פרשת השבוע - כי תשא

פרפראות לשבת

''ונתנו איש כופר נפשו לה''

רבנו יעקב בן אשר, ''בעל הטורים'' אומר שאת המילה ''ונתנו'' אפשר לקרוא ישר והפוך (מימין לשמאל ומשמאל לימין); לומר לך: כל מה שאדם נותן לצדקה, חוזר בסופו של דבר אליו ואינו חסר מאומה בשל קיום מצווה זו. (מתוך פרפראות לתורה)

ונתנו איש כפר נפשו וכו' (תשא ל-יב)

את המילה ונתנו אפשר לקרוא גם מהסוף להתחלה, והרמז בזה שבענין צדקה האדם צריך לתת בכל פעם ובכל זמן, כי עליו לדעת כי הממון שנמצא ברשותו אינו אלא רק בבחינת פקדון המופקד אצלו ואינו בטוח כלל, כי אינו שלו, וכמו שאמרו מדוע קוראים להם זוזים, שזזים מאחד לשני, ולכן יתמיד האדם במצות הצדקה, כי אם ימנע את עצמו ממצוה זו יכול הוא להביא את עצמו למידה זו, כי ה' משפיל אף מרומם, ואם אדם זוכה ומקיים מצוה צדקה אל יחשוב כי יחוסו לו ע"י כך, אלא אדרבא עשר בשביל שתתעשר, וכמו שאמרו מלח ממון חסר, ז"א אדם רוצה שממונו יתקיים אצלו יחסר, וממילא יעמוד לאורך ימים, כמו המלח המקיים את הבשר לאורך ימים, וזהו מלח ממון חסר, לכן אפשר לקרוא "ונתנו" מהסוף להתחלה ונקבל ונתנו כי חוזר אליו הממון למפרע (וידבר יוסף).

''זו יתנו... מחצית השקל בשקל הקדש'' – (א)

מדוע נצטווה משה לגבות מבני ישראל מחצית השקל ולא שקל שלם? התשובה היא שיש כוונה גדולה שטמונה בעניין זה. התורה באה לומר לכל אדם מישראל, שלעולם אינו מגיע לידי שלמות כשהוא בפני עצמו, אלא רק אחרי שמצרף עימו אדם אחר מישראל. כל אחד מבני ישראל נתן במפקד שנערך על ידיד משה רק ''מחצית השקל'', וכתוצאה מכך הצטרפו שתי נתינות של שני אנשים לשקל שלם. יותר מכך שום איש מישראל לא ידע מעולם מי הוא זה המצטרף אליו ומשלים את מחצית השקל שלו לשקל שלום. דבר זה מלמדנו, שהיהודי הפשוט ביותר בכוחו להשלים אף את הגדול שבישראל. (ב) ''בעל הטורים אומר המלה ''שקל'' עולה לגימטרייא של ''נפש'' (430). דבר זה מרמז שמתן שקל (או מטבע אחר) לצדקה מכפר על נפשר האדם ומציל את הנותן מכל רע. (ג) כותב כאן רש''י על פי המדרש: הראה לו (ה למשה) כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו: כזה יתנו! שואלים כמה מחכמי ישראל: מדוע הראה ה למשה מטבע של אש דווקא? הסביר זאת הצדיק רבי נחמן מברסלב: קיים צד שווה בין האש לבין הממון. האש היא בלא ספק אחד הדברים החשובים והחיוניים ביותר לאדם, ואין העולם יכול להתקיים בלעדיה; אך באותה אש מסוגל האדם להחריב עולם ומלואו. והוא הדין בממון: הוא לכל הדעות דבר חשוב ומועיל, אם יודעים לנהוג בו כראוי, אך באותה מידה טמונה בו סכנה גדולה – אם נופל לידיים שאינן טובות...(מתוך פרפראות לתורה)

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל (תשא ל-טו)

הנה יש לנו להבין מי הוא הנקרא עשיר ומי הוא הנקרא דל? מורגלים אנו לחשוב שאדם אשר צבר ממון רב הוא זה הנקרא עשיר. ואילו אדם שלא עלתה בידו כך הרי הוא עני. האם גם כך היא הסתכלות התורה?

להבנת הדברים נעיין בדברי המשנה באבות (ד א): "בן זומא אומר: איזהו עשיר? השמח בחלקו!" לכאורה, משנה זו צריכה ביאור גדול: איך אפשר לקרוא לאדם "עשיר" רק משום שהוא שמח בחלקו? אמנם שמחה יש לו אך לא עשירות!

מכאן אנו יכולים ללמוד יסוד גדול בהנהגת חיינו. העושר לא נקבע לפי מה שיש לאדם יותר ולפי מה שמקובל בעולם. העושר נקבע לפי מה שחסר לו פחות! כך צריכה להיות הסתכלותו של האדם על מידת עושרו. וכפי שראינו אצל יעקב אבינו ועשיו: יעקב אמר "יש לי כל" (בראשית לג יא) ואילו עשיו אמר: "יש לי רב" (בראשית לג ט) כלומר שזה עדיין לא מספיק לו יעקב אומר יש לי כל כלומר מאושר בחלקו ולא מחפש ורודף אחר ממון מי העשיר השמח בחלקו.

ידוע מאמר חז"ל (מד"ר קהלת א יג) "יש לו מנה רוצה מאתים כלומר, מטבעו של האדם אשר ככל שיש לו יותר כך גם יחסר לו יותר. אדם שיש לו מאתיים חסר לו ארבע מאות. וכן על זה הדרך ככל שכספו של האדם רב יותר כך יחסר לו יותר על כן ברור מדוע הוא אינו נקרא "עשיר".

מכאן ברורה המסקנה אדם שיש לו מאתיים ואינו מרגיש שחסר לו כסף נוסף הוא זה שייקרא עשיר. זו כוונת המשנה (אבות ד א) "איזו עשיר? השמח בחלקו! וכמו שנאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהילים קכח ב) "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". אדם השמח בחלקו לא יהיה לו טוב רק בעולם הזה אלא "וטוב לך בעולם הבא" משום שעיקר קילקול החיים בעולם הזה הוא בכך שאדם מתאווה לנכסים הרבה ומקנא במי שיש לו יותר, ובכך גורם רעה לעצמו ומביא עליו ועל משפחתו דאגות רבות שנאמר "מרבה נכסים מרבה דאגה" אבל אם טוב לו במה שיש לו ולא חסר לו מאומה אז הוא מלא אושר וחיים (אור דניאל).

"כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים'' (ל''ב, ט''ו).

מדוע היו הלוחות כתובים משני עבריהם?

סוחר נודע השכים פעם פתחו של רבי חיים אלעזר וקס, רבה של קליש, ושטח לפני בקשה מיוחדת במינה.

מורנו ורבנו! – קרא האיש בעיניים דומעות, הנני ידוע בציבור כאיש עתיר-נכסים; אך באחרונה הורע מצבי הכלכלי, וחרף עסקי המסועפים אני נמצא על סף פשיטת-רגל. שמא יורשה לי לעשות פעם אחת איזו אונאה מחוכמת בעסקה חשובה, שאני עומד לגמור בימים הקרובים, העשויה להעמידני מחדש על קרקע מוצק! השיב לו הרב בסבר-פנים חמורות: קרא-נא מה שכתוב בפרשת ''כי תישא'' על הלוחות, שמשה הוריד לישראל. נאמר בהם: "כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים'' (ל''ב, ט''ו). דבר זה בא לרמז לך, שלאיזה צד שלא תהפוך את הלוחות, יתבלט עליהם מיד הצו האלוקי: ''לא תגנוב!''... (מתוך פרפראות לתורה)

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (לב-יט)

ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו (מד"ר דברים ג,יא).

