פרשת השבוע - אחרי מות

פרפראות לשבת

''דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש...ולא ימות''

שלא ימות כדרך שמתו בניו (רש''י). בתורת-כהנים נאמר, שההזהרה הזאת מוסבה על יום-הכיפורים, שאם הוא נכנס לקדשי-הקדשים יותר מכפי שהתירה תורה הריהו חייב מיתה. והנה בגמרא (שבועות י''ג) מקשים על עבירות שביום-הכיפורים, כיצד נענשים עליהן והלא יום-הכיפורים מכפר? ומתרצת הגמרא, כי יתכן הדבר כאשר אדם עובר עבירה ביום-הכיפורים ומת בטרם היה סיפק שיכפר עליו יום-הכיפורים. זוהי כוונתו של רש''י: ''שלא ימות כדרך שמתו בניו'' - שלא ימות פתאום כדרך שמתו בניו באורח פתאומי, כי אז ממילא יכפר עליו יום-הכיפורים...

דבר אל אהרן אחיך שאמרתי לך הלא אהרן אחיך הלוי וראך ושמח בלבו (ברייתא דראב''ע). חושש היה משה פן יעורר קנאה בלבו של אהרן, לכשיאמר לו: ''אל יבא בכל עת אל הקדש'', בו בזמן שעליו עצמו לא חל האיסור הזה (''אחיך בבל-יבא ואין משה בבל-יבא'' - תורת הכהנים); אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: הלא זהו אותו אהרן אחיך, אשר בשמעו כי אתה נועדת להיות גואלם של ישראל ממצרים, לא רחש כלפיך שום קנאה, אף כי הוא קשיש ממך, אלא אדרבה - ''וראך ושמח בלבו'', ממילא אין לך גם עתה שום יסוד לחשוש שמא יקנא בך, כי אם ''דבר אל אהרן אחיך''...

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (טז-א)

לכאורה הרי ידוע שאין בית דין של מעלה מענישים פחות מבן עשרים שנה, ואם כן איך נענשו בני אהרן שהיו עדיין לפני עשרים, ואפשר לומר שאם האדם קרוב ביותר אצל הקב"ה אז מענישים אפילו פחות מבן עשרים שנה, וזהו שאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, מכיון שהיו קרובים מאוד להקב"ה לכן מתו, וכמו שאמרו על הפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, וכמו שראינו שאמר משה לאהרן על הפסוק (ויקרא י"ג) בקרובי אקדש, שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, הובא ברש"י מתורת כהנים, ולכן מכיון שהיו במדרגה כה גבוהה בקרבתם לפני ה' ולכן מתו אפילו שהיו פחות מבן עשרים שנה, כי היו במדרגות עליונות כמשה ואהרן כמו שאומר הפיוט ליום הכיפורים נדב

ואביהוא כמשה ואהרון נשקלו. (וידבר יוסף)

ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (יז-יג)

ישנם כמה טעמים לכסוי דם בעפר ודוקא בחיה ועוף, ראשית אמרו חז"ל במדרש שבשעה שהרג קין את הבל היה יושב על הארץ ולא היה יודע קין מה לעשות עם גויתו. זימן לו הקדוש ברוך הוא שני עופות טהורים והרג אחד מהם את חברו וחפר באדמה וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן (מדרש תנחומה בראשית י'). ורבי אלעזר בן פדת אמר שעופות השמים וחיות טהורות קברו את הבל ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן ב' ברכות שמברכים עליהם, האחת על השחיטה והשניה על כסוי הדם(בראשית רבה כב-ח) נמצאנו למדים מדבריהם של רבותינו ז"ל, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר ואפילו של בעלי חיים. (פירוש מהרז"ו על המדרש שם). וכן "לכלב תשליכון אותו" בזכות שלא חרץ לשונו, וכן "וכל פטר חמור תפדה" על שעזרו לעם ישראל בצאתם ממצרים, הכלבים לא נבחו והקימו מהומה. ויש מפרשים שעיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם (לבוש יוסף).

את מישפטי אשר יעשה אותם האדם חי בהם (יח-ה)

לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה הלא סופו הוא מת לכן הכוונה לעולם הבא (רש"י).

סיפר פעם החפץ חיים שבעיירה זלווה, פלך גרודנא, היה מתקיים יריד שנתי גדול שהיה נמשך ארבעה שבועות תמימים, כל תושבי העיירה היו מצפים בכליון עיניים במשך השנה ליריד, שכן בהשכירם כל פינה ובקחתם מחיר טוב תמורת כל חדר, היו מרויחים כדי להתקיים במשך כל השנה. תושבי זלווה היו נעשים עייפים ויגעים במשך תקופה זו. ללא מזון ושינה כראוי היו עסוקים תמיד בעבודתם לספק צרכי המשתכנים אצלם, ולשם כך היו אף שוכרים אנשים שיעזרו להם בעבודה זו. ה"חפץ חיים" שאף הוא עשה פעם בזלווה בתקופת היריד, שמע פעם יהודי יגע שעבד אצל בעל בית קורא "מתי אזכה כבר שהיריד יגיע לקיצו, נפשי כבר שואפת למנוחה!" בעל הבית בשומעו את דברי הפועל גער בו "אי לך שוטה! מה זאת תדבר? הלוואי וימשך היריד זמן יותר ממושך. אמנם אתה עייף עתה, אולם ברווחים אוכל לחיות לאחר מכן במנוחה ולהנות במשך שנה שלמה!"

עשו דברי האחרון רושם עמוק על ה"חפץ חיים" והיה חוזר עליהם ומוסיף "כדי לו ליהודי שיתעייף, לא יאכל ולא ישן כהוגן. ויגור במסדרון במשך כל תקופת היריד, כדי שברווחים הגבוהים יחיה לאחר מכן ברווחה! יתר על כן, איננו מרגיש כלל עיפות והנהו מרוצה לקבל באהבה את כל אי הנוחות ביודעו שדוקא זה יביא לו את הרווחה! מה מאושר היה האדם, אלמלי היה מתאר לעצמו שהעולם הזה הוא פרוזדור לטרקלין, יריד קצר. ששומה על האדם לצבור בתקופה זו אמצעים להתפרנס בהם מבחינה רוחנית בעולם הבא, וממילא לא ירגיש שום צער באי נוחות כלשהי"... (מורשת אבות).

קדושים תהיו (קדושים יט-ב)

נקט בלשון עתיד, כלומר להמשיך בזה עוד ועוד, כי אין סוף לדרגה הזאת. ויש להתמיד בקדושה ולעלות מדרגה לדרגה ולא להסתפק במדרגה אחת. עיין בספר "יד יוסף צרפתי" שכתב, כי היו שלוש דורות שטעו בדרכם! והם דור המבול, ודור הפלגה, ודור סדום, וכולם טעו ואבדו, ורק אבותינו שדבקו בה' נתקיים בהם "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".

שלושה תקופות היו בעולם! תקופת דור המבול, דור הפלגה ודור סדום, וכולם רצו אחר האושר, אלא שנחלקו בטובו של אושר. דור המבול חשבו שעיקר האושר שיש להשתדל להשיגו הוא התענוגים, ולכן לקחו בנות מאשר בחרו, וגזלו וחמסו והתענגו עד שהשחיתו דרכם על הארץ, ואבדו מן העולם.

דור הפלגה, רצו אחר הכבוד כי חשבו שזה עיקר תכלית האושר ועליהם להשיגו כמו שאמרו "ונעשה לנו שם..." (בראשית יא, ד) ואבדו מן העולם. דור סדום, אהבו עושר וחשבו שזה עיקר תכלית האושר שיש להשיגו, ולכן גנבו וחמסו ולא נתנו פרוט לעני וכולם אבדו מן העולם.

