פרשת השבוע - תצוה

''ואתה תצוה את בני ישראל'' (כז - כ)

לפי שאמר מחני נא לכך לא נזכר שמו בפרשה זו. (בעל הטורים)

מכאן למדים אנו, כי אסור לו לאדם לקלל את עצמו, שהרי משה רבנו אמר ''מחני נא'', מתוך שמסר נפשו עבור כלל ישראל, ואף על פי כן זה עשה רושם, שלא יזכר שמו בפרשה זו – על אחת כמה וכמה אדם שעושה זאת מתוך כעס גרידא, ללא שום תכלית. וזוהי כוונת הכתוב: ''ואתה תצוה את בני ישראל'' – תספר להם את אשר אירע לך כתוצאה מזה שאמרת ''מחני נא'', ותזהירם לבל יוציאו מפיהם קללה על עצמם... (שפתי כהן) אולם הגר"א, מבאר שבגלוי שמו של משה אינו מופיע, אך בא בנסתר. שהרי אותיות סמויות בשם משה, הן: מ [של 'מם'], ין [של שין], א [של הא], וסכומן עולה: מ + ין + א = 101 = מנין הפסוקים בפרשה.

''ויקחו אליך שמן זית זך'' (כז - כ)

פעולתו של משה רבנו היתה תדיר, לפרסם בפני העולם כולו את קדושתו המיוחדת וייחודו של עם ישראל, ולמען יראו הכל כי השכינה שורה בישראל. לפיכך אמר: ''ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'' (שמות לג-טז).

על זה שהשכינה שורה בישראל העידה במיוחד המנורה, כך שהנר המערבי היה דולק יממה שלמה, אף על פי שהיתה לו כמות שמן שווה לשאר הנרות; כפי שאמרו חכמינו: ''עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל'' (שבת כ''ב). לפיכך אמר השם יתברך למשה: ''ויקחו אליך'' – לקיחת השמן למנורה נוגעת אליך במיוחד, היא תביא לך תועלת, שכן על ידי המנורה תתגשם שאיפתך, שהעולם כולו יראה כי השכינה שורה בישראל... (אבני אזל)

'כתית למאור'' (כז - כ)

ולא כתית למנחות (רש''י)

צריך אדם להיות ''כתית'' בעיני עצמו ושבור לב, אולם חייב הוא תמיד להזהר ששברון הלב לא יביאהו לידי עצבות ואזלת יד, שלא ירצה לעשות מאומה, מתוך ההנחה שבין כה וכה לא יהא כל ערך למעשהו. שברון לב כזה אינו רצוי כלל. אדרבה, שברון הלב צריך להגביר באדם את הרצון לעשות ולפעול ביהדות. אם עד כה לא עשה מאומה, חייב הוא להתחיל עכשיו בעשייה. ''כתית למאור'' – עלהאדם להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור – ''ולא כתית למנחות'' – ולא כדי לשקוע בעצבות ובמנוחה של אזלת יד... (חשבה לטובה)

בדרך כזו פירש היהודי הקדוש ז''ל מפשיסחה את הפסוק: ''הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם'' (תהילים קמז-ג): השם יתברך מרפא ומחבש את שבורי הלב, לבל יבואו עקב השברון לידי עצבות...

הרבי ר' אהרן מקרלין ז''ל אמר: ''מרירות'' רצויה, ואילו ''עצבות'' אין לך מידה גרועה מזו. בין מרירות לעצבות מבדיל רק כחוט השערה. מרירות פירושה: אין לי מאומה, ואילו עצבות פירושה: כבר אין לי תקנה ואבוד הנני. יש להיזהר איפוא, שהמרירות לא תיהפך לעצבות...

''כתית'' – כאשר מטיפים לו לאדם מוסר ומבקשים לכתת ולשבור את ליבו, יש להתכוון ''למאור'' – להאיר לפניו ולהורותו את הדרך הישרה – ''ולא למנחות'' – אבל לא להנחיתו ולהשפילו... (הה''ק ר' יחיאל ז''ל מאלכסנדר)

''כתית למאור להעלות נר תמיד'' (כז – כ)

בית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה – ת''י – והבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה – ת''כ. ביחד הרי זה ''כתית''. שני בתי מקדש האירו רק כמנין ''כתית''. אולם בית מקדש השלישי יהיה תמיד ונצחי – ''להעלות נר תמיד''... (תולדות יצחק)

''ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך'' (כח – א)

הדא הוא דכתיב: לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי – כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה ואתה הקרב אליך, הרע לו. אמר לו תורה שלי היתה ונתתיה לך. (מדרש)

למה נתמנה אהרן לכהן גדול ולא משה? משום שבכדי לקרב גם את החוטאים דרוש היה מנהיג שהוא יותר קרוב אל העם ואינו נעלה עליו ביותר, ואילו משה רבנו לפי רום מדרגתו לא היה מתאים לכך; כשם שמלמד, הלומד עם נערים גמרא ומפרשים, אינו מתאים ללמד לדרדק אותיות ונקודות...

כאשר חרה לו למשה על אשר אין הוא מתמנה לכהן גדול, הסביר לו השם יתברך, שזה עקב רום מדרגתו. הנה תורה זו שהיתה לי – אמר לו השם יתברך – לא לימדתיה בעצמי לבני ישראל, כי אם נתתיה לך על מנת שתלמדם – ''היה אתה לעם מול האלקים'' – שכן לא היו יכולים ללמוד ממני במישרין. הוא הדבר גם בך ביחס לכהונה גדולה, שמדרגתך גבוהה מדי בכדי לכפר על בני ישראל ולקרבם, ורק אהרן המעורב יותר בקרב העם מתאים לכך. (אהל יעקב להמגיד מדובנה ז''ל)

''וחשב אפדתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה'' (כח – ח)

ידוע שבמצוה ''מחשבה טובה מצטרפת למעשה'', ואפילו אם נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וזהו שמרמז הפסוק: ''וחשב אפודתו'' – מחשבה של מצוה, שמקשטת את האדם (אפוד פרושו: קישוט), הריהי ''כמעשהו'' – כאילו כבר עשה את המצוה. אך במה דברים אמורים, כאשר ''ממנו יהיו'' – שרצה באמת לעשות את המצוה ורק נאנס ולא עשאה... (נחל קדומים).

