֹרָאָתוֹ. עִם צֵאת-הַשַּׁבָּת הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, הִבְדִּיל, וְחָשׁ לְבֵית שְׁכֵנוֹ. לְהַפְתָּעָתוֹ, רָאָה בְּפֶתַח הֶחָצֵר חֲבִילוֹת אֲרוּזוֹת וַעֲגָלָה רְתוּמָה לְסוּס, מוּכָנִים לִנְסִיעָה.

"הַיִּתָּכֵן כִּי שְׁכֵנִי מְשַׁנֶּה מָקוֹם וְלֹא אָמַר מִלָּה?", תָּמַהּ. "וְאִם-כֵּן, עַכְשָׁו?! בְּשָׁעָה זוֹ?!". כַּעֲבֹר רֶגַע יָצָא חֲבֵרוֹ מֵהַבַּיִת, מִתְכַּוֵּן לְהַעֲלוֹת אֶת חֲבִילוֹתָיו עַל הָעֲגָלָה וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ. "אֲנִי מְשַׁעֵר כִּי אַתָּה עוֹמֵד לַעֲבֹר מִכָּאן, אַךְ מָה יְהֵא עַל הַכֶּסֶף שֶׁהִלְוֵיתִי לְךָ?", שָׁאַל ר' יְחֶזְקֵאל.

הַשָּׁכֵן נִרְאָה מֻפְתָּע מְאוֹד מֵהוֹפָעָתוֹ הַלֹּא-צְפוּיָה שֶׁל ר' יְחֶזְקֵאל. לְנֹכַח שְׁאֵלָתוֹ נָבוֹךְ עוֹד יוֹתֵר. "שְׁשְׁשׁ...", הִסָּה אֶת ר' יְחֶזְקֵאל, "הָבָה נִכָּנֵס לְבֵיתִי וְאֶפְרַע לְךָ אֶת הַחוֹב". הֵם נִכְנְסוּ פְּנִימָה וְהַסּוֹחֵר סִלֵּק אֶת חוֹבוֹ. "לְמַרְבֶּה הַמַּזָּל תָּפַסְתָּ אוֹתִי בָּרֶגַע הַנָּכוֹן", אָמַר. בְּכַמָּה מִשְׁפָּטִים סִפֵּר לְר' יְחֶזְקֵאל כִּי נִקְלַע לִקְשָׁיִים כַּסְפִּיִּים חֲמוּרִים וְהוּא נֶאֱלָץ לְהִמָּלֵט לְחוּץ-לָאָרֶץ מִפְּנֵי נוֹשָׁיו.

הַסּוֹחֵר לֹא כָּבַשׁ אֶת סַקְרָנוּתוֹ: "אֱמֹר לִי, מָה הֵרִיץ אוֹתְךָ אֵלַי עַכְשָׁו? הֲלוֹא אַתָּה רָגִיל לְהִמָּצֵא בְּשָׁעָה זוֹ בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת?".

"רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל, רַבִּי שְׁמוּאֵל, הוּא שֶׁיָּעַץ לִי לְמַהֵר אֵלֶיךָ עִם צֵאת הַשַּׁבָּת וְלִתְבֹּעַ אֶת כַּסְפִּי", גִּלָּה ר' יְחֶזְקֵאל.

לְמָחֳרָת סָר ר' יְחֶזְקֵאל לְבֵית הַגָּאוֹן כְּדֵי לְהוֹדוֹת לוֹ עַל שֶׁבִּזְכוּתוֹ נִצַּל כַּסְפּוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְתָאֵר אֶת הַמִּפְגָּשׁ וְהַשִּׂיחָה עִם הַשָּׁכֵן-לְשֶׁעָבַר. כְּשֶׁסִּפֵּר, הִנְהֵן הַגָּאוֹן בְּרֹאשׁוֹ. "אֲהָהּ", אָמַר.

תָּלָה ר' יְחֶזְקֵאל בְּרַבִּי שְׁמוּאֵל מַבַּט סַקְרָנִי. הַגָּאוֹן קָרָא אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו. "וַדַּאי סָבוּר אַתָּה שֶׁיֵּשׁ לִי רוּחַ-הַקֹּדֶשׁ", אָמַר וְחִיּוּךְ דַּק רִחֵף עַל שְׂפָתָיו, "לֹא מִנֵּיהּ וְלֹא מִקְצָתֵיהּ!".

הִמְשִׁיךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל: "מֵאָז יָעַצְתִּי לְךָ לְהַלְווֹת כֶּסֶף לִשְׁכֵנְךָ, לֹא הָיִיתִי רָגוּעַ. חַשְׁתִּי אַחֲרָיוּת אִישִׁית לְכַסְפְּךָ, כָּל-עוֹד לֹא שָׁמַעְתִּי מִפִּיךָ כִּי הַחוֹב נִפְרַע. וְהִנֵּה אֶתְמוֹל, בְּשַׁבַּת-קֹדֶשׁ, הִבְחַנְתִּי בְּזָוִית עֵינַי כִּי שְׁכֵנְךָ פּוֹנֶה אֶל גַּבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עֲלִיָּה. אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ וְאֶת אוֹרְחוֹתָיו הֵיטֵב וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין מִנְהָגוֹ לְבַקֵּשׁ עֲלִיּוֹת אֶלָּא בַּשַּׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי יוֹם-הַשָּׁנָה לִפְטִירַת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ. לְמֵיטַב זִכְרוֹנִי לֹא חָל הַשָּׁבוּעַ שׁוּם 'יָארְצַיְיט' שֶׁל הוֹרָיו. תָּהִיתִי אֵפוֹא מַדּוּעַ בִּקֵּשׁ עֲלִיָּה. מִן-הַסְּתָם עוֹמֵד הוּא לִפְנֵי צַעַד חָשׁוּב בְּחַיָּיו. לְפֶתַע הִתְעוֹרֵר בִּי הַחֲשָׁד שֶׁמָּא הוּא עוֹזֵב אֶת הָאָרֶץ. לָכֵן הֵאַצְתִּי בְּךָ לְמַהֵר אֵלָיו פֶּן תְּאַחֵר, חָלִילָה, מִן הַמּוֹעֵד. רוֹאֶה אַתָּה, ר' יְחֶזְקֵאל יַקִּירִי – אֵין כָּאן שׁוּם רוּחַ-הַקֹּדֶשׁ. רַק חֶשְׁבּוֹן, חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט".

ב'

הגוי הפולני הזקן ביקש לשעשע קצת את פלוגת החיילים הרוסים ששחררו את פולין מהכיבוש הנאצי. "בואו עמי, אני רוצה להראות לכם דבר מעניין", אמר בקריצת-עין לחיילים.

הוא הוביל אותם לעבר מבנה גדול. מיד בהיכנסם הבחין החייל היהודי בשרידי המזוזה, שנעקרה מהמשקוף וידע כי זה היה בית של יהודים. כשנכנסו פנימה הבין אשר כי לא מדובר בסתם בית של יהודים, אלא בבית-כנסת. המקום נראה הרוס לגמרי, אבל לא היה אפשר שלא להבחין בארון-הקודש הפתוח והריק.

הדבר שביקש הזקן להראות לחיילים העביר צמרמורת עזה בכל גופו: על קירות בית-הכנסת נפרסו כמו 'טפטים' – גווילי ספר-התורה המחוללים. היריעות הוצמדו לקירות במסמרים. החיילים הקוזקים חייכו, ואילו הוא נזקק לכל כוחות הנפש שבקרבו כדי לכבוש את רגשותיו.

אשר אצ'ילדייב נולד (בשנת תרע"ז) בעיר מרגלן שבבוכרה. בהיותו כבן שנתיים רצחו מוסלמים את אביו. בגיל תשע נפטרה גם אימו והוא נותר בודד בעולם. הוא נשלח לבית-יתומים. שם עברו עליו שנים לא-קלות, בחברת ילדים עזים ומרי-נפש. על-אף כל זאת זכר אשר כל העת כי יהודי הוא ושמר על התנהגות אנושית ומוסרית.

כשהתבגר למד באוניברסיטה בסמרקנד והקים בית עם צעירה יהודייה, בת למשפחה שפיארו אותה גם רבנים. הקשר עם משפחת אשתו יצק תוכן ממשי לידיעה כי הוא יהודי. אט-אט קנה מושגים יסודיים ביהדות, למד להתפלל ולברך על המזון וכיוצא בזה.

לאחר שנולדו לו ולרעייתו שני ילדים, פרצה מלחמת-העולם השנייה. אשר גויס לצבא האדום. הוא צורף לחיל-הפרשים של הקוזקים, שהיו ידועים באכזריותם ושמעולם לא הסתירו את שנאתם ליהודים. בכל-זאת היה אשר גאה ביהדותו, גם לפני חבריו ליחידה.

הוא השתתף בקרב הקשה על סטלינגרד, שבו נחלו הגרמנים תבוסה. לאחר שנסוגו הגרמנים לארצם, המשיכו אשר וחבריו בדרכם והגיעו לעיירה קטנה בפולין. שם פנה אליהם הזקן הגוי והזמינם לראות את בית-הכנסת המחולל.

בצאתם מהמקום פנה אשר לחברו הטוב ביותר וביקשו להכין לקראת הלילה שני אתי חפירה.

זה היה ליל ירח קר. אשר וחברו דהרו על סוסיהם לעבר מקום בית-הכנסת. בשקט נכנסו פנימה והסירו מעל הקירות את גווילי-הקודש. הם גללו אותם והסתירום תחת מעיליהם הארוכים, שהיו מהודקים סביב הצוואר וארוכים דיים לכסות את הרוכב ואת גב הסוס גם יחד.