אבל אבותינו הקדושים דבקו בה' יתברך, ונתקיימו, כמאמר הכתוב "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום". ועל פי זה ביאר הרב הנזכר את המשנה, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הקנאה זה קנאת העושר של דור סדום. התאווה היא תאות הזימה של דור המבול. והכבוד זה דור הפלגה שרדפו אחר השם והכבוד. מוציאים את האדם מן העולם וכולם אבדו מן העולם. לכן בא הכתוב ואמר "קדושים תהיו" פרושים תהיו מן העריות לא כדרך דור המבול, אלא קדש עצמך במותר לך, ולא ללכת אחר הקנאה דוגמת דור סדום אלא להיפך קדש עצמך במותר לך, וכן לא ללכת אחר תאות הכבוד דוגמת דור הפלגה אלא קדושים פרושים תהיו (קול יהודה)

לא תגנבו (קדשים יט-יא)

אזהרה לגונב ממון. אבל "לא תגנוב" שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות (רש"י).

כפרי אחד נכנס אל בית המדרש הגדול שבוולוז'ין להתפלל בצבור. בתום התפילה נעלם סידורו של האיש ואיננו! חיפש הכפרי בכל פינות בית המדרש אך לסידור אין זכר.לפתע נפל מבטו של האיש על ילד קט שישב בקרבת מקום, ולמד מתוך חומש. הילד, זלמל'ה שלימים נודע כרבי שלמה זלמן מוולוז'ין, מתלמידיו המובהקים של הגאון מוילנה ישב שקט ודומם, ושלוה הזו עוררה חשד בלב הכפרי.

"אתה רואה את הילד הזה?" לחש הכפרי באזני אחד הזקנים מבאי בית המדרש. "הוא נראה חשוד בעיני. בודאי הוא שגנב את סדורי".הזקן, שהכיר את זלמל'ה הקטן כילד שנועד לגדולות, קימט מצחו בזעף ונזף בכפרי: "ש...ש...הילד הזה הנו ילד פלאים, שעליו גאותנו וממנו תקותנו, ואתה חושד בו שעבר על 'לא תגנוב'?! חלילה לך לחשוד בו!" בטרם הספיק הכפרי להגיב, פלח את חלל בית המדרש קול ילדותי צלול: "אילו אמנם גנבתי את סידורו של האיש, גם אז לא הייתי עובר על 'לא תגנוב'!" בינתיים נקבצו ובאו למקום כל המתפללים, והם זקפו גבותיהם בפליאה. למה כוונתו של זלמל'ה הקטן? כיצד יתכן לקחת סידור של הזולת בלי לעבור על איסור גנבה? עודם משתאים, ושוב נשמע קולו של הילד: "איסור גנבה נזכר בתורה: בעשרת הדברות שם נאמר 'לא תגנב', ובפרשת קדושים שבחומש ויקרא, שם כתוב 'לא תגנבו'. ומפרש רש"י, שבפעם הראשונה כוונת הפסוק לגונב נפשות, ואילו בפעם השניה הכוונה היא לגונב ממון. ואם כך, בגנבת ספר או כל חפץ אחר", סיים הילד, "עוברים על 'לא תגנבו' ולא על 'לא תגנוב'"...(מעשיהם של צדיקים)

בצדק תשפט עמיתך (קדושים יט-טו)

הוי דן את כל האדם לכף זכות הוי דן את חברך לכף זכות (רש"י).

הדן את חברו כף זכות דנין אותו לכף זכות (שבועות ל) ובמדרש (משלי יב) נאמר אם ראית אדם שמדבר טוב על חברו, אף מלאכי השרת מדברים עליו טוב. ואם ראית אדם שמדבר רע על חברו – אף מלאכי השרת מדברים עליו רע.

ובזה נתבאר הפסוק (תהילים קכא) "ה' צלך על יד ימינך", דהיינו כפי שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים – כך מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים כך מתנהגים עימו משמים.

רבי נחמן מברסלב זיע"א כותב ב"ליקוטי עצות" אפילו מי שנראה רשע גמור ח"ו צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט הוא אינו רשע ועל ידי צד זה שיצא בו איזה דבר טוב ודן אותו לכף זכות על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות. קל וחומר למי שלא מוחזק כרשע אלא ע"י מעשה מסוים מטיל ספק בצדקותו או ביושרו, אל לנו להיות חפוזים ולהחליט לדונו לכף חובה כי יתכן שאנו חורצים דין בטרם עת.

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (יט-ט)

סיפר תלמידו של רבי אריה לייב הכהן, בעל "קצות החושן": כאשר מורי ורבי חלה ונחלש, בסוף ימיו, באחת הפעמים זכיתי לשמש את רבי הקדוש. בפעם הזאת שכבר הרבי אין אונים, עד שהוצרכתי להלביש לו את הגרביים, וכך הוה: לא שאלתי שאלות, נגשתי ולקחתי גרביים שהיו מונחים באיזה מקום, והלבשתים, ויהי איך שגמרתי להלבישו את הגרביים, נזדעזעתי לשמוע איך הרבי שבקושי היה יכול לנענע שפתיו מרוב חולשה, קיבל גבורת ארי, ושאג בקול גדול: "זה דוקר! זה דוקר!... ואני מרוב בהלה חשבתי לתומי שבאמת דוקר, ונגשתי ופשטתי את הגרביים כשאני הופכם לצד השני והלבשתים שנית, ויהיה אך גמרתי להלבישם, ושוב אותה שאגת ארי: "זה דוקר! זה דוקר! ומיד נצנץ במוחי שלא מדובר בדקירה גשמית – אלא בדקירה רוחנית....מסתמא הגרביים הם "שעטנז". וכך היה: מיד כשהחילותי לבדקם נתגלה לנגד עיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן... גוף קדוש וטהור היה לרבנו ה"קצות" זיע"א, סיים התלמיד, אשר מרוב קדושתו, הרגיש מיד בדקירה הרוחנית, ובמצב של חולשה גדולה כזו – שאג כלביא. ("תורת זאב" לוקט ממורשת אבות).

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (קדושים יט-יז)

אדם צריך לדעת כיצד להוכיח כי כשם שיש מצוה לומר דברים במקום שסופם להשמע באותה מידה יש מצוה לא לומר דברים במקום שסופם לא להשמע. ואדם שאינו ראוי להוכיח או לא יודע להוכיח עליו נאמר שב ואל תעשה עדיף כי יכול לגרום לחילול השם גדול וחכם עניו בראשו.

ארע פעם ולש"ך הלא הוא רבי שבתי כהן בעל ה"שפתי כהן" היה דין ודברים בעניני ממונות עם אחד מנכבדי הקהילה. הסכימו ביניהם לבוא לפני רב לדין תורה. אך למי יפנו? הן הש"ך מוכר וידוע כגדול בתורה, וכל רב עלול, חלילה, לשאת לו פנים בדין. כיון שכך, החליטו להתדין בעיר מרוחקת בבית דינו של רב אשר אינו מכיר את הש"ך. בטרם יצאו לדרך עיין הש"ך שוב ושוב בספרי הלכה ראשונים ואחרונים, ואכן, לפי כל המקורות נמצא שהצדק עמו. לאחר נסיעה ממושכת התיצבו השנים לדין תורה. הרב, אכן, לא הכיר את הצדדים, ושמע את טענותיהם בלא כל פניה אישית. היה זה ענין מסובך, ועל כן לא מיהר הרב לחרוץ את פסק הדין, אלא ביקש מהצדדים לבוא שוב ביום המחרת. לאחר לכתם הוסיף הרב לעיין בנושא מכל צדדיו, ולבסוף לאחר שעות מרובות הגיע להחלטה שפסק הדין אינו לטובת הש"ך.

כששמע הש"ך ביום המחרת כי יצא חייב בדין התפלא מאוד ובקש מהרב שיראה לו על מה הסתמך בפסק הדין. אמר הרב "עניניכם ניראה לי מסובך מאוד, ובתחילה אמנם סברתי כי הצדק עמך. אך בכל זאת הוספתי לעיין בדבר. ואכן, מצאתי ספר חדש פרוש על ה"שולחן ערוך" שהגיע לידי לאחרונה, ובו ראיתי סברות ישרות ומעמיקות בנושא הסכסוך. מהן משתמע כי הצדק אינו עמך".

ובדבר קם הרב ופנה אל ארון הספרים, הוציא מאחד התאים ספר חדש, דפדף בו ולבסוף הראה אותו לש"ך. הביט הש"ך בספר ופער פיו בתדהמה, הספר לא היה אלא סיפרו שלו, ה"שפתי כהן"!

