פרשת השבוע - בשלח

פרפראות לשבת

וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים

אף-על-פי ששלח פרעה את בני ישראל למרות רצונו, עקב אותות ומופתים ויד חזקה, בכל זאת ''התחפשו בני ישראל'' בכלי הזין, כדי להוליך שולל את אומות העולם, שלא יגלו את סוד גבורות ישראל, שהם מנצחים בעזרת ניסים ונפלאות, אלא יהיו סבורים שזוהי מלחמת גבורה רגילה וממילא יבואו להילחם בהם בכח של רכב וסוסים וכלי זין- כי אז נצחונם של ישראל בטוח מראש.זוהי גם כוונתו של הפסוק: ''אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותיך''- ישועתך היא רק מאלקים, שהוא מגנך ועזרך, ואם לפעמים מתגאה אתה בחרב, הרי זה רק משום ''ויכחשו אויביך לך''- למען יכחישו אויביך את ישועתך האמיתית, ולמען ''ואתה על במותימו תדרוך''... ('קטורת סמים').

וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ויקח משה את עצמות יוסף עמו

'חכם לב יקח מצוות'- זה משה. שבשעה שכל ישראל עסקו בביזה עסק הוא בעצמות יוסף (ילקוט).

אמנם הביזה אך היא הייתה מצווה, אך היתה זו מצווה שהביאה גם תועלת אישית. חכמתו של משה היתה בזה, שהעדיף ליטול לעצמו מצווה שאין בה כל תועלת אישית, שכן מצווה כזו עומדת על מדרגה גבוהה יותר. לפיכך נאמר ''ויקח'', כי אין קיחה אלא לשון הגבהה''- הוא הגביה את עצמו בזה שעסק במצווה זו של עצמות יוסף. ('אבני נזר'). בעצם, יאה יותר לקרוא לזה חסידות, צדקות וכדומה, ולמה זה נקרא חכמה? אלא, משה רבנו דינו היה ככהן ואסור היה לו להטמא למת, לפיכך ניצל את שעת הכושר, אשר כל בני ישראל היו עסוקים וטרודים בביזה ונעשו עצמות יוסף בבחינת מת מצווה, כי אז כבר היה מותר להטמא- וזו היתה החכמה שבדבר. ('פרדס יוסף'). משה לקח אתו את ''עצמיותו'' של יוסף, את תכונותיו וסגולותיו, ולמד מהן כיצד להנהיג עם ולפרנסו בשעת מחסור בלחם.

ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ

אם דתן ואבירם סירבו לצאת ממצרים, מדוע איפה לא מתו בשלושת ימי האפילה, כמו שאר הרשעים שלא רצו לצאת ממצרים? אלא, בעצם הרי דרש משה מפרעה, להוציא את בני ישראל רק לשלושה ימים- ''דרך שלשת ימים נלך במדבר''- אם כן, לא רצו בני ישראל לצאת ממצרים ולא כל שכן לשאול כלים ובגדים מאת המצרים, שכן בשביל שלושה ימים לא היתה כל הטירחה הזאת כדאית להם. נמסר להם איפוא בסוד, כי לא ישובו עוד למצרים, ולכן נאמר: ''דבר נא באזני העם''- בחשאי תלחש להם באזניהם, כי אין זה רק לשלושה ימים אלא לצמיתות. ברם, דתן ואבירם הרי מוסרים ומלשינים ולפיכך נזהרו הכל מפניהם ולא גילו להם את הסוד. משום כך לא יצאו ממצרים, בסברם שיוצאים רק לשלושה ימים ולא רצו לטרוח על כך. וכיוון שלא ידעו דבר לא היו ראויים לעונש, ולכן נשארו בחיים בשלושת ימי האפילה.

('עדות ביהוסף')

ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר (יד-ג)

"לבני ישראל" אלו דתן ואבירם שנשארו במצרים (תרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל).

ויש לשאול והלוא דתן ואבירם שניהם היו רשעים (כלי יקר), ואם כן מדוע לא מתו יחד עם שאר הרשעים במכת חושך? ותמוה אתמה בשנים, כי אמרו חז"ל שלאחר מכן נבקע הים במיוחד עבור דתן ואבירם ובכך נצטרפו לכלל עם ישראל במדבר, ואם כן מהי הזכות הגדולה שהיתה להם שמלבד שלא מתו במכת חושך גם נבקע להם הים? אלא דתן ואבירם היו משוטרי ישראל שהוכו בגלל שלא רצו להכות את עם ישראל, וכל מי שנענש בגלל עם ישראל זכותו גדולה שמלאך המות לא יכול לו, והים נבקע לפניו. והיכן נענשו ומתו דתן ואבירם? במחלוקת קרח ועדת שנבלעו באדמה, שחמורה מחלוקת שאפילו יונקי שדים מתים בגינה (מהרי"ל דיסקין זצ"ל).

אלא שעדיין צריך ביאור, מדוע אם כן האדמה יכלה לשלוט בדתן ואבירם מאחר שזכות גדולה היתה בידם שלא מתו במכת חושך והים לא יכל עליהם? ברם מכיון שהיה צד ומר כי מה שדתן ואבירם לא היכו את בני ישראל במצרים זה מתוך רחמנות שהיתה בהם לעם ישראל, לכן לא מתו במכת חשך ונצלו בקריעת ים סוף, אבל לאחר שנתגלה סרחונם של דתן ואבירם במחלוקת של קרח ועדתו שאמרו למשה רבנו "כי תשתרר עליו גם השתרר", התברר שהם לא סבלו שררה, ומתוך כך הבינו כל עם ישראל את הסיבה האמיתית שלא הוכן במצרים רק בגלל שלא סבלו את שררת השוטרים ולא שהגנו על עם ישראל לשם שמים. או שריחמו על עם ישראל, ואין להם שום זכות לכן נענשו מיד ונבלעו באדמה (אביטה אורחותיך).

