פרשת השבוע - שמות

פרפראות לשבת

''הבאים מצרימה את יעקב'' (א - א)

בני ישראל עשויים להחזיק מעמד בגלות אך ורק כאשר הם נדבקים במידתו של יעקב אבינו, שהיה עניו ושפל רוח, (קטונתי מכל החסידים), מנע עצמו מלהתגרות בעשו אחיו ובתמימות היה יושב באהלה של תורה (איש תם יושב אהלים) - כי אז השכינה שרויה אתם בגלות ושומרת על קיומם.

ואילו כאשר אין בני ישראל הולכים בדרכי יעקב אבינו, כי אם שואפים רק להדמות אל הגויים, לחקות את מעשייהם, לחיות כמותם חיי מותרות והוללות, לעזוב את התורה ולנקוט בדרכיו ושיטותיו של עשו - אז הם הולכים ונשפלים יותר ויותר וכל קיומם נכרך בקשיים מרובים. (פרדס יוסף)

''ובני ישראל פרו וישרצו'' (א - ז)

דרש רבי עקיבא, כי בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים. מה עשו? כשהלכו לשאוב מים היה הקב''ה מזמן להן דגים קטנים כדי מחצית הכד. היו מבשלות קדירה של דגים וקדירה של חמין והיו מביאות לבעליהן בשדה. שם היו מעודדות אותם בדברי ניחומים, מרחצות אותם ומגישות לפניהם אכילה ושתיה. וכשהיתה מגעת שעתן ללדת, היו יוצאות לשדה ויולדות תחת עץ-תפוח. אז היה הקב''ה שולח להן מלאך מן השמים, שהיה רוחץ הילדים, חותלם בחיתולים, ומניק אותם דבש ושמן.

כאשר בני ישראל היו מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והעינויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל, - הרי דווקא הנשים היו מביאות עמן עידוד ועוררו בבעליהן רצון-קיום וחדוות-חיים. על-אף התנאים הקשים והגרועים ביותר הוסיפו לנהל את חיי - המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. הן לא נקטו בשיטות האפיקורסיות, כי בימי רעה ומצוקה יש למעט בילודה ככל האפשר, אלא שמו מבטחן ותקוותן בהשם-יתברך, כי ביכולתו לפרנס על-ידי מלאכיו שלא כדרך הטבע ולהציל את ילדי עמו אפילו כאשר חורשים מענית על גבם... זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו את הגאולה. (אבני אזל)

''ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף'' (א - ח)

אילו היה יודע ומכיר את יוסף, את עברו ופרשת חייו, כי אז היה לומד לקח מזה, שדוקא כל האמצעים שהופעלו כדי להביא עליו רעה, הן ע''י האחים והן ע''י פוטיפר - הם היו הדרכים אשר הובילוהו אל פסגת ההצלחה והגדולה, וממילא היה חושש לענות ולהציק ליהודים, פן יגרום על ידי כך לגאולתם ועלייתם לגדולה. (אמרי אש להה''ק מגומבין ז''ל)

יוסף הינו סמל הקדושה, הצניעות והבריחה מתאוות מגונות. כל זמן שמצוי אצל ישראל כוחו של יוסף הצדיק אין כל רעה יכולה לבוא עליהם. ''אשר לא ידע את יוסף'' - כאשר חדלים לדעת מדתו זו של יוסף, אזי מתחדשות כל הגזירות. (לפי שפת אמת)

''הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו'' (א - ט, י)

לו - למושיען של ישראל (רש''י)

תמיד קם לו לעם ישראל מנהיג, המעודד ומחזק אותם בכל עת צרה, מאמץ את לבם ורוחם בדברים ועצות בכל שעת משבר, אינו מניחם להתרפות באמונתם בזמן של נסיונות, ובכך הוא מושיעם.

דבר זה ידוע להם לשונאי ישראל שבכל הדורות, ולפיכך זוממים הם תמיד מחשבות רעות כנגד המנהיג והמושיע היהודי, כיצד לבטל את השפעתו על העם היהודי וכך להחלישו ולהכריעו כליל.

מספרת לנו התורה, כי פרעה גם הוא אמר כך: ''הנה, עם בני ישראל'' - הנה בזה טמון סוד שלמותו של עם ישראל - ''רב ועצום'' - שתמיד מצוי להם מנהיג חזק, רב עצום, אשר נותן להם עוז ועצמה לעמוד בעת צרה ומצוקה. לפיכך ''הבה נתחכמה לו'' - ''למושיען של ישראל''... (נועם מגדים)

''ויעש להם בתים'' (א - כא)

''בית'' פירושו בית-אבא, נקודת-מרכז. אדם מישראל שמוסר את נפשו בעד מצווה, נעשית אישיותו לנקודת-מרכז, לבית, שממנו מוקרנות קרני הכיסופים, ההתלהבות והקדושה של המצוה, על אחרים הבאים אתו במגע. למשל, אדם מישראל המוסר נפשו בעד אהבת-השם - הריהו נעשה ''בית'' של אהבת-השם, ואם בעד יראת-השם - הריהו נעשה ''בית'' של יראת-השם. וזוהי איפוא כוונת הפסוק: כיון שיראו המילדות את האלוקים ומסרו את נפשן בעד יראה זו - ''ויעש להם ביתם'' - עשה אותן השם-יתברך לבתים של יראה, לנקודות-מרכז שמהן הוקרנה יראת-שמים על כל כלל ישראל. (דגל מחנה אפרים)

''וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי'' (ב - א)

בת לוי זוהי יוכבד, שכבר היתה אז בת מאה ושלושים שנה, ואף על פי כן חזרה לנעוריה וילדה את משה.

ברם, למה מסופר מעשה זה כלאחר יד, על אף היותו תופעה בלתי טבעית, בעוד אשר התורה מדגישה בהרחבה את פרשת הולדתו של יצחק בתור נס מופלא, בזמן ששרה היתה בת תשעים שנה בלבד?

הסביר המגיד מדובנה דבר זה עפ''י משל: שני אביונים נזדמנו יחד בדרך והיו משוחחים על אודות עיר אחת, שבה קיבצו נדבות. אחד דיבר בשבחם של בני העיר שהם בעלי צדקה ונדיבי לב, ואילו השני צווח ואמר, שהם קמצנים מושבעים וכי לא השיג אצלם מאומה. לבסוף נתברר, כי הראשון ביקר בעיר בחג הפורים, בעת שהכל נותנים מתנות לאביונים, ואין פלא איפוא שקיבל נדבות ניכרות. ואילו השני ביקר שם באחד מימות החול האפורים ואמנם לא קיבל מאומה. הוא הדבר גם כאן במצרים. כאשר כל עצם הילודה היה נס ופלא, שכן נשי ישראל היו ממליטות ששה ילדים בבת אחת וכולם היו בריאים ושלמים - לא היה ממילא משום חידוש מיוחד בזה שיוכבד ילדה בן בגיל מאה ושלושים שנה. ואילו בזמנו של אברהם היה עולם כמנהגו נוהג ובלידתו של יצחק בגיל תשעים היה משום חידוש עצום...

''ותרא אותו כי טוב הוא'' (ב - ב)

איתא במדרש, ''כי טוב'' כלומר, שנולד מהול.

