פרשת השבוע - ויקהל

פרפראות לשבת

''ויקהל משה את כל עדת בני ישראל''

עתה לאחר מעשה העגל בתור הקדמה למשכן היה דרוש שיהיו בני ישראל נקהלים ומלוכדים כאיש אחד. מכיוון שהיה אפשר לעשות את המשכן רק על ידי ליכוד כל ישראל. שכן עד למשכן היו הבמות מותרות וכל אחד היה רשאי לעשות לו במה בכל מקום שרצה ולהקריב עליה קרבנות. אבל לאחר הקמת המשכן נאסרו במות של יחידים והכל חייבים היו להביא קרבנותיהם למשכן. הרי נועד איפוא המשכן להסיר מקרב ישראל את כל הבמות הבודדות ולרכז את העם כולו במקום אחד, אם כן הלא היה ה''ויקהל'' מטרתו האמיתית של המשכן וממילא גם ההקדמה המתאימה לו.. וכיוון ששבת גם היא מהווה כוח ליכוד וריכוז לכל ישראל נאמרה מיד לאחרי זה מצות שבת, כדי לבצע על ידה את ''ויקהל'', הנחוץ כל כך למלאכת המשכן. (מתוך מעיינה של תורה) המלבי''ם כותב בספרו ''ארץ חמדה'': במתן תורה בסיני התאחדו כל בני ישראל, ככתוב: ''ויחן שם ישראל נגד ההר'' (י''ט, ב), ודרשו על כך חז''ל: כאיש אחד, בלב אחד. אולם כשחטאו ישראל בחטא העגל, נתפרדה החבילה והשטן המקטרג גרם לפרוד ולמחלוקת בקרב שבטי ישראל. והנה ידוע, שהקמת המשכן נועדה, בין השאר, לכפר על חטא העגל של ישראל משום כך השתדל משה להקהיל ''את כל עדת בני ישראל'', בשעה שהודיע לעם על מלאכת המשכן, כדי להחזיר בכך את העטרה ליושנה ולהשיב על כנה את אחדות ישראל כבימי מתן תורה. (מתוך פרפראות לתורה).

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת (לה-ב)

לכאורה, היה צריך הכתוב לומר "ששת ימים תעשה (ת' בפתח) מלאכה", שהרי האדם הוא העושה את המלאכה ואין המלאכה נעשית מאליה?

אולם כבר לימדונו חז"ל, שמזונותיו של האדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והאדם בהשתדלותו החיונית יוכל להשיג רק מה שנקצב לו בלבד. ואם יחשוב האדם שההצלחות וההישגים תלויים במידת השתדלותו, ויוכל אף לקחת משל חברו, הרי שטועה הוא בכך טעות גדולה. בגלל טעות זו ישנם רבים שעושים השתדלות רבתי מעל למותר, במחשבה שביכולתם עי"כ להשיג יותר ויותר, ועושים זאת על חשבון התפילות, או חלילה עושים השתדלות לא על פי דרך התורה ונכשלים בגזל וכדומה. ואף שלפעמים נראית כביכול השתדלות זו בשבת ויו"ט מועילה עד שעובדים וחושבים שיוסיפו עושר, הרי שכבר הרבה עשו כך וחדלו ע"י שהבינו שאין בכך כל תוספת שכר אלא להיפך, נזק והוצאות בלתי צפויות ניחתו עליהם. זוהי כוונת הכתוב "ששת ימים תעשה (ת' בצירי) מלאכה" - המלאכה נעשית מאליה, ואנו רק עושים השתדלות של יהודי מאמין, אין השתדלות זו עושה אלא מבצעת מלאכות שייעשו גם בלעדינו, ובדרגה שבה אנו נמצאים יש לה צורך להשתדלות זו עדיין. וממילא יכול האדם לנוח בשבת ולא להיות מוטרד כלל ועיקר, כי בוטח הוא שכל מה שצריך להיעשות יעשה, על כן מצווים אנו לשמור את השבת ולשבות בה ממלאכה. שכן בכך מוכיחים אנו שגם בשביתתנו יוכל העולם להמשיך ולהתקיים. אולם מי שלא זכה לכך אין לו מנוחה בשבת, ומנסה הוא לעשות השתדלות אף בשבת. על פי זה אפשר להבין את דברי המשנה האומרת: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", פירוש הדבר: כשהאדם נותן נדבה או גמ"ח הוא בסה"כ צינור המשמש להעברה, אבל אין הוא נותן משלו כלום, כי "לה' הארץ ומלואה" והכל שלו, כך הדבר לגבי אלו שמענגים את השבת אין הם מענגים משל עצמם אלא משל הבורא ועל כן נאמר: "שבת שבתון לה'". יתירה מכך, השבת לא רק שאינה גורמת הפסד חלילה, אלא "היא מקור הברכה", ושומרי השבת רואים ברכה מרובה בכל מעשי ידיהם. ואל יחשוב האדם שייגרם לו איזה שהוא נזק אם ישבות ממלאכה בשבת. יש אדם הרואה את חברו עובד בשבת ולכאורה "שכרו הרבה מאוד", אולם זה רק למראית עין! כיון שכל מה שנקצב לאדם לקבל יקבל. ולא יועיל לו כלל אם יעבוד בשבת אף לכאורה אם יראה ממון רב מכך. יש להקב"ה דרכים להחסיר ממון זה בדרכים שונות ומגוונות - מס הכנסה, רפואה ושאר הוצאות מיותרות... האדם צריך להאמין שאכן כך הם פני הדברים!

