פרשת השבוע - ויקרא

פרפראות לשבת

'ויקרא אל משה'' (א - א)

מה טעם מתחילים ללמוד חומש עם תינוקות של בית רבן החל מפרשת ויקרא? משום שבפרשה זו מדובר על קרבנות שהם ''טהורים'', והרי תינוקות של בית רבן גם הם טהורים מכל חטא ועוון – יבואו איפוא טהורים ויעסקו בפרשת ''טהורים''. (ילקוט). כדי לחנך את הילדים לתורה ולמצוות מן הצורך שיהיה האדם מוכן להקריב קרבנות ולמסור את נפשו. עליו לשלם שכר לימוד, אף אם אנוס הוא לחסוך פת לחם מפיו. אין לדאוג דאגה יתירה בנוגע ל''תכלית'', כי אם להקדיש את שנות נעוריו של הילד ללימוד התורה. לפיכך מתחילים ללמוד עם הילד בפרשת קורבנות, לרמז בזה להורים, כי יהיו נכונים להקריב כל קרבן אם יש נפשם לחנך את ילדם לתורה. (אבני אזל) אמר הגאון רבי מאיר שפירא ז''ל, רבה של לובלין: לפיכך אמרו חכמינו: ''הזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה'' – לפי שהוריהם של הללו מוסרים את נפשם כדי לחנכם לתורה, שהם משלמים שכר לימוד מתוך צער וחוסכים מפיהם ומגופם ובלבד שילמד בנם תורה. כח מסירת הנפש של ההורים הוא איתן ויציב ובניהם נשארים תמיד בני תורה – ''שמהם תצא תורה''... לפיכך נכתבה ב''ויקרא'' אלף זעירא'', כדי לרמז בזה להורים, כי כשם שהאלף היא האות הראשונה באלף-בית כך יש להתחיל עם הפעוטות בלימוד פרשת ויקרא. (כלי יקר)

ויקר(א) אל משה (ויקרא א-א)

האלף הזעירא ב"ויקרא" באה לרמז, כי אין לימוד התורה מתקיים אלא אצל אדם שמקטין עצמו ונוהג בענווה. "אלף" כלומר, לימוד תורה (ואאלפך חכמה") מתקיים רק אצל "זעירא" מי שזעיר בעיני עצמו. כדרך שמובא בילקוט, שלפיכך זכה משה רבנו לקריאה זו "ויקרא אל משה" משום שהיה עניו ובורח מן הכבוד, באמרו: "לא איש דברים אנכי". (ספרים).

איש אחד בא לפני הרבי ר' בונם מפשיסחה ז"ל ושאל אותו: "הנה תמיד בורח אני מן הכבוד ואף על פי כן אין הכבוד רודף אחרי. היכן איפוא האמת שבדרכי חכמינו?, השיב לו הרבי ר' בונם:

"מתוך שאלתך משמע,שבשעה שאתה בורח מן הכבוד הרי אתה פונה מדי פעם בפעם לאחוריך, לראות אם הכבוד אחריך, ממילא כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הריהו סבור שמתכוון אתה לרדוף אחריו ומיד הוא מפנה עורף ובורח מפניך..."

הכוונה שבדבר היא, שהוא בורח במתכוון מן הכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריו, כלומר, הוא מעמיד פנים כענו כדי שיזכה על ידי כך לכבוד יתר, ובזה כשלעצמו הריהו רודף אחרי הכבוד (ממעינה של תורה).

באחת הפעמים שנסע ה"חפץ חיים" בעניני ישיבתו למוסקבה ביקש להסתיר ממקורביו וממיודעיו את יום בואו לעיר, כדי שלא יבואו לקבל את פניו בבית הנתיבות, לאחר הגיעו שאלו אחד המקורבים המאוכזבים מדוע מנע מהם את הזכות לבוא ולקבל את פניו וליתן לו את הכבוד הראוי לתלמיד חכם כמוהו.

כשבת צחוק על שפתיו השיב לו ה"חפץ חיים" ואמר: "אין לי כל ספק כי כבודו אוכל "קוגעל" בשבת. אם יתאווה לאכול מן הקוגעל בים ששי תיעץ לו בודאי בעלת הבית לטעום משהו אחר בטענה כי קוגעל אוכלים רק בשבת. סיים החפץ חיים ואמר כבוד זהו קוגעל ואותו אוכלים רק ביום שכולו שבת (בעוה"ב), והיה אם מאן דהו לא יוכל להתאפק ויאכל אותו בערב שבת (בעוה"ז) יאלץ להשאר רעב בשבת..."