''תרשיש שהם וישפה'' (כח – כ)

חכמינו אמרו, כי ''ישפה'' היתה האבן של בנימין (''ישפה'' עם הכולל עולה למנין ''בנימין בן יעקב'' – בעל הטורים). באבן זו נתרחש מעשה, שיש בו לקח רב לענין מצות כיבוד אב; שכן מסופר בגמרא (ירושלמי פאה) על נכרי אחד בשם דמא בן נתינא שביקשו ישראל לקנות אצל אביו אבן ישפה, אך מכיון שאביו היה ישן אותה שעה על הארגז בו היתה טמונה האבן, וויתר על הריוח העצום ולא מכר את האבן, בלבד שלא להעיר את אביו משנתו. אותו דמא בן נתינא מהווה דוגמה ומופת לקיום מצות כיבוד אב. כיון שבנימין לא השתתף במעשה מכירת יוסף ולא ציער את אביו כשאר אחיו, ממילא הרי קיים מצות כיבוד אב בשלימות, לפיכך נתארע באבנו מאורע של כיבוד אב, שמשמש לדוגמה ומופת. (מפי שמועה)

''את האורים ואת התומים'' (כח – ל)

על אבני החשן היו חרותים שמותיהם של השבטים. משהיה הכהן הגדול שואל משהו באורים ותומים, היו מאירות אותיות בודדות מבין השמות החרותים הללו, ועל ידי צירוף מתאים של האותיות היה הכהן מוצא את התשובה לשאלתו. אולם כדי לצרף את האותיות בסדר הנכון, על מנת לדעת את התשובה האמיתית, זקוק היה הכהן לרוח הקדש והיה עליו לכוון את השם ''תומים''. וזהו שאמרו חכמינו: ''אורים – שמאירים את דבריהם, תומים – שמשלימים את דבריהם'' (יומא ע''ג). בלעדי ה''תומים'' אי אפשר היה לדעת את מובנן של האותיות המוארות, או כי אפשר היה לצרף את האותיות בצורה מסורסת ולקבל תשובה שלא ניתנה מן השמים. (רמב''ן)

לפי דברי הרמב''ן הללו פירש הגאון מוילנא באופן נפלא את הויכוח בין עלי הכהן ובין חנה (שמואל א' – א-יג, יד, טו). כאשר ראה עלי את חנה והנה שפתיה נעות וקולה לא ישמע, חשב אותה לשיכורה. על כך השיבה לו חנה: ''לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי''. אמרו חכמינו, כי במילים ''לא אדוני'' נתכוונה לומר, שאין רוח הקודש שורה עליו. ועל ''אשה קשת רוח אנכי'' אומר רש''י: ''כשׂרה''.

כשראה עלי תופעה נדירה כזאת, שאשה עומדת ומניעה בשפתיה, שאל באורים ותומים לדעת את פשר הדבר, והאירו האותיות: ש'כ'ר'ה'. צירף מהן עלי את המילה ''שכרה'' וחשב אותה לשתויה. השיבה לו על כך חנה: ''לא אדוני'' – אין רוח הקודש שורה עליך בענין זה, שכן צירפת את האותיות לא בסדר הנכון, שהוא באמת ''כשׂרה'' – לפי שאני ''אשה קשת רוח'' בגלל היותי עקרה, כדוגמת אמנו שרה, שנצטערה על אשר אין לה בן...

ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרון את הכתנת ואת מעיל האפד ואת אפד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפד (כט-ה)

מצות לא תעשה שלא יזח החושן מעל האפוד רבי יוסף זונדל היה מפורסם בכל רחבי ליטא, הוא היה ידוע בפקחותו, בלמדנותו ובצדקתו. פעם ביקש ה"חפץ חיים" מעגלונו שיסור לביתו של רבי יוסף ויבקש עבורו ברכה. עשה כן העגלון ורבי יוסף ביקש להעביר ברכה זו: "יהי רצון שילך יחף וישא אבנים". נדהם העגלון לשמוע ברכה כזאת וכשחזר לראדין לא חפץ היה למסור ל"חפץ חיים" את הברכה. ה"חפץ חיים" שלח לקרוא לעגלון ושאלו: "מדוע לא השבת לי תשובה? והעגלון סיפר לו את הברכה המוזרה. ה"חפץ חיים" שמח מאוד ואמר: "הלואי ותתקיים הברכה, אם כי די לי שאלך יחף גם אם לא אשא אבנים".

ולתדהמת הסובבים אותו הסביר: "קבלתי ברכה שיבנה בית המקדש, ואני ה"חפץ חיים" כהן הנני אוכל לעבוד יחף בבית המקדש, ואשא את אבני החושן". (613 סיפורים ע תרי"ג).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ועשית חשן משפט"

ר' בחיי [ר' בחיי בר' אשר. חי בשנים ה"א ט"ו- ד"א ק' (1255- 1340 למנינם)]: בכל אבן ואבן שש אותיות - להורות כי ששת ימי המעשה תלוים בי"ב שבטים, והיו באבני חושן ע"ב אותיות כי י"ב פעמים ששה הם ע"ב (72), והם כנגד ע"ב אותיות של השם הגדול, להורות בזה קיום העולם שנברא בע"ב שעות (12X6) שהרי העולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב/ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וששת ימי המעשה- ע"ב שעות יש בהם, י"ב שעות בכל יום, וזהו שאמר הכתוב (תהלים פט) אמרתי עולם חסד יבנה כמנין חס"ד (בגי' ע"ב), ולמדנו מזה שהעולם שנברא בע"ב שעות, מתקיים בזכות השבטים שבהם ע"ב אותיות. חמדת ימים [לר' שלם שבזי. חי בשנים שע"ט- תע"ט (1617- 1711 למנינם)]: ד' שורות כנגד ד' אותיות הוי"ה. וי"ב שמות כנגד י"ב צירופים של השם הגדול והנורא.

מב"י

סיפורים לשבת

א'

זה היה באחד מימי שנת תר"ס. נציג רשמי של ממלכת אנגליה בארץ-ישראל, שנשלטה באותם ימים על-ידי הטורקים, התייצב בפתח ביתו של ר' בן-ציון חזן בירושלים והגיש לו תעודת אזרחות אנגלית. מאותו יום והלאה נהגו בו ערביי העיר זהירות יתרה, מחשש להסתבך עם נתין אנגלי.

מה גרם לנציג אנגליה הגדולה להעניק תעודת אזרחות לתושב הרובע היהודי, ומה הסתתר מאחורי מחווה בלתי-שגרתית זו?

ובכן, מעשה שהיה כך היה:

חודשים אחדים קודם-לכן עלה בליבו של הנגיד היהודי הספרדי, יוסף שלום, להקים בית-מרפא יהודי בירושלים שבין החומות. התברר לו כי לא דיי בשני בתי-המרפא הקיימים כבר - 'משגב לדך' ו'ביקור חולים'. איש מצליח ורב-פעלים היה יוסף שלום. מוצאו מבגדד. מושבו באותה עת היה בקלקתה שבהודו, ומצודתו הייתה פרוסה על ענף הטקסטיל במדינות רבות בעולם.

