פרשת השבוע - מצורע

פרפראות לשבת

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד – ב)

לכאורה יש לתמוה, לשם מה צריך המצורע להביא קרבן, והלא יסורים ממרקין כל עוונותיו של אדם ולמה איפוא לא יתכפר חטאו על ידי היסורים שבאו עליו עקב הצרעת?

ברם, דבר זה, שיסורים ממרקין כל עוונותיו של אדם, למדו חכמינו מקל וחומר משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של האדם – עבד יוצא בהן לחרות, הרי יסורים שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה (דברים ה'). והנה עבד הרי אינו יוצא לחרות אלא אם קטע לו האדון ראשי אברים שאינם חוזרים, אם כן אפשר להביא מזה ראיה רק על יסורים שאין להם עוד רפואה; אבל אם המצורע נתרפא מצרעתו, הרי מתברר שהיו אלה יסורים שיש להם רפואה, ואם כן אפשר שאינם מכפרים ולכן עליו להביא קרבן בתור כפרה.

זהו שמתכוין הכתוב לומר: ''זאת תהיה תורת המצורע'' – שעליו להתכפר על ידי קרבן; ואם תשאל, למה לא יכפרו עליו יסוריו? הרי התשובה היא: ''ביום טהרתו'' – הנה הלא נתרפא סוף סוף מצרעתו, ויסורים שיש להם רפואה אי-אפשר ללמוד משן ועין שהם מכפרים... (דברי הגאונים בשם הגאון מהר''ם אש ז''ל).

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד – ב)

תורת המוציא שם רע, שהנגעים באים על לשון הרע (מדרש וגמרא).

חטא לשון הרע הוא כה חמור, שלא זו בלבד שאסור לדבר בגנותו של הזולת, אלא חכמינו הזהירו גם שלא לדבר בשבחו של הזולת, כי ''מתוך שבחו אתה בא לידי גנותו''. כן הזהירו חכמינו על ''אבק לשון הרע'', שלא יאמר אדם: ''נורא בי פלניא'' – כלומר, בביתו של אדם פלוני אפשר למצוא תמיד אש בוערת, לפי שזה עלול להתפרש כאילו אותו אדם להוט יתר על המידה אחרי האכילה ותדיר מבשלים ואופים בביתו. וכיוון שדיבורים כגון אלו נחשבים גם הם לאבק לשון הרע, אכן אמרו חכמינו שקשה מאוד להזהר בכך – ''שלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום... אבק לשון הרע''. בזה היה המגיד מקלם ז''ל מפרש את הפסוקים בתהילים: ''אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני... נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיני תבער אש דברתי בלשוני'' (תהילים לט – ב, ג, ד) – דוד המלך תוהה ותמיה, על שום מה נענש ביסורים בעוד שהוא היה נזהר מלשון הרע, ולכן הוא אומר: ''נאלמתי דומיה'' – הן כה שמרתי את לשוני, עד כי נאלמתי בדומייתי לבלי להוציא מפי דבר רע על איש; יתרה מזו: ''החשתי מטוב'' – נמנעתי אפילו מלומר דבר טוב על איש, שלוא לבוא לידי דיבור רע, ואף על פי כן ''וכאבי נעכר'' – על שום מה הנני כואב ומנוגע ביסורים? ברם ''חם לבי בקרבי'' – לבי מתלהט ונצרב בהעלותי על זכרוני, כי ''בהגיגי תבער אש'' – שאמרתי דברים שאינם אלא אבק לשון הרע בלבד, כגון: בביתו של פלוני תבער תדיר אש (שזה מסמל את המושג אבק לשון הרע) – ''דברתי בלשוני'' – גם זה נחשב לדיבור לשון הרע ולכן אני מנוגע ביסורים...

זאת תהיה תורת המצורע (יד-ב)

המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה).