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם (יד-כב)

כתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" ואילו כאן שינה הכתוב את הלשון וכתב בתוך הים ביבשה מה פשר שנוי הלשון? וגם צריך להבין מדוע להלן כתוב "והמים להם חמה" דהיינו חומה בלי אות ו' שעל זה דרשו חכמינו שנתמלא עליהם חמה? והביאור הוא שבבני ישראל היו שני סוגים, היו אנשים צדיקים המאמינים בה' ובעלי בטחון, והם קפצו תיכף לים עד כי באו מים עד נפש, וכמו שאמרו רבותינו שנחשון בן עמינדב קפץ ואחריו של שבט יהודה, והנה אמרו במדרש שהיה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, והשיב השם יתברך, זכות האמונה והבטחון כדאי להם.

אם כן יש לומר שלגבי אותם שהלכו מקודם בתוך הים באמונה ובבטחון, כתוב ויבואו בני ישראל בתוך הים, ואחרי זה היה היבשה, ולכן המים היה להם חומה, אבל אותם שלא היו מאמינים כל כך עד שראו בעיניהם היבשה בתוך הים, דהיינו קודם יבשה, עבורם היה המים חמה, כלומר שהיה קטרוג הנ"ל מה נשתנו אלו מאלו (לבוש יוסף).

אז ישיר משה ( טו-א)

בימי הרב הקדוש ר' שמילקא מניקלשבורג ז"ל יצאה פעם אחת איזו גזירה רעה על בני העיר. נסע ר' שמילקא עם תלמידו הרב הקדוש ר' משה ליב מסאסוב ז"ל לווינא, לחצר המלך, להשתדל שם על ביטול הגזירה. הדבר היה בזמן הפשרת שלגי, וכשהוצרכו לעבור את נהר דונאי, התרוצצו על הנהר גושי קרח בשטף גדול, ואי אפשר היה לעבור את הנהר בשום ספינה. והיות שהזמן היה דחוף, כי קרבו ימי צאת הגזירה לפועל, ביקש הרב ר' שמילקא מספן אחד שיתן לו עריבה קטנה, שיותר משני אנשים לא יוכלו לשבת בה. הספן נתן לו את העריבה. נכנסו לתוכה הר"ש ותלמידו הרמ"ל. עמד ר' שמילקא ואמר שירת הים שבפרשת "בשלח", ותלמידו ענה אחריו. מיד עברה הספינה הקטנה בין גלי הכפור בשלום, בלא שום מכשול. ואנשי עיר ווינא עמדו מעבר הנהר, וראו כן תמהו על הפלא הגדול הזה. נעה רעש גדול, עד שהגיעה השמועה גם לחצר המלך. כשראו המלך והשרים את גודל מעלתו וקדושתו של ר' שמילקא, מילאו מיד את בקשתו בדבר ביטול הגזרה מעל בני עירו (סיפורי חסידים).

מאורי הדורות בראי הפרשה

בהיות הרב יחזקאל לנדא בעל "הנודע ביהודה" אברך צעיר, נפלה מריבה בין שני אחים, עד שהבכור נשבע בשבועה חמורה, שלא יוסיף לראות את פני אחיו הצעיר לעולם. לא חלפו אלא ימים אחדים והאח הצעיר מת מחמת דכאון ושברון לב שאחזו בו בגין שבועה זו. ביקש האח הבכור לראות את פני אחיו המת, טרם קבורתו ולבקש ממנו מחילה וסליחה. הואיל ונשבע בשבועה חמורה, פנה לגדולי הדור, שידריכוהו כיצד עליו לנהוג. ברם, לא הגיעו החכמים להסכמה האם הרשות נתונה לו לראות את פני אחיו המת, אם לאו. כאשר שמע ר' יחזקאל הצעיר את המחלוקת, פנה לרבו ר' יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר וביקש ממנו רשות להשמיע את דעתו. לאחר שהתיר לו רבו, אמר ר' יחזקאל: אין קושיא כלל ורשאי האח לראות את פני אחיו המת, וראיה לכך מן התורה. בפרשת בשלח נאמר "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" – השביע משה את ישראל שלא יוסיפו לראות את המצרים עד עולם, ובכל זאת נאמר אחרי כן "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". היינו, השבועה אינה תקיפה לגבי המתים. מכאן ואילך התפרסם שמו כ"מרא דהלכתא". ר' יחזקאל הלוי לנדא בר' יהודה מגדולי חכמי הדור ומנהיגיו. נולד בשנת תע"ג (1713 למנינם) בפולין. מרבותיו: ר' יצחק אייזיק הלוי מלודמיר ור' משה יעקב מקראקא. עלוי גדול ונודע. בשנת תק"ד מונה לרבה של יאמפולי ובשנת תקט"ו. מונה לרבה של פראג. אמרו עליו: "נזר ישראל ועטרה, עטרת צבי וצפירת תפארה, ארז הלבנון אדיר התורה...". רבינו החיד"א כותב: "החכם בחכמתו, יכיר מספריו כי רב הוא ומופלג מגדולי הדור גאון עז תהלות ישראל וגדול כבודו". מתלמידיו: ר' אברהם דנציג, ר' דוד דייטש, ר' אלעזר בר' דוד פלקלס [שהעיד על רבו שהיה: "מושלם בכל המעלות בכל החכמות"] ועוד. מחיבוריו: ציון לנפש חיה (צל"ח) , הנודע ביהודה (שו"ת, ע"ש אביו), דגול מרבבה, מראה יחזקאל, אהבת ציון, דורש לציון ועוד. מבניו: ר' יעקב, ר' שמואל ור' ישראל. נפטר בפראג בן פ' שנים בשנת תקנ"ג..