קודם מימוש התכנית פנה הנגיד מקלקתה למורו ורבו, רבי יוסף-חיים, בעל ה'בן איש חי'. תשובת הרב הגדול הפתיעה את הנגיד: "לרפואת הגוף יהיו אחרים שידאגו, אך לרפואת הנפש איני רואה רבים הדואגים. עצתי אפוא היא, כי תקים בכספך בית-מדרש גדול לחכמים, סמוך ככל האפשר לשריד בית-תפארתנו". הנגיד הגדול לא הרהר לרגע אחר הוראת רבו.

מכיוון שכאמור ישב בהודו ועסקיו היו מסועפים, מינה הנגיד כנאמנו לביצוע המשימה את אחד מתלמידיו המסורים של ה'בן איש חי' – ר' בן-ציון חזן. זה שימש חזן בית-הכנסת האיסטנבולי בירושלים שבין החומות. תלמיד-חכם היה, ממולח ואיש-סוד, שהצטיין בהכרת מזגם ודרך התנהלותם של שכניו הערבים.

החל ר' בן-ציון לתור אחר מקום מתאים להקמת הישיבה. חיפש ומצא גבעה נישאה, מול הכותל המערבי. רבו, ה'בן איש חי', סמך את ידיו על ההצעה ונתן לתלמידו את ברכת הדרך לביצוע התכנית. הדרך להשגת הקרקע לא הייתה פשוטה כלל. זו הייתה בחזקת הוואקף המוסלמי, שסירב בכל תוקף למכור מאדמותיו ליהודים.

מצויד בברכת רבו הגדול וחדור רצון עז להצליח במשימת-הקודש, יצא ר' בן-ציון לעבר ביתו של ראש הוואקף. הרעיון שהגה היה נועז, והביצוע – מסוכן. קודם צאתו הכין סלסילה גדולה ונאה, שבתחתיתה מטבעות זהב נוצצים. שלושים אלף לירות זהב! מעל המטבעות פיזר פירות נאים, משובבי-עין.

כך התייצב על מפתן ביתו של ראש הוואקף. זה הביט בר' בן-ציון ובסלסילה שבידיו, ובעיניו למודות-הניסיון הבין כי יש בה יותר מאשר סתם פירות. בהבליעו חיוך ערמומי הזמין את ר' בן-ציון להיכנס פנימה, והשיחה התגלגלה. תאוות הממון של ראש הוואקף גברה על שנאת היהודים שבו, והוא הבטיח לאורחו לעשות כל שביכולתו כדי למכור לו את השטח המבוקש.

לאחר שיצא ר' בן-ציון מביתו של ראש הוואקף בדק האחרון את תכולת הסלסילה וידע כי לא טעה. קופת הוואקף תקבל את שלה, אמר בליבו, וגם אני אקבל את שלי...

כעבור כמה ימים כונסה אסיפת ועד דחופה של חברי הוואקף. החברים נדהמו מהודעת ההתפטרות הפתאומית שהנחית עליהם ראש הוואקף הוותיק והמנוסה. "למה ומדוע?!", נזדעקו. "איני יכול עוד!", אמר הראש בדאגה מעושה. "הקופה ריקה ואין עוד בכוחי לשאת בנטל הכבד".

בפנים מכורכמות הקשיבו החברים לדברי הראש. "האם אין בידי הוואקף נכסים שאותם אפשר למכור ולהזרים כסף לקופה הריקה?", שאל אחד הנוכחים. פניו של ראש הוואקף החמיצו למשמע השאלה. "יש", אמר, "אדמות". הוא השתתק לרגע ומיד הוסיף, "ולמעשה יש אפילו קונה לאחת הקרקעות של הוואקף".

עיני המתכנסים אורו. "אם-כן מה מעכב?!", קפצו כמה מהם ביחד.

"יש רק בעיה אחת", השיב להם הראש וקפץ את שפתיו, "הקונה הוא יהודי".

פניהם של החברים קדרו באחת. האספה נמשכה עוד כאשר חרב האיום בהתפטרות של ראש הוואקף מונפת מעל ראשי הנאספים. זה היה הדבר האחרון שרצו בו, כאשר מצב הקופה ממילא בכי-רע.

לבסוף, באין ברירה וכמי שכפאם שד, אישרו את העסקה. בערמומיותו הצליח ראש הוואקף להוליך את חבריו אל ההחלטה שחפץ בה. הוא אף לא גילה להם כי הקרקע המדוברת שוכנת על הגבעה מול הר הבית. לו ידעו זאת, לא היה סיכוי שיסכימו.

כשהתפרסם דבר העסקה ברבים, כבר היה מאוחר מדי. ניירות הבעלות החתומים כדת וכדין היו עמוק בכיסיו של ר' בן-ציון.

מאותו יום החל ר' בן-ציון לקבל איומים על חייו. כל אימת שחלף בשוק הערבי היו הרוכלים מעבירים אצבע על צווארם, רמז על עתידו הצפוי.

האיומים על חייו גברו והלכו, עד שנכנס לתמונה הנגיד ר' יוסף שלום מכלכותא. הוא ניצל את קשריו הטובים בחלונות הגבוהים של הממלכה האנגלית, ששלטה אז בכלכותא. זו נענתה לבקשתו והעניקה ליהודי הירושלמי תעודת אזרחות אנגלית.

מאותו יום פחתו האיומים על ר' בן-ציון, עד שפסקו כליל.

על הגבעה הנישאה מול הכותל המערבי הוקמה כעבור זמן הישיבה הגדולה – 'פורת יוסף.'

ב'

בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, נוֹהֵג הָיָה הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ ר' זַלְמָן לְסַפֵּר בְּלֵיל חַג הַפּוּרִים אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלְּהַלָּן:

מוֹטָלֶ'ה הָיָה יֶלֶד כְּשֶׁנֶּחְטַף עִם קְבוּצָה מֵחֲבֵרָיו עַל-יְדֵי פְּלֻגּוֹת חוֹטְפֵי הַיְּלָדִים שֶׁל הַצָּאר נִיקוֹלַאי הָרִאשׁוֹן, לְשֵׁרוּת בַּצָּבָא הָרוּסִי. בְּבַת-אַחַת נִגְדְּעוּ חַיִּים מְאֻשָּׁרִים שֶׁל יֶלֶד יְהוּדִי, שֶׁנִּקְרַע מֵחֵיק מִשְׁפַּחְתּוֹ הַחַם וְנִשְׁלַח לְמַחֲנֶה צְבָאִי בְּעַרְבוֹת סִיבִּיר הַמֻּשְׁלָגוֹת.

בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן עוֹד הִסְפִּיקָה אִמּוֹ הָאֻמְלָלָה לִתְחֹב בְּיָדָיו שַׂקִּית קְטִיפָה קְטַנָּה וּבָהּ זוּג תְּפִלִּין וְסִדּוּר. "הַבְטַח לִי לְהִשָּׁאֵר נֶאֱמָן לְיַהֲדוּתְךָ. גַּם אִם יַצִּיעוּ לְךָ אֶת כָּל הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹלָם וְגַם אִם, חָלִילָה, יְעַנּוּ אוֹתְךָ עִנּוּיִים קָשִׁים, הִשָּׁאֵר יְהוּדִי", מֵרְרָה בִּבְכִי הָאֵם, בְּטֶרֶם נִתְלְשָׁה בְּגַסּוּת מִבְּנָהּ-יַקִּירָהּ.

מוֹטָלֶ'ה הִבְטִיחַ.

מוֹטָלֶ'ה הָיָה יֶלֶד פִּקֵּחַ וּמַבְרִיק. מְפַקְּדוֹ הַצְּבָאִי הַיָּשִׁיר הִבְחִין בְּכָךְ מִן הַהַתְחָלָה. מִסִּבָּה זוֹ נָטָה לוֹ חֶסֶד יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַיְּלָדִים, אֲבָל עַד מְהֵרָה הִתְבָּרֵר לַמְּפַקֵּד כִּי הַיֶּלֶד הֶחָבִיב עָלָיו, הוּא גַּם הָאֱגוֹז הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר לְפִצּוּחַ. בְּעוֹד חֲבֵרָיו הִתְעָרוּ אַט-אַט בִּסְבִיבָתָם הַחֲדָשָׁה, נוֹתַר מוֹטָלֶ'ה דָּבֵק בְּיַהֲדוּתוֹ. לֹא פַּעַם וְלֹא פַּעֲמַיִם נֶאֱלַץ לְשַׁלֵּם עַל כָּךְ מְחִיר כָּבֵד – חִצֵּי לַעַג וּבוּז שֶׁהֻפְנוּ לְעֶבְרוֹ, בֶּטֶן רֵיקָה וּרְעֵבָה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה.

מִבְּחִינָה צְבָאִית מִלֵּא מוֹטָלֶ'ה אֶת כָּל הַמְּשִׂימוֹת שֶׁהֻטְּלוּ עָלָיו עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר, אֶלָּא שֶׁמְּפַקְּדוֹ לֹא הִסְתַּפֵּק בְּכָךְ. הוּא יָדַע כִּי הַמַּטָּרָה לֹא תֻּשְׁלַם אִם מוֹטָלֶ'ה יַחְזִיק בִּדְבֵקוּתוֹ בְּיַהֲדוּתוֹ. "אֵינֶנִּי מֵבִין מַדּוּעַ מִתְעַקֵּשׁ אַתָּה לִהְיוֹת כָּבוּל וְחָסוּם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ", הָיָה אוֹמֵר לוֹ בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת אֶפְשָׁרִית, "הֲרֵי אֲנִי וְאַתָּה יוֹדְעִים שֶׁבְּעֶזְרַת הַכִּשְׁרוֹנוֹת שֶׁלְּךָ תּוּכַל לַעֲלוֹת בְּדַרְגוֹת הַקְּצֻנָּה וְרַק הַשָּׁמַיִם יִהְיוּ הַגְּבוּל. אִם רַק תַּעֲשֶׂה אֶת הַצַּעַד הַנָּכוֹן"...

חָלְפָה כִּמְעַט שָׁנָה וּמוֹטָלֶ'ה עֲדַיִן נִשְׁאַר נֶאֱמָן לְיַהֲדוּתוֹ. הַמְּפַקֵּד, שֶׁאֲהָבוֹ אַהֲבַת-אֱמֶת, הִפְקִיד בְּיָדָיו סַמְכֻיּוֹת רַבּוֹת. כָּל פַּעַם שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִשְׁלֹחַ מִישֶׁהוּ אֶל הָעִיר הַסְּמוּכָה, כְּדֵי לְמַלֵּא שְׁלִיחוּת אַחֲרָאִית, הָיָה מַטִּיל אֶת הַשְּׁלִיחוּת עַל מוֹטָלֶ'ה.

יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט הַמְּפַקֵּד לְשַׁנּוֹת גִּישָׁה. הוּא זִמֵּן אֶת מוֹטָלֶ'ה לְשִׂיחָה אִישִׁית אֲרֻכָּה וְנוֹקֶבֶת, שֶׁבָּהּ נִסָּה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לְשַׁכְנְעוֹ לְוַתֵּר עַל יַהֲדוּתוֹ. כְּשֶׁנּוֹכַח, כַּצָּפוּי, כִּי כָּל דְּבָרָיו נוֹפְלִים עַל אָזְנַיִם עֲרֵלוֹת, שִׁנָּה אֶת טוֹן דִּבּוּרוֹ. "לֹא אָנִיחַ לְךָ לְהִקָּבֵר כָּל חַיֶּיךָ בְּעוֹלָמְךָ הֶחָשׁוּךְ. אִם אֵינְךָ מְסֻגָּל לְגַיֵּס בְּכוֹחוֹת עַצְמְךָ אֶת הַתְּבוּנָה הַדְּרוּשָׁה לְקַבָּלַת הַהַחְלָטָה הַנְּכוֹנָה, אֶעֱשֶׂה זֹאת אֲנִי בִּמְקוֹמְךָ", אָמַר.

עֵינָיו שֶׁל מוֹטָלֶ'ה נִפְעֲרוּ בְּתַדְהֵמָה. הַמְּפַקֵּד נִרְאָה הֶחְלֵטִי וַאֲפִלּוּ כּוֹעֵס. "לֹא אֲשַׂחֵק אִתְּךָ עוֹד מִשְׂחָקִים", הוֹדִיעַ. "בַּזֹּאת אֲנִי קוֹצֵב לְךָ פֶּרֶק-זְמַן נוֹסָף וְאַחֲרוֹן לִשְׁקֹל אֶת הַדְּבָרִים וּלְהַגִּיעַ לַבְּחִירָה הַנְּכוֹנָה. אִם תַּעֲשֶׂה כֵּן – יִיטַב. אִם לֹא, אֶמְצָא אֶת הַדֶּרֶךְ לִכְפּוֹת זֹאת עָלֶיךָ".