משם המשיכו השניים לבית-הקברות היהודי של העיירה. הירח המלא האיר להם את חשכת הליל. גם הפעם נכון לאשר זעזוע לא-קטן, בראותו מצבות רבות שנותצו ומצבות אחרות שנעקרו ושימשו לסלילת שבילים. לאחר שאיתרו חלקת אדמה ריקה, חפרו אשר וחברו בור באדמה וטמנו בו את הגווילים המחוללים.

אשר - שידיעותיו ביהדות היו מועטות ביותר – לא היה בטוח אם המעשה שהוא עושה נכון על-פי ההלכה. הוא חשש כי בקבורת הגווילים יש גם-כן משום חילולם. בשפה פשוטה ותמימה פנה אל הקב"ה ואמר: "אלוקיי, אינני יודע אם המעשה שעשיתי רצוי או אסור, אבל לא יכולתי לראות בביזיון הגווילים על קירות בית-הכנסת".

כעבור רגע נזכר כי בכל קבורה יהודית אומרים 'קדיש'. הוא זכר את נוסח ה'קדיש' על-פה, אך הוא גם ידע, כי לאמירת 'קדיש' דרושים עשרה יהודים. לאחר הרהור קל נשא את שתי כפות ידיו באוויר, בחושבו כי עשר אצבעותיו ישלימו את המניין. וכך, בעמדו מול התל הקטן שכיסה את הגווילים הקדושים, אמר אשר 'קדיש'. לאחר מכן שבו השניים אל חבריהם הקוזקים.

בתום המלחמה קיבל אשר אות גבורה מיוחד, על אומץ-לב במהלך לחימתו ועל שהציל את חיי מפקדו הפצוע, כשגרר אותו על גבו, בשלג, לאורך כמה קילומטרים. הוא הגיע עם יחידתו עד ברלין ושם השתחרר מהצבא. לאחר מכן חזר למשפחתו בסמרקנד.

קבורת הגווילים הוסיפה להציק לאשר, שלא היה בטוח אם נהג בהם כשורה. בסמרקנד התגורר חכם ידידיה קייקוב. יום אחד החליט אשר לשטוח לפני החכם את לבטיו המייסרים את נפשו. חכם קייקוב התרגש מאוד מסיפורו של אשר ואמר לו: "במלחמה זכית למדליה על אומץ-ליבך, אולם בזכות המעשה הגדול שעשית עם גווילי התורה המחוללים זכית למתנה גדולה הרבה יותר - מתנת החיים". הניח החכם את ידיו על ראשו של אשר ובירכו.

בשנת תשל"ט עלה אשר אצ'ילדייב עם אשתו וילדיו לארץ. הוא זכה לראות מילדיו גם נכדים ונינים. בכל פעם שסיפר לצאצאיו את המעשה בגווילי התורה היה בוכה מהתרגשות.

ג'

הַשּׁוֹטְרִים הָעַרְבִים וְהָאַנְגְלִים, שֶׁעָמְדוּ בְּשַׁעֲרֵי הַכֶּלֶא בְּלַטְרוּן, קַדּוּ קִדָּה קַלָּה לִכְבוֹד הָרַב דּוֹבֶּער אֱלִיעֶזֶרוֹב, שֶׁהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם. "נָבִיא קָדוֹשׁ", פָּנוּ אֵלָיו כַּמָּה מֵהֶם בְּנִימַת חֲנֻפָּה מְהוּלָה בְּיִרְאַת כָּבוֹד, "סַפֵּר לָנוּ מֶה עָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ"...

הָרַב הִבְלִיעַ חִיּוּךְ לְתוֹךְ זְקָנוֹ. "הַכֹּל מִן אַלְלָה" [=הַכֹּל מֵאֵת ה'], הֵשִׁיב לָהֶם בִּשְׂפָתָם, "רַק הוּא יוֹדֵעַ מָה יִקְרֶה", אָמַר וְנִבְלַע בֵּין כָּתְלֵי הַכֶּלֶא.

לֹא תָּמִיד רָחֲשׁוּ כְּלַפָּיו שׁוֹטְרֵי הַכֶּלֶא כָּבוֹד כָּזֶה. הָיוּ יָמִים שֶׁרַבִּים מֵהֶם הִבִּיטוּ לְעֶבְרוֹ בְּחַשְׁדָנוּת וְאַף הִשְׁתַּדְּלוּ שֶׁלֹּא לְכַבְּדוֹ. כָּךְ הָיָה עַד שֶׁקָּרָה הַדָּבָר, וּבְעִקְּבוֹתָיו הִתְהַפֵּךְ יַחֲסָם אֶל הָרַב מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.