(מורשת אבות).

אדם כי יקריב מכם... (ויקרא א-ב)

עצם הבאת הבהמה כקרבן שמכפר, היא ההכנעה שאדם חוזר בתשובה ונכנע. והכניעה לא שלמה אלא אם כן יראה בעיניו מה שעושים לבהמה ויחשוב ויתבונן שהכל היה צריך לעבור עליו, ובזה שהאדם מביא את הבהמה הרי הוא מתעלה וגם היא מתעלה עמו בכך שגרמה לאדם להיות מתוקן על ידה. וכמו שמותר לנו לשחוט בהמה כדי לאכול ולתחזק בגופנו ובכך היא מתעלה ומגיעה לשלמותה, כי הרי זהו יעודה שסוף בהמה לשחיטה כי הסוף והתכלית שלה נתקנת בזה ע"י השחיטה, ואין בכך שום גזל כי לכך היא נבראה והיא אף שמחה בזה על אחת כמה וכמה שמותר להביא בהמה לתיקון הנפש ואין בזה שום גזל.

מעתה מובן הגזל האמור כאן לא מדובר באדם שגזל את חברו אלא אדם שגוזל את בהמתו. אם האדם לא יחזור בתשובה הרי לא נתכפר לו, וממילא הבהמה לא נתקנה בכך וזה גזל בהמה כי אכל ולא בירך או הקריב קורבן לכפרה וחזר לסורו.

מכאן נבין את דברי רש"י, שאם אדם חושב שהקרבן הוא הכפרה ובכך הוא מרגיש אנחת רווחה "הנה הקרבתי בהמה, החטא כופר ומעתה אני יכול להמשיך" בבחינת עולם כמנהגו נוהג, הרי שנחשב שהקריב מן הגזל, לצערנו יש אנשים שמבקשים להשקיט מצפונם ומגיעים ביום כיפור לתפילת נעלה, וקונים מצוות, עליות לתורה, כל נדרי או את הפרנסה בסכומים גבוהי ובכך מרגישים מסופקים שיצאו ידי חובה. אך מה יועיל כל אלא אם אחרי כיפור הם חוזרים לסורם ומלאים עברות כרימון.(אור דניאל)

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם וכו' (א-ב)

כאשר האדם מקריב את עצמו בתור קרבן לה', אדם כי יקריב מכם, אז זה קרבן לה', אבל כאשר האדם מביא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, רק בעל חי בלבד בלתי הקרבה מצדו, זה תקריבו את קרבנכם, ואינו חלק הראוי לה', וכמו שדרשו חז"ל במנחתם של קין והבל לפני ה' שאצל הבל נאמר והבל הביא גם הוא, ז"א בנוסף לקרבן הביא "גם הוא", ז"א הביא גם את עצמו קרבן לה', ממילא וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואילו בקין נאמר "וקין הביא מפרי האדמה" בלי שום התעוררות של תשובה מצידו, לכן לא נתקבלה מנחתו אצל ה', כי רחמנא לבא בעי, ז"א שעיקר הקרבן זה בהתעוררות הלבבות לאביהם שבשמים, ואז הקרבן מתקבל ברצון לפניו בבחינת ריח ניחוח אישה לה', ודרשו חז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. (וידבר יוסף)

הרב הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל אמר על הפסוק "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) מה ענין אדם ובהמה המוזכר כאן? אלא ידוע מה דאיתא במדרש (עיין ירושלמי מכות פ"ב דף ז), שאלו לחכמה חוטא מה עונשם? אמרה וחטאים תרדף רעה, כלומר מבחינת החוכמה אין תקנה לחוטא, למה הדבר דומה לאדם עם אקדח שירה בחברו בשוגג איזו תקנה יש לו, כלום נאמר כיון שירה בחברו בשוגג לא תפעל בו היריה? בהכרח שהיריה תפעל בו, כי כך טבע העולם, ולא ישתנה בעבור שהוא שוגג, וחברו יפגע באותה מידה בין בשוגג ובין במזיד. ובכן אם בנזקי הגוף כך, מה יהיה בנזקי הנפש על אחת כמה וכמה שהוא צריך למות. כי הנפש קשורה בשמירת המצוות כמו שכתב "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) אם אין מצות אין חיות רוחנית וזה טבעי לנפש. ובכן החכמה אמרה "וחטאים תרדף רעה" אין לה תקנה, כמו שלגוף אין תקנה כך אין לנפש תקנה אמנם זה מצד החכמה. עזבו את החכמה ופנו לתורה, ושאלו אותה אדם החוטא מה יעשה? אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, ושאלו את הקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר לו, נמצא שה' הציל את האדם ואת הבהמה ממות כי החכמה חייבה את האדם מיתה, והתורה חייבה את הבהמה מיתה כדי לכפר בעד האדם, אמנם ה' הציל את שניהם ממיתה ע"י זה שאמר יעשה תשובה ויתכפר לו, ולזה נאמר "אדם ובהמה תושיע ה'" כי מושיע את שניהם ממיתה. (מהרב יצחק דיין שליט"א)