כַּעֲבֹר יוֹמַיִם נִשְׁלַח מוֹטָלֶ'ה לָעִיר הַקְּרוֹבָה לְבַצֵּעַ שְׁלִיחוּת מְסֻיֶּמֶת. כְּדַרְכּוֹ קָפַץ גַּם הַפַּעַם לְבִקּוּר בָּזָק בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַמְּקוֹמִי. בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת נוֹדַע לוֹ כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים יָחוּל חַג הַפּוּרִים. הַיְּדִיעָה הַזֹּאת רִגְּשָׁה אוֹתוֹ מְאוֹד. לֹא הָיָה קֵץ לְאָשְׁרוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ לְהַשִּׂיג מֵאַחַד הַמִּתְפַּלְּלִים חֻמָּשׁ זָעִיר וּבוֹ מְגִלַּת-אֶסְתֵּר.

לְמָחֳרָת הָעֳבַר מוֹטָלֶ'ה לִפְלֻגָּה אַחֶרֶת. הוּא הֵנִיחַ כִּי זֶה צַעַד רִאשׁוֹן בְּאֶמְצְעֵי הַלַּחַץ וְהַכְּפִיָּה שֶׁנּוֹקֵט כְּנֶגְדוֹ מְפַקְּדוֹ. כָּאן, בַּפְּלֻגָּה הַחֲדָשָׁה, אִישׁ אֵינוֹ מַכִּירוֹ, וְשׁוּב לֹא יֵהָנֶה מִיַּחַס מְיֻחָד.

הוּא לֹא יָדַע כִּי צַעַד זֶה הָיָה חֵלֶק מִתָּכְנִית מַקִּיפָה שֶׁרָקַם מְפַקְּדוֹ עִם מְפַקֵּד הַפְּלֻגָּה הַחֲדָשָׁה. זֶה הָאַחֲרוֹן סִפֵּר לַחֲבֵרוֹ עַל הַצְלָחָתוֹ לְשַׁכְנֵעַ קְבוּצַת נְעָרִים יְהוּדִים מִפְּלֻגָּתוֹ לְהָמִיר אֶת דָּתָם. טֶקֶס הַהֲמָרָה הָיָה עָתִיד לְהִתְקַיֵּם לְמָחֳרָת, בְּהִשְׁתַּתְּפוּת כֹּמֶר פְּרוּבוֹסְלָבִי וְצַמֶּרֶת הַפִּקּוּד שֶׁל הַמַּחֲנֶה. "שְׁלַח אֶת הֶחָנִיךְ הָעַקְשָׁן שֶׁלְּךָ אֵלַי", יָעַץ לוֹ הֶחָבֵר, "וּכְשֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרָיו הַיְּהוּדִים פּוֹסְעִים אֶל הָאוֹר בְּשִׂמְחָה וּבְחִיּוּךְ, תִּשָּׁבֵר רוּחוֹ וְיֵלֵךְ בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם".

מוֹטָלֶ'ה לֹא הִמְתִּין עַד שֶׁיַּכִּיר הֶכֵּרוּת עֲמֻקָּה אֶת חֲבֵרָיו הַחֲדָשִׁים. עִם רֶדֶת הָעֶרֶב כִּנֵּס אֶת קְבוּצַת הַיְּהוּדִים שֶׁבָּהֶם, וְסִפֵּר לָהֶם כִּי הַלַּיְלָה הוּא פּוּרִים. הוּא הוֹצִיא מִכִּיסוֹ אֶת הַחֻמָּשׁ הַזָּעִיר, דִּפְדֵּף לְסוֹפוֹ, וְהֵחֵל לִקְרֹא אֶת הַמְּגִלָּה בְּמַנְגִּינָה קְרוֹבָה לְזוֹ שֶׁזָּכַר מִן הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה.

כְּשֶׁסִּיֵּם, נוֹתְרָה קְבוּצַת הַנְּעָרִים שֶׁהִקִּיפָה אוֹתוֹ דּוֹמֶמֶת וּשְׁקוּעָה בְּהִרְהוּרִים. חָלְפוּ רְגָעִים אֲרֻכִּים עַד שֶׁאַחַד הַחֲבֵרִים הֵפֵר אֶת הַשְּׁתִיקָה וּבְכָךְ פָּתַח סֶכֶר שֶׁל זִכְרוֹנוֹת נוּגִים גַּם אֵצֶל חֲבֵרָיו. בָּזֶה אַחַר זֶה סִפְּרוּ הַנְּעָרִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַל פּוּרִים בְּבֵית הוֹרֵיהֶם. הַשִּׂיחָה נִמְשְׁכָה עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה.

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁעָלוּ הַנְּעָרִים עַל יְצוּעֵיהֶם נִתְקַבְּלָה הַהַחְלָטָה: טֶקֶס הַהֲמָרָה שֶׁנּוֹעַד לְמָחֳרָת – בָּטֵל וּמְבֻטָּל. לְפָחוֹת מִבְּחִינָתָם.

"וַאֲנִי", הָיָה ר' זַלְמָן מְסַיֵּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, בְּלֵיל חַג הַפּוּרִים, אֶת סִפּוּרוֹ, "אֲנִי הָיִיתִי אֶחָד מֵאוֹתָהּ חֲבוּרָה. הָיִינוּ נְעָרִים צְעִירִים שֶׁעָמְדוּ עַל סַף הַתְּהוֹם וְנִצְּלוּ מִנְּפִילָה בִּזְכוּת אוֹתוֹ מוֹטָלֶ'ה, הוּא מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי שֶׁלָּנוּ, אֲשֶׁר נִשְׁלַח עַל-יְדֵי הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, כְּדֵי לְחוֹלֵל לָנוּ אֶת נֵס הַפּוּרִים הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ".

ג'

לא בכדי זכה 'ר' אייזיקל חסיד' בתואר מיוחד זה. הוא היה יהודי ספוג תורה, יראת-שמים וחסידות, ומהמקורבים ביותר לרבי מצ'ורטקוב. כל שנה נהג לפקוד את חצר רבו. ביקוריו הביאו עמהם רוח רעננה, שיושבי החצר הקבועים ומי שנזדמנו אליה ייחלו לה והתענגו עליה.

נוסף על היותו בקי גדול בדברי ימי החסידות ומנהיגיה, ושתמיד הייתה שגורה על פיו אמרה נאה, היה ידוע גם בכוח החידוד שלו. הוא היה חריף מחשבה וחד-לשון והיה מסוגל להוציא חיוך אפילו מהאדם האומלל ביותר.