הַיָּמִים יְמֵי שִׁלְטוֹן הַבְּרִיטִים בָּאָרֶץ. אֶת מִתְנַגְּדֵי הַשִּׁלְטוֹן, מִן הַמַּחְתָּרוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת, הוֹשִׁיבוּ הַבְּרִיטִים בְּמַחֲנֵה מַעֲצָר בְּלַטְרוּן. יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הָרַב בֶּן-צִיּוֹן עֻזִּיאֵל, רַבָּהּ הָרָאשִׁי שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. הָרַב בִּקֵּשׁ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה כְּדֵי לִפְגֹּשׁ אֶת הַיְּהוּדִים הָעֲצוּרִים וְלִבְדֹּק אִם הֵם מְקַבְּלִים אֶת צָרְכֵי הַדָּת הַנְּחוּצִים לָהֶם. אוּלָם מְפַקְּדֵי הַמַּחֲנֶה מָנְעוּ זֹאת מִמֶּנּוּ וְשִׁלְּחוּ אוֹתוֹ כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא. הִתְנַהֲגוּת זוֹ חוֹלְלָה רַעַשׁ רַב וְהִגִּיעָה עַד הִצִּיב הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר הֵבִין אֶת חֻמְרַת הַפְּגִיעָה בִּכְבוֹדָם שֶׁל הַיְּהוּדִים.

הַנְּצִיב בִּקֵּשׁ לְפַיֵּס אֶת הָרַב עֻזִּיאֵל. אוּלָם הָרַב הֶחְלִיט לְנַצֵּל אֶת הַמִּקְרֶה עַד תֹּם, וְהוֹדִיעַ כִּי מְחִילָתוֹ מֻתְנֵית בְּמִנּוּי רַב קָבוּעַ לִיהוּדֵי הַמַּחֲנֶה. הָרַעְיוֹן מְאוֹד לֹא מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הַשִּׁלְטוֹנוֹת, אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁחָשׁוּב הָיָה לָהֶם לִשְׁמֹר קְשָׁרִים טוֹבִים עִם הַתּוֹשָׁבִים הַיְּהוּדִים, נֶאֶלְצוּ לְהַסְכִּים לוֹ.

כָּעֵת הָיָה צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ רַב מַתְאִים לַתַּפְקִיד. עַד מְהֵרָה הִתְבָּרֵר לָרַב הָרָאשִׁי, כִּי לַתַּפְקִיד הַמֻּצָּע אֵין קוֹפְצִים. הַמִּשְׂרָה תָּבְעָה נִתּוּק מֵהַמִּשְׁפָּחָה בִּימֵי שַׁבָּת וְחַג וְהָרַב נִדְרַשׁ לִשְׁהוֹת בְּיָמִים אֵלֶּה עִם הָאֲסִירִים בֵּין כָּתְלֵי הַכֶּלֶא. נוֹסַף עַל כָּךְ חָשְׁשׁוּ הַמֻּעֲמָדִים, שֶׁמָּא יִרְאוּ בָּהֶם הַשִּׁלְטוֹנוֹת חֵלֶק מִמַּעְגַּל הַ'פְּשִׁיעָה' הַמַּחְתַּרְתִּי. וּבִכְלָל, מִי הוּא זֶה שֶׁיַּסְכִּים לְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ מֵרָצוֹן אֶל תּוֹךְ הַכֶּלֶא?...

כַּעֲבֹר זְמַן נֵאוֹת הָרַב דּוֹבֶּער אֱלִיעֶזֶרוֹב זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, אָז אַבְרֵךְ צָעִיר וּלְיָמִים רַבָּהּ שֶׁל שְׁכוּנַת קַטָמוֹן בִּירוּשָׁלַיִם, לְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַתַּפְקִיד. אָמְנָם הוּא הָיָה כְּבָר נָשׂוּי וּמְטֻפָּל בִּילָדִים, אַךְ לְמַעַן רַוְחָתָם שֶׁל הָאֲסִירִים הַיְּהוּדִים הִקְרִיב אֶת רַוְחָתוֹ וְרַוְחַת יְלָדָיו.

הָרַב הֵחֵל לְבַקֵּר בְּתוֹךְ הַמַּחְנֶה וּלְנַהֵל שָׁם תְּפִלּוֹת וְשִׁעוּרֵי תּוֹרָה. לְתַפְקִידוֹ הַגָּלוּי וְהָרִשְׁמִי נִלְוָה צַד נִסְתָּר. הָרַב אֱלִיעֶזֶרוֹב שִׁמֵּשׁ עֲרוּץ קֶשֶׁר חֲשָׁאִי בֵּין עֲצִירִים שׁוֹנִים לְבֵין הָעוֹלָם הַחִיצוֹן וּבְכָךְ הִצִּיל לֹא-אַחַת חַיֵּי אָדָם.

שִׁלְטוֹנוֹת הַמַּחֲנֶה שֶׁמִּלְּכַתְּחִלָּה נֵאוֹתוּ לְכָל הָעִנְיָן רַק בְּעִקְּבוֹת לַחֲצוֹ שֶׁל הַנְּצִיב הָעֶלְיוֹן, לֹא רָאוּ בְּעַיִן יָפָה אֶת נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל הָרַב בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה וְאֶת פְּעִילוּתוֹ הָרוּחָנִית שָׁם. אֶפְשָׁר שֶׁגַּם חָשְׁדוּ בּוֹ בִּפְעִילוּת נוֹסֶפֶת, מָה שֶׁכְּאָמוּר הָיָה נָכוֹן.