שכן ''טוב'' בתורה פירושו - שלם ותמים ללא פגם, ואילו ''רע'' פירושו פגום, בעל מום. (ראה בפרשת בחוקותי: ''לא יבקר בין טוב לרע'' - מפרשת הגמרא: ''בין תם לבעל מום''). תמים ללא פגם יכול להיות רק אדם מהול, כפי שאמרה תורה אצל אברהם אבינו: ''התהלך לפני והיה תמים'', ונאמר על כך במדרש, כי לפני המילה היה אברהם בעל מום ורק לאחרי המילה נעשה תמים. ואם, איפוא, נאמר אצל משה רבנו עם היוולדו: ''כי טוב הוא'', הרי למדים אנו מזה שהוא נולד מהול - שלם ותמים... (ברכת שאול)

''ותרד בת פרעה'' (ב - ה)

התורה אינה מזכירה את שמה של בת פרעה, ואילו בדברי הימים א' (ד-יח) מוזכר שמה: ''בתיה''. חכמינו אמרו, כי השם ''בתיה'' ניתן לה רק לאחר מכן, כאות תודה על הצילה את משה. וכך אמר לה הקב''ה, את קראת לבני משה, הריני קורא לך בתי - בתיה.

ברם, מצינו במדרש כי עוד במצרים היו קוראים לה ''בתיה'', שכן אמרו דתן ואבירם למשה: אף שטוען אתה כי בנה של בתיה אתה, אינך אלא בנה של יוכבד.

אלא באמת קרא אותה פרעה , אשר ראה עצמו כאליל, בשם ''בתיה'', שבלשון מיצרית פירושו: בת אלוקים, וכך קראוה גם דתן ואבירם. אולם, התורה לא רצתה לתת לבת פרעה תואר אלקי ולפיכך אמרה ''בת פרעה'' במקום ''בת- י-ה''. אבל לאחר מכן, כאשר נטשה את אלילי אביה והצילה את משה, חזרה התורה לקרוא לה ''בתיה'', שכן מעתה איננה מתייחסת עוד אל פרעה, כי על ידי מעשיה הטובים נעשתה לבת א-ל חי. (אבני אזל)

''אכן נודע הדבר'' (ב - יד)

תחילה לא הבין משה, על שום מה סובלים בני ישראל בגלות יותר מעמים אחרים; ואילו עתה, משנוכח לראות ביניהם רכילויות, מחלוקת ולשון הרע, כבר היטיב להבין עד כדי כך, שאפילו שאל: ''וכי אוציא את בני ישראל'' - משום איזו זכות ראויים הם בני ישראל להיגאל? מסתבר איפוא, כי בגלל לשון הרע, מחלוקת ורכילות, מתבטלות כל הזכויות. (שפת אמת)

''איש מצרי הצילנו מיד הרועים'' (ב - יט)

נאמר על כך במדרש: ''הוא עברי ולבושו מצרי''. מאחר שהיה לבוש כמצרי אמרו עליו: ''איש מצרי''.

בעת שממשלת הצר ברוסיה גזרה גזירה נגד התלבושת היהודית, וצדיקי הדור עשו כל מיני השתדלויות כדי לבטל הגזירה הזאת, שאל משכיל יהודי בעל השפעה להרבי הזקן מוורקי הרה''ק ר' יצחק ז''ל: מה לכם מרעישים כל כך עולמות? הלא משה רבנו גם הוא היה לבוש כמצרי? השיב לו על כך הרבי מוורקי ז''ל ואמר: ראה משה רבנו, כי יתרו מבקש להשיא את בתו רק לאיש עברי, אלא שהיה חושש מפני אומות העולם; התלבש מפני המדיינים, אשר יחשבוהו למצרי. דבר זה אפשר לעשותו רק במקרה מסויים, כדי להערים על המדיינים, אבל ללבוש מלבושי נכרים באורח קבוע - זה אסור ליהודי. לפיכך מברכים אנו כל יום: ''אוזר ישראל בגבורה'' ו''עוטר ישראל בתפארה'' - אומר הב''ח - כדי להודות להשם-יתברך על אשר הבדילנו מן הגויים אשר סביבנו במלבושינו המיוחדים.

''וימת מלך מצרים'' (ב - כג)

אמרו חכמינו, שלא מת ממש אלא נעשה מצורע. שהרי הכתוב מכנהו כאן בשם ''מלך'', ואם כן אין לפרש כפשוטו שהוא מת ממש, לפי שבמותו איננו קרוי עוד מלך, ככתוב: ''אין שלטון ביום המות''... (הגאון מוילנה)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהי-ם" - א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: בשכר שלש זכה לשלש: בשכר "ויסתר משה פניו" - זכה לקלסתר פנים, בשכר "כי ירא" - זכה ל"וייראו מגשת אליו" (שמ' לד/ל), בשכר "מהביט" - זכה ל"ותמונת ה' יביט" (ברכות ז). רבי הושעיא רבה אמר: יפה עשה משה שהסתיר פניו. אמר לו הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה, בלא אכילה ושתיה ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר (שמ' לד/כט) "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה: בשעה שנגלה הקב"ה על משה, טירון היה משה לנבואה. אמר הקב"ה: אם נגלה אני עליו בקול גדול - אני מבעיתו, בקול נמוך - בוסר [מבזה] הוא על הנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה: הנני, מה אבא מבקש? אמר הקב"ה: איני אביך, אלא אלהי אביך. בפתוי באתי אליך, כדי שלא תתירא... שמח משה ואמר: הא אבא נמנה עם האבות, ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחלה (שמ"ר ג). "ויאמר עוד אלהי-ם אל משה כה תאמר לבני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם" - לך ואמור להם בשמי, שהוא מידת רחמים בו אני מתנהג עמהם, בזכות אבותם, ותדע שעל אבות אברהם יצחק ויעקב אני אומר... כששמע משה שלא הזכיר אביו כשם שעשה בתחלה, אמר לפניו: רבונו של עולם יש חוטאים בשאוֹל [שמא בין ובין ח"ו עמרם חטא]? אמר לו: לאו. אמר לפניו: בתחילה אמרת שמך על אבי ועכשיו סילקת אותו? אמר לו: בתחלה פיתוי פתיתי אותך, מכאן ואילך דברי אמת אני מדבר עמך. "זה שמי לעלם" - חסר וא"ו שלא יהגה אדם את השם באותיותיו י"ה ו- ו"ה, "וזה זכרי לדור דור" - שאין אומר אותו אלא בכינוי באותיות א-ד-נ-י (שמ"ר ג).

מב"י

סיפורים לשבת

א'

בית-העלמין היהודי שבעיירה רדושיץ בפולין חרב כמעט לגמרי. המקום נזנח ונהרס עם השנים, ואדמתו נותרה זרועה בשרידי מצבות נתוצות. בטבורו של בית-העלמין נשתמרה מצבה אחת, שבשנים האחרונות אף הוקם מעליה 'אוהל', כנהוג בקברי צדיקים. זה מקום קבורת הצדיק רבי יששכר-דוב, הלוא הוא 'הסבא הקדוש' מרדושיץ. אלפי חסידים ומעריצים היו לרבי יששכר-דוב, שהתפרסם ברוח-קודשו ובמופתים המופלאים שחולל. אחד המופתים קשור בבית-עלמין זה עצמו.

יום אחד התייצבו ראשי הקהילה ברדושיץ לפני רבי יששכר-דוב, והתלוננו שקהילה מכובדת כשלהם אין לה בית-עלמין משלה, וכל מתיה נקברים בעיירה סמוכה. "ומדוע אינכם מקדשים חלקה ומקימים בית-עלמין ברדושיץ?", תהה הצדיק.