אולם מעל הכול זכתה להערכה בקרב החסידים יכולתו הייחודית להעלות בת-שחוק על שפתי הרבי עצמו. במיוחד היה ר' אייזיקל מגדיל לעשות בפורים. או-אז נהג להתחפש בתחפושות משונות, לשיר ולפזז לפני הרבי עד כי חייך במלוא פה.

ר' אייזיקל ורעייתו היו חשוכי-ילדים. למרות היותו קרוב מאוד לרבי, מעולם לא דחק את השעה ולא תבע מרבו הבטחה או ברכה לילדים. בפתקאותיו נהג דרך קבע להזכיר, בין שאר הדברים שעליהם ביקש - "לישועה בזרע של קיימא".

שנה אחת, בפורים, החליט ר' אייזיקל לחרוג ממנהגו. באותה שנה התחפש ר' אייזיקל לעובר-אורח זקן שעל גבו שק. נכנס ר' אייזיקל לבית-המדרש בשעה שכבר היה מלא מפה אל פה. בראש השולחן ישב הרבי וסביבו החסידים. משחקו של ר' אייזיקל היה מושלם כל-כך, עד שגרם לרבי לצחוק ממש. באותו רגע חש ר' אייזיקל כי זו שעת-כושר.

פתח את שקו והושיטו קדימה, כמבקש מהרבי נדבה. נטל הרבי פרוסת חלה וביקש להטילה לשק באמרו, "לחם לאכול ובגד ללבוש". ר' אייזיקל המחופש מיהר למשוך אליו את השק כאומר, "לא זאת ביקשתי". הביט בו הרבי בפנים קורנות ועמד להטיל מטבע לתוך השק, רמז לעשירות. אך גם הפעם לא נפתח השק. "מה תיתן לי, רבי, ואני הולך ערירי בלא בנים!", אמר הזקן המחופש, בקולו של ר' אייזיקל האמיתי.

בבת-אחת נמחה החיוך מעל פני הרבי. "הגם אתה בדוחקים?!", תמה ומיד הוסיף, "וכי אינך יודע את פירוש הברכה 'שעשה לי כל צורכי', כלומר שהקב"ה מספק ליהודי את צרכיו, ואם נדמה לו כי דבר-מה חסר לו, אות הוא כי אין זה מצרכיו האמיתיים?!".

נשתתק הרבי לרגע ושוב אמר: "האינך סבור, אייזיקל, כי מוטב לאדם שלא יהיו לו בנים מאשר יהיו לו בנים שיגרמו לו עגמת-נפש רבה?".

"אף-על-פי-כן", התעקש ר' אייזיקל, "יברכני הרבי בבן, ובנוגע לעתיד - הנסתרות לה' אלוקינו".

"לו יהי כדבריך", השיב לו הרבי, ומיד נתחדשה שמחת הפורים במלוא עוזה.

לשנה הבאה ילדה אשתו של ר' אייזיקל בן. זמן לא-רב לאחר מכן נפטרה האישה, ור' אייזיקל עבר להתגורר בעירברודי. כשגדל בנו, שלחו לעיר לבוב, ללמוד תורה בישיבתו של ר' אהרון ליטבק.

באותם ימים פעלה בלבוב אגודת משכילים צעירים, שכינתה עצמה 'מקרא-קודש'. מטרתה המרכזית הייתה להעביר צעירים מוכשרים מהיכלי הישיבות לבתי-ספר להשכלה גבוהה. יום אחד נודע לר' אייזיקל כי גם בנו נתפס ברשת המשכילים ובהשפעתם נטש את הישיבה. לא הועילו לאב החסיד כל תחינותיו ודמעותיו. "איני חפץ לגדול 'בטלן' ככל חבריי", הגיב הבן בהתנשאות ובבוז, "עליי לדאוג ל'תכלית'".

לא רק את הישיבה נטש הבן אלא גם את דרך התורה והמצוות. הוא חבר לאגודת המשכילים, ואף השפיע על כמה צעירים נוספים ללכת בעקבותיו. ר' אייזיקל שקע בדכדוך עמוק. אשתו נפטרה זה-כבר וכעת בנו-יחידו סר מדרך הישר.

הוא חש כי הגיעו מים עד נפש, ועל-כן נסע לחצר הרבי. פורים בפתח ורוחו של ר' אייזיקל קודרת כלילה נטול ירח. לא נמצא מי שיוכל להעלות חיוך של תקווה ועידוד על שפתיו של המשמח הוותיק. בעיצומה של סעודת הפורים פנה לפתע ר' אייזיקל אל הרבי: "לפני חמש-עשרה שנים העניק לי הרבי, על-פי בקשתי, 'משלוח-מנות'. מבקש אני כעת כי ייטלנו בחזרה... אין לי עוד חפץ בו".

נזדעזע הרבי עד עומק נשמתו. "כיצד תדבר אייזיקל?! 'ייתמו חטאים' נאמר, לא 'חוטאים'. ועוד זאת, במקום הזה נותנים ולא לוקחים".

פרץ ר' אייזיקל בבכי תמרורים: "לא מדובר בחוטא בלבד, אלא בחוטא המחטיא את הרבים. מוטב היה לולא בא לעולם... אשם אני על כי לא שעיתי להזהרת הרבי, והנה אני במצב שטוב מותי מחיי...".

הביט הרבי בחסידו האומלל שנהפך לשבר-כלי, ולאחר הרהור ממושך הושיט לו כוס מלאה יין. "תנו שכר לאובד ויין למרי-נפש", ציטט הרבי את לשון החכם מכל אדם. ביד מהססת נטל ר' אייזיקל את כוס היין וגמעה עד תום.

מאז נשאר ר' אייזיקל בצ'ורטקוב. הוא והיין נעשו ידידים צמודים גם בימים הבאים. את יתרת חייו חי על הגבול הדק שבין שתייה לשכרות. שוב חזר לפניו החיוך, ושוב הקרין שמחת-חיים ושנינות. באי חצר הרבי תמכו בו באהבה ודאגו לכל צרכיו (ובכלל זה גם שלא יחסר לו המזג...). בתמורה היה ר' אייזיקל משקה אותם ממעיינו הבלתי-נדלה סיפורים נאים ואמרות-שפר לרוב

ד'

הַיָּמִים הָיוּ יְמֵי הַשִּׁלְטוֹן הַטֻּרְקִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִדֵּי לַיְלָה הָיוּ יַעֲקֹב וְכַמָּה מֵחֲבֵרָיו, שֶׁנִּתְבָּרְכוּ בְּיֵצֶר הַתְמָדָה, הוֹלְכִים לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ בִּשְׁכוּנַת נְוֵה שָׁלוֹם, הַסָּמוּךְ לִמְקוֹם מְגוּרֵיהֶם, וְהוֹגִים בְּתַלְמוּדָם עַד שְׁעוֹת הַלַּיְלָה הַקְּטַנּוֹת. בְּדַרְכָּם הָיָה עֲלֵיהֶם לְהִזָּהֵר מִפְּנֵי מִשְׁמְרוֹת הַטֻּרְקִים, שֶׁנָּהֲגוּ לִתְפֹּס צְעִירִים יְהוּדִים וּלְגַיְּסָם לַעֲבוֹדוֹת כְּפִיָּה.