אם נתבונן במעשה העגל ובהלכותיו, נראה לכאורה דבר תמוה,כאשר הקב"ה אומר למשה "לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל" (לב,ז-ח).משה שומע את הדברים החמורים מפי הקב"ה המבקש לעשות בהם כליה-"ויחר אפי בהם ואכלם" (שם, לב,י),ומבקש מאתו "למה ה' יחרה אפך בעמך" (שם לב,יא). ומפליא הדבר שלא רואים אצל משה תגובה חריפה למשמע מעשה העגל,רק מאוחר יותר כאשר משה יורד מן ההר ורואה את העגל ואת המחולות, רק עז "וישלך מידיו את הלחות וישבר אותם תחת ההר" (שם לב,יט). לכאורה קשה מדוע לא שבר משה את הלוחות מיד? כאשר הוא שומע במרומים שבני ישראל עובדים ע"ז,מדוע מתמהמה מלשבור את הלוחות מיד? הרב אליהו שלזינגר שליט"א בספרו "אלה הדברים" מבאר את הדברים כך: מכאן אנו רואים שגדול כוח הראיה מכוח השמיעה,ואין לדון על סמך שמיעה אף אם היא באה מפי הקב"ה,שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".ידוע שהלוחות היו מורכבות משני חלקים,כדכתיב "שני לוחות אבנים" (שמות לד,א). לוח אחד היו בו מצוות בין אדם לחברו, ולוח שני היו בו מצוות בין אדם למקום,וכששמע משה רבנו שבנ"י חטאו במצוות שבין אדם למקום, עדיין לא שבר את הלוחות,כיוון שסבר שאם יקיימו את המצוות שבין אדם לחברו עדיין מצבם טוב, שכן לפחות הם מקיימים מצוות חשובות,אך כאשר ירד מן ההר וראה את המחולות כלומר חטאו מתוך שמחה ויתר מזו התברר לו שקמו לצחק ורקודים ולא מתוך אונס (לב,ו). ומפרש רש"י שעסקו בגילוי עריות ושפיכות דמים,שהן בעיקרן עבירות שבין אדם לחברו. אז ראה שאין עוד ערך לשני לוחות הברית,כיוון שבכך הם עברו על שני לוחות הברית. והבין שאין קיום של מצוות בין אדם לחברו ללא קיום מצוות שבין אדם למקומו. אין אלו שתי יחידות נפרדות ובנוסף שנהנים מטעם החטא כשראה את המחולות הבין שאלו הם חוטאים מתוך או ידיעה או חלישות הדעת כי על זה אפשר לעשות תשובה אלא הם נהנים מהחטא ע"ז ועל זה אין תשובה. גויים מקיימים מצוות שבין אדם לחברו שכן פרי השכל וההגיון המחייבים זאת. אבל אצל עם ישראל אין הדברים כן. אצלנו קיום המצוות שבין אדם לחברו הוא משום ציווי ה', ומי שאינו מחזיק במצוות של בן אדם למקום לא יכול לקיים את המצות שבין אדם לחברו,כי מקימן בגלל ההיגיון שבמצווה ולא בגלל ציווי ה' ועד מהרה ייכשל בהן כיון שאין יראת אלוקים בו. וזאת אנו רואים אצל עם ישראל בהיכשלם בע"ז, מכאן הייתה הדרך קצרה לעבירות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים, אשר מהוים את בסיס קיומו של העם היהודי, והעובר עליהם נחשב כאילו עובר על כל התורה כולה. אין מדובר כאן בחטא שאדם עבר ועליו לתקן, יש כאן שבירת מוסכמות, העבירה שנעשתה ע"י בני ישראל היא אינה בגדר "עוד עבירה" שעליה צריך תשובה. מדובר כאן בשבירת כללי המשחק וזו עבירה שיש לתת לה מענה מיידי,וכאשר ראה זאת משה בעיניו הבין שאי אפשר לתת להם את הלוחות, הם אינם ראוים ללוחות אלו ועל כן שיבר אותם. (אור דניאל).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ככלֹתו לדבר אתו" (לא/יח) - תנחומא: ככלתו כתיב. אמר רבי שמעון בן לקיש: אסור לתלמיד חכם להורות הלכה בצבור, עד שיהו דברי תורה עריבין על שומעיהם, ככלה הזו שהיא עריבה על בעלה ומתאוה להיות שומע את דבריה. ד"א: אמר רבי לוי אמר רבי שמעון בן לקיש: מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים (ע"כ). על פירוט כ"ד תכשיטים ראה ישע' פרק ג' וכן ראה גם פירוש רש"י, על הפסוק "ככלתו לדבר אתו". על הפסוק "ויבן ה' א-להים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה לו", מפרש בעה"ט: "ויבאה" בגי' כ"ד, שהקב"ה קשטה בכ"ד קשוטים ככלה שצריכה כ"ד קשוטים והביאה לו. ר' תנחומא [בר אבא] מגדולי חכמי האגדה והדרוש. חי בעיר אנטוכיא [ב"ר פי"ט ד'] ופעל כנראה בזמנו של רב אשי מהדור הששי לאמוראי בבל. תלמידו של ר' אבא הונא הכהן ב"ר אבין; "א"ר תנחומא בר ר' אבא אני שאלתי ולמדתי אותה לפני רבי אבא הונא הכהן ב"ר אבין..." [במ"ר ג']. מלומדים הוכיחו שס' 'מדרש תנחומא', התחבר ע"י תלמידיו. מובא גם בשם: אבא תנחומא [מדר"ת, פ"א-ק']. בירושלמי נזכר עשרות פעמים, ובמדרשים מאות פעמים, אך בבבלי נזכר פעם אחת בלבד [חולין נה]. מדרש תנחומא הודפס לראשונה בקושטא בשנת רפ"ב (1522 למנינם).

מב"י

סיפורים לשבת

א'

הרבי מסוכטשוב, הגאון רבי אברהם (בעל ה'אבני נזר'), היה בעיצומו של שיעור בתלמוד הירושלמי. עשרות תלמידים מילאו את בית-המדרש והקשיבו בריכוז להסבריו מלאי החריפות ושופעי הבקיאות.

לפתע השתתק רבי אברהם ושקע בהרהורים. זה לא היה אופייני לגאון, שנהג למסור את שיעוריו בשצף-קצף. כעבור דקה האירו פניו של הרבי באור מיוחד וקריאת התפעלות נפלטה מפיו.

טבעי היה כי הדבר יעורר את סקרנותם של התלמידים, אך הם לא העזו לשאול על כך את רבם. את החידה פתר בחלוף רגע רבי אברהם בעצמו.

"תלמידיי היקרים", פתח ואמר, "הנה זה עתה למדנו בגמרא על המקרה של רבי טרפון ואימו: האם טיילה בשבת בחצר ביתה ולפתע נקרע סנדלה. הניח רבי טרפון את כפות-ידיו תחת רגליה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. מוסיפה הגמרא ומספרת, כי פעם אחת חלה רבי טרפון, ובאו החכמים לבקרו. אמרה להם אימו, 'התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כיבוד יותר מדי', וסיפרה להם את המעשה בסנדל הקרוע. בתגובה ענו לה החכמים: 'אפילו הוא עושה כן אלף-אלפים, עדיין לחצי הכיבוד, שאמרה התורה, לא הגיע!'".