רצה רבי הקדוש ללמד את תלמידיו להקפיד על דבוריהם. הזמינם לסעודה, וציוה להניח לפניהם על השולחן לשונות מבושלות. חלק מהלשונות – רכות היו, כי התבשלו די צרכן. אך אחרות היו קשות, שכן לא התבשלו די הצורך. גם רבי עצמו השתתף בסעודה, וכמארח הפציר בתלמידיו לאכול מהלשונות. והנה, שם ליבו לכך שאיש מבין התלמידים לא נטל לצלחתו מן הלשונות הקשות. רק הלשונות הרכות, המשובחות, הובאו אל פי התלמידים. התבונן רבי במעשי תלמידיו ואמר להם: "תנו דעתכם למעשיכם: הנה, כולכם בחרתם בלשונות הרכות, ואת הקשות הנחתם בצד. נהגו כך תמיד: כאשר מדברים אתם איש עם רעהו, בחרו בלשון רכה, דברו בנחת, ואת הלשון הקשה את דברי הכעס הניחו בצד!"

לכן נאמר כל העולם כולו מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו שלשונם רכה שנאמר "לשון רכה תשבר גרם" 'תשבר גרם' ראשי תבות תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלות.

המצורע – המוציא רע (חז''ל).

חכמים אמרו, שנגעים באים על חטא לשון הרע. המדרשים וספרי המוסר מרחיבים את הדיבור על חומר החטא של לשון הרע, שלא זו בלבד שחטא זה נמנה בשורה אחת עם העבירות החמורות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים – אלא שהמדבר לשון הרע גם מטמא את פיו ואפילו דברי תורה ותפילה שיוצאים מאותו פה נטמאים ונופלים לידי כוחות הטומאה. לפיכך אמר דוד המלך: ''נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב'' (תהילים לד- יד, טו) – אין ערך לעשיית הטוב אלא אם כן שומרים על הפה מלשון הרע, שאילולא כך אין הטוב מגיע לעולם למקומו הנכון. אבל אם המצורע חוזר בתשובה ומיטהר מחטאו, אזי באים על תיקונם כל דברי התורה שלמד עד כה, ורק עתה הם נזקפים לזכותו. זהו שאמר הכתוב: ''זאת תהיה תורת המצורע'' – התורה הנלמדת על ידי המצורע מתקבלת רק ''ביום טהרתו'' – שאז היא באה על תיקונה, ואילו עד לטהרה אין לה כל ערך. (קומץ מנחה). לפיכך אמרו חכמינו על בעל לשון הרע: ''מה תקנתו? יעסוק בתורה ויתרפא'' – רק עתה ''ביום טהרתו'' עשוי לימוד התורה להביא לו רפואה, ואילו לפני כן, בטרם נטהר וחזר בתשובה, אין זה מועיל לו ולא כלום ... (אור לחיים).

סיפורים לשבת

א'

'הילל התקיף' כינוהו הכול. בבעלותו היו טחנת-קמח, בית-חרושת למוצרי בשר ועוד. בבית-הכנסת הגדול של מטרסדורף ישב הילל אצל כותל המזרח, במקום השמור לנכבדי הקהילה.

הכול נזהרו בכבודו, אף-על-פי שבליבם פנימה סלדו ממנו. לא היה צורך בראייה משובחת כדי להבחין בעשן שהיתמר בימי שבת ומועד מארובת טחנת-הקמח שלו. הוא-עצמו היה מבלה את השבת בבית-הכנסת ובביתו, וכלפי חוץ הקפיד על קדושתה, אבל באותן שעות ממש פעלה הטחנה כבימות החול.

זה היה זמן קצר לאחר עלייתו של רבי משה סופר (ה'חתם סופר') על כס הרבנות של מטרסדורף. יום אחד נודע לו על חילול השבת בטחנת-הקמח של 'הילל התקיף'. רבי משה לא השתהה ושיגר מיד שליח להזמין אליו את הילל. הילל הבין מיד את מטרת הזימון. רותח מזעם, גירש מעליו בבוז את השליח.

כמה מדורשי טובתו של הרב החדש יעצו לו שלא להתעסק עם 'הילל התקיף', אבל הוא לא נרתע. "כשמדובר בחילול שבת בפרהסיה ובחילול שם שמים, אי-אפשר להמתין אפילו רגע אחד נוסף!", פסק.