''אדם כי יקריב מכם קרבן לה''' (א - ב)

מה שהאדם מקריב מגופו – שיש לו הכנעה ולב נשבר – הוא הוא הקרבן האמיתי. אם הקרבן אינו מלווה בתשובה ובהכנעה, אין השם יתברך חפץ בו (''אין חפץ בכסילים''). ''אדם כי יקריב מ כ ם '' – אם המקריב הוא מ מ נ ו, מן ה''אני'' שלו - אזי הרי זה ''קרבן לה'''. (ספורני)

הרמב''ן אומר כי עניינו של קרבן הוא, שכאשר יראה אדם כיצד זורקים את דם הבהמה ושורפים את אבריה, יחשוב בליבו כי מן הדין ראוי היה הוא עצמו שייעשה לו כך בגלל חטאיו, אך חסד הוא מאת ה' יתברך שהוא מקבל את הבהמה בתור כפרה תחתיו. זהו שאמר הכתוב: ''אדם כי יקריב מכם'' – לאמיתו של דבר ראוי היה הקרבן להיות ''מכם'' – מן האדם גופו, אלא ''קרבן לה' מן הבהמה'' – חסד שעושה ה' יתברך עם האדם ואיננו דורש זאת ממנו, אלא שיקריב בהמה תחתיו. (אלשיך)

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה''' (ב – א)

רש''י: מי דרכו להתנדב מנחה – עני אמר הקב''ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

לכאורה קשה להבין, למה לא נאמר ''נפש'' מטעם זה גם אצל קרבן עוף? הרי ברור הדבר כי עשרון סולת, שמן ולבונה, הדרושים למנחה, מחירם עולה בהרבה על מחירו של תור בן יונה, ואם כן הרי זה שמקריב קרבן עוף הנהו יותר עני מזה שמקריב מנחה? על כך משיב החתם סופר ז''ל: מי שמקריב מנחה מוכיח בזה שאין לו אפילו מספר פרוטות הדרוש לקניית תור בן יונה, והריהו נוטל איפה מעט סולת ומעט שמן ממה שאסף בלקט, שכחה ופאה, ומביא זאת לקרבן; יוצא אם כן שהוא חוסך ממש מפיו את פת לחמו כדי להביא קרבן לה' ולפיכך הריהו ''כאילו הקריב נפשו''. (תורת משה)

''כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו... קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו (ב-יא)

בזה מסתבר היטב הפסוק: ''כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בראשיתה ראיתי אבותיכם'' (הושע ט-י). ה' יתברך אומר: ''בעת שלקחתי לי את ישראל לעם ציפיתי שיהיו כענבים הללו, שאף על פי שהם עצמם אינם ראויים להעלות על המזבח (כל פרי מתוק הוא בכלל ''כל דבש לא תקריבו''), בכל זאת מנסכים על המזבח את היין היוצא מהם; כך ציפיתי שבניהם יהיו יותר טובים ויותר קרובים אלי מהם, והנה לבסוף נעשו כבכורה של תאנה, שאת עצמה אפשר להביא בתור ביכורים (''קרבן ראשית תקריבו'') ואילו הדבש היוצא ממנה אינו ראוי אפילו לביכורים (דבש אין מביאים בתור ביכורים) – כלומר, שהבנים הינם יותר גרועים ויותר מרוחקים ממני מן האבות. (משך חכמה)

''שאור'' מרמז על יצר הרע (''מי מעכב? שאור שבעיסה'') ו''דבש'' מרמז על תאוות. את הדברים הללו אי אפשר להקריב לפני ה' יתברך אלא רק בתור ''קרבן ראשית'' – בהתחלה, כאשר אדם מישראל מבקש להרגיל עצמו בעבודת הבורא, יכול הוא להשתמש גם במקצת פניה עצמית ושאר כוונות, כדרך שאמרו חכמינו: ''לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה''. (כלי יקר)