מב"י

מעלת החסד

''מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח''

בתקופה כה קשה, בעלת מאורעות קשים ורעים, בהם נלקחים מאתנו חיילים, אנשים, נשים וצעירים בעודם באיבם. ורבים הם החולים הנאבקים ומתייסרים בייסורים קשים ממחלות נוראות- ה' ישמרנו ויצילנו, וכל זה זועק לשמים. ואילו הם שלוחיו של הקב''ה לעורר אותנו לשיפור המעשים ותיקון המידות, ואיך אפשר לשבת בחיבוק ידים בשעה קשה כזו, והנביא עמוס אומר (עמוס ג, ו) ''היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה...''

ואמרו חז''ל מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח? – יעסוק בתורה ובגמילות חסדים, וה'חפץ-חיים' היה אומר: שאפילו אם יתקבצו יחדיו כל התנאים והאמוראים מכל התקופות למצוא עצה ותרופה לא יהיו מוצאים עצה אחרת, רק עצתו של רבי אליעזר לעסוק בתורה ובגמילות חסדים, והיינו שכדי להמתיק הדינים נחוץ להרבות בחיזוק בעיקר בשני דברים אלו, וכפי גודל החיזוק כן יומתקו הדינים, ועל ידי זה תצמח ישועה לעם ישראל. ה'חפץ-חיים' ביאר בספר 'שם עולם' את דברי התנא דבי אליהו המובאים שם; ''שאלו תלמידיו את רבי אליעזר הגדול מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח?'', וביאר שם שתלמידי רבי אליעזר ראו שלפני ביאת משיח יתגבר כח הדין כל כך על כל העולם והצרות הולכות ומתרבות עד שלא יועיל שום זכות לעכבו, ולכן שאלו לרבי אליעזר ''מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח'' ורבי אליעזר השיב להם: אף שהאמת אתכם שמפני גודל כח הדין לא יועיל שום זכות או מצווה, אבל מכל מקום נשאר עדיין עצה לזה, ע''י שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים, שזכות התורה והחסד מועיל אף בעת צרה כזו.

ומסיים שם ה'חפץ-חיים': ,והנה לפי מה שידוע שנתרבו כעת בעוונותינו הרבים צרות ומצוקות בכמה מדינות, עד שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וממש צרות מושכות ובאות כנהר וכל הסימנים שאמרו חז''ל לעניין ימות המשיח כמעט כולם אנו רואים בעיננו ועל כן עלינו להתחזק בתורה ובחסד בכל היכולת כדי שנהיה ניצולים מחבלים האלו ונזכה לביאת הגואל במהרה בימנו אמן''

כמו קביעת עתים לתורה כך אסור שיחסיר האדם עשיית חסד אפילו יום אחד מחייו

על פי החפץ חיים בספרו 'אהבת חסד':

מדת החסד, מועלת לאדם להאריך ימיו וגם לכפר את עונותיו והיא עומדת לו להציל אותו מכל הפגעים והוא חוסה בצל השם יתברך לבדו ולא בצל כנפי הכרובים ואוכל פירות המצוה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וזוכה להיות לו בנים בעלי עושר, בעלי חכמה וכו'. גם הוא זוכה על ידה לעתיד לבוא בדין ושארי טובות נשגבות.

על כן כמה יש לו לאדם להתדבק במצוה הקדושה הזו ולאהוב אותה אהבה עזה וכמאמר הכתוב: ''וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד'' (מיכה ו ח); כי המצוה הזאת עומדת לו להאדם עד סוף כל הדורות ומאד צריך ליזהר שלא יחסר לו מדת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי ליזהר לענין קביעת עתים לתורה בכל יום. וכזה מצאתי בספר 'שער הקדושה' למורנו הרב חיים ויטאל, שכתב, שהאדם צריך להתאונן בכל יום ולומר: ''אוי לי שהלך היום בלי תורה וגמילות חסדים''

כח הקדושה נשלם על ידי שלשת העמודים: 'על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. (מדרש רבה במד' יב). ובעונותינו הרבים כאשר חסר לנו עתה העמוד השלישי של 'העבודה' מעת החרבן ולא נשאר לנו כי אם אלו השני עמודים, מוכרחים אנו לחזקן ביתר שאת ובזה יהיו נמחלין עונותינו וכמו דכתיב: ''בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן'' (משלי טז ו) ואמרו חז''ל (ברכות ה ב): ' ''חֶסֶד'' – זו גמילות חסדים, שנאמר: ''רדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד'' (משלי כא כא) ''וֶאֱמֶת'' – זו תורה שנאמר: ''אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה'' ' (משלי כג כג). וכמו שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לרבי יהושע בן חנניה כשהיה אצל הר הבית והיה מתאונן ואמר (ילקוט שמעוני הושע ו ס' תקכב): 'אוי לנו על הבית שחרב מקום שמתכפרין בו עונותינו. אמר לו: ''בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים'' לכך נאמר: ''כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח''' (הושע ו ו). ועל כן כיון שהם מכפרים עונות כמו הקרבנות, מוכרח האדם להתדבק בהן תמיד, כי העונות מצויות תמיד וכמו המזבח שלא היה בטל אפילו יום אחד מהקרבת הקרבנות.