הַהַנְהָלָה הוֹרְתָה שֶׁכָּל פְּגִישָׁה שֶׁלּוֹ עִם הָאֲסִירִים תְּלֻוֶּה בְּשׁוֹטֵר מַשְׁקִיף, שֶׁעָקַב אַחֲרֵיהֶם בְּשֶׁבַע עֵינַיִם. אֲבָל הָרַב אֱלִיעֶזֶרוֹב הִשְׂכִּיל לְהַסְווֹת אֶת מַעֲשָׂיו. לְעִתִּים הָיָה עוֹשֶׂה זֹאת אַגַּב לִמּוּד חֻמָּשׁ עִם אָסִיר, בְּשַׁלְּבוֹ בְּדִבְרֵי הַפָּסוּק מְסָרִים סְמוּיִים וְכַדּוֹמֶה.

הַנֹּהַל הָיָה שֶׁחֲפָצָיו שֶׁל הָרַב נִבְדְּקוּ בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנַס וּבָא בְּשַׁעֲרֵי הַמַּחֲנֶה, מֵחֲשָׁד שֶׁהוּא נוֹשֵׂא עִמּוֹ חֲפָצִים אוֹ מִכְתָּבִים לַאֲסִירִים. אַךְ מֵעוֹלָם לֹא נִבְדַּק בְּצֵאתוֹ.

יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁסִּיֵּם הָרַב אֶת בִּקּוּרוֹ וּפָנָה לָצֵאת, נִתְקַל בְּסוֹהֵר שֶׁהֶחְלִיט מִשּׁוּם-מָה 'לְהַדֵּר בְּמִצְוָה' וְלִבְדֹּק אֶת הָרַב וְאֶת חֲפָצָיו גַּם בְּצֵאתוֹ. הוּא חִטֵּט בְּכֵלָיו וּבְכִיסָיו וְאַגַּב מַעֲשֶׂה הִצִּיג אֶת הָרַב בְּאֹפֶן נִלְעָג.

פִּתְאוֹם קָפַץ הַסּוֹהֵר מִשִּׂמְחָה, כְּמִי שֶׁגִּלָּה אוֹצָר יָקָר. הוּא הֵרִים אֶל עַל שַׂקִּית קְטַנָּה שֶׁנִּמְצְאָה בְּאַחַד מִכִּיסָיו שֶׁל הָרַב וּבָהּ אֲבָקָה. "מְנֻוָּל וְנוֹכֵל", הֵרִים בְּקוֹלוֹ עַל הָרַב, "סוֹף-סוֹף נִתְגַּלָּה פַּרְצוּפְךָ הָאֲמִתִּי. כָּעֵת נוֹכַחְנוּ שֶׁכָּל הַזְּמַן מָעַלְתָּ בָּאֵמוּן שֶׁנִּתַּן בְּךָ. מִי יוֹדֵעַ אֵילוּ חֲפָצִים אֲסוּרִים נוֹסָפִים הֶעֱבַרְתָּ אֶל הָאֲסִירִים וּמֵהֶם"...

אֶל הַמָּקוֹם נִקְבְּצוּ סוֹהֲרִים וּקְצִינֵי מִשְׁטָרָה נוֹסָפִים, וְאֵלֶּה הֵחֵלּוּ מְחַכְּכִים יְדֵיהֶם בַּהֲנָאָה נֹכַח הָרַב הַמְּבֻזֶּה. אֶלָּא שֶׁתּוּשִׁיָּתוֹ שֶׁל הָרַב עָמְדָה לוֹ. הוּא בִּקֵּשׁ מֵאַחַד הַשּׁוֹטְרִים לְהָבִיא לוֹ כּוֹס מַיִם. הַשּׁוֹטֵר חָשַׁב שֶׁהוּא לֹא חָשׁ בְּטוֹב בִּגְלַל עֶצֶם הָאֵרוּעַ, וּמִהֵר לְהָבִיא לוֹ אֶת מְבֻקָּשׁוֹ. אָז נָטַל הָרַב אֶת הַשַּׂקִּית הַקְּטַנָּה, פְּתָחָהּ וְשָׁפַךְ חֵלֶק מִן הָאֲבָקָה אֶל תּוֹךְ הַכּוֹס. אַחַר-כָּךְ לָגַם מִן הַכּוֹס לְנֹכַח עֵינֵיהֶם הַתּוֹהוֹת שֶׁל אַנְשֵׁי הַמִּשְׁטָרָה.