אשר נשיא יחטא (ויקרא ד-כב)

לשון אשרי – אשרי הדור,שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)

לקהל המשתתפים בשמחת בר המצוה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת."הסטיפלר!" עברה לחישה מפה לאוזן. והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק,אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חלשתו-מפתח ביתו. נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה,נרגשים ונבוכים כאחת-הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קניבסקי.על מה ולמה זכו הם אפוא,כי הצדיק,ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דוקא לשמחתם?? עד מהרה התבררו הדברים. שכן,עם הכנסו לאולם השמחות בקש הסיטפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצוה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה,עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך?" הקיפו הנוכחים את הנער,"מה אמר לך הסטיפלר?" נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"....הסתבר,כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן"-בו התפלל הסטפלר זצ"ל. בעת שהיה הילד כבן שבע שנים,נדמה היה לו,למרן זי"ע,כי הילד לומד בזמן התפילה.הוא גער בו על כך,ואחר כך התברר לו כי סדורו של הילד דומה היה לגמרא,והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך,חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצוה) אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו.לפיכך בירר הסטיפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו. שש שנים שמר את הדבר בליבו,ובהתקרב מועד בר המצוה של הנער,בקש לדעת היכן תערך שמחת המצוה.ומיד עם צאת הכוכבים,ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן",מהר הצדיק לבקש את מחילתו...(מעשהם של צדיקים).

סיפורים לשבת

א'

פעם ניגש יהודי אל אחד המגידים וביקש ממנו בתחנונים לנסות להשכין שלום בינו לבין אשתו. סיפר המגיד "אמרתי לו: ר' יהודי, מה קרה? אמר לי אותו יהודי: עד עכשיו חייתי עם אשתי בסדר גמור, במנוחה ובשלוה, אלא שפעם אחת הגעתי לביתי עצבני ומרוגז, ובטעות פלטתי לעברה שיש לה אף ארוך כמו מגדל. מה אומר ומה אדבר, מאותו היום היחסים בינינו נהרסו לגמרי, היא אינה מוכנה לסלוח לי על כך בשום פנים ואופן, ומאז אין לי חיים טובים".

המשיך וסיפר המגיד: "חשבתי לעצמי, מצווה גדולה כל כך הזדמנה לפני, "הבאת שלום בין איש לאשתו". אמרתי לו, לבעל המסכן, טוב אני בא אתך לביתך ואנסה להשכין שלום בינכם. הגעתי לביתו, אמרתי לאשתו: נוּ, פעם קורה שאדם פולט מילה לא נעימה, מה יש? מה קרה? וכי כדאי בשביל כך להרוס בידיים את כל שלום הבית? אמרה לי האישה: אוי, הרבי אינו מבין אותי כלל! אספר לך סיפור שאירע בעיירה של אבי:

באותה עיירה התגורר יהודי בשם ר' זלמן, ששימש בתפקיד "שואב המים". לר' זלמן היה זקן ארוך מאד, זקנו עלה על פי מידותיו ממש. פעם בא לץ אחד, ואמר לו: שאלה לי אליך, ר' זלמן, כשאתה הולך לישון, איפה אתה מניח את הזקן, האם מעל השמיכה או בתוך השמיכה? לא השיב ר' זלמן לדברי הלץ ולא התייחס אליו כלל. אולם למחרת בבוקר שוב פגע ר' זלמן באותו לץ, ומיד כשראהו חמתו של ר' זלמן בערה בו, תפס אותו בידיו האימתניות והפליא בו מכות רבות ונאמנות. הלץ לא שתק לו על כך, ותבעו למשפט.

כשעמדו שני בעלי הדין לפני השופט, שאל השופט את ר' זלמן: מדוע הפלאת בו את מכותיך? השיב ר' זלמן: הלה הקניטני על זקני הארוך, ומאז אין לי מנוחה. שאלו השופט: אם כן, למה המתנת עד למחרת, ולא הכית בו מיד בזמן שהקניט אותך?