יַעֲקֹב לֹא חָשַׁשׁ כָּל-כָּךְ לְגוֹרָלוֹ הָאִישִׁי, שֶׁכֵּן נַעַר צָעִיר הָיָה. וּבְכָל זֹאת, כְּדֵי לְהִמָּנַע מֵהִסְתַּבְּכֻיּוֹת מְיֻתָּרוֹת הָיָה נוֹהֵג אַף הוּא לְהִתְגַּנֵּב בַּחֲמַקְמַקּוּת מִפְּנֵי הַחַיָּלִים שֶׁהָיוּ מְצוּיִים בְּכָל פִּנָּה.

אוֹתוֹ עֶרֶב הָיָה עֶרֶב רָגִיל, וְיַעֲקֹב עָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ בְּדוּמִיָּה לְעֵבֶר בֵּית-הַמִּדְרָשׁ. לְרֹאשׁוֹ חָבַשׁ כִּפַּת קְטִיפָה גְּדוֹלָה, עַל גּוּפוֹ לָבַשׁ מְעִיל אָרֹךְ, שֶׁחֲגוֹרַת מֶשִׁי שְׁחֹרָה הִקִּיפָה אוֹתוֹ, וְתַחַת בֵּית-שֶׁחְיוֹ הֶחְזִיק גְּמָרָא. בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה אָחַז בְּשַׂקִּית הָאֹכֶל שֶׁהֵכִינָה לוֹ אִמּוֹ, לְבַל יִרְעַב בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה.

לְפֶתַע הֶחְרִידָה שַׁעֲטַת רַגְלַיִם אֶת הַשַּׁלְוָה. יַעֲקֹב הִבִּיט לְאָחוֹר וְהִבְחִין בִּקְבוּצַת חַיָּלִים רוֹדְפִים אַחֲרֵי חֲבוּרַת נְעָרִים בְּנֵי גִּילוֹ. זְמַן רַב לְמַחְשָׁבוֹת לֹא נִשְׁאַר לוֹ, וְהוּא הִצְטָרֵף לַמְּנוּסָה, כְּשֶׁהוּא מַקְדִּים אֶת חֲבֵרָיו בְּכַמָּה עֶשְׂרוֹת מֶטְרִים. דָּבָר זֶה הָיָה לוֹ לְרוֹעֵץ. הוּא נָפַל הַיְשֵׁר לְיָדָיו שֶׁל חַיָּל אַחֵר, שֶׁצָּץ פִּתְאוֹם מֵעִקּוּל הָרְחוֹב.

יָדָיו שֶׁל הַחַיָּל אָחֲזוּ בְּצַוָּארוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הַנִּפְחָד וְטִלְטְלוּהוּ טַלְטֵלָה עַזָּה. "אַתָּה כְּבָר תְּבַלֶּה הֵיטֵב בְּתַחֲנַת הַ'קִּישְׁלֶה' וְנַעֲשֶׂה בְּךָ שְׁפָטִים", אָמַר לוֹ הַחַיָּל בְּחִיּוּךְ מְרֻשָּׁע. לְרֶגַע נֶעֶתְקָה לְשׁוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. יוֹתֵר מִשֶּׁדָּאַג לְעַצְמוֹ, חָשַׁשׁ מִפְּנֵי דַּאֲגַת אִמּוֹ כְּשֶׁלֹּא יָשׁוּב הַבַּיְתָה.

הוּא מִהֵר לְהִתְעַשֵּׁת, הַמַּחְשָׁבָה עַל אִמּוֹ נָסְכָה בּוֹ מִדָּה לֹא מְעַטָּה שֶׁל אֹמֶץ. "שְׁמַע נָא", אָמַר לַחַיָּל הָאוֹחֵז בּוֹ בְּגַסּוּת, "נַעַר לוֹמֵד תּוֹרָה אֲנִי, וְאַתָּה תָּפַסְתָּ אוֹתִי בְּדַרְכִּי לִלְמֹד תּוֹרָה. דַּע לְךָ כִּי חֵטְא גָּדוֹל תֶּחְטָא לְאֱלֹקִים אִם תִּקָּחֵנִי לְמַעֲצָר".

הַחַיָּל לֹא הִתְרַשֵּׁם מִדְּבָרָיו. בְּלַעַג סִנֵּן מִבֵּין שִׁנָּיו: "חַסַן בֶּק, מוֹשֵׁל יָפוֹ, פָּקַד לָטַעַת שְׂדֵרוֹת בְּיָפוֹ וְגַם לִבְנוֹת בָּהּ מִסְגָּד מֻסְלְמִי. וּמִי יַעֲשֶׂה זֹאת? אַתֶּם הַיְּהוּדִים תַּעֲשׂוּ זֹאת, בְּגוּפְכֶם וּבְמָמוֹנְכֶם!".

בִּרְאוֹתוֹ כִּי בִּדְבָרִים סְתָם לֹא יַגִּיעַ לְלִבּוֹ שֶׁל הַחַיָּל, נִסָּה יַעֲקֹב דֶּרֶךְ שׁוֹנָה. "מָה יֵצֵא לְךָ מִזֶּה שֶׁתֶּאֶסְרֵנִי בַּ'קִישְׁלֶה'?", אָמַר לוֹ. "קַח לְךָ מְגִּ'ידָה (מַטְבֵּעַ כֶּסֶף מִיְּמֵי שִׁלְטוֹן הַטֻּרְקִים) אַחַת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּכִיסִי, טֹל גַּם אֶת הַשָּׁעוֹן שֶׁעַל יָדִי וְקַח גַּם אֶת הָאֹכֶל שֶׁהֵכִינָה לִי אִמִּי", וּבְדַבְּרוֹ הִגִּישׁ לַחַיָּל אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִזְכִּיר.