התלהטו פניו של רבי אברהם. "הייתכן?!", הגביה קולו, "אם דואגת פונה אל החכמים בבקשה להתפלל על בנה החולה, והיא מעוררת עליו זכות. האם לא ראוי כי החכמים יסכימו עמה ואף יחזקו את דבריה?! מדוע אפוא נהגו כפי שנהגו, ביטלו את דברי האם והמעיטו ממעשה בנה?!".

התלהבותו של רבי אברהם גברה והוא החל להתנועע מצד אל צד. "שמעו מעשה שאירע לי-עצמי", אמר במפתיע, סוטה לכאורה מדבריו הקודמים. "ובכן, עוד בהיותי סמוך על שולחן מורי וחותני הגדול, רבי מנחם-מענדל מקוצק, נפלתי פעם אחת למשכב והייתי שרוי באפיסת כוחות. בני הבית שלחו שליח מיוחד לאבי, רבה של ביאלה, שיבוא מיד לקוצק.

"אבי עזב מיד את כל ענייניו ונסע לבקרני. בהגיעו נודע לו, להפתעתו, כי חותני, הרבי מקוצק, לא התרגש כלל למשמע הידיעה על מחלתי ואף לא בא לראותני. הדבר הפליא מאוד את אבי. הוא אזר עוז, נכנס לחדרו המסוגר של הרבי ופרץ בבכי. 'רבי!', קרא, 'הפקדתי בידכם את בני היקר, נתתי אותו לכם לחתן, מתוך ביטחון כי תשגיחו עליו; ועתה שומע אני כי אפילו לא הלכתם לבקרו! האם יודע הרבי כי אברהמ'לה שלי רגיל לשבת ולהגות בתורה עשרים שעות ביממה?'...

"חותני הקשיב לאבי והפטיר: 'הלזה לימוד ייקרא?!'...

"אבי ידע לפני מי הוא עומד, בהכירו היטב את צדקותו וחריפותו של חותני, ויצא מהחדר שבור ורצוץ, בלי לספר לאיש את דברי הרבי.

"לאחר כמה ימים חלפה מחלתי, בדרך מהירה מהמצופה. רק כשהחלמתי לגמרי סיפר לי אבי על חילופי הדברים הסתומים בינו לבין חותני.

"ארבעים שנה שמרתי את הדברים בזיכרוני וככל שהתאמצתי לרדת לסוף דעת חותני, לא הצלחתי. הייתכן?!, שאלתי את עצמי, הייתי חולה מסוכן; אבי הזכירני לפני הרבי ולימד עליי זכות, על לימוד תורה עשרים שעות ביממה; בתורה נאמר 'כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים'; והנה חותני מבטל את התמדתי כלאחר-יד?!...".

רבי אברהם מסוכטשוב עשה אתנחתה קלה, ממתין שהדברים ייקלטו בלב השומעים. "והנה עתה", המשיך, "בלומדנו את סיפור הירושלמי על רבי טרפון ואמו, ותגובת החכמים כשביקשה להזכירו לפניהם לטובה - נתחוורו לי סוף-סוף גם דברי חותני.

"הקשיבו היטב ואסביר לכם: כל יהודי נשלח לעולם הזה כדי לתקן עניין מסויים. אם הוא מחסר משהו באותו עניין, מוכרח הוא להתגלגל פעם נוספת לעולם, ובגלגולו השני או השלישי עליו לתקן את שהחסיר קודם-לכן. כך מובא בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל.

"מניין לו לאדם כי נמצא הוא בגלגול וכי עליו לתקן עניין מסויים? התשובה היא שרואים לאיזו מצווה הוא משתוקק ביותר, ואז יודעים כי מצווה זו זקוקה לתיקונו. לפעמים פוגשים אדם המסור ונתון כל-כולו למצוות הצדקה - וזה סימן כי בא לעולם כדי לתקן מצווה זו, שאותה הזניח בגלגול קודם. כך גם מי שעוסק רבות בלימוד תורה ובכל מצווה אחרת.

"כשהשתבחה אימו של רבי טרפון בהידור המיוחד של בנה במצוות כיבוד אם, למדו החכמים מדבריה כי רבי טרפון בא לעולם לשם תיקון מצווה זו. על יסוד זה חשבו החכמים שאולי כבר תיקן את המצווה וממילא תם תפקידו בעולם והגיעה שעתו להסתלק. לפיכך אמרו החכמים לאימו של רבי טרפון, דעי כי אפילו למחצית מצוות כיבוד אם עדיין לא הגיע. בכך בעצם גזרו לו עוד שנות חיים.

"כך גם אבי, כשסיפר לחותני הקדוש על לימודי עשרים שעות ביממה, הבין מכך חותני כי באתי לעולם כדי לתקן עניין זה, שכפי הנראה קלקלתי בגלגול קודם. ואם-כן, לנוכח התמדתי הרבה, אפשר שכבר תיקנתי זאת ויכול אני להסתלק מהעולם! לכן ביטל חותני את דבריו באמרו, 'הלזה לימוד ייקרא?!'. בדיבור קצר זה חתך חותני את הדין כי טרם הגיעה יום-פקודתי"...

ב'

הָאִישׁ עָמַד לִפְנֵי הַצַּדִּיק רַבִּי מְנַחֵם-מֶענְדֶּל, 'הַשָּׂרָף' מִקּוֹצְק, וּבִכָּה אֶת מַצָּבוֹ הֶעָגוּם. פַּרְנָסָה אֵין לוֹ, אַךְ יְלָדִים רַבִּים יֵשׁ גַּם יֵשׁ, וּבְתוֹכָם שְׁתֵּי בָּנוֹת שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ לְפִרְקָן, וְאֵין לוֹ בַּמֶּה לְהַשִּׂיאָן.

פְּנִיּוֹת מִן הַסּוּג הַזֶּה הָיוּ נְדִירוֹת לְמַדַּי בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ הַקּוֹצְקָאִי, שֶׁלֹּא יִחֵס שׁוּם חֲשִׁיבוּת לְגַשְׁמִיּוּת וְהִתְרַכֵּז רַק בְּרוּחָנִיּוּת, אוּלָם לִבּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק נָמַס נֹכַח מְצוּקַת הָאִישׁ. חִישׁ-מַהֵר נָטַל פִּסַּת נְיָר וְרָשַׁם עָלֶיהָ בִּזְרִיזוּת הָאָפְיָנִית לוֹ דִּבְרֵי הַמְלָצָה שֶׁהֻפְנוּ לְאֶחָד מֵחֲסִידָיו.

כְּשֶׁיָּצָא הָאִישׁ מֵחַדְרוֹ שֶׁל 'הַשָּׂרָף', הִתְפַּעֲלוּ הַחֲסִידִים מִן הָאִגֶּרֶת. "רֵאשִׁית", אָמְרוּ לָאִישׁ, "אֵין זוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ לִרְשֹׁם אִגְּרוֹת מִסּוּג זֶה, בְּנוֹשְׂאֵי מָמוֹן. וְשֵׁנִית, הַיּוֹדֵעַ אַתָּה לְמִי מֻפְנֵית הָאִגֶּרֶת? אֶל הַגְּבִיר הָאַדִּיר ר' מֹשֶׁה-חַיִּים רוֹטֶנְבֶּרְג!"...