סיפורים לשבת

א'

עמדתי ברחובה של תל אביב בפתח בית כנסת ישן. יום רגיל בהיר ונעים היה היום ההוא, לא חם ולא קר. השעה היתה שעת אחר הצהרים מאוחרת – חצי שעה לפני השקיעה. עמדתי בצומת הדרכים ליד בית הכנסת ובקשתי להשיג עשירי למנחה. אך לא מצאתי אפילו יהודי אחד שומר תורה ומצוות. ניסיתי את מזלי, פסעתי במהירות לכיוון ימין מאה מטרים, לשמאל מאה מטרים, הבטתי לצדדים, פסעתי גם לרחוב הסמוך ואין. החלטתי לנסות בחנויות, אולי אחד היהודים יאות להכנס לבית הכנסת ולהשלים מנין. ברוך השם, מצאתי. בחנות הסמוכה ישב יהודי שבקצה הראש היתה מונחת לו כיפלה קטנה! כשאני נושף מהמאמץ של החפוש מיהרתי לשאול אותו: ר' יהודי אולי תשלים לנו מנין – אתה עשירי''?.

''אבל אני כאן באמצע'' הוא השיב לי... באמצע החלום... אבל אתה עשירי ואנו מדברים רק על 'מנחה' – בסך הכל רבע שעה. למעריב כבר נמצא מישהו אחר''. ''ואם יבוא קונה מה יהיה''? - שאל ''אז הרווחת מצוה''... ''ואם בכל זאת'' אני אפצה אותך. כמה אתה משער שאתה יכול להפסיד''? שאלתי אותו. ''חמישים לירות''! השיב. ''מה הבעיה? אני אשלם לך חמישים לירות''. ''אני בא''! הוא עמד בדבורו ונכנס לבית הכנסת. הוא נעמד סמוך לכותל המערב ואחר כך התישב על כסא סמוך לפתח. התחלנו את התפלה: ''אשרי יושבי ביתך'' כל דקה הבטתי לאחור להיות בטוח שעדין לא ברח. ובס''ד ראיתי שהכל בסדר, הוא אפלו הסתכל קצת בסדור, עד שסיימנו מנחה. לאחר 'עלינו לשבח' מיד באתי אליו כדי לתת לו את חמישים הלירות. ''אתה לא צריך למהר, אינני עוזב, אני כבר אשאר עוד עשרים דקות עד ערבית'' אמר בשלוה הושטתי את הכסף: ''בינתים קח את מה שאני חייב לך''. ''לא. ח''ו כבוד הרב, אינני רוצה כסף'' ''אבל סיכמנו וברצוני לשלם לך''. ''המצוה, כבוד הרב, אני לא רוצה למכור את המצוה''... ''מה איכפת לך לקחת. אתן לך מאה לירות – גם על ערבית''... הוא נעמד על רגליו והכריז החלטי: ''לא, גם לא מאה''!. ''מאתים?... '' שאלתי בחיוך. ''לא אמכור את המצוה גם לא באלף שקל. לא אקח גרוש! תן לי בבקשה לשמור את המצוה לעצמי''. כיון שראיתי שהוא בשלו ואף התישב על מקומו להמתין לערבית, עליתי על הבימה והתחלתי לדרוש: ''ברצוני להגיד לפניכם כמה מילים:

מורי ורבותי! דוד המלך אומר בתהילים פרק ס''ב שה' 'עושה חסד' – שהרי הוא משלם לאיש ''כמעשהו''.

נשאלת השאלה איזה 'חסד' מיוחד יש בכך שמשלמים לאדם כפי שמגיע לו על מה שעשה ''כמעשהו''?. על שאלה זו, רבותי, ישנם ביאורים שונים, אבל עכשיו התחדש לי פשט נפלא חדש: יהודי תל אביבי, מוכר בחנות פצוחים. כמו כל יושבי תבל, לאחר מאה ועשרים יגיע לשמים, מי לא מגיע לסוף הדרך. וכמו שעושים לאחרים, גם לפניו יניחו על השלחן את המצוות שקיים בימי חייו לתת לו שכר. מוכר בחנות פצוחים דנן יביט ויהנה: ''נפלא, כמה טוב, יש לי כמה פעמים 'אמן יהא שמיה רבה', 'אמן' ואפילו תפלה בצבור. איזה יופי. והנה מיד יבא השטן ויגיד לפני בית דין של מעלה: ''נו בסדר אני מסכים שתתנו לו שכר יותר מהמקובל, אבל הוא הולך לקבל כאן על כל מנחה כפלים או יותר, למה מגיע לו על 'אמן יהא שמיה רבה' אחד סכום כל כך גדול? למה מגיע לו כל כך הרבה... הרי כפי שהכרתי אותו כשביקרתי אצלו בחנות ' מנחה' לא היתה שוה אצלו אפילו חמישים לירות, כי כמה פעמים נשאר בחנות ולא התפלל מנחה בגלל המחשבה שמא יבוא מישהו לקנות בחמישים לירות וברור לי שחמישים לירות היו שוים לו – יותר מ'אמן יהא שמיה רבה'... ואז הקב''ה רב החסד, ישיב כביכול: לא. אנחנו לא נשלם לו כמו שהחשיב את המצוה לפני שעשאה, אלא כמו שנהיתה שוה בלבו לאחר שקיים אותה. גם אם לפני שקיים את המצוה לא היתה שוה בעיניו אפילו חמישים לירות, אבל מחשיבים ''כמעשהו'' – כמו אחרי שכבר עשה את המצוה. וכמו שהוציא מפיו מקודם: ''לא אמכור את המצוה אפילו באלף''. ה' משלם לאיש כמעשהו. והאיש קינח דמעה שירדה על לחייו.