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (ויקהל לה-ג)

בתקוני הזוהר (תקון מ"ח) כתוב: "האי כל מאן דכעיס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום" דהיינו: כל הכועס כאילו מבעיר אש גיהנום חס וחלילה, וזה אחד מהאיסורים של הבערת אש בשבת, ולא רק בשבת אסור לכעוס אלא בכל עת ובכל שעה. ורבנו האר"י זכרונו לברכה הזהיר רבות על הכעס, ואמר שכל הכועס הוא טורף נפשו באפו, ומחליף נשמתו בסטרא אחרא חס וחלילה, ואף על פי שעשה את כל התיקונים, הכעס מכריע לרעה. בתורתנו הקדושה מצינו שמשה רבנו, עליו השלום, כעס שלש פעמים. בראשונה כשהזהירם משה שלא ירד מן בשבת, ואף על פי כן יצאו מן העם ללקוט. בפעם השניה, כשנשלחו בני ישראל למלחמת מדין, והחיו את הנקבות בזה צעק משה ושאל: "החייתן כל נקבה" וכן בפעם השלישית, כאשר אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהנים אכלו מן החטאת, שלא במקום הקודש. אף על פי שכעסו של משה רבנו, עליו השלום, היה לשם שמים ובצדק, אף על פי כן נענש. לשיטת הרמב"ם, זו היתה סיבת עונשו של משה רבנו. ורבנו הבן איש חי זיע"א, פרש את מאמר רבותינו: "רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו", בספרו "בן יהוידע" פסחים (קיג) שכל המצות והעברות שאדם עושה נכתבות בקוי היד, אך כאשר כועס חס וחלילה מאבד מצותיו ולא עלתה "בידו" אלא רגזנותו. פעם בא תלמיד ותיק לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל, וראהו עצוב. שאל את רבו: מפני מה נפולות פניו? ענהו הרב זצ"ל, שחטא בעוון הכעס, חזר התלמיד ושאל: וכי הרב פגע במישהו? ענהו הרב זצ"ל, "שכל ההקפדה והכעס היו בלב ולא בחוץ, ועל זה הוא ודאג, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, וצריכים להיזהר מאוד מכעס הלב, ומכעס הפנים. והמגיד הזהיר פעמים רבות את מרן רבנו יוסף קארו זיע"א, שלא לכעוס אפילו לדבר טוב, משום שמסוגל להגרר לדברים אחרים.

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לה- ל)