השיב לו ר' זלמן: בזמן שהקניטני לא לקחתי את הדברים ללב, ולא היה איכפת לי מדברי ההבל שלו, אולם בשעה שהלכתי לישון, נזכרתי בדבריו, ולא ידעתי היכן אניח את זקני בתחילה הנחתיו מעל השמיכה, לאחר מכן אמרתי לעצמי שזה לא יפה, וחזרתי בי והכנסתיו אל תוך השמיכה, לאחר מכן שוב הרהרתי על כך, ושמתי לב שזה מגרד אותי, נאלצתי להניח אותו שוב מחוץ, וכך חוזר חלילה מעל לשמיכה בתוך השמיכה, מעל השמיכה מתחת לשמיכה. כך חלף לו הזמן, כשלבסוף לא הצלחתי לישון כל הלילה. יצאתי מדעתי. בבוקר קמתי עצבני, וכשפגשתיו שילמתי לו את המגיע לו.

אמר לו השופט: ר' זלמן, אני רוצה לשאול אותך שאלה: לפני שהוא שאל אותך על כך, איפה שמת את הזקן? השיב ר' זלמן: קודם לכך, תאמין לי, כבר ששים שנה יש לי את הזקן הזה, ואני לא שמתי לב, איפה זה היה מונח בשעת השינה, אבל מעכשיו, כשהוא שאל אותי על כך, הוא הרס אותי.

סיימה האשה את ספורה, ואמרה: בזמן שבעלי אמר לי שיש לי אף כמו מגדל, התחלתי להסתכל במראה כדי לבדוק האם זה באמת גדול כל כך או שמא סתם אמר. כל רגע אני חושבת אחרת, עד שאני כבר משתגעת מזה, החלטתי לעשות ניתוח פלסטי כדי לקצר את האף, הגעתי לרופא, שאלתי אותו מה הוא אומר. הוא מדד לי את האף, ואמר לי שזה "גבולי", גם הוא אינו יודע להחליט, ושוב פעם אני כבר לא יודעת מה לעשות. הוא הרס לי את כל שלוות החיים שהייתה לי.

המסקנה שעלינו ליטול מסיפור זה - לפעמים אדם מכניס לו לראש שטות דמיונית שלא הייתה ולא נבראה, ועם מחשבה זו הוא מתגלגל ומגלגל אחרים במשך שנים ארוכות, במקום לפקוח את העיניים ולהבחין היטב, כי כל מחשבתו - דמיון תעתועים הבל ואין בו ממש, אין זה אלא אחיזת עיניים ואף פחות מכך, ועל ידי זה תיפתר לו הבעיה מאליה.

ולפעמים האדם שבוי כל כך במחשבתו, עד שהוא בעצמו אינו יכול להיחלץ ממנה בשום אופן, כדרך שאין השבוי מתיר את עצמו מבית האסורים, מכל מקום ישמע לחכמים או אפילו לאנשים העומדים מן הצד, וראיתם על הדבר המדובר אינה מופעלת על ידי אינטרסים קודמים, המעוותים את הראיה

ב'

דֹּק שֶׁל דְּאָגָה כִּסָּה אֶת פָּנָיו שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. תַּלְמִידָיו כְּבָר יָדְעוּ כִּי זֶה סִימָן שֶׁעֵת צָרָה הִיא לְיִשְׂרָאֵל. לְמוּדֵי נִסָּיוֹן מִן הֶעָבָר הִתְחַזְּקוּ הַתַּלְמִידִים בִּתְפִלָּה וּבִתְשׁוּבָה, בְּתִקְוָה לְהַעֲבִיר אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה. כָּךְ עָבְרוּ כַּמָּה יָמִים וּפָנָיו שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מוֹסִיפוֹת לְהַקְרִין דְּאָגָה.

חָלַף שָׁבוּעַ. יוֹם אֶחָד, בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם, נָהֲרוּ לְפֶתַע פְּנֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. "מַזָּל-טוֹב, חֶבְרַיָּה קָדִישָׁא!", קָרָא הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לְתַלְמִידָיו וּשְׁתֵּי עֵינָיו זוֹרְחוֹת, "הָבָה נֵשֵׁב וְנֹאמַר בְּצַוְתָּא 'לְחַיִּים', וְנוֹדֶה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַל שֶׁהִצִּיל אֶת עַמּוֹ". שָׂמְחוּ הַתַּלְמִידִים וְהֵסֵבּוּ סְבִיב הַשֻּׁלְחָן וְרַבָּם בְּרֹאשָׁם.