אַט-אַט הֵחֵל הָאִישׁ לִקְלֹט אֶת מַשְׁמָעוּת הָאִגֶּרֶת שֶׁבְּיָדָיו. הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ אָמְרוּ לוֹ בְּחִיּוּךְ, כִּי אִגֶּרֶת כָּזֹאת כָּמוֹהָ כְּעַרְבוּת בַּנְקָאִית. "אַתָּה כְּבָר יָכוֹל לִקְנוֹת בַּעֲבוּר בְּנוֹתֶיךָ אֶת כָּל צָרְכֵי הַחֲתֻנָּה וּלְהִתְחַיֵּב לִנְדוּנְיָה שְׁמֵנָה", שָׂמְחוּ עִמּוֹ הַחֲסִידִים.

שָׂמֵחַ וְטוֹב-לֵב יָצָא הָאִישׁ לְעֵבֶר עִירוֹ שֶׁל הַגְּבִיר. בְּמֹחוֹ כְּבָר תִּכְנֵן אֶת רְשִׁימַת הַקְּנִיּוֹת שֶׁיִּקְנֶה לִקְרַאת שׁוּבוֹ לְבֵיתוֹ. בְּדִמְיוֹנוֹ אַף תֵּאֵר אֶת עָצְמַת הַהַפְתָּעָה שֶׁל רַעְיָתוֹ וּבְנוֹתָיו לְמַרְאֵה הָעֲגָלָה הָעֲמוּסָה כָּל טוּב...

לְאַחַר כַּמָּה יְמֵי מַסָּע הִגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ. בְּחִיל וּבִרְעָדָה נָקַשׁ עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל הַגְּבִיר, כְּשֶׁבְּיָדוֹ הָאִגֶּרֶת הַיְּקָרָה.

"מָה רְצוֹנְךָ?" שְׁאָלוֹ הַשּׁוֹעֵר.

"אִגֶּרֶת בְּיָדִי אֶל הַגְּבִיר מֵאֵת הָרַבִּי, 'הַשָּׂרָף' מִקּוֹצְק", הֵשִׁיב. הַשּׁוֹעֵר נִבְלַע בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְשָׁב כַּעֲבֹר רֶגַע. הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וּבַעַל הָאִגֶּרֶת הֻזְמַן לְהִכָּנֵס פְּנִימָה. לִבּוֹ הָלַם בְּהִתְרַגְּשׁוּת. "אָכֵן, אִגַּרְתּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק פּוֹתַחַת שְׁעָרִים", אָמַר בְּלִבּוֹ. "בְּעוֹד רְגָעִים אֲחָדִים תִּפְתַּח גַּם אַרְנָקִים"...

"שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם", קָרָא הַגְּבִיר בְּהִכָּנְסוֹ לַטְּרַקְלִין. הוּא הוֹשִׁיט לְאוֹרְחוֹ יָד חַמָּה וְאוֹהֶדֶת. בְּלֹא לְהַכְבִּיר מִלִּים הִגִּישׁ הָאוֹרֵחַ לַגְּבִיר אֶת אִגֶּרֶת הַצַּדִּיק. ר' מֹשֶׁה-חַיִּים נָטַל אֶת הָאִגֶּרֶת וְרֶטֶט עָבַר בְּכָל גּוּפוֹ. הוּא הִזְדַּקֵּף מְלֹא קוֹמָתוֹ וְקָרָא אֶת תָּכְנָהּ בְּיִרְאַת כָּבוֹד.

לְאַחַר שֶׁקְּרָאָהּ פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ, הִפְטִיר: "אָה, לֹא בְּכָל יוֹם זוֹכֶה אֲנִי לְכָבוֹד כָּזֶה. אִגֶּרֶת מֵהָרַבִּי!". בְּאוֹמְרוֹ זֹאת הִגְנִיב מַבָּט לְעֵבֶר אוֹרְחוֹ, שֶׁעֵינָיו נָצְצוּ בִּבְרַק מְנַצְּחִים וְכָל חָזוּתוֹ אָמְרָה שְׂבִיעוּת-רָצוֹן.

"אוּלַי תִּסְעַד עִמִּי אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם?", הִצִּיעַ הַגְּבִיר לָאוֹרֵחַ. אֲבָל לָאִישׁ לֹא הָיְתָה סַבְלָנוּת. הוּא בָּא לְקַבֵּל אֶת הַכֶּסֶף וּלְהַתְחִיל בִּרְשִׁימַת הַקְּנִיּוֹת. "מְמַהֵר אָנֹכִי לְבֵיתִי", אָמַר בַּחֲצִי קְרִיצָה.

"אִם-כָּךְ, אֶתֵּן לְךָ מַטְבֵּעַ הָגוּן כְּהַמְלָצַת הָרַבִּי וְתוּכַל לָשׁוּב לְבֵיתְךָ", אָמַר הַגְּבִיר. הוּא יָצָא מֵהַטְּרַקְלִין וְשָׁב כַּעֲבֹר רֶגַע כְּשֶׁבְּיָדָיו מַטְבֵּעַ כֶּסֶף. לְמַרְאֵה הַמַּטְבֵּעַ כְּמוֹ שָׁקְעוּ עֵינֵי הָאִישׁ בְּחֹרֵיהֶן. הוּא בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו וְלֹא הָיָה יָכֹל. אַכְזָבָתוֹ הַמָּרָה חָנְקָה אֶת גְּרוֹנוֹ.

הוּא הוֹשִׁיט יָד רָפָה לִטֹּל אֶת הַמַּטְבֵּעַ וּבְרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת פָּסַע לְעֵבֶר הַדֶּלֶת. שׁוּב וָשׁוּב הִבִּיט כְּלֹא מַאֲמִין בְּמַטְבֵּעַ הַכֶּסֶף שֶׁבְּיָדָיו. בִּנְסִבּוֹת אֲחֵרוֹת זוֹ הָיְתָה נְדָבָה מְכֻבֶּדֶת בְּהֶחְלֵט, אֲבָל אַחֲרֵי הַתִּקְווֹת הָעֲצוּמוֹת שֶׁתָּלָה בָּאִגֶּרֶת וּבַגְּבִיר?!...

"וְכִי אֵין נוֹהֲגִים בִּמְקוֹמְכֶם לְהוֹדוֹת עַל מַתַּן נְדָבָה?", תָּמַהּ הַגְּבִיר, כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ כְּבָר עָמַד עַל מִפְתַּן הַחֶדֶר. הָאִישׁ מִלְמֵל מַשֶּׁהוּ שֶׁיָּכֹל הָיָה לְהִתְפָּרֵשׁ כְּתוֹדָה וּמִהֵר לְהִסְתַּלֵּק. מְבֻלְבָּל לְגַמְרֵי פָּסַע בִּצְעָדִים מְהִירִים, לְאָן שֶׁנְּשָׂאוּהוּ רַגְלָיו. מֵרֶגַע לְרֶגַע הֵאִיץ אֶת קֶצֶב הֲלִיכָתוֹ עַד שֶׁהֵחֵל לָרוּץ. רַק כְּשֶׁכְּבָר הָיָה מֵחוּץ לָעִיר, נֶעֱצַר.

הוּא הִתְיַשֵּׁב עַל גֶּזַע כָּרוּת בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ מִתְנַשֵּׁם וּמִתְנַשֵּׁף. מֵעֹמֶק לִבּוֹ הִתְפָּרֵץ בְּכִי שֶׁגָּבַר וְהָלַךְ. "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!", זָעַק, "סָבוּר הָיִיתִי כִּי מְצוּקַת בָּנַי וּבְנוֹתַי הִגִּיעָה אֵלֶיךָ. כָּעֵת נוֹכַחְתִּי כִּי אַךְ לָצוֹן חָמַדְתָּ עִמִּי. אוֹי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!".