אם רוצים למנות פרנס על הציבור יש לימלך בציבור תחילה, לראות אם דעתם נוחה מן הפרנס הזה שהולכים להעמיד עליהם. והקב"ה אמר למשה שהממונה על מלאכת המשכן יהיה בצלאל, שעל פיו יתנהגו כל הענינים, ועכשיו נמלך משה עם ישראל ואמר להם ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וגו', האם דעתכם נוחה ממנו. ענו ישראל ואמרו, אם הגון הוא בעיניך ובעיני הקב"ה שבחר בו מבין כולנו, ודאי הגון הוא. אמר להם משה לישראל, דעו, אע"פ שכולכם חכמים ונבונים, בכל זאת בחר הקב"ה בבצלאל שהוא יהיה הממונה על המלאכה, לפי שרוצה הקב"ה לפרוע לו שכר זקנו חור שמסר נפוש על קידוש השם ונהרג ובלבד שלא לעשות העגל. וזהו שאומר הכתוב בצלאל בן אורי בן חור למה בחר הקב''ה בבצלאל, מפני שהיה בן אורי בן חור. ועוד, לפי שהוא בצלאל משבט יהודה שעשה קידוש השם יותר מכל השבטים, שהיה הראשון שקפץ לתוך הים כשהיו ישראל צריכים לעבור בתוכו.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ויקהל משה" - רש"י: למחרת יוה"כ [בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים] אחר שירד עם לוחות שניים. רמ"א: נקט לשון "ויקהל" שהתיקון צריך להיות מעין הקלקול. במעשה העגל נאמר ויקָּהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים – לכן התיקון הוא ב"ויקהל".

ר' משה בר' ישראל איסרליש [רמ"א] מגדולי הדור, ששמו יצא בעולם והוא עדיין צעיר בימים. פוסק ומקובל. נולד בין השנים רפ"ה – ר"צ (1530-1525 למנינם) בקראקא, שבפולין. בן בתו של ר' אלעזר, שהיה מפרנסי הקהילה. מרבותיו: ר' שלום שכנא חותנו [אבי אשתו הראשונה] ור' משה הייגרליך דודו. לאחר פטירת אשתו נשא לאשה את אחות ר' יוסף כ"ץ בעל 'שארית יוסף'. חותנו של ר' אליעזר [ליזר] גינזבורג. החל משנת שי"ג, הוא ראש בית הדין. עמד בחליפת אגרות עם מרן קארו ומהר"ם פבאדובה. מחיבוריו: מחיר יין [פירוש על מגילת אסתר – נדפס בקרימונה שנת שי"ט], דרכי משה [חיבור על הטורים בעקבות השגותיו על חיבורו של ר' יוסף קארו ה'בית יוסף', על הטורים], מפה [הגהות ותוספות לשו"ע של מרן קארו, תורת העולה [פילוסופיה וקבלה], תורת חטאת [איסור והיתר], פירושים למסכתות בתלמוד, פירוש לזוהר, שו"ת ועוד. אחיהם של ר' אהרן ור' אליעזר. הרבה מחכמי הדור הבא המה מתלמידיו, וביניהם גדול הדור ר' מרדכי יפה בר' אברהם מביהם - הוא הרב "בעל הלבושים". בעל סה"ד בשם צ"ד כותב: "והעמיד תלמיד הרבה והרביץ תורה בישראל בק"ק קראקא כמו עשרים שנה ונפטר שנת של"ב (1572) וי"א בשנת של"ג.

מבי

סיפורים לשבת

א'

מעשה בתקופת היות רבי עקיבא איגר רב הקהילה בעיר פרידלנד, פרצה שרפה גדולה בעיר והאש הלוהטת כלתה בית אחר בית ללא חמלה. היהודים תושבי העיר התרוצצו מסביב בניסיון לכבות את האש ולהציל את מה שניתן מתוך הדלקה. רק לאחר מאמצים מרובים שככה הבערה, אולם היה זה לאחר שהספיקה כבר לשרוף רבים מבתי העיר ולהותיר אחריה חורבות.

רב הקהילה, רבי עקיבא איגר השתדל ככל יכולתו לעזור לאומללים אשר נותרו ללא קורת גג לראשם. תוך זמן קצר נאספו הסכומים הדרושים לבניה מחדש והובאו פועלים שהתחילו לשקם במרץ את ההריסות. ברם, תנאי אחד התנה רבי עקיבא עם בעלי הבתים שבחוזה הבניה שיעשו עם הפועלים, יכתב במפורש כי ביום השבת תשבות המלאכה, ותמורת זאת יתנו להם סכום מסוים בעד אותו יום.

כל היהודים קיבלו את החלטתו של הרב ללא ערעור וקיימו אותה. רק אחד מהם העז להפר בגלוי את התנאי היה זה גביר העיר, עשיר ועז פנים, שהחליט כי לא ישעה לדברי הרב, והוא הורה לפועליו להמשיך לבנות גם בשבת, כדי לזרז את הבניה ולהעמיד את הבית על תילו מהר ככל האפשר.