נדרשו להילל כמה שניות כדי לקלוט מיהו האיש נשוא-הפנים שהופיע בפתח משרדו שבבניין טחנת-הקמח. כשקלט זאת קם ממקומו, ובמחווה ראוותנית של הדרת-כבוד מעושה פרש את שתי ידיו לצדדים. "שלום-עליכם הרב הצעיר והחדש של מטרסדורף!", קרא ועיניו הערמומיות ריצדו בחשדנות מצד אל צד.

"מה אפשר להציע לרב?", הוסיף בנימוס מזויף, "לטעום משהו? אולי לשתות?".

רבי משה לא נגרר אחר ניסיונו של הילל לשוות לבואו אופי של ביקור נימוסין שגרתי. "לא אטעם שום דבר שיוגש לי על-ידי אדם הרומס בעזות-מצח את כבוד השבת וקדושתה!", אמר.

הילל הופתע מעט מהסגנון הישיר והתקיף של הרב. רבי משה לא הותיר לו כל שהות להגיב. "בשבת הקרובה יהיה המקום סגור ומסוגר", אמר, "ולא – אמנע ממך להציב את כף רגלך בבית-הכנסת. לא תוכל להצטרף למניין ואאסור על יהודי מטרסדורף לעמוד בד' אמותיך!".

כעת היה הילל שרוי בהלם מוחלט. הוא פנה אל רבי משה בלשון פייסנית. "האם ידוע לכבודו כי כחמישים אחוזים מצורכי הצדקה של הקהילה באים ממני; כל זאת כמתן-בסתר ובלי לדרוש שום תמורה? ובכן, אני הייתי מצפה ליחס מיוחד כלפיי והבנה לצרכיי העסקיים. סוף-סוף, הרווחים שמניבים עסקיי חוזרים, בחלקם, אל הקהילה!...".

רבי משה נתן בהילל מבט חד כתער. "השבת אינה יודעת 'יחס מיוחד' מהו. היא ניתנה לך, לבניך, לעבדך ולאמתך, ואפילו לבהמתך!". הוא עשה אתנחתה קצרה והוסיף: "ולגבי הצדקה שהזכרת – עוד היום אורה לראשי הקהל שלא לקבל מידך אפילו פרוטה שחוקה לקופת הקהילה. כל זאת, כמובן, עד אשר תיטיב את דרכך ותחדל מלחלל את השבת".

רבי משה סיים את דבריו, הסתובב לאחור ועזב את המקום. הוא לא הספיק לראות את פניו הנדהמות והסמוקות של 'הילל התקיף'. "אני עוד אלַמד אותו לקח", מלמל הילל לעצמו לאחר שהתעשת, "לקח כזה שהוא יתחרט על הרגע שהתחיל איתי"...

חלפו כמה שבועות. לילה אחד החרידו פעמוני האזעקה של מטרסדורף את הדממה. טרוטי-עיניים והלומי-בהלה זינקו התושבים ממיטותיהם ויצאו לרחובות. ריח חריף של שריפה נישא באוויר. גיצי אש ופירורי פיח שחור היתמרו אל-על. אנשים זריזים מיהרו להביא דליים עם מים.

"איפה?", "איפה האש?", נשמעו הקריאות מכל עבר. "טחנת-הקמח של 'הילל התקיף' עולה בלהבות", הגיעה כעבור זמן-מה התשובה. כוחות כיבוי האש שהוזעקו למקום השריפה מצאו את עצמם מתמודדים עם להבה אדירה, שיצרה חום עצום ושילחה לשונות אש מאיימות לכל עבר. האש כילתה את טחנת-הקמח עד היסוד. המאורע הזה התרחש אור לי"ד בניסן.

למחרת היום, ערב חג-הפסח, נהפכו שרידיה המפוייחים של טחנת-הקמח לאתר מבוקש לסקרנים ולילדים. הילל היה רחוק עתה כרחוק מזרח ממערב מכינויו 'התקיף'. שחור מפיח התרוצץ הילל, מיוזע ואובד-עצות, בין השרידים העשנים. הוא נראה המום ואומלל.