עייין אפוא הש"ך בפרושו, ומצא בו ללא כל ספק כי הצדק עם בעל דינו! או אז לא יכול עוד להבליג וגילה לרב כי הוא מחבר הספר... הופתע הרב והתרגש מאוד לראות לניו את הרב הדגול בכבודו ובעצמו, והמילים נעתקו מפיו. אך הש"ך אמר "הו, כמה גדולים דברי חכמינו, שאמרו אין אדם רואה חובה לעצמו!" (מעשיהם של צדיקים)

סיפורים לשבת

א'

שְׁנַת תרס"ד, הָעִיר שֶׁפְּרוֹב שֶׁבְּפוֹלִין. ר' שְׁמוּאֵל, תּוֹשַׁב הָעִיר, חֲסִיד אֲלֶכְּסַנְדֶּר, הִסְתַּבֵּךְ עִם הַחֹק שֶׁלֹּא בְּאַשְׁמָתוֹ. הוּא הָעֳמַד לְדִין וּבְחַסְדֵי ה' יָצָא זַכַּאי. אֶלָּא שֶׁשִּׂמְחָתוֹ לֹא נִמְשְׁכָה זְמַן רַב. בְּמִכְתָּב שֶׁשָּׁלַח אֵלָיו בֵּית-הַמִּשְׁפָּט הַמְּחוֹזִי, כַּעֲבֹר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, הֻזְמַן ר' שְׁמוּאֵל לְמִשְׁפָּט חוֹזֵר, בְּטַעֲנָה שֶׁ"נִּתְגַּלּוּ פְּגָמִים בֶּהָלִיךְ הַשִּׁפּוּטִי הַקּוֹדֵם".

חֲשָׁשׁוֹ שֶׁל ר' שְׁמוּאֵל הָיָה מוּבָן. מִשְׁפָּט חוֹזֵר, לְאַחַר זִכּוּי מֻחְלָט, יָכוֹל לִפְעֹל רַק לְרָעָתוֹ. בְּעִקְּבוֹת זֹאת הֶחְלִיט לָשִׂים אֶת פְּעָמָיו אֶל רַבּוֹ שֶׁבַּאֲלֶכְּסַנְדֶּר, הַצַּדִּיק רַבִּי יְרַחְמִיאֵל-יִשְׂרָאֵל-יִצְחָק, בַּעַל הַ'יִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל', שֶׁנּוֹדַע בִּקְדֻשָּׁתוֹ וּבְפִקְּחוּתוֹ.

הִקְשִׁיב הָרַבִּי לְסִפּוּרוֹ שֶׁל ר' שְׁמוּאֵל וְשָׁקַע בְּהִרְהוּרִים. לְבַסּוֹף אָמַר: "שׁוּב לְשֶׁפְּרוֹב וְהִתְיַצֵּב לַמִּשְׁפָּט בַּמּוֹעֵד שֶׁנִּקְבַּע. לֹא תּוּכַל לַחְמֹק מִכָּךְ, שֶׁכֵּן 'דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא' (דִּין הַמַּלְכוּת – דִּין הוּא)". בְּזֹאת נִפְרַד הָרַבִּי מֵהֶחָסִיד לְשָׁלוֹם.

לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים פָּג לִבּוֹ שֶׁל ר' שְׁמוּאֵל. לֹא הַבְטָחָה לִישׁוּעָה, גַּם לֹא בְּרָכָה, אֲפִלּוּ לֹא עֵצָה טוֹבָה. אַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא הָיָה בְּלִבּוֹ צֵל שֶׁל סָפֵק כִּי עָלָיו לְצַיֵּת לְרַבּוֹ וּלְמַלֵּא אֶת מִצְוָתוֹ.

ר' שְׁמוּאֵל הֵחֵל בַּהֲכָנוֹת לַמִּשְׁפָּט הַחוֹזֵר. הוּא שָׂכַר אֶת שֵׁרוּתָיו שֶׁל עוֹרֵךְ-דִּין מֻמְחֶה. הוּא גַּם שִׁגֵּר מִכְתָּב אֶל אָבִיו, שֶׁהִתְגּוֹרֵר לֹא-הַרְחֵק מֵאֲלֶכְּסַנְדֶּר, וּבוֹ בִּקְּשׁוֹ לָבוֹא בְּיוֹם הַמִּשְׁפָּט עַצְמוֹ אֶל הָרַבִּי וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְהַעֲתִיר עָלָיו תְּפִלָּה. עוֹד מִכְתָּב שִׁגֵּר לְגַבַּאי הֶחָצֵר, וּבוֹ בִּקֵּשׁ לְהַרְשׁוֹת לְאָבִיו לִשְׁהוֹת בִּמְחִיצַת הָרַבִּי בְּעֵת הַמִּשְׁפָּט.

עֶרֶב הַמִּשְׁפָּט בָּא הָאָב לַאֲלֶכְּסַנְדֶּר. לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר פָּנָה לְבֵית הָרַבִּי, כְּבַקָּשַׁת בְּנוֹ. הָרַבִּי הֵאִיר לוֹ פָּנִים. לְאַחַר מִכֵּן הֶרְאָה לוֹ הָרַבִּי אֶת מִכְתַּב בְּנוֹ וְהִפְטִיר: "מַדּוּעַ לֹא לַעֲשׂוֹת כְּבַקָּשַׁת בִּנְךָ?".

בְּלֵב כָּבֵד הָלַךְ ר' שְׁמוּאֵל לְבֵית-הַמִּשְׁפָּט. בְּעוֹדוֹ מַמְתִּין לְתוֹרוֹ הִתְקָרֵב לַמָּקוֹם חַיָּט תּוֹשַׁב הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁאַל בְּקוֹל רָם – "יֵשׁ פֹּה מִישֶׁהוּ שֶׁשְּׁמוֹ שְׁמוּאֵל?".

"כֵּן", עָנָה ר' שְׁמוּאֵל בַּחֲשָׁשׁ.

"אִם-כֵּן", הִנְמִיךְ הַחַיָּט אֶת קוֹלוֹ, "עֲצָתִי לְךָ כִּי תֵּלֵךְ לְבֵיתְךָ וְאַל תָּבוֹא הַיּוֹם לַמִּשְׁפָּט". הַחַיָּט הִסְבִּיר: "הָרֶגַע יָצָאתִי מֵאוּלַם הַמִּשְׁפָּטִים וּבְמוֹ-אָזְנַי שָׁמַעְתִּי אֶת אַחַד הַשּׁוֹפְטִים אוֹמֵר לַחֲבֵרָיו – 'אֶת הַיְּהוּדִי שְׁמוּאֵל אַרְשִׁיעַ הַיּוֹם בְּכָל מִקְרֶה, גַּם אִם יַצִּיב מוּלֵנוּ סוֹלְלַת עוֹרְכֵי-דִּין בְּכִירִים'".

מֵרֹב פַּחַד שֶׁאָחַז בּוֹ נָשָׂא ר' שְׁמוּאֵל אֶת רַגְלָיו וְהִסְתַּלֵּק לְבֵיתוֹ. בְּכָל לִבּוֹ הִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי רַבּוֹ. אֶלָּא שֶׁהַדֶּרֶךְ לַאֲלֶכְּסַנְדֶּר וַחֲזָרָה מִמֶּנָּה אֵינָהּ אֶפְשָׁרִית בְּיוֹם אֶחָד. גַּם בְּשֶׁפְּרוֹב עַצְמָהּ הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי צַדִּיק. בִּמְצוּקָתוֹ הֶחְלִיט ר' שְׁמוּאֵל לִפְנוֹת אֵלָיו.

בְּהַמְתִּינוֹ לְהִכָּנֵס אֶל הַצַּדִּיק הוֹפִיעַ בַּמָּקוֹם לְפֶתַע אֶחָד מֵחֲבֵרָיו. "מָה מַעֲשֶׂיךָ כָּאן?! הַאִם אֵינְךָ אָמוּר לְהִתְיַצֵּב הַבֹּקֶר לְמִשְׁפָּט?!", תָּמַהּ הֶחָבֵר. נִעְנֵעַ ר' שְׁמוּאֵל קַלּוֹת בְּרֹאשׁוֹ לְחִיּוּב. "אִם-כֵּן, רוּץ מִיָּד לְבֵית-הַדִּין כִּי הַשְּׁמוּעָה טוֹעֶנֶת שֶׁהַיּוֹם הַכֹּל מְזֻכִּים!". כְּשֶׁהִבְחִין הֶחָבֵר בְּהִסּוּס מִצַּד ר' שְׁמוּאֵל, אָחַז בִּזְרוֹעוֹ וֶהֱרִיצוֹ אֶל בֵּית-הַדִּין.