"יש מקום מסויים בפאתי רדושיץ, הראוי למטרה זו, אך אדמתו שייכת לפריץ, והלה – שונא יהודים מושבע – מסרב בתוקף למוכרה לנו, אפילו בעבור סכום הגבוה בהרבה מערכה האמיתי", השיבו ראשי הקהילה.

התעטף רבי יששכר-דוב בהרהורים. "אכן, הצדק עמכם", אמר לבסוף, "אף אני סבור כי הגיעה העת להקים בית-עלמין בפאתי רדושיץ, כדי שלא ניאלץ עוד לטלטל את מתינו ולפגוע בכבודם. אם יסכים הפריץ למכור את הקרקע – מוטב; ואם לאו – יעשה זאת על-כורחו", חתם ולא הוסיף.

ימים אחדים לאחר מכן יצא הפריץ, בלוויית בני משפחתו, לטיול במרכבת-הצב המפוארת שלו. בכוונתו היה לבקר באחוזותיו שבתוך רדושיץ ושמחוצה לה. בהגיעם לפאתי רדושיץ נתקעה המרכבה בביצה גדולה, שנוצרה באותו שטח שראשי הקהילה ביקשו לקנות ולהקים עליו בית-עלמין.

איכרי הסביבה – גויים ולהבדיל יהודים – שביקשו למצוא חן בעיני הפריץ, אצו-רצו לסייע לו ולמשפחתו להיחלץ מן הביצה. הביצה הייתה עמוקה וטובענית במיוחד, והאיכרים חששו להיכנס לתוכה, פן ישקעו בה אף הם.

ניסו אפוא האיכרים למשות את העגלה ויושביה מהביצה, בכל מיני פעולות ממרחק. השליכו חבלים ארוכים שבקצותיהם פלצורים ומשכו בכל כוחם; הטילו אל הביצה קרשים שטוחים ורחבים, כדי לסייע לסוסים הרתומים למרכבה להציב את רגליהם על בסיס מוצק. דבר לא הועיל.

יושבי המרכבה לא יכלו לקפוץ אל מחוצה לה, שכן היו טובעים בוודאות. הפריץ ובני משפחתו החלו אט-אט לשקוע באדמת הביצה, עם מרכבתם וצמד סוסיהם. בשלב מסויים היה ברור שאם לא יחולצו בתוך שעה קצרה, סופם להיקבר עם הסוסים בעיסת הבוץ והמים.

דווקא איכר גוי העז להעלות רעיון לא-שגרתי. "לא-הרחק מכאן מתגורר הרבי הקדוש של היהודים, הידוע כעושה נפלאות; אלך לבקש את עזרתו", קרא אל הפריץ, ספק מודיע ספק שואל.

עווית של סלידה חלפה על פני הפריץ. אפילו בשעה הקשה הזו לא היה יכול להתגבר על שנאתו ליהודים. אבל הרצון לחיות גבר על שנאתו. "רוץ אליו!", קרא הפריץ בגרון ניחר ובנימת השלמה. האיכר וכמה מחבריו רצו לביתו של רבי יששכר-דוב. במילים מבוהלות תיארו באוזני הצדיק את מצבם הנואש של הפריץ ומשפחתו.

רבי יששכר-דוב לא נגרר אחר התרגשותם של האיכרים. הוא נטל דף נייר, אחז בעט וכתב: "הריני מתחייב בזאת למכור את המישור הפתוח שבפאתי ראדושיץ, שבו אני נמצא כעת, לקהילה היהודית, לשם הקמת בית-עלמין".

"מצאו דרך למסור לידי הפריץ את שטר ההתחייבות הזה", אמר לאיכרים הנרגשים. "אימרו לו כי עליו לחתום על השטר. רק לאחר שיעשה זאת – ייוושע, בעזרת ה'".

כשחזרו האיכרים אל הפריץ כבר היו כל ארבעת גלגלי המרכבה שקועים לגמרי בביצה. הפריץ ובני משפחתו נופפו לעברם בתנועות נואשות. לפריץ לא הייתה ברירה אלא לחתום על שטר ההתחייבות שהוגש לו בשם הצדיק.

וראה זה פלא, לפתע כאילו כוח אדיר ננסך ברגליהם, הצליחו הסוסים להתקדם תוך ביסוס בביצה ולגרור אחריהם את המרכבה. בתוך דקות אחדות עמדה מרכבת-הצב המטונפת על אדמה קשה ויציבה. הטיול המתוכנן לאחוזות בוטל והפריץ ומשפחתו שבו לביתם.

בהזדמנות הראשונה בא הפריץ לביתו של רבי יששכר-דוב, להודות לו על הצלת חייו וחיי משפחתו. "יודע אני כי זה היה עונש משמים, וכי משום שמנעתי מכם להקים שם בית-קברות כמעט שנקברנו שם אני, אשתי וילדיי", התוודה בהכנעה.

הפריץ עמד בהתחייבותו ואף יותר מזה. את השטח שיועד להקמת בית-עלמין העניק הפריץ לבני הקהילה חינם אין-כסף. מאותו יום שינה הפריץ את טעמו, ומשונא-ישראל מובהק נהפך לידיד ואוהב, שסייע ליהודים בכל הזדמנות אפשרית

ב'

הַצַּדִּיק רַבִּי יִצְחָק מִוּוֹרְקָה נוֹדַע בְּמִדַּת הַסַּבְלָנוּת הָעֲצוּמָה שֶׁלּוֹ. מֵעוֹלָם לֹא נִתְפַּס בְּכַעַס, וְאַף לֹא בְּאָבָק שֶׁל כַּעַס. פַּעַם אַחַת, בְּשֶׁבְתוֹ עִם חֲסִידָיו, סִפֵּר לָהֶם כֵּיצַד אִמֵּץ לְעַצְמוֹ מִדָּה זוֹ.

הַדָּבָר הָיָה בַּיָּמִים שֶׁר' יִצְחָק הָיָה אַבְרֵךְ צָעִיר, זְמַן-מָה לְאַחַר נִשּׂוּאָיו. הוּא הִתְגּוֹרֵר בָּעֲיָרָה ז'וּרִיק וְנִסְמַךְ עַל שֻׁלְחַן חוֹתְנוֹ. אוּלָם כְּשֶׁהֵחֵל לְבַלּוֹת פִּרְקֵי-זְמַן אֲרֻכִּים מִדַּי, לְטַעֲמוֹ שֶׁל חוֹתְנוֹ, בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבּוֹ, רַבִּי דָּוִד מִלֶּלוֹב, הֶחְלִיט הַחוֹתֵן לְהַפְסִיק אֶת הַתְּמִיכָה בַּחֲתָנוֹ. לְעֻמַּת זֹאת, רַעְיָתוֹ הָיְתָה שְׁלֵמָה עִם כָּל מַעֲשָׂיו. הִיא הֶעֱרִיכָה אֶת בַּעֲלָהּ וְכִבְּדָה אֶת רְצוֹנוֹ.

בְּהֶעְדֵּר תְּמִיכַת הַחוֹתֵן, בָּאָה יְשׁוּעַת הַפַּרְנָסָה מִמָּקוֹר אַחֵר. ר' יִצְחָק זָכָה בְּרִשָּׁיוֹן מֶמְשַׁלְתִּי לְאַסְפָּקַת טָבָּק בְּכָל הָאֵזוֹר. רַעְיָתוֹ הִיא שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ אֶת נִהוּל הָעֵסֶק הַמְּסֹעָף, וּבְכָךְ אִפְשְׁרָה לְבַעֲלָהּ לִשְׁקֹד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְלַחְסוֹת מֵעֵת לְעֵת בְּצֵל רַבּוֹ בְּלֶלוֹב.

יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט הַצַּדִּיק מִלֶּלוֹב כִּי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁתַּלְמִידוֹ, ר' יִצְחָק, יִסַּע עִמּוֹ אֶל רַבּוֹ, הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין. נָסְעוּ הָרַבִּי וְתַלְמִידוֹ לְלוּבְּלִין. בְּהַגִּיעָם לְשָׁם נִכְנְסוּ יַחְדָּו לָתֵת שָׁלוֹם לָרַבִּי.

הַחוֹזֶה הֶחְלִיף כַּמָּה מִלִּים עִם תַּלְמִידוֹ הַוָּתִיק, רַבִּי דָּוִד, וּלְאַחַר מִכֵּן נָתַן מַבָּט בּוֹחֵן בָּאַבְרֵךְ הַצָּעִיר שֶׁלְּפָנָיו. וּפִתְאוֹם אָמַר לוֹ: "אִם תֻּצַּע לְךָ מִשְׂרַת מְלַמְּדוּת, אַל תִּדְחֶה אוֹתָהּ". ר' יִצְחָק בָּא בִּמְבוּכָה. הוּא לֹא בִּקֵּשׁ עֵצָה בַּנּוֹשֵׂא וְגַם לֹא בְּרָכָה לְפַרְנָסָה. עִסְקֵי הַטָּבָּק פָּרְחוּ וְשִׂגְשְׂגוּ בְּנִהוּלָהּ שֶׁל רַעְיָתוֹ, וּפַרְנָסַת בֵּיתוֹ הָיְתָה בְּכָבוֹד וּבְשֶׁפַע.

לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מֵחֲדַר הָרַבִּי, הֵחֵלּוּ הַשְּׁנַיִם דָּנִים בַּעֲצָתוֹ הַמַּפְתִּיעָה שֶׁל הָרַבִּי. עוֹדָם מְדַבְּרִים, נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם יְהוּדִי כַּפְרִי. "סִלְחוּ לִי רַבּוֹתַי", אָמַר. "מִתְגּוֹרֵר אֲנִי בִּכְפָר לְיַד טָארִנְיגְרָד, וּבָאתִי לְחַפֵּשׂ 'מְלַמֵּד' לִשְׁנֵי יְלָדַי. מוּכָן אֲנִי לְשַׁלֵּם מֵרֹאשׁ אַרְבָּעִים אֲדֻמִּים לְשָׁנָה שְׁלֵמָה".

ר' יִצְחָק וְרַבִּי דָּוִד הִבִּיטוּ בַּכַּפְרִי מִשְׁתּוֹמְמִים. כָּעֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר סָפֵק בְּלִבּוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק, שֶׁרָאָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדְּבָרִים אוֹת מִשָּׁמַיִם. מִיָּד הִסְכִּים לַהַצָּעָה. הוּא קִבֵּל מֵהַכַּפְרִי אֶת אַרְבָּעִים הָאֲדֻמִּים וּשְׁלָחָם לְרַעְיָתוֹ בְּצֵרוּף מִכְתָּב, שֶׁבּוֹ גּוֹלֵל אֶת סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה. בַּמִּכְתָּב צִיֵּן הֵיכָן יִשְׁהֶה בַּשָּׁנָה הַקְּרוֹבָה.

בַּיָּמִים הָהֵם הִתְנַהֲלָה הַמִּלְחָמָה בֵּין צִבְאוֹת נָפּוֹלְיוֹן לְצִבְאוֹת רוּסְיָה. הָרוּסִים נָחֲלוּ תְּבוּסָה וְנָסוֹגוּ לְאָחוֹר. מַסְלוּל נְסִיגָתָם כָּלַל גַּם אֶת ז'וּרִיק, שֶׁנּוֹתְרָה מֻפְקֶרֶת לִצְּבָא הַכּוֹבֵשׁ. יוֹם לִפְנֵי פְּלִישַׁת הַצָּרְפָתִים בָּרְחוּ מִמֶּנָּה כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ, מִקְּצָתָם לִמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים וּמִקְּצָתָם אֶל הַיַּעַר. כְּשֶׁהִגִּיעוּ הַכּוֹבְשִׁים לָעֲיָרָה, מָצְאוּ אוֹתָהּ רֵיקָה מֵאָדָם.

הַחַיָּלִים לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַשְׁחִית הַרְבֵּה, שֶׁכֵּן לְמָחֳרָת נִצְטַוּוּ לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכָּם, אֲבָל דַּוְקָא בֵּיתוֹ וַחֲנוּתוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק נִזּוֹקוּ קָשׁוֹת. לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלְּתָה הַכַּמּוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל טָבָּק שֶׁאֻחְסְנָה שָׁם, נָהֲרוּ אֶל הַבַּיִת כָּל הַחַיָּלִים שֶׁפָּשְׁטוּ עַל הָעֲיָרָה. הֵם נָטְלוּ אֶת כָּל מְלַאי הַטָּבָּק, שֶׁעֶרְכּוֹ הָיָה רַב, וְאַגַּב כָּךְ זָרְעוּ הֶרֶס בְּכָל הַבַּיִת.

כְּשֶׁשָּׁבָה רַעְיָתוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק לְבֵיתָהּ, חָשְׁכוּ עֵינֶיהָ. בֵּיתָהּ נֶהֱרַס וּמַטֵּה לַחֲמָהּ נִשְׁבַּר. לְמָחֳרָת הִגִּיעַ שָׁלִיחַ וּבְיָדָיו הַמִּכְתָּב שֶׁשָּׁלַח בַּעֲלָהּ. הִיא פָּתְחָה אֶת הַמַּעֲטָפָה וְנִדְהֲמָה לִמְצֹא בָּהּ אַרְבָּעִים אֲדֻמִּים. לְאַחַר שֶׁקָּרְאָה אֶת הַמִּכְתָּב וְהֵבִינָה אֶת הַנְּסִבּוֹת, יָדְעָה שֶׁרוּחַ ה' הָיְתָה עִם הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין.

לְלַמֵּד אֶת שְׁנֵי בָּנָיו שֶׁל הַכַּפְרִי – לֹא הָיְתָה מְלָאכָה קַלָּה. מוֹחָם הָיָה אָטוּם לִקְלִיטַת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. לְאַחַר זְמַן הֶחְלִיט ר' יִצְחָק לִפְתֹּחַ כָּל יוֹם לִמּוּדִים בִּתְפִלָּה מְיֻחֶדֶת לְמַעַנָם. וְאָמְנָם הַדָּבָר הוֹעִיל. אַט-אַט נִפְתַּח מוֹחָם וְהֵם הֵחֵלּוּ לִקְלֹט וּלְהָבִין.

הַחַיִּים בַּכְּפָר הַנִּדָּח הָיוּ קָשִׁים לְר' יִצְחָק. אָמְנָם מְלַאכְתוֹ הוֹתִירָה לוֹ דֵּי זְמַן פָּנוּי, לְלִמּוּד תּוֹרָה וְלַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, אֲבָל הַהִמָּצְאוּת בֵּין הַכַּפְרִיִּים הַפְּשׁוּטִים וְהַתְּפִלָּה בְּחֶבְרָתָם לֹא נָעֲמוּ לוֹ. לֹא אַחַת פָּרְצוּ בֵּין הַכַּפְרִיִּים מְרִיבוֹת וְר' יִצְחָק נֶאֱלַץ לְהִתְעָרֵב וּלְפַשֵּׁר בֵּינֵיהֶם. כָּל אֵלֶּה הֵעִיקוּ עָלָיו מְאוֹד.