בשבת הראשונה אחרי התחלת הבניה שררו שקט ושלוה בכל העיירה. באשמורת הבוקר הלכו היהודים אט אט ובנחת אל בית הכנסת וטליתותיהם על שכמם, כאשר לפתע עלה קול הלמות פטישים באוזניהם. אחדים מהם חיפשו את מקור הקול, והנה נתגלו לעיניהם פועליו של העשיר עובדים בקצב ובמרץ בבנית הבית כמו ביום חול רגיל.

השמועה הגיעה גם לאזנו של המרא דאתרא רבי עקיבא איגר וחרה לו מאד על חילול השבת בפרהסיה אשר בתוך עירו. מיד שלח לקרוא אליו את העשיר.

השליח שהגיע אל הבית בו התאכסן העשיר עד לבנית ביתו, דפק בדלת. יצא משרתו ושאל לרצונו. "אמור לאדונך" כי רב העיר קורא לו לבוא אליו", בקש השליח.

המשרת נכנס פנימה, וכעבור דקות אחדות שב ותשובת העשיר בפיו "אדוני עסוק עתה מאד ומצטער הוא על שאינו יכול למלא את בקשת הרב".

השליח חזר אל הרב וספר על חוצפתו של הגביר, הטוען כי עסוק הוא ואין באפשרותו לבוא. הרב הבליג והמתין עד למחרת. שוב שלח את שליחו אל הגביר, והפעם היתה התשובה כי הלה ישן ואינו יכול לבוא.

בליל שבת שלאחריו שלח רבי עקיבא איגר את השמש להכריז בכל העיר כרוז אשר כתב בכתב ידו ובה נאמר, כי איסור חמור הוא לבנות ביום השבת, והרב גוזר שמהיום והלאה לא ייעשה כן עוד, ובסיום הכרוז נאמר "וכל הפורץ גדר ישכנו נחש".

השמש מלא את פקודת הרב והכריז את ההכרזה, אך אותו עשיר לא שת לבו לדבר והמשיך במעשיו הנלוזים.

ביום שבת קודש נשא רבי עקיבא איגר דרשה בבית הכנסת ובה דיבר בחום על גודל האיסור של חלול שבת. הוא קרא בקול רם את הכרוז והוסיף אזהרה חמורה באזני הציבור, כי בטוח הוא שכל מי שימרה את פיו ויבנה בשבת הבית ההוא לא יתקיים.

הגביר לגלג על דברי הרב והמשיך להורות לבנאים שיעשו את מלאכתם גם בשבת. תוך זמן קצר נבנה עבורו בית גדול ומפואר יותר מכל שאר בתי העיר. העשיר היה גאה מאד בביתו החדש והנאה, ונכנס לגור בו בשמחה רבה. אולם כעבור זמן מה נפלה פתאום תקרת אחד החדרים והתמוטטה. מיד קרא הגביר למהנדס ממומחה שיבדוק את סיבת התמוטטות התקרה.

הלה בדק היטב את כל הקירות ומצא כי הרקב אחז בכל עצי הבית.

"התקרה וכל הקירות רקובים ומתולעים וסכנה היא לשהות בבית הזה", אמר המהנדס, "צאו מכאן מיד ופנו את הבית, כי יש לבנותו מחדש".

השמועה על הפלא הגדול שארע התפרסמה בכל העיר, והכל שחו אודותיו הלא ביתו של הגביר נבנה מאותם עצי יער אשר מהם בנו את שאר הבתים, אך רק בו שלטה הרימה. "אין זאת, אלא שהתקיימו דברי הצדיק שנאמרו מעומק ליבו, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", אמרו האנשים זה לזה.

את בית העשיר היה הכרח לבנות שוב, ולאחר שנבנה פחד העשיר לגור בו ומכרו לאיש אחר (מקור הברכה)

ב'

סִּפּוּר קָרָה בִּימֵי שִׁלְטוֹנוֹ שֶׁל הַצָּאר הָרוּסִי. הַתַּעֲשִׂיָּה הָרוּסִית הָיְתָה אָז בְּשֵׁפֶל, וְאֵיכוּת תּוֹצַרְתָּהּ – יְרוּדָה. אֵין פֶּלֶא אֵפוֹא כִּי רַבִּים נָשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם לִסְחוֹרוֹת מְיֻבָּאוֹת מֵאַרְצוֹת חוּץ. אוּלָם הַמֶּכֶס שֶׁהִטִּילוּ הַשִּׁלְטוֹנוֹת עַל סְחוֹרָה מְיֻבֵּאת הָיָה גָּבוֹהַּ כָּל-כָּךְ, עַד כִּי רַק הָעֲשִׁירִים הָיוּ מְסֻגָּלִים לִקְנוֹתָהּ.