מְבֻלְבָּל כֻּלּוֹ נִכְנַס ר' שְׁמוּאֵל פְּנִימָה וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי הַשּׁוֹפְטִים. אוֹ-אָז אֵרַע דָּבָר מוּזָר. הַתּוֹבֵעַ, שֶׁעַל טִעוּנָיו הִתְבַּסְּסָה הַאֲשָׁמָתוֹ שֶׁל ר' שְׁמוּאֵל, הָפַךְ בְּמַפְתִּיעַ אֶת עוֹרוֹ וְהֵחֵל לְהַמְעִיט מִגֹּדֶל הַהַאֲשָׁמָה. הוּא אַף טָעַן לְחֻלְשַׁת הַהוֹכָחוֹת נֶגֶד הַנֶּאֱשָׁם. הַשּׁוֹפְטִים הִקְשִׁיבוּ לַדְּבָרִים וְנָעוּ בְּאִי-נַחַת עַל כִּסְּאוֹתֵיהֶם. לְבַסּוֹף לֹא נוֹתְרָה לָהֶם בְּרֵרָה אֶלָּא לְאַשְׁרֵר אֶת זִכּוּיוֹ הַקּוֹדֵם שֶׁל ר' שְׁמוּאֵל.

כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים פָּגַשׁ ר' שְׁמוּאֵל אֶת אָבִיו וְגוֹלֵל לְפָנָיו אֶת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הָאֵרוּעִים. הִקְשִׁיב הָאָב לִבְנוֹ וְנִכַּר הָיָה עָלָיו כִּי רוּחוֹ נִסְעֶרֶת. חָלְפוּ כַּמָּה רְגָעִים עַד שֶׁיָּכֹל הָיָה לְבַטֵּא אֶת רִגְשׁוֹתָיו בְּמִלִּים – "אוֹי, רַבִּי! רַבִּי! אֵין לָנוּ שֶׁמֶץ שֶׁל מֻשָּׂג אֵיזֶה רַבִּי יֵשׁ לָנוּ!"...

לְאַחַר מִכֵּן פָּתַח וְסִפֵּר: "עָשִׂיתִי כְּבַקָּשָׁתְךָ וּבְבֹקֶר הַמִּשְׁפָּט בָּאתִי אֶל הָרַבִּי. עַל-פִּי הַזְמָנָתוֹ נִכְנַסְתִּי אֶל חַדְרוֹ. אֲנָשִׁים נִכְנְסוּ וְיָצְאוּ אֶצְלוֹ בְּעִנְיָנִים שׁוֹנִים. זֶה שׁוֹאֵל בַּהֲלָכָה, אַחֵר מְבַקֵּשׁ עֵצָה טוֹבָה וּשְׁלִישִׁי זָקוּק לִבְרָכָה. כַּעֲבֹר שָׁעָה פָּנָה אֵלַי הָרַבִּי וְאָמַר – 'חוֹשְׁבַנִי כִּי הַדָּבָר יִמָּשֵׁךְ זְמַן רַב מֵהַמְּתֻכְנָן, וְעַל-כֵּן עֲצָתִי לְךָ כִּי תִּקַּח לְךָ כִּסֵּא וְתֵשֵׁב'. כָּךְ עָשִׂיתִי.

"הָרַבִּי הוֹסִיף לְקַבֵּל אֲנָשִׁים. לְפֶתַע קָם עַל רַגְלָיו וְנִגַּשׁ אֵלַי. הוּא אָחַז בְּיָדִי וְאָמַר – 'מָה דַּעְתְּךָ? אוּלַי כְּדַאי שֶׁהַיּוֹם לֹא יַעֲמֹד לְמִשְׁפָּט?'. כַּעֲבֹר רֶגַע, הוֹסִיף וְאָמַר – 'מֵאִידָךְ גִּיסָא, עוֹד מְעַט תָּחֵל הַפַּגְרָה בְּבֵית-הַדִּין, וְאִם לֹא יִשָּׁפֵט הַיּוֹם, עָלוּל הַדָּבָר לְהִגָּרֵר עוֹד זְמַן רַב. לֹא וָלֹא! גּוֹזְרַנִי עָלָיו כִּי יִתְיַצֵּב הַיּוֹם לַמִּשְׁפָּט. אִי-אֶפְשָׁר לְהִתְחַמֵּק מִכָּךְ, שֶׁהֲרֵי דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא'".

"וַאֲנִי", מַמְשִׁיךְ הָאָב וְאוֹמֵר, "תָּמַהְתִּי לְפֵשֶׁר דִּבְרֵי הָרַבִּי. הֲלוֹא בִּמְפֹרָשׁ הוֹרָה לְךָ לְהִתְיַצֵּב לַמִּשְׁפָּט, וּמַדּוּעַ לְפֶתַע הוּא מִסְתַּפֵּק אִם כְּדַאי שֶׁתַּעֲשֶׂה כֵּן אִם לָאו? כָּעֵת הַכֹּל בָּרוּר. הֲלוֹא בְּאוֹתָן שָׁעוֹת הִתְלַבַּטְתָּ אִם לַעֲמֹד לְמִשְׁפָּט, וַאֲפִלּוּ בָּרַחְתָּ לְבֵיתְךָ. הָרַבִּי רָאָה כָּל זֹאת בְּרוּחַ-קָדְשׁוֹ וּלְבַסּוֹף הִכְרִיעַ וְגָזַר כִּי עָלֶיךָ לַעֲמֹד לְדִין. וּבָרוּךְ ה' שֶׁבִּזְכוּת הַצַּדִּיק נוֹשַׁעְתָּ".

כַּעֲבֹר זְמַן בָּא ר' שְׁמוּאֵל לַאֲלֶכְּסַנְדֶּר כְּדֵי לְהוֹדוֹת לָרַבִּי עַל תְּפִלּוֹתָיו הַמּוֹשִׁיעוֹת. קֹדֶם שֶׁפָּצָה אֶת פִּיו פָּנָה אֵלָיו הָרַבִּי וְשָׁאַל בְּחִיּוּךְ: "נוּ, אֵיךְ הָיָה הַמִּשְׁפָּט? נֶחְמָד, אָה?"...

ב'

יִצְחָק, שׁוֹאֵב הַמַּיִם שֶׁל הָעִיר, הָיָה יְהוּדִי צָנוּעַ וּנְעִים-הֲלִיכוֹת שֶׁהַכֹּל אֲהֵבוּהוּ. סֵדֶר יוֹמוֹ הָיָה קָבוּעַ. הוּא הָיָה מַשְׁכִּים עִם שַׁחַר, לוֹמֵד שִׁעוּר קָבוּעַ בַּתּוֹרָה, מִתְפַּלֵּל, וּלְאַחַר כָּל אֵלֶּה הָיָה מִתְפַּנֶּה לַעֲבוֹדַת יוֹמוֹ.