שָׁעָה אֲרֻכָּה יָשַׁב כָּךְ, שָׁקוּעַ בְּבִכְיוֹ, וְלֹא שָׂם לֵב לָעֲגָלָה שֶׁהִתְקָרְבָה לְעֶבְרוֹ. פִּתְאוֹם הֵרִים אֶת עֵינָיו וּלְתַדְהֵמָתוֹ רָאָה אֶת הַגְּבִיר בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. הָעֲגָלָה הָיְתָה עֲמוּסָה לְעַיְּפָהּ בְּמִצְרְכֵי מָזוֹן וּבְגָדִים, לְצַד כָּרִים וּכְסָתוֹת וּשְׁאָר צָרְכֵי בַּיִת, וְהַגְּבִיר אַף הוֹשִׁיט לוֹ מַעֲטָפָה גְּדוּשָׁה שְׁטָרוֹת כֶּסֶף. כָּעֵת הָיָה הָאִישׁ מְבֻלְבָּל לְגַמְרֵי.

הַגְּבִיר הֵנִיחַ יָד רַכָּה עַל כְּתֵפוֹ. "הָבֵן-נָא", אָמַר. "כְּשֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת אִגֶּרֶת מוֹרִי וְרַבִּי, בָּרוּר הָיָה לִי כִּי אֲמַלֵּא אֶת כָּל צְרָכֶיךָ. אוּלָם הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּאֲרֶשֶׁת-פָּנֶיךָ וְהֵבַנְתִּי כִּי מִתּוֹךְ בִּטְחוֹנְךָ בִּנְדִיבוּת לִבִּי, שָׁכַחְתָּ כָּלִיל כִּי ה' יִתְבָּרֵךְ הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כּוֹחַ לַעֲשׂוֹת חַיִל. תַּחַת זֹאת הִשְׁלַכְתָּ אֶת יְהָבְךָ עַל בָּשָׂר-וָדָם.

"אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אֵיךְ אֶגְרֹם טוֹבָה וְרָעָה בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה מַמָּשׁ?! אֵיךְ אֶגְרֹם לִיהוּדִי לָלֶכֶת מֵעִמִּי, כְּשֶׁהוּא בָּטוּחַ שֶׁיְּשׁוּעָתוֹ בָּאָה לוֹ מֵאֵת בָּשָׂר-וָדָם?!

"לְפִיכָךְ נֶאֱלַצְתִּי לִנְהֹג עִמְּךָ כְּפִי שֶׁנָּהַגְתִּי, כְּדֵי שֶׁתַּשְׂכִּיל לְהָבִין כִּי 'טוֹב לַחֲסוֹת בַּה'''. עַכְשָׁו בָּטוּחַ אֲנִי לְלֹא כָּל סָפֵק כִּי בַּזְּמַן שֶׁחָלַף הָיָה סִפֵּק בְּיָדְךָ לְהִזָּכֵר בְּאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּלְהַשְׁלִיךְ עָלָיו אֶת יְהָבְךָ. יָכוֹל אֲנִי אֵפוֹא לְהַעֲנִיק לְךָ בְּלֵב שָׁקֵט כָּל שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לָתֵת לְךָ מִלְּכַתְּחִלָּה, וְעוֹד לְהוֹסִיף עַל כָּךְ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה".

ג'

בָּעֲיָרָה טֵיטְשׁ שֶׁבְּהוּנְגַרְיָה הִתְגּוֹרֵר הַגְּבִיר הַנּוֹדָע ר' צְבִי-הִירְשׁ וַיְס. הוּא הָיָה בְּעָלָיו שֶׁל בֵּית-חֲרֹשֶׁת עֲנָק לְחֹמֶץ מְלָאכוּתִי. עַד אָז נָהֲגוּ לְיַצֵּר חֹמֶץ טִבְעִי בִּלְבַד, מִשִּׁמְרֵי יַיִן וְכַדּוֹמֶה. כְּשֶׁנִּתְגַּלְּתָה הַדֶּרֶךְ לְיַצֵּר חֹמֶץ מְלָאכוּתִי, הָיָה ר' צְבִי-הִירְשׁ מֵהָרִאשׁוֹנִים לְאַמְּצָהּ.

עֲלוּת יִצּוּרוֹ שֶׁל חֹמֶץ מְלָאכוּתִי קְטַנָּה בְּהַרְבֵּה מֵעֲלוּת הַיִּצּוּר שֶׁל חֹמֶץ טִבְעִי. עֻבְדָּה זוֹ אִפְשְׁרָה כַּמּוּבָן לִמְכֹּר אֶת הַחֹמֶץ הַמְּלָאכוּתִי בִּמְחִיר נָמוּךְ יוֹתֵר. צַרְכָנִים רַבִּים הֵחֵלּוּ לַעֲבֹר מֵחֹמֶץ טִבְעִי, יָקָר, לְחֹמֶץ מְלָאכוּתִי, זוֹל. ר' צְבִי-הִירְשׁ שִׁוֵּק אֶת הַחֹמֶץ שֶׁיִּצֵּר בְּכָל רַחֲבֵי הוּנְגַרְיָה, וְשָׁלַט שְׁלִיטָה כִּמְעַט מְלֵאָה בְּשׁוּק הַחֹמֶץ.

עַל-אַף עָשְׁרוֹ הָרַב לֹא גָּבַהּ לִבּוֹ, וְהוּא הִתְהַלֵּךְ בֵּין הַבְּרִיּוֹת כְּשָׁוֶה בֵּין שָׁוִים. נוֹסַף עַל כָּךְ נִתְבָּרֵךְ בְּעַיִן טוֹבָה וּבְלֵב רָחָב, וְכָל גַּבָּאֵי הַצְּדָקָה הִכִּירוּ אֶת כְּתָבְתּוֹ. גַּם אֲנָשִׁים מִן הַשּׁוּרָה, שֶׁנִּקְלְעוּ לִמְצוּקָה כַּסְפִּית, הִתְדַּפְּקוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וְנֶעֶזְרוּ עַל-יָדוֹ בִּנְדִיבוּת.

אַךְ מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ קָמוּ לְר' צְבִי-הִירְשׁ אוֹיְבִים רַבִּים – סוֹחֲרֵי הַחֹמֶץ הַטִּבְעִי. אֵלֶּה חִפְּשׂוּ כָּל הָעֵת דֶּרֶךְ לְהַפְלִיל אֶת סוֹחֵר הַחֹמֶץ הַיְּהוּדִי וּלְסַלְּקוֹ מִן הַשּׁוּק. חִפְּשׂוּ וְגַם הִצְלִיחוּ.

עֶרֶב אֶחָד הִתְיַצְּבוּ שׁוֹטְרִים בְּבֵית הַגְּבִיר וּלְקָחוּהוּ לְמַעֲצָר. הַסִּבָּה – עֵדֻיּוֹת מְפֹרָטוֹת שֶׁנִּתְקַבְּלוּ בַּמִּשְׁטָרָה וּלְפִיהֶן בְּתַהֲלִיךְ יִצּוּר הַחֹמֶץ בְּמִפְעָלוֹ שֶׁל ר' צְבִי-הִירְשׁ, הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּחֹמֶר רָעִיל וּמְסֻכָּן. מוּבָן שֶׁזּוֹ הָיְתָה בְּדָיָה חַסְרַת-שַׁחַר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַמָּשׁ נִשְׁלְחָה פְּלֻגַּת שׁוֹטְרִים לִסְגֹּר אֶת שַׁעֲרֵי הַמִּפְעָל בְּמַנְעוּל וּבְרִיחַ, לְבַל יֻשְׁמְדוּ רְאָיוֹת.

בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל ר' צְבִי-הִירְשׁ שָׂכְרוּ אֶת שֵׁרוּתָיו שֶׁל עוֹרֵךְ-דִּין בָּכִיר, לְיַצְּגוֹ בֶּהָלִיךְ הַמִּשְׁפָּטִי הַצָּפוּי. עוֹרֵךְ-הַדִּין הִצִּיג לִפְנֵי בְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה שְׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת: אֶפְשָׁרוּת אַחַת הִיא שֶׁהַמִּשְׁפָּט יֵעָרֵךְ בְּבִירַת הַמָּחוֹז, שֶׁהָעֲיָרָה טֵיטְשׁ בִּתְחוּמוֹ. אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת, שֶׁהַמִּשְׁפָּט יֵעָרֵךְ בְּוִינָה.

לְכָל אַחַת מִשְׁתֵּי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת יִתְרוֹנוֹת וְחֶסְרוֹנוֹת. אִם יֵעָרֵךְ הַמִּשְׁפָּט בְּדֶרֶג מְחוֹזִי, לִפְנֵי שׁוֹפְטִים זוּטָרִים, יֵשׁ חֲשָׁשׁ רַב יוֹתֵר לְעֵרוּב שִׁקּוּלִים זָרִים, דֻּגְמַת שִׂנְאַת יְהוּדִים אוֹ הַשְׁפָּעָה שֶׁל דַּעַת-קָהָל עוֹיֶנֶת. כְּנֶגֶד זֹאת, גְּדוֹלָה הָאֶפְשָׁרוּת לְשַׁחֵד אֶת הַמַּעֲרֶכֶת וּלְהַשִּׂיג בַּמִּשְׁפָּט תּוֹצָאָה רְצוּיָה.

לְעֻמַּת זֹאת, אִם יִהְיֶה הַמִּשְׁפָּט בְּוִינָה, בְּנִהוּל שׁוֹפְטִים בְּכִירִים, יֵשׁ סִכּוּי גָּדוֹל יוֹתֵר שֶׁהַמִּשְׁפָּט יִהְיֶה עִנְיָנִי וְצוֹדֵק. אֶלָּא שֶׁאֵין כִּמְעַט דֶּרֶךְ לְהַשְׁפִּיעַ עַל תּוֹצְאוֹתָיו"...

הַשְּׁאֵלָה הָיְתָה כִּבְדַת-אַחֲרָיוּת וְרַעְיָתוֹ שֶׁל ר' צְבִי-הִירְשׁ הֶחְלִיטָה לָצֵאת לְבֶעלְז (שֶׁבְּגָלִיצְיָה), כְּדֵי לִשְׁאֹל אֶת פִּי הַצַּדִּיק רַבִּי יִשָׂשׂכָר-דֹּב. כַּעֲבֹר יוֹמַיִם מַתִּישִׁים שֶׁל נְסִיעָה בָּרַכָּבוֹת הַמְּהִירוֹת, הִגִּיעָה הָאִשָּׁה לְבֵית הָרַבִּי.

נִרְגֶּשֶׁת וּבוֹכִיָּה סִפְּרָה לָרַבִּי עַל הָעֲלִילָה שֶׁטָּפְלוּ הַמִּתְחָרִים הַגּוֹיִים עַל בַּעֲלָהּ. לְאַחַר מִכֵּן פֵּרְטָה לְפָנָיו אֶת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁהִצִּיג עוֹרֵךְ-הַדִּין, וּבִקְּשָׁה אֶת הַכְרָעַת הָרַבִּי – הֵיכָן כְּדַאי לְבַקֵּשׁ שֶׁיֵּעָרֵךְ הַמִּשְׁפָּט, בְּעִיר-הַמָּחוֹז אוֹ בְּוִינָה.

"אֵינֶנִּי תּוֹמֵךְ כְּלָל בְּמִשְׁפָּט", הִפְטִיר הַצַּדִּיק בִּקְצָרָה, וְסִמֵּן לַגַּבַּאי לְהַכְנִיס פְּנִימָה אֶת הַבָּא בַּתּוֹר.

יָצְאָה הָאִשָּׁה מֵחֲדַר הַצַּדִּיק, נְבוֹכָה וּמְבֻלְבֶּלֶת. חָזְרָה לְטֵיטְשׁ, הִזְמִינָה אֶת בְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה וְאֶת עוֹרֵךְ-הַדִּין וְצִטְּטָה בְּאָזְנֵיהֶם אֶת תְּשׁוּבָתוֹ הַקְּצָרָה שֶׁל הָרַבִּי. הַנּוֹכְחִים הִבִּיטוּ בָּהּ בְּתִמָּהוֹן רַב. וְכִי לְשֵׁם כָּךְ נָסְעָה דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה כָּל-כָּךְ?! הַשְּׁאֵלָה הָיְתָה הֵיכָן לַעֲרֹךְ אֶת הַמִּשְׁפָּט, וְעַל כָּךְ לֹא נִתְּנָה שׁוּם תְּשׁוּבָה!

לְאַחַר בְּחִינַת הַדְּבָרִים הִגִּיעוּ הַכֹּל לְמַסְקָנָה כִּי הָאִשָּׁה, בְּרֹב הִתְרַגְּשׁוּתָהּ, לֹא שָׁמְעָה אוֹ לֹא הֵבִינָה כָּרָאוּי אֶת דִּבְרֵי הָרַבִּי. לְפִיכָךְ, הֻחְלַט, תִּסַּע שׁוּב אֶל הַצַּדִּיק, וּבַפַּעַם הַזֹּאת תַּעֲשֶׂה מַאֲמָץ מְיֻחָד לַחְזֹר וּבְיָדָהּ תְּשׁוּבָה מְפֹרֶטֶת וּבְרוּרָה יוֹתֵר.

כַּעֲבֹר יוֹמַיִם הִגִּיעָה בַּשֵּׁנִית לְבֶעלְז. קֹדֶם שֶׁנִּכְנְסָה שׁוּב לְחַדְרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק, הֶחְלִיטָה לִכְלֹא אֶת רִגְשׁוֹתֶיהָ וּלְדַבֵּר אֶל הָרַבִּי בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּבְהִירָה, לְמַעַן יֵיטִיב הַצַּדִּיק לְהָבִינָהּ. כְּמוֹ-כֵן הָיְתָה נְחוּשָׁה הַחְלָטָתָהּ לְהַקְשִׁיב הֵיטֵב לִתְשׁוּבָתוֹ וְאַף לְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּרִים בְּמִדַּת הַצֹּרֶךְ.

לְאַחַר שֶׁנִּכְנְסָה פְּנִימָה וְסִיְּמָה לְהַרְצוֹת אֶת דְּבָרֶיהָ, פָּנָה הָרַבִּי אֶל הַגַּבַּאי שֶׁעָמַד לְיָדוֹ וְאָמַר בְּנִימַת קְפֵּדָה: "מַה הִיא חוֹשֶׁבֶת לָהּ, כִּי אֲנִי כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁבְּעֶזְרַת כַּמָּה מַטְבְּעוֹת אֶפְשָׁר לְבַלְבֵּל אֶת מוֹחָם וּלְשַׁנּוֹת אֶת דַּעְתָּם?! הֲלוֹא כְּבָר גִּלִּיתִי אֶת דַּעְתִּי וְאָמַרְתִּי כִּי אֵינֶנִּי דּוֹגֵל כְּלָל בְּמִשְׁפָּט!".