עַל רֶקַע זֶה פָּרַח וְשִׂגְשֵׂג שׁוּק הַהַבְרָחוֹת. הַשִּׁלְטוֹן הָרוּסִי הִשְׁקִיעַ מַאֲמַצִּים רַבִּים כְּדֵי לְהִלָּחֵם בַּהַבְרָחוֹת. פַּקָּחִים חֲמוּרֵי-סֵבֶר שׁוֹטְטוּ בַּשְּׁוָקִים וְנִסּוּ לְאַתֵּר סְחוֹרָה מְיֻבֵּאת וְלִלְכֹּד סוֹחֲרִים מַעֲלִימֵי מֶכֶס. מִי שֶׁעָבַר עַל הַחֹק וְנִתְפַּס – נֶעֱנַשׁ קָשׁוֹת.

יוֹם אֶחָד יִבְּאָה קְבוּצַת סוֹחֲרִים יְהוּדִים מֵהָעִיר אַמְצֶ'סְלָב סְחוֹרָה מִחוּץ לְרוּסְיָה. הַיְּבוּא הָיָה חֻקִּי וְעַל הַסְּחוֹרָה שֻׁלַּם הַמֶּכֶס הַדָּרוּשׁ. אוּלָם סוֹחֵר צַר-עַיִן הֶעֱלִיל עֲלֵיהֶם כִּי סְחוֹרָתָם מֻבְרַחַת וְכִי לֹא שֻׁלַּם עָלֶיהָ מֶכֶס. חִישׁ-מַהֵר הֻזְעֲקוּ לַמָּקוֹם פַּקָּחִים, שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהַחְרִים אֶת הַסְּחוֹרָה וּלְהוֹבִילָהּ לְתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה.

הַסּוֹחֲרִים הַיְּהוּדִים, בְּיָדְעָם אֶת נֶפֶשׁ הַפַּקָּחִים שֶׁלִּפְנֵיהֶם, חָשְׁשׁוּ כִּי בָּרֶגַע שֶׁהַסְּחוֹרָה תִּלָּקַח מֵהֶם, יָסִירוּ הַפַּקָּחִים מֵעָלֶיהָ אֶת הַתָּוִיּוֹת הַמְּאַשְּׁרוֹת כִּי דְּמֵי-הַמֶּכֶס אָכֵן שֻׁלְּמוּ בַּעֲבוּרָהּ, וַאֲזַי יָאָשְׁמוּ כְּמַבְרִיחִים. "בִּדְקוּ אֶת הַסְּחוֹרָה כָּאן, מוּל עֵינֵינוּ", דָּרְשׁוּ הַסּוֹחֲרִים וְסֵרְבוּ לְהַנִּיחַ לַפַּקָּחִים לִטֹּל אוֹתָהּ עִמָּם.

מְפַקֵּד יְחִידַת הַפַּקָּחִים זָעַם עַל 'חֻצְפָּתָם' שֶׁל הַיְּהוּדִים. עַד מְהֵרָה הִזְעִיק לַמָּקוֹם חַיָּלִים, כְּדֵי לְהָגֵן עַל 'פַּקָּחִים בִּמְצוּקָה'. בְּכָךְ לֹא הִסְתַּפֵּק הָאִישׁ. הוּא רָקַח מִרְקַחַת שְׁלֵמָה שֶׁנּוֹעֲדָה לְהַפְלִיל אֶת הַסּוֹחֲרִים שֶׁהִמְרוּ אֶת פִּיו.