הוּא הָיָה יוֹצֵא יוֹם-יוֹם אֶל מִחוּץ לָעִיר, מְמַלֵּא אֶת חָבִיּוֹת הַמַּיִם מִן הַנָּהָר וּמְחַלֵּק אֶת הַמַּיִם לְלָקוֹחוֹתָיו. כֶּסֶף רַב לֹא הִשְׂתַּכֵּר מֵעֲבוֹדָה זוֹ, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא הִתְלוֹנֵן. מִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט הָיָה וְשָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

הַבְּרִיּוֹת רָחֲשׁוּ לוֹ כָּבוֹד, כְּאָדָם יָשָׁר, שֶׁעָמַל עַל פַּרְנָסָתוֹ, וְגַם כִּיהוּדִי יוֹדֵעַ-סֵפֶר. עַל-כֵּן, רַבָּה הָיְתָה הַהַפְתָּעָה כַּאֲשֶׁר יוֹם אֶחָד הֵחֵל יִצְחָק זֶה לְהִתְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב, קֻפְסַת-מַתֶּכֶת בְּיָדוֹ וְהוּא מְקַבֵּץ נְדָבוֹת. בִּתְחִלָּה חָשְׁבוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁזֶּה מַעֲשֶׂה חַד-פַּעֲמִי. אוּלַי הוּא חַיָּב לִפְרֹעַ אֵיזֶה חוֹב מֵעִיק? אַךְ עִם הַזְּמַן נוֹכְחוּ, שֶׁעִסּוּק חָדָשׁ זֶה הָיָה לְתוֹפָעָה קְבוּעָה. בַּשָּׁעוֹת הַפְּנוּיוֹת מִמְּלֶאכֶת שְׁאִיבַת-הַמַּיִם, הָיָה יִצְחָק אוֹסֵף תְּרוּמוֹת.

עִם הַזְּמַן הֵחֵלּוּ הָרִנּוּנִים: מַה הוּא עוֹשֶׂה בַּכֶּסֶף? לָמָּה אֵין הוּא יָכֹל לְהִסְתַּפֵּק בִּשְׂכָרוֹ מִשְּׁאִיבַת-הַמַּיִם? הָיוּ מִן הַתּוֹשָׁבִים שֶׁהִבִּיעוּ בְּקוֹל-רָם אֶת זַעֲמָם עַל שׁוֹאֵב-הַמַּיִם הַמְּבַקֵּשׁ לְהִתְעַשֵּׁר עַל חֶשְׁבּוֹן הַצִּבּוּר.

הַשְּׁמוּעוֹת וְהָרִנּוּנִים הִגִּיעוּ גַּם אַל רַב הָעֲיָרָה. לֹא חָלַף זְמַן רַב וְיִצְחָק קִבֵּל לְבֵיתוֹ הַזְמָנָה, וּבָהּ הוּא מִתְבַּקֵּשׁ לָסוּר לְבֵיתוֹ שֶׁל הָרַב.

הָרַב קִבְּלוֹ בְּנֹעַם וּבַחֲבִיבוּת וְהֵחֵל לְשָׁאֳלוֹ עַל מַצָּבוֹ וְעַל עִנְיָנָיו. יִצְחַק הֵבִין מִיָּד אֶת מַטְּרַת הַשִּׂיחָה. "הַפַּרְנָסָה אָכֵן אֵינָהּ בְּרֶוַח", אָמַר לָרַב, "אַךְ אֲנִי, כְּהֶרְגֵּלִי, מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶׁיֵּשׁ. בָּרוּךְ-הַשֵּׁם יוֹם-יוֹם".

הָרַב הֻפְתַּע. הוּא סָבַר שֶׁיִּצְחָק יְסַפֵּר עַל קְשָׁיִים וְעַל בְּעָיוֹת פַּרְנָסָה, וְהִנֵּה הוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב-לֵבָב כְּמִיָּמִים יָמִימָה, וְאֵין בְּפִיו כָּל טְרוּנְיָה. הַשְּׁאֵלָה פָּרְצָה מִפִּיו מֵאֵלֶיהָ: "מַדּוּעַ, אִם כֵּן, הִנְּךָ מְקַבֵּץ נְדָבוֹת בַּשּׁוּק?"

שְׁתִיקָה הִשְׂתָּרְרָה בַּחֶדֶר. יִצְחָק לֹא זָע. הוּא הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, קָפַץ אֶת שְׂפָתָיו וְהֶחְרִישׁ.

הָרַב עוֹדְדוֹ: "אֵינְךָ צָרִיךְ לַחְשֹׁשׁ, יִצְחָק. יָכֹל אַתָּה לְסַפֵּר כָּל שֶׁבְּלִבְּךָ, וְאֶשְׁתַּדֵּל לַעֲזֹר לְךָ". אַךְ גַּם דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא הוֹעִילוּ. יִצְחָק שׁוֹתֵק כְּדָג וְאֵינוֹ מוּכָן לִפְצוֹת אֶת פִּיו. הָרַב מְנַסֶּה שׁוּב וְשׁוּב לְדוֹבֵב אֶת בֶּן-שִׂיחוֹ – לַשָּׁוְא.

הָיְתָה לָרַב הַרְגָּשָׁה, שֶׁיִּצְחָק עַצְמוֹ חָשׁ, שֶׁמְּלֶאכֶת קִבּוּץ-הַנְּדָבוֹת לֹא הָיְתָה הוֹגֶנֶת, וְעַל-כֵּן הוּא נִמְנָע מִלְּהָשִׁיב. הוּא לֹא רָצָה לְהַכְבִּיד עָלָיו וְרַק בִּקְּשׁוֹ לַחְדֹּל מִמְּלָאכָה זוֹ. תְּגוּבָתוֹ שֶׁל יִצְחָק הָיְתָה שׁוּב שְׁתִיקָה מֻחְלֶטֶת.

הָרַב חָזַר עַל בַּקָּשָׁתוֹ, הַפַּעַם בְּיֶתֶר תַּקִּיפוּת. יִצְחָק הֵבִין שֶׁאֵין הוּא יָכֹל לְהַמְשִׁיךְ בִּשְׁתִיקָתוֹ, וּמִלְמֵל: "אִי-אֶפְשָׁר. לֹא אוּכַל לְהַבְטִיחַ זֹאת".

תְּמִיהָתוֹ שֶׁל הָרַב הָלְכָה וְגָבְרָה, וְעִמָּהּ גַּם הֵחֵלָּה סַבְלָנוּתוֹ פּוֹקַעַת. הֵן לֹא נִשְׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה. הָרַב שׁוֹאֵל וְאֵין מְשִׁיבִים לוֹ, דּוֹרֵשׁ וְאֵין נַעֲנִים, מִתְעַנְיֵן וְאֵין מְשַׁתְּפִים פְּעֻלָּה. הוּא פָּנָה אֶל יִצְחָק בַּחֲרִיפוּת: "כָּךְ אֵין הַדָּבָר יָכֹל לְהִמָּשֵׁךְ. אוֹ שֶׁתַּסְבִּיר לִי לְשֵׁם מָה אַתָּה מְקַבֵּץ נְדָבוֹת, אוֹ שֶׁתֶּחְדַּל מִכָּךְ מִיָּד".

לְפֶתַע נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת. בַּפֶּתַח נִרְאָה מֹשֶׁה הַנָּגִיד, אֶחָד מֵעֲשִׁירֵי הָעִיר. הוּא נִרְאָה נָתוּן בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַזָּה. "רַבִּי!", קָרָא כְּשֶׁכֻּלּוֹ מַרְעִיד, "יִצְחָק זֶה צַדִּיק הוּא, צַדִּיק נִסְתָּר!".

מֹשֶׁה שָׁאַף אֲוִיר מְלֹא-רֵאוֹתָיו וְהֵחֵל לְהִתְנַצֵּל עַל הִתְפָּרְצוּתוֹ הַפִּתְאוֹמִית. "הִמְתַּנְתִּי בַּחוּץ כְּדֵי לְשׂוֹחֵחַ עִם הָרַב בְּעִנְיָן מְסֻיָּם. יָשַׁבְתִּי קָרוֹב לַדֶּלֶת וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַדְּבָרִים. אֵין בְּפִי מִלִּים לְתָאֵר אֶת גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל ר' יִצְחָק הַיָּקָר. אֵין לְךָ מַה לְּהַסְתִּיר, ר' יִצְחָק. סַפֵּר לָרַב הַכֹּל. סַפֵּר לוֹ". דְּמָעוֹת בִּצְבְּצוּ בְּעֵינֵי הַנָּגִיד, הוּא פָּרַץ בִּבְכִי חֲרִישִׁי, יָצָא מֵהַחֶדֶר, וְסָגַר אַחֲרָיו אֶת הַדֶּלֶת.