לְלֹא אֹמֶר נָטַל הַחַיָּל מִיָּדָיו אֶת הַדְּבָרִים. אֶת הַשָּׁעוֹן וְהַכֶּסֶף שִׁלְשֵׁל לְכִיסוֹ הַפְּנִימִי וְאֶת הָאֹכֶל טָרַף בְּבַת אַחַת. נִכַּר הָיָה בּוֹ כִּי אֵין הוּא שְׂבַע-נַחַת בְּמִטְבַּח הַבָּסִיס. אוֹר פָּנָס הָרְחוֹב הֵאִיר מְעַט אֶת פְּנֵי הַחַיָּל. בְּעוֹד שִׁנָּיו לוֹעֲסוֹת אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַמָּזוֹן, מִלְמֵל כְּאִלּוּ לְעַצְמוֹ: "אָה! טוֹב לִלְמֹד תּוֹרָה. טוֹב שֶׁיֵּשׁ אִמָּא שֶׁדּוֹאֶגֶת וּמְכִינָה אֹכֶל".

תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ נָטַל אֶת הַגְּמָרָא מִיָּדָיו שֶׁל יַעֲקֹב, פְּתָחָהּ בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן וְקָרָא בְּעִבְרִית רְהוּטָה: "שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בַּטַּלִּית"...

יַעֲקֹב לֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו. "וְכִי יְהוּדִי אַתָּה?", שָׁאַל בְּתַדְהֵמָה. הַחַיָּל הִסֵּס לְרֶגַע, אַךְ מִיָּד הֵשִׁיב בְּלַחַשׁ: "כֵּן".

"אִם כֵּן, מַדּוּעַ אַתָּה רוֹדֵף אַחַר אַחֶיךָ הַיְּהוּדִים, וּבִכְלָל, מָה מַעֲשֶׂיךָ כָּאן?", שָׁאַל יַעֲקֹב בִּפְלִיאָה.

"מַדּוּעַ רוֹדֵף אֲנִי?", עָנָה הַחַיָּל, "מִשּׁוּם שֶׁהַחַיִּים רָדְפוּ אַחֲרַי". וְאָז, כְּאִלּוּ הֶעֱבִירוֹ דִּמְיוֹנוֹ לְמָקוֹם אַחֵר וְלִזְמַנִּים אֲחֵרִים, הֵחֵל הַחַיָּל לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרוֹ:

"יְלִיד יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי, כָּמוֹךָ. הָיוּ יָמִים שֶׁהָיִיתִי אַף אֲנִי הוֹלֵךְ בַּלֵּילוֹת לִלְמֹד תּוֹרָה. אֲבָל זֶה הָיָה מִזְּמַן. בִּהְיוֹתִי כְּבֵן עֶשֶׂר מֵת עָלַי אָבִי. אִמִּי, שֶׁלֹּא יָכְלָה לָשֵׂאת אֶת יְגוֹנָהּ, הִפִּילָה אֶת עַצְמָהּ מֵרֹאשׁ הַגַּג וְנֶהֶרְגָה. נִשְׁאַרְנוּ בָּעוֹלָם רַק אֲנִי וַאֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, שֶׁאֲהַבְתִּיהָ אַהֲבַת נֶפֶשׁ. תָּמִיד הָיִיתִי אוֹמֵר לְעַצְמִי, כִּי נוֹתַרְתִּי בַּחַיִּים רַק כְּדֵי לְטַפֵּל בָּהּ. אֲבָל גּוֹרָלִי הוֹסִיף לְהִתְאַכְזֵר לִי. לֹא חָלַף זְמַן רַב וּמַחֲלָה קָשָׁה פָּקְדָה אוֹתָהּ וְנָטְלָה גַּם אֶת נִשְׁמָתָהּ הַקְּטַנָּה. כָּל עוֹלָמִי חָרַב. הִתְחַלְתִּי לְהִסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת, בּוֹדֵד וְגַלְמוּד, עָזוּב וּמֻזְנָח. אַט-אַט סַרְתִּי מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהִתְחַבַּרְתִּי לַחֲבוּרַת רֵיקִים וּפוֹחֲזִים. הָיִינוּ פּוֹרְצִים לְבָתִּים וְלַחֲנֻיּוֹת וּמְקַיְּמִים אֶת עַצְמֵנוּ. יוֹם אֶחָד הִתְגַּלְגַּלְתִּי לַצָּבָא הַטֻּרְקִי וּמֵאָז אֲנִי כָּאן".

לִבּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב נִכְמַר עַל הַחַיָּל הָאֻמְלָל. "אוּלַי תָּסוּר לְבֵיתֵנוּ", הִצִּיעַ, "הוֹרַי יִדְאֲגוּ לְכָל מַחְסוֹרְךָ כְּאִלּוּ הָיִיתָ אָחִי!". בָּרָק שֶׁל חֶדְוָה עָלָה לְרֶגַע בְּעֵינָיו שֶׁל הַחַיָּל, אַךְ מִיָּד כָּבָה וְנֶעֱלָם. "לֹא!", אָמַר. "כְּבָר עָשִׂיתִי דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה מִדַּי. לֹא אוּכַל לָשׁוּב. נַפְשִׁי הֻשְׁחֲתָה יֶתֶר עַל הַמִּדָּה. אֵין לְפָנַי דֶּרֶךְ חֲזָרָה".

פִּתְאוֹם כְּאִלּוּ הִתְעַשֵּׁת, נִעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ בִּתְנוּעָה חַדָּה, וְשׁוּב חָזַר אֵלָיו הַטּוֹן הַנֻּקְשֶׁה וְהַתַּקִּיף. "בּוֹא עִמִּי וַאֲשִׁיבְךָ לְבֵיתְךָ, כִּי רַבִּים הַצַּיָּדִים הַמְּצוּיִים הַלַּיְלָה בָּרְחוֹבוֹת", אָמַר.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵיתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, נִפְרְדוּ הַשְּׁנַיִם בִּלְחִיצַת יָד. הַחַיָּל שָׁלַף מִכִּיסוֹ אֶת הַשָּׁעוֹן וְהַמְּגִ'ידָה שֶׁקִּבֵּל, וֶהֱשִׁיבָם לְיַעֲקֹב. לְאַחַר מִכֵּן סָב עַל עֲקֵבָיו וְהִסְתַּלֵּק. יַעֲקֹב הֶחְזִיר רֹאשׁוֹ לְאָחוֹר, וְנִדְמֶה הָיָה לוֹ כִּי הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת מַנְגִּינַת הַגְּמָרָא הַמֻּכֶּרֶת יוֹצֵאת מִפִּיו שֶׁל הַחַיָּל הַנִּבְלָע בַּאֲפֵלַת הַלַּיִל.