הַמְּפַקֵּד יָשַׁב וְחִבֵּר דּוּ"חַ מְפֹרָט עַל "הִתְנַגְּדוּתָם הָאַלִּימָה שֶׁל הַסּוֹחֲרִים הַמּוֹרְדִים מֵאַמְצֶ'סְלָב". אֶל הַדּוּ"חַ צֵרֵף כַּמָּה רוֹבִים יְשָׁנִים, שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ, וְהוֹסִיף כִּי "זֶה הַנֶּשֶׁק שֶׁהֻחְרַם מִידֵי הַמּוֹרְדִים". אֶת הַדּוּ"חַ וְהַמִּמְצָאִים הַמְּצֹרָפִים שָׁלַח בִּדְחִיפוּת לִקְצִין הַמּוֹדִיעִין הָרָאשִׁי הַיּוֹשֵׁב בְּפֶטֶרְבּוּרְג, וְהִמְלִיץ לְהַעֲבִיר אֶת הָעִנְיָן לְטִפּוּלוֹ הַזָּרִיז שֶׁל הַצָּאר בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

קְצִין הַמּוֹדִיעִין הָרָאשִׁי, שֶׁלֹּא הִצְטַיֵּן בְּאַהֲבַת-יִשְׂרָאֵל יְתֵרָה, הֶעֱבִיר אֶת הַדּוּ"חַ כְּמוֹת-שֶׁהוּא לְטִפּוּלוֹ שֶׁל הַצָּאר. הַצָּאר אַךְ רָאָה אֶת הַמִּלָּה "מוֹרְדִים", וּתְגוּבָתוֹ לֹא אִחֲרָה לָבוֹא. אֶת הַסּוֹחֲרִים הַיְּהוּדִים מֵאַמְצֶ'סְלָב הוֹרָה לְהַעֲנִישׁ בְּכָל חֻמְרַת הַדִּין. נוֹסָף עַל כָּךְ גָּזַר הַצָּאר, כִּי אֶחָד מִכָּל עֲשָׂרָה מִיְּהוּדֵי אַמְצֶ'סְלָב יְגֻיַּס לְשׁוּרוֹת הַצָּבָא.

תְּגוּבָתוֹ הַחֲרִיפָה שֶׁל הַצָּאר הִכְּתָה אֶת יְהוּדֵי אַמְצֶ'סְלָב בְּהֶלֶם. הֵדֵי הַפָּרָשָׁה חָרְגוּ בְּהַרְבֵּה מִתְּחוּמֵי אַמְצֶ'סְלָב וְהֵסֵבּוּ דְּאָגָה עֲמֻקָּה לְרָאשֵׁי הַיַּהֲדוּת בְּרוּסְיָה כֻּלָּהּ. שֶׁהֲרֵי מֵעַתָּה, לְאַחַר שֶׁהַאֲשָׁמַת-הַשָּׁוְא נִתְקַבְּלָה לְלֹא כָּל חֲקִירָה וּדְרִישָׁה, יִהְיוּ כָּל הַסּוֹחֲרִים הַיְּהוּדִים בְּרוּסְיָה חֲשׂוּפִים לַעֲלִילוֹת דּוֹמוֹת!

הִתְכַּנְּסוּ הַמַּנְהִיגִים וְהֶחְלִיטוּ לְהַפְעִיל אֶת מְלֹא הַשְׁפָּעָתָם בַּחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים. בֵּין הַשְּׁאָר הִצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ אַל שַׂר-הַפְּנִים. הַשַּׂר, שֶׁחָשׁ פָּגוּעַ מֵעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁקְּצִין הַמּוֹדִיעִין הָרָאשִׁי עָקַף אֶת סַמְכוּתוֹ וְהֶעֱבִיר מֵידָע פְּנִים-אַרְצִי יְשִׁירוֹת אֶל הַצָּאר, בְּלִי לְשַׁתְּפוֹ וּלְיַדֵּעַ אוֹתוֹ תְּחִלָּה, הָיָה נוֹחַ לְהִשְׁתַּכְנֵעַ.

בִּפְגִישָׁתוֹ הַבָּאָה שֶׁל שַׂר-הַפָּנִים עִם הַצָּאר, סִפֵּר לוֹ הָאַחֲרוֹן עַל פָּרָשַׁת 'הַמֶּרֶד בְּאַמְצֶ'סְלָב' וְעַל אֶמְצְעֵי הָעֲנִישָׁה שֶׁהוֹרָה לִנְקֹט נֶגֶד הַסּוֹחֲרִים הַמְּעֹרָבִים בַּ'מֶּרֶד' וּשְׁאָר יְהוּדֵי הָעִיר.

"הַלָּזֶה יִקָּרֵא מֶרֶד?!", תָּמַהּ הַשַּׂר בְּקוֹל-רָם וְהוֹסִיף, "סְבוּרַנִי, הוֹד מַעֲלָתוֹ, כִּי תֵּאוּר הַמְּאֹרָע לוֹקֶה בְּהַגְזָמָה פְּרוּעָה". בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּבָר הֶחְלִיט שַׂר-הַפְּנִים לְעַכֵּב אֶת בִּצּוּעַ הָעֲנִישָׁה.