ב'

בשנת תרפ''ג- 1923 עת שהה מרן ה'חפץ-חיים' זצ''ל בעיר וינה בירת אוסטריה לרגל השתתפותו בכינוס הגדול הראשון של אגודת ישראל, התאכסן בבית הנגיד ר' עקיבא שרייבר. על הבית צבאו אלפי אנשים אשר היה עז חפצם, לכל הפחות לראות את הרב ורק יחידי סגולה זכו להכנס אליו לתוך הבית בין הבאים היה גם עסקן מפורסם של היהדות החרדית באנגליה של אותם ימים אשר פנה בבקשה לר' עקיבא שרייבר שיאפשר לו להכנס לחדרו של 'החפץ-חיים' ולו לרגעים ספורים כי יש לו שאלה גורלית מאוד אשר כל חייו וכל עתידו תלויים בזה. נענה בעל האכסניה לעסקן הנ''ל כי העריך אותו ואת מעשיו הכבירים, והושיבו ליד השולחן אשר עליו סעד ה'חפץ-חיים' באותה שעה את סעודתו, והבטיח לו שמיד לאחר ברכת המזון יציג אותו לפני ה'חפץ-חיים' ויוכל לשטוח את שאלתו.

בינתיים החל ה'חפץ-חיים' כדרכו בקודש בעת הסעודה לומר את המזמור מתהילים, ''מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר'' וכשסיים בפסוק אחרון ''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'' פנה אל העסקן הנ''ל (שאף פעם לא ראהו ולא שמע אודותיו) בביאור כדלהלן: ''פליאה עצומה היא על דוד מלך ישראל, איך זה אומר שטוב וחסד ירדפוהו, היתכן ששני הדברים האלה יהפכו לרודפים, הלא רוצח וחומס הם אלו הרודפים את האדם, אבל טוב וחסד?! התשובה היא שלפעמים נדמה לו לאדם שעסק הטוב והחסד נעשה לו כרודף ויורד לחייו וגוזל את זמנו היקר לו, מפריע בעסקיו וגורם לו הפסדים וכו' והיצר מפתהו לעזוב את עסק הטוב והחסד, ומה יעשה האדם אז? ולכן מייעצהו דוד המלך, שמע בני אפילו אם לדעתך הטוב והחסד רודפים אותך, אל תעזבם, אלא התפלל ל-ה' ש''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'' והיינו שיהיה לך רק כאלה רודפים ולא רודפים אחרים, כגון הצער הסבל ושאר יסורים רחמנא-לצלן, ויתפלל ל-ה' שיקויים בו ''ושבתי בבית ה' לאורך ימים''.(משום שמסבל אי אפשר לברוח, אבל אפשר לבחור בסבל של מצוות ומעשים טובים).כשסיים ה'חפץ-חיים' את ביאורו על הפסוק הנ''ל קם האורח כשכולו נרגש ופנה את בעל האכסניה רבי עקיבא שרייבר בברכת פרידה. בעל האכסניה הביע את תמיהתו לאורח שהתאמץ מקודם לקבל רשות כניסה ל-'חפץ-חיים' רק בכדי לשאול שאלת חיים גורלית והנה לפתע אין לו כל צורך בשאלה זו, אבל האורח שהרגיש בתמיהתו של ר' עקיבא ענה בבת צחוק על שפתיו כי ה'חפץ-חיים' נדרש לשאלתו בטרם שאל אותה, וטרם הספיק להרצות את שאלתו קיבל תשובה קולעת. והסביר את דבריו;

הוא העסקן הנ''ל הקים בעירו תלמוד תורה וקופת גמ''ח (גמילות חסדים) שניהל בעצמו. המוסדות והגמ''ח התפתחו יפה והעבודה בשני המישורים האלה גוזלים באמת את זמנו והוא נאלץ להזניח את עסקיו הפרטיים, והוא ורעיתו סובלים מזה עד, כדי כך שרעייתו דרשה ממנו במפגיע שימסור את הנהלת המוסדות הנ''ל לאחרים, והוא העסקן הוותיק הפועל לשם שמים מסרב לשמוע לבקשת אשתו. ומשום שלום-בית החליטו ביניהם למסור את הכרעת העניין לרב ה'חפץ-חיים', וכאשר יכריע כן יהיה. ועכשיו ששמע מפורש מפי ה'חפץ-חיים' כי ''אף טוב וחסד'' רודפים לאדם באמת ומפריעים לו בעסקיו הפרטיים, בכל זאת אל יזניחם וימשיך עסקו בהם'', קיבל תשובה מספקת לשאלתו הגורלית, ועתה ממהר הוא לבשר לרעייתו את הכרעת ה'חפץ-חיים' זצ''ל.

ג'

מעשה ביהודי בשם יוסף שהיה משכיר חנות בשוק מחנה יהודה שבירושלים, ידוע שהשוק הזה מאוד תוסס והוא השכיר את החנות ב-2500$ והכנסותיו גדולות כמובן בפרופורציה למקום, במשך הזמן השכיר לידו יהודי אחר חנות ירקות כמו של יוסף והכנסותיו של יוסף ירדו. יוסף היה בעל תשובה פנה לרב פנחסי והציג לו את הבעיה בכעס כשהוא אומר שאם המתחרה היה מגיע לשוק בעידן שהייתי חילוני הייתי "מכסח" אותו. הרב פנחסי אמר ליוסף תירגע מזונותיו של האדם קצובים לו מערב ראש השנה עד ראש השנה שנאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוהך בה מראשית השנה עד אחרית שנה". ראשית אותיות א' בתשרי. יוסף המשיך לכעוס והרב אמר לו להיות בשמחה כי כל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. וטוב זה עניין פילוסופי כל מה שנראה לנו טוב כרגע יכול להסתבר שאחרי כמה שנים אותו טוב היה בעצם רע גמור לדוגמא: ילד שאינו רוצה ללמוד בבית ספר והוא מעדיף ללכת לים לטייל ולעשות חיים באותו רגע זה בשבילו הטוב האמיתי ואילו ללכת לבית ספר זה רע. חלפו כמה שנים והילד התבגר ומכיוון שלא למד אינו יכול להתקבל לעבודה מסודרת ונקיה ונאלץ לעבוד קשה ולהרויח פחות בעבודות מלוכלכות. ואז הוא מבין את הטעות שעשה שהיה קטן שלא רצה ללמוד שאותו טוב שהוא חשב שהוא טוב בזה שטייל והתבטל ובזבז את נערותו בהבלות בעצם כיום זה מובן לו שבעצם הוא רע לכן השאלה מה זה טוב זה מאד פילוסופי לכן אנחנו צריכים לעשות השתדלות והקב"ה יעשה את שלו וכל מאן דעביד לטבא דעביד ואדם צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה הרב הציע ליוסף שיעזוב את השוק וישכיר חנות במקום אחר, פחות תוסס ההכנסות יהיו לו פחות אך בפרופורציה גם ההוצאות יהיו פחות ויוסף קיבל דעת תורה יצא מביתו של הרב בכעס והשכיר מקום בשכונה בירושלים שהשכירות שם עלתה לו 900$ בחודש ורווחיו ירדו בהתאם אך ברוך השם אפשר לחיות ולהתפרנס.