הַשָּׁנָה נִסְתַּיְּמָה. לִפְנֵי שׁוּבוֹ לְבֵיתוֹ, הֶחְלִיט לִנְסֹעַ אֶל הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת בִּרְכָּתוֹ לְהֶמְשֵׁךְ דַּרְכּוֹ. הַצַּדִּיק קִבְּלוֹ בַּחֲבִיבוּת רַבָּה. "אֱמֹר-נָא לִי, אִיצִיקְ'ל, חִדּוּשׁ כָּלְשֶׁהוּ שֶׁלָּמַדְתָּ בַּכְּפָר", פָּנָה אֵלָיו.

ר' יִצְחָק חָשַׁב וְחָשַׁב וְלֹא יָדַע מָה לְהָשִׁיב. "הַאִם יִתָּכֵן שֶׁחָיִיתָ שָׁנָה שְׁלֵמָה בֵּין יְהוּדִים וְלֹא לָמַדְתָּ מֵהֶם דָּבָר?", תָּמַהּ הַחוֹזֶה.

ר' יִצְחָק אִמֵּץ אֶת זִכְרוֹנוֹ. לְבַסּוֹף אָמַר בְּהִסּוּס: "בִּמְרִיבָה אַחַת בֵּין הַכַּפְרִיִּים, שֶׁהָיִיתִי עֵד לָהּ, גָּאָה זַעֲמוֹ שֶׁל אַחַד הַנִּצִּים עַד שֶׁנָּפַל מִתְעַלֵּף. אַחַד הַנּוֹכְחִים, אֲשֶׁר כְּפִי הַנִּרְאֶה זָכַר פְּסוּקִים שֶׁלָּמַד בְּיַלְדוּתוֹ, אָמַר: זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק 'וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב' – אִם רוֹאֶה אַתָּה אֶת הַמְּנוּחָה וְאַתָּה חָפֵץ בָּהּ, 'וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל' – מֻכְרָח אַתָּה לִקְנוֹת אֶת מִדַּת הַסַּבְלָנוּת; שֶׁאִם לֹא-כֵּן, עָלוּל אַתָּה לִכְעֹס וְלִרְתֹּחַ עַד כְּדֵי אָבְדַּן חוּשִׁים וְסַכָּנַת-נְפָשׁוֹת"...

ר' יִצְחָק חִיֵּךְ חִיּוּךְ קָלוּשׁ שֶׁל מְבוּכָה וְהִמְתִּין לִתְגוּבַת הַצַּדִּיק. "אָה!", קָרָא הַחוֹזֶה בְּהִתְפַּעֲלוּת וּבְפָנִים מְאִירוֹת. "מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּאַמְתַּחְתְּךָ וּבִקַּשְׁתָּ לְהַעֲלִימָהּ מִמֶּנִּי?! הֲלוֹא דְּבָרִים שֶׁל מַמָּשׁ דִּבֵּר הַכַּפְרִי!"...

"מֵאוֹתוֹ יוֹם אִמַּצְתִּי לִי אֶת אִמְרָתוֹ שֶׁל הַכַּפְרִי", סִכֵּם הַצַּדִּיק מִוּוֹרְקָה אֶת סִפּוּרוֹ. "אוֹ-אָז הֵבַנְתִּי, כִּי לֹא רַק בִּשְׁבִיל פַּרְנָסַת בֵּיתִי שְׁלָחַנִי הַחוֹזֶה לַכְּפָר הַנִּדָּח, אֶלָּא גַּם בַּעֲבוּרִי וּלְתִקּוּן נִשְׁמָתִי".

ג'

זֶה הָיָה בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת שֶׁל אֶחָד מִיְּמֵי נִיסָן בִּשְׁנַת תרנ"ז. עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל ר' לֵיְבְּל כֹּהֵן, מִגַּבָּאֵי 'כּוֹלֵל מִינְסְק' בִּירוּשָׁלַיִם, הִתְדַּפֵּק אִישׁ הַדֹּאַר וּבְיָדוֹ מִבְרָק בָּהוּל. נֻסַּח הַמִּבְרָק הָיָה קָצָר, כְּדַרְכָּם שֶׁל מִבְרָקִים: "הַרְבּוּ תְּפִלָּה עַל הָעֶלֶם אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ בֶּן מוּשְׁקָה".

מָה אֵרַע לוֹ לְאוֹתוֹ עֶלֶם – לֹא נוֹדַע. אֶת זֶהוּתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה רַק לְנַחֵשׁ, עַל-פִּי זֶהוּת שׁוֹלֵחַ הַמִּבְרָק, ר' בָּרוּךְ זְלִידוֹבִיץ מִמִּינְסְק. ר' בָּרוּךְ שִׁמֵּשׁ נְשִׂיא 'כּוֹלֵל מִינְסְק', וּמִכֵּיוָן שֶׁבֵּן בְּשֵׁם בָּרוּךְ לֹא יָכֹל הָיָה לִהְיוֹת לוֹ, הָיָה אֶפְשָׁר לְהָנִיחַ כִּי מְדֻבָּר בְּאֶחָד מִקְּרוֹבָיו אוֹ מְקֹרָבָיו.

בְּאוֹתָן שָׁנִים הִתְקַיְּמוּ בְּנֵי הַיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן בִּירוּשָׁלַיִם בִּזְכוּת נְדִיבוּת-לִבָּם שֶׁל יְהוּדִים עֲשִׁירִים מִחוּץ-לָאָרֶץ. אֵלֶּה רָאוּ לְעַצְמָם זְכוּת וְכָבוֹד לְהַחְזִיק אֶת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. הַכְּסָפִים נֶאֶסְפוּ וְחֻלְּקוּ עַל-פִּי זִקָּה קְהִלָּתִית. אֵלֶּה הַ'כּוֹלְלִים': 'כּוֹלֵל גָּלִיצְיָה', 'כּוֹלֵל מִינְסְק' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

ר' לֵיְבּ כֹּהֵן מִהֵר אֶל בֵּית יְדִידוֹ, ר' נַפְתָּלִי פָּרוּשׁ. בְּתוֹךְ שָׁעָה קַלָּה אִרְגְּנוּ הַשְּׁנַיִם מִנְיָן שֶׁל אַנְשֵׁי צוּרָה, שֶׁפָּנוּ לְעֵבֶר הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְשָׁם הָיְתָה הַשָּׁעָה קְרוֹבָה לַחֲצוֹת הַלַּיְלָה. שָׁעָה אֲרֻכָּה הֶעֱתִירוּ הַמִּתְפַּלְּלִים תְּחִנָּה לְמַעַן אוֹתוֹ אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ בֶּן מוּשְׁקָה, בְּלֹא שֶׁיֵּדְעוּ מָה טִיבָהּ שֶׁל צָרָתוֹ.

יָמִים אֲחָדִים אַחַר-כָּךְ הִתְבַּשֵּׂר ר' לֵיְבּ כֹּהֵן בְּמִבְרָק נוֹסָף כִּי הַתְּפִלָּה הִתְקַבְּלָה וְהַגְּזֵרָה הִתְבַּטְּלָה. וַעֲדַיִן לֹא נוֹדַע מָה אֵרַע לוֹ לְאוֹתוֹ אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ וּמֵאֵיזוֹ צָרָה נֶחְלַץ.

כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ יָמִים הִגִּיעַ מִכְתָּב אָרֹךְ מִגַּבַּאי הַכּוֹלֵל בְּמִינְסְק, הַגָּאוֹן ר' נַפְתָּלִי מַשְׂכִּיל-לְאֵיתָן, שֶׁסִּפֵּר אֶת כָּל דְּבַר הַמַּעֲשֶׂה:

הַצָּעִיר אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הוּא בְּנוֹ יְחִידוֹ שֶׁל ר' הִירְשְׁל זְלִידוֹבִיץ, בֶּן מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל ר' בָּרוּךְ זְלִידוֹבִיץ, וּגְבִיר נִכְבָּד בִּזְכוּת עַצְמוֹ. לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים נִפְטַר ר' הִירְשְׁל בַּחֲטָף מִדַּלֶּקֶת רֵאוֹת וְהוֹתִיר אַחֲרָיו בֵּן שֶׁזָּכָה פִּתְאוֹם בִּירֻשָּׁה נִכְבָּדָה.

הַכֶּסֶף הָרַב שֶׁהוֹתִיר הָאָב סִחְרֵר אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֶלֶם הַצָּעִיר. בִּמְהִירוּת הֵחֵל לִפְרֹק מֵעָלָיו עֹל תּוֹרָה וְיִרְאַת-שָׁמַיִם. לֹא הוֹעִילוּ כָּל תַּחֲנוּנֶיהָ שֶׁל הָאֵם הָאַלְמָנָה. כְּמֻכֶּה סַנְוֵרִים, הִפְנָה לָהּ בְּנָהּ יְחִידָהּ עֹרֶף. עָזַב אֶת הַבַּיִת לְטוֹבַת אַחַת הַדִּירוֹת שֶׁיָּרַשׁ, הִתְחַבֵּר עִם נֹעַר הַשּׁוּלַיִם בָּעִיר וְלֹא חָדַל לְהִתְהוֹלֵל.

לָאַחֲרוֹנָה הִגִּיעוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, כַּאֲשֶׁר הֵחֵל הַבֵּן לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָה וּלְהִתְנַהֵג כְּגוֹי לְכָל דָּבָר. בַּצָּר לָהּ פָּנְתָה הָאֵם הַמִּסְכֵּנָה לְבֶן-מִשְׁפַּחְתָּהּ, נְשִׂיא 'כּוֹלֵל מִינְסְק', כְּדֵי שֶׁיַּפְעִיל אֶת קְשָׁרָיו עִם בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם. "אוּלַי תְּפִלָּה חַמָּה לְיַד שְׂרִיד בֵּית-תִּפְאַרְתֵּנוּ תָּשִׁיב לִי אֶת בְּנִי", הִתְיַפְּחָה.

וְאָמְנָם, בַּלַּיְלָה שֶׁבּוֹ נִשְׁלַח הַמִּבְרָק לְבֵיתוֹ שֶׁל גַּבַּאי הַכּוֹלֵל בִּירוּשָׁלַיִם, הִתְחוֹלֵל הַמַּהְפָּךְ. בְּאִישׁוֹן לַיִל שָׁמְעָה לְפֶתַע הָאַלְמָנָה נְקִישׁוֹת עַל חַלּוֹן הַבַּיִת. בַּתְּחִלָּה הִתְעַלְּמָה מֵהֶן, בְּחוֹשְׁבָהּ כִּי זוֹהִי הָרוּחַ, אַךְ כְּשֶׁשָּׁבוּ הַנְּקִישׁוֹת וְנִשְׁנוּ, נִגְּשָׁה אֶל הַחַלּוֹן. כְּשֶׁהֵסִיטָה אֶת הַוִּילוֹן, נִדְהֲמָה לְגַלּוֹת מוּלָהּ אֶת בְּנָהּ.

"אָנָּא, אִמָּא, קַבְּלִי אוֹתִי, אָנָּא", הִתְחַנֵּן הַבֵּן הַצָּעִיר, שֶׁלֹּא הֵעֵז לְהַצִּיג אֶת רַגְלָיו עַל מִפְתַּן הַבַּיִת. הָאֵם הַמִּשְׁתָּאָה רָצָה אֶל הַדֶּלֶת וּפָתְחָה אוֹתָהּ לִרְוָחָה לִקְרַאת בְּנָהּ. אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הַנִּרְגָּשׁ נָפַל בִּזְרוֹעוֹת אִמּוֹ וּבָכָה כְּתִינוֹק. רַק כַּעֲבֹר שָׁעָה נִרְגַּע מִבִּכְיוֹ וְסִפֵּר אֶת סִפּוּרוֹ.

הִתְבָּרֵר כִּי כָּל אוֹתוֹ יוֹם הִרְבָּה לְהִתְהוֹלֵל עִם חֲבֵרָיו. עִם רֶדֶת הָעֶרֶב נָפַל שָׁדוּד עַל מִטָּתוֹ וְנִרְדַּם, אַךְ לֹא לְשָׁעָה אֲרֻכָּה. לְפֶתַע הוֹפִיעָה מוּלוֹ דְּמוּתוֹ שֶׁל אָבִיו, ר' הִירְשְׁל, שֶׁקָּרָא אֵלָיו בְּקוֹל מִתְחַנֵּן: "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ, חֲזֹר בְּךָ! חֲזֹר בְּךָ!".

אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ בִּבְעָתָה, אַךְ עַד מְהֵרָה גָּבְרָה עָלָיו עֲיֵפוּתוֹ וְהוּא שָׁב וְנִרְדַּם. אָבִיו הוֹפִיעַ פַּעַם שְׁנִיָּה בַּחֲלוֹם. "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ", קָרָא, "עֲזֹב אֶת דְּרָכֶיךָ הָרָעוֹת וְשׁוּב לְבֵיתְךָ וּלְעַמְּךָ!".

הַפַּעַם הִתְעוֹרֵר לְפֶסֶק-זְמַן אָרֹךְ יוֹתֵר, אַךְ לְבַסּוֹף שָׁב לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו.

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית הָיָה אָבִיו תַּקִּיף בִּמְיֻחָד: "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ, קוּם! הַנַּח אֶת מַעֲשֶׂיךָ הַנְּלוֹזִים. קוּם וַעֲזֹב הַכֹּל. אִם לֹא תַּעֲשֶׂה כֵּן, רַע וָמַר יִהְיֶה סוֹפְךָ. רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ!".

הַפַּעַם הִתְעוֹרֵר אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ סוֹפִית. הוּא הִשְׁלִיךְ עָלָיו אֶת מְעִילוֹ וְרָץ כָּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ לְבֵית אִמּוֹ.

חֲזָרָתוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ לְחֵיק אִמּוֹ וְעַמּוֹ הָיְתָה לְשִׂיחַת מִינְסְק כֻּלָּהּ. הַכֹּל יִחֲסוּ אֶת הַמַּהְפָּךְ הַפִּתְאוֹמִי לַמִּבְרָק שֶׁשֻּׁגַּר בְּאוֹתוֹ יוֹם לִירוּשָׁלַיִם. "אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁתְּפִלָּתָם שֶׁל בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם הִרְקִיעָה שְׁחָקִים וּפָתְחָה שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה", אָמְרוּ תּוֹשָׁבֵי מִינְסְק.

עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם עָרְכוּ הַתּוֹשָׁבִים מַגְבִּית מְיֻחֶדֶת לְטוֹבַת אֲחֵיהֶם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. מִשְׁפַּחַת זְלִידוֹבִיץ לְבַדָּהּ תָּרְמָה אַרְבַּעַת-אֲלָפִים רוּבָּל כֶּסֶף. בַּסְּכוּם שֶׁנֶּאֱסַף וְנִשְׁלַח לִירוּשָׁלַיִם נִרְכְּשָׁה חֶלְקַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה, בֵּין שְׁכוּנַת 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל ב' לְבֵין רְחוֹב בְּצַלְאֵל. עַל חֶלְקָה זוֹ הוּקְמוּ 'בָּתֵּי מִינְסְק', שֶׁנִּקְרְאוּ בַּתְּחִלָּה 'שְׁכוּנַת בֵּית הַלֵּוִי', עַל-שֵׁם בְּנֵי מִשְׁפַּחַת זְלִידוֹבִיץ הַלְּוִיִּים. בְּמִקְצָת הַשֶּׁטַח זָרְעוּ גַּבָּאֵי הַ'כּוֹלֵל' חִטָּה לְמַצָּה שְׁמוּרָה. בְּאַחַת מִפִּנּוֹת הַחֶלְקָה הֵקִימוּ טַחֲנַת קֶמַח (שֶׁל ר' מוֹטְל מִילְנֶר), וּבְפִנָּה אַחֶרֶת נִבְנְתָה מַאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת שֶׁל ר' חַיִּים-יִשְׂרָאֵל הַלְפְּרִין, הֲלוֹא הִיא מַאֲפִיַּת הַלְפְּרִין הַמְּפֻרְסֶמֶת.

ד'

שְׁתֵּי הַמֶּרְכָּבוֹת הַהֲדוּרוֹת הִתְקָרְבוּ זוֹ לְזוֹ, כְּשֶׁהֵן מְאִטּוֹת בְּהַדְרָגָה אֶת נְסִיעָתָן, וְאָז עָצְרוּ זוֹ לְצַד זוֹ. מֵאַחַת יָרַד מוֹשֵׁל הַמָּחוֹז הַפּוֹלָנִי מִטַּעַם מֶמְשֶׁלֶת רוּסְיָה (שֶׁשָּׁלְטָה בַּיָּמִים הָהֵם בְּפוֹלִין) וּמֵהַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁנִיָּה יָרַד מִי שֶׁנֶּחְשַׁב לְאֶחָד מֵעֲשִׁירֵי פּוֹלִין, הַיְּהוּדִי ר' יְהוּדָה-לֵיְיבּ קוֹשְׁמִירְק.

הַשְּׁנַיִם הִתְקָרְבוּ זֶה לָזֶה כְּשֶׁהֵם מְנוֹפְפִים בְּיָדָם אִישׁ לְרֵעֵהוּ בִּידִידוּת מֻפְגֶּנֶת. הֵם לָחֲצוּ יָדַיִם בַּחֲמִימוּת וְהֶחְלִיפוּ בֵּינֵיהֶם כַּמָּה מִלּוֹת נִימוּסִין מְלֻוּוֹת חִיּוּכִים.

וְאָז הֵנִיחַ הַמּוֹשֵׁל אֶת יָדוֹ עַל כִּתְפֵי רֵעֵהוּ הַיְּהוּדִי וּנְטָלוֹ עִמּוֹ לְפִנָּה צְדָדִית, כְּדֵי שֶׁאִישׁ מֵהָעוֹבְרִים וְשָׁבִים לֹא יִקְלֹט אֶת תֹּכֶן שִׂיחָתוֹ עִמּוֹ. "אֱמֹר נָא לִי, יְדִידִי, הַאִם אַתָּה מַכִּיר אֶת הָרַב מִזִּיכְלִין?", שָׁאַל הַמּוֹשֵׁל אֶת אִישׁ-שִׂיחוֹ הַמֻּפְתָּע. כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה, כַּמּוּבָן, לַצַּדִּיק הַנּוֹדָע רַבִּי שְׁמוּאֵל-אַבָּא מִזִּיכְלִין.

ר' לֵיְיבּ חָשׁ מַהֲלֻמָּה בְּחָזֵהוּ. הַאִם הוּא מַכִּיר אֶת הָרַבִּי מִזִּיכְלִין?! הֲלֹא הוּא נִמְנָה עִם חֲסִידָיו הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר! אוּלָם מִיַּד כָּבַשׁ אֶת רִגְשׁוֹתָיו וְהֵשִׁיב בַּאֲדִישׁוּת מְעֻשָּׂה: "כֵּן, שָׁמַעְתִּי עָלָיו הַרְבֵּה".

הַמּוֹשֵׁל קֵרֵב אֶת פִּיו אֶל אָזְנוֹ שֶׁל בֶּן-שִׂיחוֹ וְאָמַר: "הַבֹּקֶר קִבַּלְתִּי הוֹרָאָה לַעֲשׂוֹת בְּדִיקָה מַעֲמִיקָה עַל אִישִׁיּוּתוֹ, לְרֶגֶל מֵידָע שֶׁהִגִּיעַ לַשִּׁלְטוֹנוֹת וּלְפִיו הָרַב הַזֶּה נוֹתֵן יָדוֹ לַפּוֹלָנִים הַמִּתְקוֹמְמִים כְּנֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן הָרוּסִי".

צְמַרְמֹרֶת עָבְרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל ר' לֵיְיבּ. הוּא יָדַע כִּי עָלָיו לְהָגִיב בִּמְהִירוּת וּבְצוּרָה שֶׁתְּעוֹרֵר אֲמִינוּת. "אָה, שְׁטֻיּוֹת וַהֲבָלִים!", אָמַר, מְלַוֶּה אֶת דְּבָרָיו בִּתְנוּעַת בִּטּוּל וּבְצִחְקוּק לַגְלְגָנִי. "אוֹתוֹ רַב מְנֻתָּק כָּלִיל מִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם. אֲפִלּוּ צוּרַת מַטְבֵּעַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְכָל-שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ מֵבִין בְּטִיבָם שֶׁל שִׁלְטוֹנוֹת אֵלּוּ וַאֲחֵרִים. חֵי-רֹאשִׁי כִּי שְׁטוּת כָּזֹאת לֹא שָׁמְעָה אָזְנִי זֶה זְמַן רַב"...

דְּבָרָיו שֶׁל ר' לֵיְיבּ חָדְרוּ כְּכָל הַנִּרְאֶה לְלִבּוֹ שֶׁל הַמּוֹשֵׁל. עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם שִׁגֵּר הַמּוֹשֵׁל אֶל הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַמֶּרְכָּזִיִּים הוֹדָעָה חַד-מַשְׁמָעִית שֶׁנִּקְּתָה אֶת הָרַבִּי מִזִּיכְלִין מִכָּל אֲבַק עָווֹן וְאַשְׁמָה.

ר' לֵיְיבּ חָשׁ חֶדְוָה עֲצוּמָה עַל שֶׁזָּכָה לְשַׁמֵּשׁ שְׁלִיחַ הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה לְהַצָּלַת רַבּוֹ מֵעֲווֹן מְרִידָה, שֶׁעָנְשׁוֹ בַּיָּמִים הָהֵם נָע בֵּין עֲבוֹדַת-פֶּרֶךְ לְכָל הַחַיִּים לְבֵין מָוֶת בִּירִיָּה. הוּא חָשׁ צֹרֶךְ עַז לִנְסֹעַ אֶל רַבּוֹ, כְּדֵי לְשַׁתְּפוֹ בָּעִנְיָן.