"וּבְכֵן, עֵינֵיכֶם הָרוֹאוֹת כִּי אֵין בַּשַּׂקִּית שׁוּם דָּבָר אָסוּר, אֶלָּא בְּסַךְ-הַכֹּל תְּרוּפָה!", אָמַר הָרַב כִּמְנַצֵּחַ. וְאֶל הַשּׁוֹטֵר הֶ'חָרוּץ' פָּנָה בִּדְבָרִים קָשִׁים יוֹתֵר: "מִכָּאן וָאֵילָךְ, לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלָּה כִּי הִתְנַכַּלְתָּ לִי לַשָּׁוְא, אֲנִי מְקַוֶּה כִּי תֵּדַע טוֹב יוֹתֵר כֵּיצַד יֵשׁ לְהִתְיַחֵס אֶל רַב!".

אֶלָּא שֶׁמִּשָּׁמַיִם, כָּךְ נִרְאֶה, לֹא נִתְּנָה לַשּׁוֹטֵר אֲפִלּוּ הַהִזְדַּמְּנוּת לְשַׁנּוֹת אֶת דְּרָכָיו וּלְהוֹכִיחַ שֶׁלָּמַד אֶת הַלֶּקַח. הַשּׁוֹטֵר, שֶׁהָיָה זַכַּאי לְחֻפְשָׁה שֶׁל יוֹמַיִם, הֶחְלִיט לְנַצְּלָהּ לְמָחֳרָת הַיּוֹם, וְיָצָא לָפוּשׁ עַל שְׂפַת הַיָּם. כַּעֲבֹר יוֹמַיִם פָּלְטוּ גַּלֵּי הַיָּם אֶת גּוּפָתוֹ הַטְּבוּעָה אֶל הַחוֹף...

שׁוֹטְרֵי הַמַּחֲנֶה רָאוּ בַּמַּעֲשֶׂה אוֹת מִשָּׁמַיִם וּמֵאָז נִזְהֲרוּ הַכֹּל בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הָרַב.

ד'

ר' יַעֲקֹב נִמְנָה עִם גְּאוֹנֵי בְּרוֹד. בַּמִּסְחָר לֹא שָׁלַח יָדוֹ וּמֵהַבְּרִיּוֹת סֵרֵב לֵהָנוֹת, וְלָכֵן הָיָה עָנִי וְאֶבְיוֹן. כַּאֲשֶׁר הֻצַּע לוֹ לַעֲקֹר לְסַאסוֹב וּלְלַמֵּד אֶת יְלָדָיו שֶׁל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, נֶעֱתַר בְּשִׂמְחָה לַהַצָּעָה. כָּךְ, אָמַר בְּלִבּוֹ, אוּכַל גַּם לִלְמֹד תּוֹרָה וְגַם לְהִשְׂתַּכֵּר לְמִחְיָתִי.

אֶלָּא שֶׁגַּם בְּסַאסוֹב לֹא הֵאִיר לוֹ מַזָּלוֹ פָּנִים. לֹא חָלַף זְמַן רַב וְר' יַעֲקֹב חָלָה וָמֵת וְהוּא בְּמֵיטַב שְׁנוֹתָיו.

בֵּן הָיָה לְר' יַעֲקֹב וּשְׁמוֹ מֹשֶׁה-לֵיְיבּ. הוּא הָיָה נַעַר טוֹב-לֵב וִירֵא-שָׁמַיִם, אַךְ דַּל כִּשְׁרוֹנוֹת וּמִתְקַשֶּׁה בְּלִמּוּדוֹ. קֹדֶם שֶׁנָּפַח אָבִיו אֶת נִשְׁמָתוֹ שְׁמָעוֹ מֹשֶׁה-לֵיְיבּ נֶאֱנָח וְגוֹנֵחַ: "מֵילֶא אַשְׁאִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם – הַנּוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר יִדְאַג לְפַרְנָסָתָם, אַךְ מִי יְלַמֵּד אֶת בְּנִי תּוֹרָה?"...

דִּבְרֵי הָאָב, הַמֻּטָּל עַל עֶרֶשׂ דְּוַי, חָדְרוּ לְלִבּוֹ הָרַךְ וְהָרָגִישׁ שֶׁל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ וְלֹא נָתְנוּ לוֹ מָנוֹחַ. אוּלָם הַמְּצִיאוּת הַקָּשָׁה וְהַכּוֹאֶבֶת טָפְחָה עַל פָּנָיו. אִם עַד כֹּה קָשֶׁה הָיָה עָלָיו תַּלְמוּדוֹ, מִכָּאן וָאֵילָךְ עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה. כָּעֵת נָפַל עַל צַוָּארוֹ גַּם עֹל הָעֶזְרָה לְאִמּוֹ, שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה חַלָּשָׁה וְחוֹלָנִית.

אַחַת מִיְּדִידוֹתֶיהָ שֶׁל אִמּוֹ הִצִּיעָה לָהּ לְהַעֲמִיד אֶת בְּנָהּ כְּשׁוֹמֵר בַּחֲנוּתוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ וּלְהִשְׂתַּכֵּר עַל-יְדֵי כָּךְ אֶת לַחֲמָם. הַנַּעַר הַצָּעִיר נֶאֱלַץ לְבַלּוֹת אֶת יָמָיו כְּשׁוֹמֵר בַּחֲנוּת. גַּם בְּעָמְדוֹ עַל מִשְׁמַרְתּוֹ בַּחֲנוּת לֹא שָׁכַח אֶת אַנְחַת אָבִיו וּמִשְּׁאַלְתּוֹ לִפְנֵי מוֹתוֹ. הוּא שָׁמַר אֶת הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ וְהִמְתִּין לִשְׁעַת הַכֹּשֶׁר.