בְּשׁוּבָהּ לְבֵיתָהּ סִפְּרָה הָאִשָּׁה לִבְנֵי-מִשְׁפַּחְתָּהּ אֶת שֶׁהָיָה אֵצֶל הָרַבִּי. כָּעֵת הֵבִינוּ הַכֹּל כִּי אֵין מְדֻבָּר כָּאן בְּאִי-הֲבָנָה, אֶלָּא זוֹ תְּשׁוּבַת הַצַּדִּיק וְאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ.

בֵּינְתַיִם הוֹסִיפוּ הָעִנְיָנִים לְהִתְגַּלְגֵּל, וּכְבָר נִקְבְּעוּ הַמָּקוֹם וְהַמּוֹעֵד לַמִּשְׁפָּט.

זְמַן-מָה לִפְנֵי פְּתִיחַת הַמִּשְׁפָּט שָׁלְחָה הַתְּבִיעָה חוֹקְרִים לְחַפֵּשׂ חִפּוּשׂ בְּמַחְסְנֵי הַמִּפְעָל, כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת הֶחֳמָרִים הָרְעִילִים הַמְּעֹרָבִים בְּיִצּוּר הַחֹמֶץ, שֶׁעֲלֵיהֶם עָמְדוּ עֵדֵי הַתְּבִיעָה לְהָעִיד.

בָּדְקוּ הַחוֹקְרִים כָּל פִּנָּה בַּמִּפְעָל, הָפְכוּ כָּל אֶבֶן, הֵזִיזוּ כָּל מְכוֹנָה – אַךְ כָּל זֵכֶר לַחֹמֶר הָרָעִיל לֹא נִמְצָא. בּוֹ-בַּמָּקוֹם נִתְבַּטֵּל הַמִּשְׁפָּט וְר' צְבִי-הִירְשׁ יָצָא לְחֵרוּת.

רַק אָז הֵבִינוּ הַכֹּל אֶת תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הָרַבִּי, שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּרוּחַ-הַקֹּדֶשׁ – "אֵינֶנִּי דּוֹגֵל כְּלָל בְּמִשְׁפָּט".

ד'

אַחַד הַמַּגִּידִים הַמְּפֻרְסָמִים הָיָה הַמַּגִּיד מִקֶּלְם. הוּא נָהַג לִנְדֹּד בֵּין הֶעָרִים וְהָעֲיָרוֹת וּלְעוֹרֵר אֶת לֵב יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אַחַת הֶעָרִים שֶׁנָּהַג לִפְקֹד מִדֵּי פַּעַם הָיְתָה מוֹגִילוֹב. הַשְׁפָּעָתוֹ עַל בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה שָׁם הָיְתָה רַבָּה. בִּזְכוּת דְּרָשׁוֹתָיו וּפְעֻלּוֹתָיו בָּעִיר, נוֹסְדוּ בָּהּ שִׁעוּרִים קְבוּעִים בְּסִפְרֵי מוּסָר וַהֲלָכָה. אַנְשֵׁי מְלָאכָה וְעוֹבְדֵי-כַּפַּיִם נַעֲשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן בְּקִיאִים בִּסְפָרִים כְּ'חוֹבַת הַלְּבָבוֹת', 'מְסִלַּת יְשָׁרִים' וּבְסִפְרֵי הֲלָכָה.

הַהַעֲרָכָה כְּלַפֵּי הַמַּגִּיד הָיְתָה כֹּה גְּדוֹלָה, שֶׁכָּל אֵימַת שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לָעִיר, הָיוּ בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה עוֹזְבִים אֶת מְלַאכְתָם וְרָצִים לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו.

פַּעַם אַחַת, כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַמַּגִּיד בָּעִיר, בָּא אֵלָיו חַקְלַאי יְהוּדִי תּוֹשַׁב הַמָּקוֹם וְהֶעֱלָה לְפָנָיו בְּעָיָה. לִדְבָרָיו, עֲשִׁירֵי הָעִיר אָכֵן נוֹתְנִים צְדָקָה בְּעַיִן יָפָה, וְהָעֲנִיִּים וְהַנִּזְקָקִים מְקַבְּלִים אֶת צָרְכֵיהֶם, אוּלָם בְּנֵי הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי, בַּעֲלֵי-מְלָאכָה וְחַקְלָאִים כְּמוֹתוֹ, נִקְלָעִים לֹא אַחַת לִקְשָׁיִים כַּלְכָּלִיִּים.

"אֵינֶנּוּ רוֹצִים לְקַבֵּל צְדָקָה, חָלִילָה, אֶלָּא הַלְוָאָה. בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים רַבִּים יֵשׁ לָנוּ הוֹצָאוֹת רַבּוֹת, וְאֶת הַשָּׂכָר לַעֲמָלֵנוּ אֲנַחְנוּ רוֹאִים רַק בִּתְקוּפַת הָאָסִיף הַבָּאָה. כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת תְּקוּפַת הַבֵּינַיִם אָנוּ נִזְקָקִים לְהַלְוָאָה, וְאֵין מִמִּי לְקַבְּלָהּ", טָעַן הָאִישׁ.

עַל-פִּי חֻקֵּי הַיָּמִים הָהֵם, כְּדֵי לִפְתֹּחַ קֻפַּת-מִלְוֶה כָּזֹאת, הֶכְרֵחַ הָיָה שֶׁיִּמָּצְאוּ בָּהּ לְפָחוֹת חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים רוּבָּל. אַנְשֵׁי הָעִיר הֵחֵלּוּ לְיַסֵּד קֶרֶן כָּזֹאת, אֲבָל הַסְּכוּם שֶׁהִתְאַסֵּף הָיָה רָחוֹק מֵהַסְּכוּם הַנִּדְרָשׁ.

"כַּמָּה כֶּסֶף כְּבָר יֵשׁ בַּקֻּפָּה?", הִתְעַנְיֵן הַמַּגִּיד.

"אַלְפַּיִם רוּבָּל", הֵשִׁיב הָאִישׁ. הַמַּגִּיד הִבְטִיחַ לַעֲשׂוֹת כְּמֵיטַב יְכָלְתּוֹ.

מִיָּד הֵחֵל הַמַּגִּיד לִבְדֹּק מִי מִתּוֹשָׁבֵי הָעִיר מְסֻגָּל לְהַשְׁלִים אֶת הַסְּכוּם הֶחָסֵר. הַבֵּרוּר הִפְנָה אוֹתוֹ אֶל ר' יְשַׁעְיָה שׁוֹר. ר' יְשַׁעְיָה הָיָה אִישׁ בָּא-בַּיָּמִים, תַּלְמִיד-חָכָם וְעָשִׁיר מֻפְלָג.

ר' יְשַׁעְיָה הֵשִׁיב בִּשְׁלִילָה. הָאֱמֶת הִיא שֶׁלֹּא הָיָה קַמְצָן כְּלָל וּכְלָל. לְהֶפֶךְ, מַרְבִּיתָם שֶׁל אַלְפַּיִם הָרוּבָּלִים שֶׁכְּבָר הָיוּ בַּקֻּפָּה נִתְרְמוּ עַל-יָדוֹ. טַעֲנָתוֹ הָיְתָה, כִּי גַּם אֲחֵרִים צְרִיכִים לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמִּצְוָה.