כְּשֶׁהִתְיַצֵּב ר' לֵיְיבּ עַל מִפְתַּן בֵּית-הַמִּדְרָשׁ שֶׁבְּזִיכְלִין, יָשַׁב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַצַּדִּיק עִם קֹמֶץ מֵחֲסִידָיו, וְהִשְׁמִיעַ בְּאָזְנֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה וַחֲסִידוּת. כְּשֶׁהִבְחִין בּוֹ הַצַּדִּיק, הִזְמִינוּ בְּחִבָּה לְהִצְטָרֵף לַחֲבוּרָה וְהוֹשִׁיבוּ סָמוּךְ אֵלָיו. ר' לֵיְיבּ הִתְקַשָּׁה מְאוֹד לִכְבֹּשׁ אֶת רְצוֹנוֹ לְסַפֵּר לְרַבּוֹ עַל הַצָּלָתוֹ, אוּלָם הוּא הֵבִין כִּי יֵאָלֵץ עַתָּה לְהַמְתִּין עַד אֲשֶׁר יְסַיֵּם רַבּוֹ אֶת הַהִתְוַעֲדוּת עִם הַחֲסִידִים.

"ר' לֵיְיבּ, אֱמֹר לְחַיִּים!", פָּנָה אֵלָיו לְפֶתַע הַצַּדִּיק וְקָטַע אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו. בְּעוֹד הֶעָשִׁיר נוֹטֵל אֶת הַכּוֹסִית וּמְקָרֵב אוֹתָהּ אֶל שְׂפָתָיו, פָּתַח הַצַּדִּיק אֶת פִּיו וְאָמַר: "נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר, 'הַלְּלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִים שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ'. וְלִכְאוֹרָה לֹא מוּבָן, מַדּוּעַ יְהַלְּלוּ הַגּוֹיִים וִישַׁבְּחוּ אֶת ה', בְּשָׁעָה שֶׁזֶּה מַגְבִּיר אֶת חֲסָדָיו עָלֵינוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!".

עָשָׂה הַצַּדִּיק אֶתְנַחְתָּא קַלָּה בִּדְבָרָיו, וּמִיָּד הִמְשִׁיךְ וְעָנָה עַל שְׁאֵלָתוֹ: "שִׁמְעוּ סִפּוּר שֶׁסִּפֵּר פַּעַם הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין:

"בְּעִיר אַחַת הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי עָשִׁיר וּמַצְלִיחַ וּלְיָדוֹ הִתְגּוֹרֵר גּוֹי חָשׁוּב וְנִכְבָּד. הַיְּהוּדִי הָיָה אִישׁ חֶסֶד וְאָהוּב עַל הַבְּרִיּוֹת, וְאִלּוּ הַגּוֹי הָיָה עָרִיץ וְרַע-לֵב. נִתְקַנֵּא הַגּוֹי בַּיְּהוּדִי עַל הַחִבָּה וְהַכָּבוֹד שֶׁרָחֲשׁוּ לוֹ הַבְּרִיּוֹת, וְהֶחְלִיט לְהִתְנַכֵּל לוֹ. מֶה עָשָׂה? הוּא יָדַע כִּי הַיְּהוּדִי נוֹהֵג לָצֵאת בְּכָל בֹּקֶר בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת מְאוֹד, כַּאֲשֶׁר הַחֲשֵׁכָה עֲדַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּרְחוֹב, אֶל הַנָּהָר הַסָּמוּךְ, כְּדֵי לִטְבֹּל בּוֹ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. בְּאַחַד הַיָּמִים שָׁלַח אֶת אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו כְּדֵי שֶׁזֶּה יִכְרֶה בּוֹר עָמֹק מְאוֹד בְּמַסְלוּל הַצְּעִידָה שֶׁל שְׁכֵנוֹ הַיְּהוּדִי.

"לְמָחֳרָת, לִפְנוֹת בֹּקֶר, הִמְתִּין הַגּוֹי בְּחַלּוֹן בֵּיתוֹ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת וּבְאָזְנַיִם כְּרוּיוֹת. הוּא צִפָּה לִרְאוֹת אֶת הַיְּהוּדִי חוֹלֵף עַל פָּנָיו וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים לִשְׁמֹעַ אֶת צַעֲקַת הַמָּוֶת שֶׁלּוֹ מְפַלַּחַת אֶת הַלַּיְלָה. הַזְּמַן חוֹלֵף, הַשַּׁחַר מֵאִיר לְאִטּוֹ – וְהַיְּהוּדִי אֵינוֹ נִרְאֶה הַפַּעַם.

"הִתְבָּרֵר, שֶׁבְּדִיּוּק בָּעֶרֶב הַקּוֹדֵם הִגִּיעַ אֶל הַיְּהוּדִי יְדִיד-נְעוּרִים אָהוּב. הַשְּׁנַיִם שָׁקְעוּ בְּשִׂיחַת רֵעִים, שֶׁנִּתְמַשְּׁכָה עַד אוֹר הַבֹּקֶר. לָכֵן אִחֵר בְּאוֹתוֹ יוֹם הַיְּהוּדִי לָצֵאת לַטְּבִילָה הַקְּבוּעָה. בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁצָּעַד אֶל הַנָּהָר, הִבְחִין בַּחֲפִירָה הָעֲמֻקָּה וְעָקַף אוֹתָהּ מִבְּלִי מֵשִׂים.

"כְּשֶׁרָאָה זֹאת הַשַּׂר מֵחַלּוֹנוֹ, לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מִתַּדְהֵמָה וְהִפְטִיר: 'אָכֵן, גָּדוֹל הוּא אֱלֹקֵי הַיְּהוּדִים!'.

"זֶהוּ אֵפוֹא פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל הַפָּסוּק", סִיֵּם הַצַּדִּיק מִזִּיכְלִין אֶת סִפּוּרוֹ, וְנָעַץ מַבַּט רַב-מַשְׁמָעוּת בְּר' לֵיְיבּ. "לְעִתִּים, הַיְּהוּדִי עַצְמוֹ כְּלָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל הַבּוֹר שֶׁנִּכְרָה לְרַגְלָיו וְעַל הַהַצָּלָה שֶׁבָּאָה לוֹ, וּלְפִיכָךְ גַּם אֵינֶנּוּ מַכִּיר בְּנִסּוֹ. דַּוְקָא הַגּוֹי, אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לִפְגֹּעַ בּוֹ, הוּא – הוּא אֲשֶׁר מְהַלֵּל לְבַסּוֹף אֶת ה', אֲשֶׁר הִגְבִּיר חַסְדּוֹ עַל הַיְּהוּדִי". וּבְאָמְרוֹ זֹאת חִיֵּךְ הַצַּדִּיק וְלֹא הוֹסִיף דָּבָר.

רִגְשׁוֹתָיו שֶׁל ר' לֵיְיבּ גָּאוּ בְּקִרְבּוֹ. עַתָּה לֹא הָיָה עוֹד בְּלִבּוֹ כָּל סָפֵק, כִּי רַבּוֹ, בְּרוּחַ-קָדְשׁוֹ, כְּבָר חָשׁ וּמַכִּיר בְּכָל פְּרָטֵי אוֹתוֹ מְאֹרָע שֶׁבִּקֵּשׁ הוּא לְסַפֵּר לוֹ...