זוֹ לֹא אִחֲרָה לָבוֹא. יוֹם אֶחָד נִתְגַּלְּתָה חֲפִירָה בַּחֲצַר בֵּיתָם וּבְתוֹכָהּ נִמְצָא אוֹצַר מַטְבְּעוֹת. נִרְאֶה כִּי דַּיָּרִים קְדוּמִים שֶׁל הַבַּיִת טָמְנוּ שָׁם אֶת הַמַּטְמוֹן, בְּצִלּוֹ שֶׁל אַחַד הַפּוֹגְרוֹמִים שֶׁנֶּעֶרְכוּ שָׁם בִּימֵי קֶדֶם.

כָּעֵת בָּאָה הָרְוָחָה לָאֵם וְלִבְנָהּ, אֲשֶׁר בְּרֶגַע זֶה הֶחְלִיט כִּי בָּא מוֹעֵד. הוּא הוֹדִיעַ לְאִמּוֹ עַל רְצוֹנוֹ לָצֵאת וּלְחַפֵּשׂ אֶת מְקוֹמוֹ וְיִעוּדוֹ בָּעוֹלָם. "אוּלַי בְּקַיְּמִי אֶת דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה 'הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה' אֶזְכֶּה לִפְתִיחַת הַמּוֹחַ", אָמַר לָאֵם. וְהִיא, בְּלֵב דּוֹאֵג, נָתְנָה לוֹ אֶת בִּרְכָּתָהּ.

רַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ הוֹבִילוּהוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אֶל הָעִיר נִיקֶלְשְׁבּוּרְגּ, שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה שִׁמֵּשׁ בְּרַבָּנוּתָהּ הַגָּאוֹן הַנּוֹדָע רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה, מִתַּלְמִידֵי הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ. רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה נֵאוֹת לְקַבֵּל אֶת הַנַּעַר הַיָּתוֹם לִישִׁיבָתוֹ וְאַף פָּרַשׂ עָלָיו אֶת חָסוּתוֹ וְגִדְּלוֹ בְּבֵיתוֹ, כְּאֶחָד מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה.

יוֹם בּוֹאוֹ שֶׁל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ לְנִיקֶלְשְׁבּוּרְגּ עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. בַּלַּיְלָה, בְּשָׁכְבוֹ עַל יְצוּעוֹ, בָּא אֵלָיו אָבִיו בַּחֲלוֹם וְאָמַר לוֹ: "אַשְׁרֶיךָ בְּנִי, שֶׁזָּכִיתָ לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ שֶׁל צַדִּיק זֶה, שֶׁתּוֹרָתוֹ מְקֻבֶּלֶת בַּשָּׁמַיִם. פְּתַח לִבְּךָ וּמוֹחֲךָ וַעֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת, כְּדֵי שֶׁתִּקְלֹט כָּל מִלָּה וְכָל תְּנוּעָה שֶׁל הַצַּדִּיק". בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרֵר מֹשֶׁה-לֵיְיבּ שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר. הַשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה בְּצֵל רַבָּהּ שֶׁל נִיקֶלְשְׁבּוּרְגּ עָבְרָה עָלָיו בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים.

לְמָחֳרָת אֵרַע דָּבָר שֶׁלִּמֵּד אֶת מֹשֶׁה-לֵיְיבּ פֶּרֶק רִאשׁוֹן בְּהַנְהָגָה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה:

בֵּיתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הָמָה תָּמִיד מֵאָדָם. אֵלֶּה נִכְנָסִים וְאֵלֶּה יוֹצְאִים, וְכָל חַדְרֵי הַבַּיִת מְלֵאִים אֲנָשִׁים. הָרַבָּנִית בִּקְּשָׁה לִטֹּל אֶת יָדֶיהָ, הֵסִירָה מֵעַל אֶצְבָּעָהּ אֶת טַבַּעְתָּהּ וְהֵנִיחָה אוֹתָהּ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן. לְפֶתַע, בְּעוֹדָהּ מְנִיחָה אֶת סֵפֶל הַנְּטִילָה, הִבְחִינָה בִּדְמוּת מְרֻפֶּטֶת, הַמִּתְרַחֶקֶת מֵהַבַּיִת בִּצְעָדִים מְהִירִים. מַבָּט חָטוּף לְעֵבֶר אֶדֶן הַחַלּוֹן הִבְהִיר לָהּ אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ.