קשה לומר שיהודי מטרסדורף הזילו דמעה על אסונו של הילל. העימות הגלוי שהתפתח בינו לבין המרא-דאתרא, הציב במרכז תשומת-הלב הציבורית של מטרסדורף את התנהגותו הכללית של הילל, וכמובן את חילול-השבת המתחולל בטחנת-הקמח שלו. "אנחנו מבערים היום חמץ וגם מהשמים ביערו את החמץ...", התלחשו ביניהם תושבי העיר.

חג-הפסח פרש את כנפיו על מטרסדורף. לאחר כמה שבועות של היעדרות מבית-הכנסת, אפשר היה להבחין שוב בהילל תופס את מקומו. עד עכשיו נמנע מלבוא לבית-הכנסת מחשש שיושלך משם בבושת-פנים, כפי שהזהירו הרב. כעת, לאחר שהטחנה עלתה באש, לא היה אפשר עוד להאשימו שהוא מפעיל אותה בשבתות ובחגים...

הילל ישב על מקומו שפוף קומה, מקפיד להביט לתוך סידורו, מסתיר את עיניו בכף-ידו התומכת במצחו. הכול ראו בכך התערבות שמימית ואות-אזהרה לכל מי שיכריז מלחמה על קדושת השבת ועל סמכותו של המרא-דאתרא.

ב'

חורף קשה עבר על העיירה סמטניץ. התושבים כבר ציפו להפוגה בגשמים ולמעט קרני שמש מחממות. אבל כשהגיע סוף-סוף האביב, החלו עננים שחורים מסוג אחר להעיב על שמי העיירה והאזור כולו.

תושבי האזור הכירו יפה את הורבאן המשומד, יהודי שהמיר את דתו ופיתח שנאה עזה כלפי אחיו לשעבר. כשהיה עובר ברחוב, היו הכול עוברים לצד השני, שכן פגיעתו של זה הייתה רעה ומכאיבה.

הורבאן זה קיבץ סביבו חבורת פורעים, ומדי פעם יצאו לפרוע בעיירות ישראל. כעת נודע כי בכוונת הרשעים לתקוף הפעם את העיירה סמטניץ.

ההכנות לקראת חג הפסח נערכו באותה שנה בצל הפחד מפני חבורת הפורעים. ואמנם, ימים אחדים לפני החג, הגיע שליח חשאי מאחת העיירות הסמוכות ובפיו הידיעה: הורבאן מתכונן להגיע לסמטניץ בליל חג הפסח...

את תחושת האימה שאחזה בלבבות, ניתן היה לחוש בכל פינה. הנשים והילדים כמעט לא נראו ברחובות. כל עבודות הניקיון, שמקובל היה לעשותן בחצר הבית, נעשו הפעם בתוכו. מי שלא היה מוכרח, לא יצא את פתח ביתו. קשה היה להאמין כי בעוד ימים אחדים יחוגו יהודי סמטניץ את חג החירות...

בערב החג ממש נשמע קולו של כרוז העיירה עולה מן הרחוב. הכול מיהרו לפתוח את חלונות ביתם כדי לשמוע מה בפיו. ההכרזה שבפיו הייתה מפתיעה, ואולי משום כך גם הפיחה תקווה. הוא הכריז, כי רב העיירה, הגאון הצדיק רבי יהודה אסאד, קורא לכל התושבים להתכנס ולעשות יחדיו את ליל-הסדר. כל משפחה תיטול עמה את מצותיה, יינה ושאר תבשילי החג ותבוא לבית-הכנסת הגדול.

קריאתו של הרב רוממה מעט את רוחם של בני סמטניץ. הרעיון לעבור את רגעי הפחד בצוותא נסך עידוד בלבבות. גם עצם יוזמתו של הרב הזכירה את גדולתו ותרמה לחיזוק התקווה כי בצילו לא יאונה להם רע.