אחרי כמה שנים יוסף פוגש שוב את הרב פנחסי. אמר לו הרב שלום לך אדון יוסף מה שלומך ואיך הפרנסה? יוסף היה שש ושמח ואמר הרב מזל שלי שאני שמעתי בקולך וקבלתי דעת תורה. רציתי לשאול את כבוד הרב אם אפשר לקנות חדר בבניין המגורים של הישיבה ולתרום אותו לישיבה? הרב התפעל ואמר לו שחדר עולה 35000$ כיצד יש באפשרותך לתרום סכום כזה צחק יוסף וסיפר לרב שבזמן שעבר משוק מחנה יהודה לשכונה ממוצעת בירושלים הייתה לו שכנה זקנה מעליו שתמיד עזר לה קנה לה אוכל, בגדים תיקן לה את החשמל וכל מה שקשור באחזקת חייה כי הזקנה המסכנה לבד בעולמה.

לאחר שלוש שנים שאני עובד באזור החדש ביקשה הזקנה שבסוף היום אני אעלה אליה לשיחה, וכך היה הזקנה התחילה לספר לי את כל ההיסטוריה שלה ואני מאוד עייף כל רגע מסתכל בשעון כי סוף היום אני רוצה ללכת הביתה לאישה ולילדים. אמרה לי הזקנה אל תסתכל בשעון תקציב לי שעה אחת מחייך תשמע את ההיסטוריה שלי ותספר אותה לילדים שלך. יוסף כדי לגמור את הענין מהר אמר בסדר אני מקשיב וכך ישב והקשיב שעה שלמה. לבסוף שאלה האישה אתה יודע למה אני מספרת לך את כל זה? ענה יוסף באדישות לא אני לא יודע. אמרה הזקנה מעולם לא התחתנתי ומן הסתם גם מעולם לא היו לי ילדים משפחתי נספתה בשואה ויש לי ירושות בסך 5 מליון דולר שהשאיר לי דודי שנפטר לפני עשר שנים ואין למי להוריש את נכסי וזה מצער אותי מאוד אבל אתה אדון יוסף אני אוהבת אותך מאוד אתה כבר שלש שנים מתנהג אלי יפה ועוזר לי כאילו אתה הבן שלי ועזרת לי ללא שום תמורה לכן היום הרופאים הודיע לי שקבלתי את המחלה הנוראה וימי ספורים ואין בכח גופי הזקן והחלש לעמוד בכל הטיפולים הכימיים שהם מציעים כדי לחיות חיי שעה. אני רוצה להוריש את כל עושרי וכספי לך יש לי דירות ומגרשים שמפוזרים בכל הארץ. יוסף מקשיב וכולו נכנס לשוק בהתחלה חשב שהוא חולם הוא תחיל לצבוט את עצמו ולסטור לפניו כדי לראות שהוא חי ולא חולם.

הזקנה צחקה ואמרה יוסף כל זה בתנאי אחד שתיקנה לי חדר בבנין של ישיבה ותקדיש אותו לשמי ועוד כל שנה תאמר עלי קדיש כאילו אני האמא שלך. יוסף התרגש ובכה ואמר לה כמובן שאני אעשה זאת וכעבור חצי שנה האישה נפטרה ולכן אני מספר לכבוד הרב כמה שאתה צדקת שאמרת שצריך אמונה ובטחון בבורא כי כל מה שעושה ה' זה לטובה ולולא אותו מתחרה שהגיע לשוק מחנה יהודה וגרם לי להסתלק משם לא הייתי עשיר היום ומה שנראה לי רע באותה תקופה בעצם טוב. כיום אני חייב לכבוד הרב הרבה על עצתו. אמר לו הרב אינך חייב לי אלא לאותו מתחרה שגרם לך להסתלק מן השוק.

ד'

כָּל יָמָיו הִשְׁתּוֹקֵק הַגָּאוֹן רַבִּי אֵלִיָּהוּ מִוִּילְנָה (הַגְּרָ"א) הִשְׁתּוֹקְקוּת יְתֵרָה לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לִזְכּוֹת וּלְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ וּכְדֵי לִלְמֹד בָּהּ תּוֹרָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנִים לֹא הִצְלִיחַ לְמַמֵּשׁ מִשְׁאָלָה זוֹ, וְרַק לְעֵת זִקְנָתוֹ הֵחֵל לְהָכִין אֶת עַצְמוֹ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ וּלְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ.