בֵּינְתַיִם נִתְּנָה שְׁהוּת נוֹסֶפֶת לְרָאשֵׁי הַיַּהֲדוּת בְּרוּסְיָה, אֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לְהַפְעִיל אֶת הַשְׁפָּעָתָם עַל גּוֹרְמִים רָמֵי-דֶּרֶג בַּמְּדִינָה. הֵם הִגִּיעוּ לְיוֹרֵשׁ הָעֶצֶר, הַנָּסִיךְ אֲלֶכְּסַנְדֶּר, וּלְאָחִיו קוֹנְסְטַנְטִין, וְהִצְלִיחוּ לְשַׁכְנְעָם כִּי מְדֻבָּר בְּהַאֲשָׁמַת-שָׁוְא. הֵם אַף טָעֲנוּ בְּאָזְנֵיהֶם, כִּי אִם יִוָּדַע בָּעוֹלָם שֶׁיְּהוּדֵי אַמְצֶ'סְלָב 'מָרְדוּ' בַּצָּאר, כְּדִבְרֵי הַמַּלְעִיזִים, יֻשַּׂם הַצָּאר לְלַעַג וּלְקֶלֶס וְחָסְנוֹ שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן הָרוּסִי כֻּלּוֹ יִפָּגַע.

בָּנָיו שֶׁל הַצָּאר הֶעֱלוּ אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר נֵאוֹת לְשַׁגֵּר לְאַמְצֶ'סְלָב שָׁלִיחַ מְיֻחָד, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָעֳבִי הַקּוֹרָה וְיוֹצִיא אֶת הָאֱמֶת לָאוֹר. לַתַּפְקִיד נִבְחַר הַנָּסִיךְ טְרוֹבוֹצְקִי. קֹדֶם צֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ נוֹעַד עִמּוֹ שַׂר-הַפְּנִים וּמָסַר לוֹ אֶת נְקֻדַּת-מַבָּטוֹ עַל הַפָּרָשָׁה.

לַנָּסִיךְ טְרוֹבוֹצְקִי לֹא נִדְרַשׁ זְמַן רַב כְּדֵי לְהָבִין כִּי פָּרָשַׁת הַ'מֶּרֶד' שֶׁל הַסּוֹחֲרִים הַיְּהוּדִים בְּאַמְצֶ'סְלָב בְּשֶׁקֶר יְסוֹדָהּ. יְתֵרָה מִזּוֹ, הוּא אַף גִּלָּה כִּי הָרוֹבִים הַיְּשָׁנִים שֶׁצֹּרְפוּ לַדּוּ"חַ שֶׁחִבֵּר מְפַקֵּד יְחִידַת הַפַּקָּחִים, נִגְנְבוּ עַל-יָדוֹ אוֹ עַל-יְדֵי מִי מֵאֲנָשָׁיו מִמַּחְסַן-נֶשֶׁק צְבָאִי.

בְּתוֹךְ זְמַן קָצָר חִבֵּר הַנָּסִיךְ טְרוֹבוֹצְקִי דּוּ"חַ מִשֶּׁלּוֹ עַל הָאֵרוּעַ. הַדּוּ"חַ נִשְׁלַח אֶל הַצָּאר, וְזֶה מִהֵר לְבַטֵּל אֶת הָעֳנָשִׁים שֶׁהִטִּיל קֹדֶם-לָכֵן עַל יְהוּדִי אַמְצֶ'סְלָב. לְעֻמַּת זֹאת, מַעֲלִיל הָעֲלִילָה לֹא יָצָא נָקִי מֵהַפָּרָשָׁה. הוּא הָאֳשַׁם בְּהַטְעָיַת הַצָּאר וּבְבִדּוּי עֻבְדּוֹת וּרְאָיוֹת, וְהָעֳנַשׁ בְּהֶתְאֵם.

לִיהוּדֵי אַמְצֶ'סְלָב הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה. הַיּוֹם שֶׁבּוֹ בִּטֵּל הַצָּאר אֶת הָעֳנָשִׁים הַכְּבֵדִים, הָיָה לָהֶם לִכְעֵין פּוּרִים קָטָן.