שולחנות בית-הכנסת הוצבו בטורים ארוכים ומסודרים. המפות הלבנות כוסו עד מהרה במצות וביין שהביאו תושבי העיירה. כך ישבו יחד, אנשים נשים וטף, והרב החל בעריכת הסדר. הוא ישב על בימת בית-הכנסת, לצד בני-משפחתו ומקורביו. מראהו היה כשל מלאך אלוקים. לבוש היה קיטל לבן, וזקנו החיוור נבלע בתוכו.

לפני תחילת הסדר, קרא הרב בחשאי לכמה מן הצעירים, והטיל עליהם ללכת אל מבואות העיירה, להמתין שם ולצפות לבאות. ובינתיים ניהל הרב את הסדר ביד רמה, מתוך שמחה וביטחון בה'.

ככל שנקפו הדקות, כן גבר הפחד בלבבות מפני הבאות. אבל לפחות כלפי חוץ השתדלו הכול להראות פנים שלוות, שרו ושמחו בשמחת חג החירות.

קרבה שעת חצות. המתח בהיכל בית-הכנסת גבר. לפתע נכנסו שליחי הרב ופניהם חיוורים כסיד. הם פסעו בזריזות אל הרב ודיווחו לו כי חבורת הפורעים בדרך. הם שמעו את קולות הפרא שלהם קרבים מרחוק.

חיש-מהר עברו הדברים בין כל המסובים. מהומת אימה קמה במקום. נשים החלו ליילל בבכי, והילדים עשו זאת בעקבותיהן. הגברים התרוצצו מאיש לרעהו בניסיון לשית עצה.

לפתע התרומם הרב ממקומו ובתנועת יד אחת היסה את כל המהומה. "אחיי ורעיי היקרים", פתח הרב ואמר, "האם שכחתם כי ליל שימורים הוא הלילה הזה? שומר ישראל אינו מפקיר לעולם את צאן-מרעיתו, ועל-אחת-כמה-וכמה בלילה זה. אל לכם להפריע את שמחת החג. התייצבו בשקט ובשלווה במקומותיכם וראו את ישועת אלוקינו אשר יעשה עמנו הלילה הזה".

דבריו של הרב פעלו את פעולתם. קולות הבכי נדמו. עיני הכול היו נעוצות ברב הגדול, שירד בתום דבריו מן הבימה. הוא ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. ראשו נתחב פנימה, והוא חיפש שם דבר-מה. לפתע שלף הרב מתוך ארון-הקודש את שופר התקיעות של ראש-השנה. לאחר- מכן נטל ממגירת שולחנו את טליתו ונתעטף בה עד מעל לראשו. איש לא הבין לפשר מעשיו. אולם הרב הורה לצאן-מרעיתו להישאר על מושבם, ויצא לבדו את אולם בית-הכנסת.

רבי יהודה אסאד צעד לעבר מבואות העיירה. קולות הפורעים היו עתה קרובים ביותר. והנה הם נראו קרבים ובאים, רכובים על סוסיהם. בראש המחנה רכב הורבאן המשומד בכבודו ובעצמו. ברגע זה עצם רבי יהודה אסאד את עיניו, כיוון את אשר כיוון ותקע תקיעה אחת רמה וממושכת בשופר שבידו.

באותו רגע נראה היה הורבאן כמי שהיכהו ברק. הוא הבחין ברב עטוף הלבן ושמע את תקיעת השופר שיצאה מפיו. על פניו נמסכה אימה. עיניו כאילו יצאו מחוריהן. כמי שאחזו טירוף היפנה את סוסו לאחור, ובקריאות פחד נמלט אל מחוץ לעיירה, ואחריו כל בני חבורתו.

הרב שב לבית-הכנסת ועל פניו נח חיוך מרגיע. הוא סיפר לבני הקהילה הנדהמים כי הפורעים שבו בבהלה על עקביהם. רק אחר-כך נודעו פרטיו המדוייקים של המעשה הפלאי, מפיו של אחד מבני העיירה הנוכרים, שעמד כל אותה שעה בחלון ביתו וצפה בתדהמה בנס הפסח.