בְּשֶׁל נְסִבּוֹת שׁוֹנוֹת הֶחְלִיט הַגְּרָ"א לַעֲלוֹת בַּתְּחִלָּה לְבַדּוֹ, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה שֶׁאַחֲרָיו יָבוֹאוּ גַּם אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו. הוּא נֶאֱלַץ אֵפוֹא לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וּלְהִפָּרֵד גַּם כֵּן מֵאִמּוֹ הַיְּשִׁישָׁה, שֶׁמֵּחֲמַת גִּילָהּ הַמֻּפְלָג לֹא הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לַעֲמֹד בִּתְלָאוֹת הַמַּסָּע הָאָרֹךְ. אִם בְּכָךְ לֹא דַּי, הוּא אַף נֶאֱלַץ לְהוֹתִיר מֵאֲחוֹרָיו אֶת כָּל סְפָרָיו, אֲשֶׁר, מְיֻתָּר לְצַיֵּן, הָיוּ יְקָרִים מְאוֹד לְלִבּוֹ. אַךְ כָּל אֵלֶּה לֹא עָמְדוּ בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַגְּרָ"א, שֶׁנַּפְשׁוֹ כָּמְהָה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי מוֹעֵד הַנְּסִיעָה הַמְּתֻכְנָן, קָרָא אֵלָיו הַגְּרָ"א אֶת אֶחָד מִתַּלְמִידָיו הַנֶּאֱמָנִים וּמָסַר לְיָדָיו אִגֶּרֶת חֲתוּמָה. "סַע לְשֶׁנִישְׁפּוֹק וּמְסֹר אֶת הָאִגֶּרֶת לִידֵי רַבִּי לֵיְיבּ", הָיְתָה הַהוֹרָאָה לַתַּלְמִיד.

בְּלִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת מְיֻתָּרוֹת, קָם הַתַּלְמִיד וְיָצָא לַדֶּרֶךְ, אֶל הָעֲיָרָה שֶׁנִישְׁפּוֹק, שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה כִּבְרַת דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה מִוִּילְנָה. כָּל הַדֶּרֶךְ הוֹגִיעַ הַתַּלְמִיד אֶת מוֹחוֹ בִּתְהִיָּה עַל זֶהוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ "רַבִּי לֵיְיבּ", שֶׁמִּיָּמָיו לֹא שָׁמַע אֶת שִׁמְעוֹ. הוּא לֹא הִצְלִיחַ לִדְלוֹת מִזִּכְרוֹנוֹ וְלוּ פַּעַם אַחַת שֶׁרַבּוֹ יַזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רַב דָּגוּל, אֲשֶׁר מְסִירַת הָאִגֶּרֶת לְיָדָיו, יָמִים מִסְפָּר קֹדֶם נְסִיעָתוֹ, הָיְתָה כֹּה חֲשׁוּבָה לוֹ. "וַדַּאי רַב הָעֲיָרָה הוּא אוֹתוֹ רַבִּי לֵיְיבּ, אוֹ רֹאשׁ-יְשִׁיבָה חֲשׁוּבָה", אָמַר בְּלִבּוֹ.

מַה גְּדוֹלָה הָיְתָה הַפְתָּעָתוֹ כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לָעֲיָרָה וְאִישׁ מִתּוֹשָׁבֵי הַמָּקוֹם לֹא יָדַע לְכַוְּנוֹ אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל 'רַבִּי לֵיְיבּ'. "אֵין בִּשֶׁנִישְׁפּוֹק שׁוּם 'רַבִּי לֵיְיבּ'", פָּסְקוּ הַתּוֹשָׁבִים בְּבִטָּחוֹן.

רַק לְאַחַר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל כִּתּוּת רַגְלַיִם וְאֵין-סְפֹר חֲקִירוֹת וּדְרִישׁוֹת, הִצְלִיחַ לְאַתֵּר אָדָם שֶׁאָמְנָם לֹא הִתְאִים לַתֹּאַר 'רַבִּי' אַךְ שְׁמוֹ הָיָה לֵיְיבּ. כְּשֶׁנּוֹדַע לְתוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה אֶת מִי הוּא מְחַפֵּשׂ, פָּרְצוּ הַכֹּל בִּצְחוֹק רָם. "רַבִּי לֵיְיבּ?! הַגָּאוֹן הָאַדִּיר! רַבִּי לֵיְיבּ?", הִשְׁתַּעְשְׁעוּ הָאֲנָשִׁים מֵהַצֵּרוּף הַמְּגֻחָךְ.

וְכָךְ, מְאֻכְזָב עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ, פָּנָה תַּלְמִיד הַגְּרָ"א לִקְצֵה הָעֲיָרָה, שָׁם, כָּךְ נֶאֱמַר לוֹ, מִתְגּוֹרֵר אָדָם פָּשׁוּט הָעוֹבֵד כְּמַפְעִיל הַתַּנּוּר בְּבֵית-חֲרֹשֶׁת לְיִצּוּר מַשְׁקָאוֹת חֲרִיפִים, וּשְׁמוֹ לֵיְיבּ.

מְבוּכָתוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד הָיְתָה רַבָּה. מִצַּד אֶחָד, לֹא מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת שֶׁהַגְּרָ"א כִּוֵּן אֶת הָאִגֶּרֶת הַחֲשׁוּבָה אֶל מַפְעִיל הַתַּנּוּרִים הַפָּשׁוּט. מִצַּד שֵׁנִי, הֲלוֹא אֵין כָּאן לֵיְיבּ אַחֵר. הַיִּתָּכֵן, חָלִילָה, שֶׁרַבּוֹ טָעָה?

לְיַד הַתַּנּוּר יָשַׁב יְהוּדִי, לָבוּשׁ בְּגָדִים פְּשׁוּטִים, עֵינָיו נְתוּנוֹת בְּסֵפֶר תְּהִלִּים וּפִיו מְמַלְמֵל חֶרֶשׁ.

"רַבִּי לֵיְיבּ?"... גִּמְגֵּם הַתַּלְמִיד בְּהִסּוּס. חִיּוּךְ קַל עָלָה עַל פְּנֵי הָאִישׁ. "מָה רְצוֹנְךָ?", הֵשִׁיב בִּשְׁאֵלָה, וּכְבָר פָּשַׁט אֶת יָדוֹ, כְּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת מַטְּרַת בּוֹאוֹ שֶׁל הַשָּׁלִיחַ.