כַּאֲשֶׁר הַמַּגִּיד נִסָּה לְהַפְצִיר בּוֹ טָעַן ר' יְשַׁעְיָה, כִּי בְּצַוָּאָתוֹ כְּבָר הִנְחִיל הוֹן רַב לְמַטְּרוֹת צְדָקָה וּבָהֶן גַּם לְקֻפַּת הַגְּמַ"ח. "כְּבָר נָתַתִּי אֶת חֶלְקִי", הִבְהִיר, "אָנָּא הַנִּיחוּנִי לְנַפְשִׁי".

לְר' יְשַׁעְיָה שׁוֹר הָיָה בֵּית-מִדְרָשׁ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁבּוֹ לֹא נִתְּנָה דְּרִיסַת-רֶגֶל לְדַרְשָׁנִים וּלְמַגִּידִים. הַמַּגִּיד מִקֶּלְם הֶחְלִיט שֶׁהַדֶּרֶךְ לְשַׁכְנֵעַ אֶת ר' יְשַׁעְיָה עוֹבֶרֶת עַל-יְדֵי דְּרָשָׁה בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ. הוּא נֶעֱזַר בַּסַּנְדְּלָר, שֶׁבְּדִיּוּק בְּאוֹתָם יָמִים תָּפַר נַעֲלַיִם לַגְּבִיר, וְזֶה הִצְלִיחַ לְשַׁכְנְעוֹ לְהַזְמִין אֶת הַמַּגִּיד לִדְרֹשׁ בְּאֹפֶן חַד-פַּעֲמִי בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ.

אֶת דְּרָשָׁתוֹ פָּתַח הַמַּגִּיד מִקֶּלְם בְּצִטּוּט פָּסוּק מִסֵּפֶר יְשַׁעְיָהוּ – "שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה". הַמַּגִּיד הִקְשָׁה: "אִם רְחוֹקִים הֵם מִצְּדָקָה, כֵּיצַד סָבוּר הַנָּבִיא כִּי יַאֲזִינוּ לִדְבָרָיו?".

וּמִיָּד הֵשִׁיב: "אֶלָּא מְדֻבָּר בִּנְדִיבִים שֶׁכָּל יְמֵיהֶם פָּתְחוּ אֶת יָדָם לִצְדָקָה, אַךְ בְּשָׁלָב כָּלְשֶׁהוּ בְּחַיֵּיהֶם הֵם עַצְמָם מִתְרַחֲקִים מִמֶּנָּה!".

אַחַר-כָּךְ פָּתַח הַמַּגִּיד וְתֵאֵר דִּיּוּן הַנֶּעֱרָךְ בַּשָּׁמַיִם. תֵּאוּרוֹ הָיָה חַי כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁכָּל הַנּוֹכְחִים בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ חָשׁוּ כְּאִלּוּ הַוִּכּוּחַ מִתְנַהֵל מוּל עֵינֵיהֶם:

נוֹשֵׂא הַדִּיּוּן הָיָה מְצוּקָתָם שֶׁל הַחַקְלָאִים וּבַעֲלֵי-הַמְּלָאכָה בְּמוֹגִילוֹב, שֶׁנִּזְקָקִים לְקַבָּלַת הַלְוָאָה בְּעֵת הַצֹּרֶךְ וְאֵין יָדָם מַשֶּׁגֶת לְהָקִים קֶרֶן מַתְאִימָה.

הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל, מְגִנָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵבִיא לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד אֶת הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים, אֲשֶׁר הָגוּ בַּתּוֹרָה וְעָסְקוּ בִּמְלָאכָה. הַתַּנָּא הַקָּשִׁישׁ שַׁמַּאי, וּבְיָדוֹ כַּף סַיָּדִים וּפֶלֶס. בֶּן-הַפְּלֻגְּתָּא שֶׁלּוֹ, הִלֵּל הַנָּשִׂיא, וּבְיָדוֹ הַגַּרְזֶן לַחֲטִיבַת עֵצִים. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר וְרַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא הַבּוּרְסְקַאי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יִצְחָק הַנַּפָּחִים. גַּם אַבָּא זִמְרָא הַחַיָּט בָּא. וְכֻלָּם מַמְלִיצִים טוֹב עַל חַבְרֵיהֶם לְמַטָּה – בַּעֲלֵי הַמְּלָאכָה מִמּוֹגִילוֹב, הַהוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם, בְּדֶרֶךְ הַמְּלָאכָה, הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר.

הַמַּגִּיד סוֹקֵר אֶת הַקָּהָל וְנוֹכָח כִּי ר' יְשַׁעְיָה הַגְּבִיר מְרֻתָּק לַדְּבָרִים. הוּא מַמְשִׁיךְ בִּדְבָרָיו:

"מִתְיַצֵּב הַמְּקַטְרֵג וְאוֹמֵר: בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה בְּמוֹגִילוֹב הֵם אָכֵן יְהוּדִים תְּמִימִים וְיִשְׁרֵי-דֶּרֶךְ, אֲבָל הֵיכָן הֵם הָעֲשִׁירִים שֶׁבְּיָדָם לָתֵת אֶת שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים הָרוּבָּלִים הַחֲסֵרִים וְאֵינָם נוֹתְנִים?.

"בְּאוֹתוֹ רֶגַע מִתְפָּרֵץ לַמָּקוֹם מַלְאַךְ-הַמָּוֶת. 'רַק תְּנוּ לִי רְשׁוּת וּמִיָּד אֶפְתֹּר אֶת הַבְּעָיָה', הוּא מְבַקֵּשׁ. 'עוֹד הַלַּיְלָה אָבִיא לְכָאן אֶת נִשְׁמָתוֹ שֶׁל יְהוּדִי יָשִׁישׁ וְרַב-נְכָסִים הַמִּתְגּוֹרֵר בְּמוֹגִילוֹב, וְכָךְ יֻשַּׂג הַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּצַוָּאָתוֹ הִקְדִּישׁ מָמוֹן רַב לִצְדָקָה וְלִגְמִילוּת-חֲסָדִים'".

קוֹל בְּכִי חָנוּק נִשְׁמַע בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ. זֶה הָיָה קוֹלוֹ שֶׁל ר' יְשַׁעְיָה, שֶׁהֵבִין הֵיטֵב לְמִי מְכֻוָּנִים דִּבְרֵי הַמַּגִּיד.

בְּנִימָה רַכָּה וּמְלַטֶּפֶת פָּנָה הַמַּגִּיד אֶל ר' יְשַׁעְיָה וְאָמַר: "יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי רְחַב-לֵב אַתָּה וְכִי בִּימֵי חַיֶּיךָ הִפְרַשְׁתָּ מָמוֹן רַב לִצְדָקָה. לָמָּה לְחַכּוֹת לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן. עֲשֵׂה אֶת הַמִּצְוָה הַיּוֹם, בְּעוֹדְךָ חַי, מֵרְצוֹנְךָ הַטּוֹב!".

כְּשֶׁדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת עַל לְחָיָיו קָם ר' יְשַׁעְיָה וְהִבְטִיחַ קֳבָל עַם וְעֵדָה לְהַעֲבִיר מִיָּד אֶת שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי הָרוּבָּלִים לְקֻפַּת הַגְּמַ"ח שֶׁל בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה בְּמוֹגִילוֹב. כָּךְ קָם וְהָיָה הַגְּמַ"ח.