עַתָּה פָּתַח יִצְחָק אֶת סְגֹר-לִבּוֹ. "ר' מֹשֶׁה נִמְנֶה עִם לָקוֹחוֹתַי הַקְּבוּעִים", הֵחֵל בְּסִפּוּרוֹ. "בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנִים הָיוּ הוּא אוֹ בְּנֵי-בֵּיתוֹ מְשַׁלְּמִים אֶת שְׂכָרִי בּוֹ-בַּמָּקוֹם. לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים קָרָא לִי ר' מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ שֶׁאַסְכִּים לְקַבֵּל אֶת הַכֶּסֶף בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ. הִסְכַּמְתִּי. פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם הוּא אָכֵן שִׁלֵּם אֶת שְׂכָרִי בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ, וּלְאַחַר מִכֵּן חָדַל לְשַׁלֵּם.

"בֹּקֶר אֶחָד, כְּשֶׁדָּפַקְתִּי בְּדֶלֶת בֵּיתוֹ וּבְיָדִי כַּד הַמַּיִם, פָּתְחָה אִשְׁתּוֹ אֶת הַדֶּלֶת. בַּעֲלָהּ לֹא הָיָה בַּבַּיִת וְהִיא נִצְּלָה אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת כְּדֵי לְסַפֵּר לִי אֶת הָאֱמֶת עַל סִבַּת אִי-הַתַּשְׁלוּם. רַק הִתְנְתָה שֶׁלֹּא אֲסַפֵּר זֹאת לְאִישׁ. הִיא גִּלְּתָה, כִּי הָעֵסֶק הַמְּשַׂגְשֵׂג שֶׁבְּבַעֲלוּתָם הִדַּרְדֵּר, וְהֵם יָרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם. מֵעַתָּה אֵינָם אֶלָּא עֲנִיִּים מְרוּדִים, אַךְ הֵם מְנַסִּים בְּכָל כֹּחָם לִמְנֹעַ אֶת פִּרְסוּם הַדָּבָר.

"סִפּוּרָהּ נָגַע לְלִבִּי", הִמְשִׁיךְ יִצְחָק בִּדְבָרָיו, כְּשֶׁהָרַב יָשׁוּב הָמוּם עַל כִּסְּאוֹ. "הֶחְלַטְתִּי לַעֲזֹר לְמִשְׁפָּחָה זוֹ כְּכָל יְכָלְתִּי וְלִמְנֹעַ מִמֶּנָּה חֶרְפָּה. כָּךְ הִתְחַלְתִּי לֶאֱסֹף תְּרוּמוֹת, וְאוֹתָן מָסַרְתִּי לִגְבֶרֶת הַבַּיִת, תּוֹךְ הִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁהַדָּבָר לֹא יִוָּדַע לְאִישׁ.

"אֲנִי מוּדָע לְלַעֲגָם שֶׁל בְּנֵי הָעֲיָרָה הַבָּזִים לִי עַל שֶׁאֲנִי מְקַבֵּץ נְדָבוֹת. אַךְ אֵינֶנִּי מִתְפַּעֵל מֵהֶם כְּלָל וּכְלָל. אֲנִי נָחוּשׁ בְּדַעֲתִי לְהוֹסִיף לִתְמֹךְ בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, עַד שֶׁיִּרְוַח לוֹ".

יִצְחַק סִיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ וְהִשְׁפִּיל אֶת רֹאשׁוֹ. "יִמְחַל-נָא לִי כְּבוֹד הָרַב", אָמַר בְּהַכְנָעָה, "אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁאַפְסִיק מִמִּנְהָגִי זֶה".

הָרַב לֹא יָכֹל הָיָה לְהִשְׁתַּלֵּט עַל רִגְשׁוֹתָיו וְעַל סַעֲרַת-רוּחוֹ. שׁוֹאֵב-הַמַּיִם שֶׁיָּשַׁב מוּלוֹ מְבֻיָּשׁ וְנִכְלָם לָבַשׁ בְּעֵינָיו דְּמוּת אֲצִילִית שֶׁל צַדִּיק בַּעַל נְשָׁמָה נַעֲלֵית. "אֲנִי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתְךָ, יִצְחָק יַקִּירִי", אָמַר לוֹ הָרַב, "הַלְוַאי שֶׁיִּרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל".

ג'

השנה התר"ח (1848 למניינם), ואירופה בלהבות. צרפת מוכרזת רפובליקה; שווייץ מאמצת לה חוקה נאורה; לאומנים בהונגריה ובבוהמיה מבקשים עצמאות; הפרלמנט בפרנקפורט מבקש להחיל על גרמניה חוקים ליברליים, ומחוללי הקומוניזם כותבים את המניפסט הקומוניסטי. משטרים מתחלפים, וכבכל זמן, בשעה שמסגרות- חיים מתפרקות, שמים להם הגויים את היהודים כשעירים לעזאזל וקרבנות נוחים להתנפלות, שוד וביזה.

ובתוך כל אלה, היהודים מתכוננים לקראת חג הפסח כמימים ימימה. גם בעיירה מ' בחבל אלזס שבגרמניה, ההכנות לקראת הפסח בעיצומן. הבתים כבר נקיים כמעט מכל פירור חמץ. פה ושם עולה ניחוח תבשילי ה'סדר'. בגדי החג מצפים ללובשיהם. ילדים נרגשים משחקים בחוצות. אמנים וסוחרים עושים מלאכתם בעליזות. מחר ייכנס הפסח, ויהודי העיירה כבר טועמים קורטוב של חירות ונוטלים מטעמו של חג.

ולפתע, קולות מבוהלים נשמעים מכיוון הרחוב הראשי של העיירה: צניפת סוסים, חריקת יצולים, צעקות אנשים, ובני העיירה נאספים סביב עגלה שבורה, לשמוע מה קרה.

"היינו בדרכנו לעיירה", מספרים נוסעי העגלה ההמומים, "כאשר הותקפנו על-ידי כנופיית שודדים, קרוב למאתיים מספרם. טוב שהמטען שלנו כלל, בין שאר המצרכים לחג, גם בקבוקי יין רבים. השודדים החלו מיד לשתות לשוכרה, וכך יכולנו להימלט... אבל שמענו אותם אומרים זה לזה, שמחר יתקפו את העיירה, ואז ממילא הכול יהיה שלהם".

"יש לפנינו שעות אחדות כדי להתכונן לקראתם", הוסיף העגלון. "כאשר עזבנו אותם היו שיכורים כלוט, אבל לאחר שיתפכחו, אין ספק שיגיעו לכאן".

המתח הגיע לשיאו כאשר התאספו הכול לתפילת המנחה. קשה להתרכז בתפילה. מבקשים את ישועת ה', והחרדה גוברת.

לאחר התפילה קם גביר העיירה, איש מעשה ורב-תחבולות, ופנה אל הנאספים: "ביתי ניצב במבואות העיירה וחזק כמבצר. בואו, נתאסף אצלי. כל אחד יביא עמו קלשון, גרזן או מכוש. כשיגיעו השודדים לפאתי העיירה, יצטרכו לעבור ליד ביתי. נחכה שם לתוקפים, ואולי נצליח להילחם בהם ולהבריחם".

התעודדו האנשים. הלכו לבתיהם, ועד-מהרה חזרו לבית הגביר, חמושים בכלים שונים, וחיכו לבאות.

הלילה חלף, הגיע היום הבא. כל הגברים מכונסים, חמושים, בבית הגביר, חוץ מאחד - אהרן-ניר הקצב. חיכו עד הערב, וכאשר בושש, הלכו לביתו שלושה אנשים, לברר מדוע לא בא.

עמדו בפתח ביתו של ר' אהרן, ונדהמו למראה עיניהם. יושב האיש בחברת משפחתו, כאילו לא אירע דבר, ועורך את ה'סדר'. הקצב התנצל: "חג היום, ואינני מוכן להפר את ליל ה'סדר'. הרי ליל שימורים הלילה, ואנו מובטחים מכל רע"...

השלושה ניסו לדבר על לב בני-הבית, להסביר את הסכנה שלתוכה הם מכניסים את עצמם. אך הקצב ומשפחתו היו איתנים בביטחונם בה'. "אתם עשו כרצונכם", השיבו לשליחים, "אנו נשארים כאן ומשליכים את יהבנו על הקב"ה".