הַתַּלְמִיד הִגִּישׁ אֶת אִגֶּרֶת רַבּוֹ לְפוֹעֵל בֵּית-הַחֲרֹשֶׁת וְקִוָּה שֶׁאָכֵן הִגִּיעַ לַכְּתֹבֶת הַנְּכוֹנָה. הַיְּהוּדִי פָּתַח אֶת הָאִגֶּרֶת וְעֵינָיו רִפְרְפוּ בִּמְהִירוּת עַל הַשּׁוּרוֹת הַמְּעַטּוֹת שֶׁכָּתַב הַגְּרָ"א. כְּשֶׁסִּיֵּם לִקְרֹא, הִשְׁלִיךְ אֶת הַמִּכְתָּב בִּתְנוּעַת יָד נִמְרֶצֶת אֶל הַתַּנּוּר הַבּוֹעֵר. הַתַּלְמִיד הֻפְתַּע מֵהַמַּעֲשֶׂה, אַךְ לֹא הֵגִיב.

לֵיְיבּ הֵישִׁיר מַבָּט אֶל תַּלְמִיד הַגְּרָ"א וְאָמַר: "אֱמֹר לְשׁוֹלְחֲךָ כִּי אֵין בְּדַעֲתִי לְהִצְטָרֵף אֵלָיו". וְכַעֲבֹר רֶגַע הוֹסִיף: "סְבוּרַנִי כִּי גַּם הוּא רָאוּי שֶׁיַּחְזֹר בּוֹ מִכַּוָּנָתוֹ".

בְּשׁוּבוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד לְוִילְנָה, בִּקְּשׁוֹ הַגְּרָ"א לְגוֹלֵל לְפָנָיו אֶת הַקּוֹרוֹת אוֹתוֹ, בְּלֹא לְהַחְסִיר כָּל פְּרָט. כְּשֶׁסִּפֵּר כֵּיצַד לְאַחַר חִפּוּשִׂים הִגִּיעַ לְבֵית-חֲרֹשֶׁת לְמַשְׁקָאוֹת חֲרִיפִים וּפָגַשׁ שָׁם יְהוּדִי פָּשׁוּט וּשְׁמוֹ לֵיְיבּ, הִנְהֵן הַגְּרָ"א בְּרֹאשׁוֹ. כָּעֵת חָשׁ הַתַּלְמִיד הֲקָלָה, בְּיוֹדְעוֹ כִּי אָכֵן מָסַר אֶת הָאִגֶּרֶת לָאִישׁ הָרָאוּי.

אַךְ כְּשֶׁמָּסַר הַתַּלְמִיד אֶת דְּבָרָיו שֶׁל הָאִישׁ, נִתְכַּסּוּ פְּנֵי הַגְּרָ"א בַּאֲרֶשֶׁת שֶׁל צַעַר. הוּא הִתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ עַצְמוֹ וְשָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ זְמַן רָב. לְבַסּוֹף הִתְנַעֵר הַגְּרָ"א מִמְּקוֹמוֹ וְאָמַר: "בְּכָל זֹאת אֶסַּע".

כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים נִסְתַּיְּמוּ כָּל הַהֲכָנוֹת לַנְּסִיעָה וְהַגְּרָ"א יָצָא לְדַרְכּוֹ. בְּהַגִּיעוֹ לְקֶנִּיגְסְבּוּרְג שָׁלַח אִגֶּרֶת אֲרֻכָּה אֶל אִמּוֹ, אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו, אִגֶּרֶת שֶׁלְּיָמִים נִתַּן לָהּ הַשֵּׁם 'עָלִים לִתְרוּפָה' וְתָכְנָהּ נַעֲשָׂה נַחֲלַת הַכְּלָל.

וְאוּלָם בְּהַגִּיעוֹ לִגְבוּל אוֹסְטְרִיָּה, בְּטֶרֶם עָלָה עַל הָאֳנִיָּה שֶׁאֲמוּרָה הָיְתָה לְקַחֲתוֹ לְעֵבֶר חוֹפֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, שָׁב לְפֶתַע הַגְּרָ"א עַל עִקְּבוֹתָיו וְחָזַר לְבֵיתוֹ.

אִישׁ לֹא יָדַע אֶת הַסִּבָּה הָאֲמִתִּית לַקְּטִיעָה הַפִּתְאוֹמִית שֶׁל הַמַּסָּע וְגַם הַגְּרָ"א עַצְמוֹ לֹא סִפֵּק לָאִישׁ הֶסְבֵּר שֶׁל מַמָּשׁ. "מִן הַשָּׁמַיִם עִכְּבוּ בַּעֲדִי", אָמַר וְלֹא הוֹסִיף.

הוּא אָמְנָם לֹא הִגְשִׁים אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ, אֲבָל תַּלְמִידָיו יָצְאוּ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּקְבוּצָה מְאֻרְגֶּנֶת עוֹד בִּימֵי חַיָּיו. בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם יָצְאוּ כַּמָּה קְבוּצוֹת, וַעֲלִיָּתָם זָכְתָה לַכִּנּוּי 'עֲלִיַּת הַפְּרוּשִׁים'. בְּמַקְבִּיל אֲלֵיהֶם עָלוּ בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה לָאָרֶץ גַּם 'עֲלִיַּת הַחֲסִידִים' הַמְּפֻרְסֶמֶת, בְּרָאשׁוּתָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים רַבִּי מְנַחֵם-מֶענְדֶל מֵוִּיטֶבְּסְק וְרַבִּי אַבְרָהָם מֵקַּאלִיסְק.