בִּקְּשָׁה הָרַבָּנִית לְהַזְעִיק אֶת אַנְשֵׁי הַבַּיִת, אוּלָם לֹא יָכְלָה לְדַבֵּר מִפְּנֵי אִסּוּר 'הֶפְסֵק'. מִהֲרָה לְבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא' וְלִטְעֹם כַּזַּיִת, וְרַק אָז יָכְלָה לִפְצוֹת אֶת פִּיהָ וְלִזְעֹק מָרָה: "מֵאָה אֲדֻמִּים שָׁוָה הַטַּבַּעַת, מֵאָה אֲדֻמִּים!"... אֶלָּא שֶׁבֵּינְתַיִם נִתְרַחֵק הַגַּנָּב מֶרְחָק נִכָּר.

שָׁמַע רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה אֶת זַעֲקוֹת אִשְׁתּוֹ וּמִהֵר לִלְחֹשׁ בְּאָזְנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ: "רַגְלֶיךָ קַלּוֹת. רוּץ מַהֵר אַחֲרֵי הָאִישׁ, הַשֵּׂג אוֹתוֹ וֶאֱמֹר לוֹ כִּי הַטַּבַּעַת נְתוּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה. מֵאָה אֲדֻמִּים שָׁוְיָהּ וְאַל יִמְכְּרֶהָ בְּפָחוֹת!"...

נָשָׂא מֹשֶׁה-לֵיְיבּ אֶת רַגְלָיו וְדָלַק אַחֲרֵי הַגַּנָּב. כְּשֶׁהִשִּׂיגוֹ, אָחַז בְּבִגְדּוֹ וְקָרָא לְתוֹךְ אָזְנוֹ אֶת שֶׁצִּוָּהוּ הָרַב.

בָּטוּחַ הָיָה הַגַּנָּב כִּי הִנֵּה יֹאחַז בּוֹ הָעֶלֶם הַצָּעִיר וְיִגְרֹר אוֹתוֹ אֶל בֵּית הָרַב תּוֹךְ חֲרָפוֹת וְגִדּוּפִים, וְהִנֵּה שׁוֹמֵעַ הוּא דְּבָרִים הֲפוּכִים לְגַמְרֵי! נָבוֹךְ וּמְבֻלְבָּל מִלְמֵל: "אִם כָּזֶה הוּא הָרַב, לֹא אָעֵז לָגַעַת בִּרְכוּשׁוֹ. הֲרֵינִי חוֹזֵר מִיָּד וּמֵשִׁיב לוֹ אֶת הַטַּבַּעַת".

אֲבָל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ הִבִּיט בָּאִישׁ, הִרְהֵר קַלּוֹת, וְאָמַר לוֹ: "טָעוּת בְּיָדְךָ. הָרַב לֹא יַחְזֹר בּוֹ מִדְּבָרָיו. הוּא לֹא יְקַבֵּל מִמְּךָ אֶת הַטַּבַּעַת. אִם לַעֲצָתִי תִּשְׁמַע, לֵךְ וּמְכֹר אֶת הַטַּבַּעַת. אַל תִּמְכֹּר אוֹתָהּ בְּפָחוֹת מִמֵּאָה אֲדֻמִּים. בַּכֶּסֶף קְנֵה תַּכְשִׁיטִים וּתְחַלְּקֵם לְכַלּוֹת יְתוֹמוֹת וַעֲנִיּוֹת. אָז תִּהְיֶה תְּשׁוּבָתְךָ מְקֻבֶּלֶת בַּשָּׁמַיִם וְגַם בְּעֵינֵי הָרַב"...

הַדְּבָרִים חָדְרוּ עָמֹק לְלִבּוֹ שֶׁל הַגַּנָּב הֶעָנִי. הוּא הֶחְלִיט לְהִתְנַעֵר מִדַּרְכּוֹ וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְאָכֵן עָשָׂה כַּעֲצַת מֹשֶׁה-לֵיְיבּ. לֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁאוֹתוֹ אָדָם שִׁנָּה אֶת דְּרָכָיו. הוּא הֵחֵל לְהִתְפַּרְנֵס מִיְּגִיעַ כַּפָּיו וְעַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן גָּמַל חֶסֶד עִם הַבְּרִיּוֹת.

מַעֲשֶׂה נֶאֱצָל זֶה שֶׁל רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה מִנִּיקֶלְשְׁבּוּרְגּ הָיָה לְמֹשֶׁה-לֵיְיבּ שִׁעוּר רִאשׁוֹן וְחָשׁוּב בְּאוֹרְחוֹתָיו. בַּד בְּבַד חָשַׂף לְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת גַּם אֶת טֹהַר לִבּוֹ שֶׁל הַנַּעַר הַיָּתוֹם, שֶׁלְּיָמִים גָּדַל הֵן בְּתוֹרָה וְהֵן בְּמִדּוֹת וּבַחֲסִידוּת וְנִתְפַּרְסֵם בָּעוֹלָם כַּצַּדִּיק רַבִּי מֹשֶׁה-לֵיְיבּ מִסַּאסוֹב.