הכוננות היתה בשיאה, כאשר הגיחו ראשוני השודדים, מתגנבים כחתולי-לילה אל העיר. כל הבתים היו חשוכים. רק בית אחד היה מואר - ביתו של הקצב. לשם פנו השודדים.

מתוך הבית נשמע קול שירה עריבה. היה בה, בשירה, משהו שעצר את הכנופיה מלפרוץ אל הבית. מנהיג השודדים ועוזרו התקרבו בשקט אל החלון והציצו פנימה.

מחזה שלא מן העולם-הזה נגלה לעיניהם. ליד שולחן מכוסה מפה צחורה, ישב אהרן- ניר כמלך של ממש. לפניו, על השולחן, כלי כסף, צלחות וגביעים, וסביב השולחן יושבים אשתו, הדורה כמלכה, והבנים והבנות, כנסיכים ונסיכות. פני המסובים הקרינו רוחניות גבוהה, כל-כולם שקועים בשירה, משוחררים לחלוטין מכל טרדות של חולין.

מנהיג השודדים התרשם עד עמקי נפשו מהמראה שראה. נדמה היה לו שאין אלה בני- אדם, אלא מלאכי-שמים. "אנו עוזבים עיירה זו!", לחש לעוזרו והתרחק מהחלון. זה פרש את זרועותיו בחוסר-אונים, והלך אחר מפקדו.

השניים חזרו אל הכנופיה, שחיכתה להם בקוצר-רוח. כשהגיעו, קרא מנהיגם בקול גדול: "היהודים שוב הפעילו נגדנו את מעשי הכישוף שלהם... אם לא נעזוב את המקום מיד, נהיה אבודים לנצח!".

כהרף-עין עלו השודדים המבוהלים על סוסיהם ונסו מהמקום. כעבור דקה לא נותר איש מהם בתחום העיירה.

לכל ההתרחשויות היו עדים שני סיירים, שנשלחו מטעם הגביר לעקוב אחר צעדי השודדים. הם שבו לבית הגביר ודיווחו על כל מה שהתרחש ועל מנוסת התוקפים. הכול יצאו מהבית הנצור ובאו אל בית הקצב.

הקצב ובני-ביתו עדיין ישבו ליד שולחן ה'סדר'. הם לא ידעו כלל על מה שהתרחש מאחורי חלון ביתם. לא שמעו את בוא השודדים, ולא ידעו על הסתלקותם. חשבו לתומם, שהאנשים באו לאחל להם חג שמח...

הגביר סיפר להם את דבר נס ההצלה ואמר: "אכן, צדקתם, ליל שימורים הוא הלילה הזה ולא ינום ולא יישן שומר ישראל".

ד'

ברכבת הנוסעת מקובנא לוילנא ישב רבי ישראל סלנטר. לבדו היה בלי מלוים, ולבושו כלבוש אדם פשוט, לצידו ישב יהודי צעיר, ניכר עליו שזה עתה סיים להיות סמוך אל שולחן חותנו וכעת מבקש הוא פרנסה לעצמו. ישב רבי ישראל ועישן סיגריה, שכן היה זה קרון המיועד למעשנים. והנה פנה אליו שכנו בקול חמור: "הפסק לעשן! אינני סובל את ריח הסיגריות!" יכול רבי ישראל לומר לו כי זהו קרון המעשנים, אך לא כך עשה, הוא ביקש סליחה וכיבה את הסיגריה. הרכבת המשיכה במסעה, והנה שוב נשמע קולו הזועם של הצעיר: "סגור את החלון!" ציוה על רבי ישראל, "מהקור החודר פנימה אפשר להצטנן!" "סלח נא לי", הצטדק רבי ישראל, "אך לא אני פתחתי את החלון", ומיד ניגש וסגר את החלון. דבר בואו של רבי ישראל סלנטר נודע ליהודי וילנא, והם התקהלו בבית הנתיבות לקדם את פני רבם ומאורם. כבר מרחוק הבחינו יושבי הרכבת בהתקהלות, וכשירד אותו צעיר מן הרכבת ניגש לברר מה פשר ההתקהלות. "האינך יודע כי רבי ישראל סלנטר הגיע ברכבת זו לעירנו?" השיבו לו אנשים מן הקהל. הבין האיש כי רבי ישראל היה שכנו לנסיעה ועיניו חשכו! כל אותו הלילה לא יכול לעצום עין: "איך העזתי להתגרות בקדוש ישראל? איך העזתי להשפילו?" יסרוהו כליותיו. בליבו החליט. איך יאיר היום, יקום וילך לאכסניתו של רבי ישראל לבקש את סליחתו.

ואכן, כך עשה. נבוך ומבויש נכנס לחדרו של רבי ישראל. אך שם נכונה לו הפתעה. "מה שלומך?" פנה אליו רבי ישראל בחביבות, "ההספקת לנוח מן הדרך?" לקבלת פנים כה לבבית לא ציפה האיש. הוא נדהם ופרץ בבכי גדול. בתוך בכיו מלמל מלות סליחה ומחילה. "אל תצטער, ידידי", עודדו רבי ישראל. "אין בלבי עליך מאומה!" קם האיש ללכת, ורבי ישראל שאלו: "אמור נא לי, מה הביאך לוילנא?"

סיפר הצעיר כי למד להיות שוחט, ועתה בא לוילנא לקבל "סמיכה". שמח רבי ישראל: "אוכל לעזור לך בכך. חתני הנו מראשי הרבנים כאן, והוא יעזור". עד מהרה הובא הצעיר לחדרו של החתן, והלה גלגל עמו שיחה בהלכות שחיטה. במהלך השיחה עמד הרב על טיבו של האיש: הלה לא מצא ידיו ורגליו בהלכות!... בקול רך ונעים פנה רבי ישראל סלנטר אל הצעיר הנבוך ואמר לו: "כנראה, עייף אתה מן הדרך. תנוח מעט, ותשוב להבחן בעוד ימים מספר". האיש יצא, אך כעבור ימים מספר לא שב.

כשנוכח רבי ישראל, שהאיש אינו מתכון לשוב, פנה בעצמו אל אכסניתו. "מדוע לא שבת להבחן?" שאל את הצעיר. וזה השיב: "מודה אני לרבנו על שפקח את עיני והעמידני במקומי הנכון. מתכוון אני לשוב מיד לביתי!" אך רבי ישראל לא ויתר. "עליך לחזור וללמוד היטב הילכות שחיטה", המריצו, "ואז תקבל 'סמיכה'". ובכך לא אמר די: חיפש רבי ישראל ומצא שוחט מובהק שהורה לאיש את הילכות שחיטה כראוי. אף התחנן רבי ישראל לפני ריבון העולמים שיפתח את לב האיש לקלוט את דברי ההלכות.

ואכן, לא ארכו הימים ופרות עמלו של רבי ישראל נראו לעין. הצעיר למד במרץ ובשקידה, ונעשה לשוחט מומחה. הוא הוסמך לתפקידו על ידי כמה רבנים, ורבי ישראל לא נח ולא שקט עד אשר מצאו לו, לאותו אברך, משרה בקהילה נכבדה! לימים שאלו את רבי ישראל: "מדוע השתדל רבנו כל כך בעבור אותו צעיר?" והשיב רבי ישראל: "כשהלה בא וביקש את סליחתי, אמרתי לו שמוחל אני בלב שלם ואין בליבי כל טינה עליו. ואמנם, אמרתי את הדברים הללו בלב שלם. אך מכיון שבשר ודם אני, חששתי שלמרות כל זאת תתגנב ללבי שנאה כלשהי כלפיו, ועל כן חפשתי כיצד לעזור לו ולגמול עמו טובות והכל במטרה להוציא מליבי אפילו שמץ של טינה כלפיו!"

ה'

האכסניה הומה מאדם, איש אינו שם לבו לאורח, שהגיע זה עתה, המתהלך אנה ואנה חסר סבלנות, ועל פניו נסוכה דאגה עמוקה. אותו אדם סוחר עתיר נכסים הוא. מידי פעם נח מבטו של הסוחר על ארנק גדול ונאה, אשר לפי גדלו נראה, כי מכיל הוא ממון רב. ואמנם חמש מאות זהובים נחו להם בארנקו של הסוחר האמיד, והללו הם אשר טרדו את מנוחתו: על כי נודד הוא על פני דרכים רבות לצורך מסחרו, וארנקו זה עלול למשוך אליו גנבים, הללו עשויים להפכו בן יום לעני חסר כל. כל אחד מבין האורחים באכסניה טרוד היה בעניניו שלו, ונראה היה, כי איש אינו שם ליבו לסוחר זה ולמעשיו. אך היה אדם אחד, שעקב אחר הסוחר זה זמן מה, מרגע הכנסו לאכסניה ועד עתה לא הסיר הלה את מבטו ממנו. היה זה לא אחר מאשר בעל האכסניה בכבודו ובעצמו!

מראהו המכובד וארנקו התפוח, הם הם שמשכו אליו את עיניו הסקרניות של בעל הבית. אף חוסר מנוחתו לא נעלמו מעיניו החדות. הוא ראה את הסוחר, המפסיע אנה ואנה בחוסר מנוחה בולט ופתאום הבחין, כי שונו פני אורחו של הסוחר: חיוך מסתורי המסתמן על פניו, והוא מהר החוצה וארנקו בידו. בלי להרבות במחשבות מיהר בעל האכסניה בעקבותיו.... הנה הגיע הסוחר ליער קט, כשבעל האכסניה אורב לו (בעקבותיו)... כאן עצר הסוחר את הילוכו המהיר והחל בודק ובוחן ביסודיות את המקום. טיפס בעל האכסניה על עץ רב ענפים. ממקום מחבואו זה נקל היה לו לראות את הנעשה, בעוד הוא עצמו חסה בצל עץ עבות. ממרומי העץ ראה בעל האכסניה את אורחו הנכבד נוטל בידיו ברזל חד וחופר גומא באדמה, הוא ראהו חופר וחופר, עד כי נתהוה במקום בור קטן. בלב קל ובהרגשת בטחון נטל הסוחר את אוצרו היקר והטמינו בבור, שנכר זה עתה, הוא כסהו באדמה, ואנחת רוחה התמלטה מפיו. בעל האכסניה העוקב אחריו נשם אף הוא לרוחה, עתה חש הסוחר, כי הוקל לו, כמו אבן כבדה נגולה מעל ליבו. ישב הוא ליד אוצרו ונח קמעה מעבודתו המאומצת.

לאחר דקות אחדות קם הסוחר ממקומו, סקר שנית את מקום האוצר ושם פעמיו לדרך. ובעל האכסניה הנוכל ממתין בסבלנות לסוחר, שיתרחק מהמקום, עשרים דקות חלפו, ולפי חשבונו, כבר היה הסוחר רחוק דיו. בזריזות ירד מהעץ ועט אל השלל: במהירות הסיר את מכסה העפר, הביט אל הבור שנפער לעיניו, ביד רועדת נטל בידיו את הארנק....ונמלט חיש קל מהמקום... כל אותם ימים, בהם נסע הסוחר מעיר לעיר, היה ליבו שקט ורגוע בידעו, כי אוצרו טמון במקום בטוח... חלפו ימים והסוחר בא ליטול את אוצרו הטמון במעמקי האדמה. בצעד בוטח התקרב הוא אל מקום המחבוא, בידיו החל להסיר את העפר שכבה אחר שכבה והארנק – היכן הוא?? האם כה העמקתי לחפור? הוא הוסיף לחפור ביתר און ומרץ אך הארנק איננו! חיורון מות כיסה את פניו, כשנוכח בודאות, כי אוצרו נעלם. יד אדם היתה בו! ידים זדוניות ולב חורש מחשבות און!...

דקות אחדות עברו, עד אשר התאושש קמעה מההלם שפקד אותו, ואז החל לחשוב במתינות ובתבונה. מיד נפל חשדו על בעל האכסניה, שכבר מתחילה נראה היה בעיניו כאדם מפוקפק.

מלבד עשרו הצטיין הסוחר בפקחות רבה. עד מהרה מצא תחבולה נאה, הוא חש לביתו של בעל האכסניה.

"דבר לי אליך!" לחש כממתיק סוד באוזן בעל האכסניה אך עלי לשוחח עמך ביחידות!"

בעל הבית נרעד קמעה לשמע דברי הסוחר, אך בראותו את הבעת פניו השלוה הבין, כי אין לו סיבה לחשוש. בעל האכסניה הכניס את אורחו לחדר צדדי ושם עשה הוא אזנו כאפרכסת לשמוע את אשר בפיו.

"ידידי!" פנה אליו הסוחר במתק לשון "שמע שמעתי עליך, כי אדם חכם ונבון אתה! על כן באתי לבקש עצתך בענין חשוב ביותר.

סקרנותו של בעל האכסניה גברה. "אך נא ישאר הענין ביני ובינך! בל תספר זאת לאיש!!" הזהירו הסוחר. "פתח פיך, ויתבארו דבריך!" האיץ בו בעל האכסניה חסר סבלנות. ידוע לך, כי איש מסחר הנני" פתח הסוחר בהסבר דבריו, "הבאתי עמי שני ארנקים גדושים בכסף רב, באחד מהם הנחתי חמש מאות זהובים, ואילו בארנק השני שמונה מאות זהובים!" אישוני עיניו של האיש התרחבו, אך הוא עשה עצמו שלו ורציני. "את אחד הארנקים" המשיך הסוחר בלחש, "הסתרתי במקום סתר, ועתה מתלבט אני בקשר לארנק השני, המכיל הון עתק – שמונה מאות, שומע אתה?! אין זה סכום של מה בכך!

"עתה שוקל אני: האם כדאי להטמין את הארנק במקום סתר? או שמא יהיה זה צעד אחראי ונכון להפקידו בידי אדם נאמן?... "האומר אתה להפקיד הון תועפות כזה בידי אדם?!" התפלא בעל האכסניה –היכן תוכל למצוא בימינו אדם כזה?? מה גם שזר אתה בעיר זו! "לו תשמע לעצתי" רכך בעל הבית את נימת דיבורו "קח את ארנקך והטמן אותו בדיוק באותו המקום בו הנחת את ארנקך הקודם! זכור את דברי: נהג בפקחות ותמנע מעצמך עגמת נפש!.... שמע נא לעצת ידיד המבקש טובתך..." חזר בעל האכסניה שוב ושוב על דברי עצתו. עתה סמוך ובטוח היה הסוחר כי שיחו הוא הוא הגנב! הוא ולא אחר זולתו....

הסוחר נראה כשומע לעצת "ידידו, דורש טובתו", הוא אף הודה לו במילים נרגשות ופנה למלא אחר עצתו. אך עזב הסוחר את המקום ובעל האכסניה נותר מהורהר: עתה כשיבוא הסוחר להטמין את ארנקו השני...ויוכח לדעת, כי כספו נגנב...ברור, שלא יטמין שם ארנק נוסף! על כן עלי להשיבו בהקדם! מיהר הברנש אל היער במהירות המירבית להחזיר את הגניבה טרם בוא הסוחר.

עד מהרה השיב את הארנק, עתה בטוח היה, כי הכל יתנהל באופן הטוב ביותר: 'הסוחר יגיע לכאן וימצא את ארנקו, הוא לא יהסס להניח באותו מקום את ארנקו השני, ואז תוך זמן קצר אזכה אני בשני הארנקים גם יחד!! או אז שש ליבו של הנוכל בקרבו אתעשר עושר עצום!!! אכן, שתי צפרים במכה אחת! רעיון מוצלח הגיתי! חי חי חי...' לא ידע בן הבליעל, אף לא יכול היה לדעת, כי עצה עמוקה מסתתרת מאחורי דבריו התמימים של הסוחר... לא עבר זמן והסוחר הגיע אל מקום מחבוא הכסף, אך לא כדי להטמין ארנק נוסף – ארנק כזה כלל לא היה בנמצא! היה זה אך פרי דמיונו של הסוחר הפיקח... תחבולה להחזרת כספו הגנוב... כשמצא הסוחר את ארנקו ובתוכו הכסף המושב, הרים ידיו בהתרגשות רבה וקרא: "ברוך המחזיר אבדה לבעליה!" (מעשיהם של צדיקים).