מִטֶּבַע הַדְּבָרִים הָיוּ הַכֹּל סַקְרָנִים לָדַעַת אֶת הַמִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים. כַּעֲבֹר כַּמָּה רְגָעִים פָּתַח הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְסִפֵּר:

"בַּאֲחֻזָּתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת שֶׁל גְּרָף פְּלוֹנִי, אַחַד הַגְּדוֹלִים וְהָעֲשִׁירִים בִּגְּרָפֵי פּוֹלִין, עוֹבֵד ר' נַפְתָּלִי. יְהוּדִי זֶה, אִישׁ צָנוּעַ וּפִקֵּחַ, מְנַהֵל כְּבָר שָׁנִים אֶת אֲחֻזָּתוֹ הַמְּשַׂגְשֶׂגֶת שֶׁל הַגְּרָף. יָדוֹ שֶׁל הַגְּרָף לֹא מָשָׁה מִיָּדוֹ שֶׁל ר' נַפְתָּלִי, וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה צַעַד קָטָן אוֹ גָּדוֹל בַּעֲסָקָיו, בְּלִי לִשְׁאֹל אֶת פִּיו שֶׁל הַמְּנַהֵל הַיְּהוּדִי.

"יוֹם אֶחָד נֶעֱרַךְ מִשְׁתֵּה הוֹלְלוּת גָּדוֹל בַּאֲחֻזָּתוֹ שֶׁל הַגְּרָף. לַמִּשְׁתֶּה הִגִּיעוּ רוֹזְנִים וּבְנֵי-אֲצֻלָּה מִכָּל הָאֵזוֹר. בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁתֶּה הֵחֵל אַחַד הָרוֹזְנִים לְדַבֵּר סָרָה בַּיְּהוּדִים. חִישׁ-מַהֵר הֶחֱרוּ-הֶחְזִיקוּ אַחֲרָיו רוֹזְנִים נוֹסָפִים, שֶׁהֵטִילוּ בַּיְּהוּדִים כָּל מוּם וְרֶפֶשׁ אֶפְשָׁרִיִּים. זֶה אוֹמֵר 'גַּנָּבִים הֵם', שֵׁנִי מוֹסִיף 'נוֹכְלִים הֵם', וּשְׁלִישִׁי טוֹעֵן כִּי 'הַיְּהוּדִים עוֹשְׁקִים אֶת פַּרְנָסַת הַפּוֹלָנִים'.

"בְּשָׁלָב כָּלְשֶׁהוּ הֵחֵלָּה לְהִתְגַּבֵּשׁ דֵּעָה כְּלָלִית בְּקֶרֶב הַהוֹלְלִים כִּי יֵשׁ לְגָרֵשׁ אַחַת וּלְתָמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מֵאַדְמַת פּוֹלִין. אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁכּוֹחָם שֶׁל הָרוֹזְנִים שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בַּמִּשְׁתֶּה הָיָה מֻגְבָּל, נִמְנוּ וְגָמְרוּ לְסַלֵּק בְּשָׁלָב רִאשׁוֹן אֶת הַיְּהוּדִים מֵהָאֲזוֹרִים שֶׁבִּתְחוּמֵי שְׁלִיטָתָם וְהַשְׁפָּעָתָם.

"דְּאָגָה עֲמֻקָּה מִלְּאָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַגְּרָף שֶׁלָּנוּ. 'וּמִי יְנַהֵל אֶת עֲסָקֵינוּ?', הִרְהֵר-שָׁאַל בְּקוֹל רָם, 'הֲלוֹא כֻּלָּנוּ מַחְזִיקִים בַּאֲחֻזּוֹתֵינוּ יְהוּדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים בְּתַפְקִידִים נִהוּלִיִּים כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרִים; מָה נַעֲשֶׂה בִּלְעֲדֵיהֶם? הַאִם נַפְקִיד אֶת רְכוּשֵׁנוּ וַעֲסָקֵינוּ בִּידֵי הָאִכָּרִים הַנִּבְעָרִים?!'.

"דְּבָרָיו שֶׁל הַגְּרָף נִכְנְסוּ בְּאָזְנֵי חֲבֵרָיו וְזָרְעוּ בִּלְבָבָם בִּלְבּוּל. יְדֵיהֶם שֶׁל כַּמָּה מֵהַנּוֹכְחִים רָפוּ וְהֵם כְּבָר נָטוּ לִתְמֹךְ בְּבִטּוּל רַעְיוֹן הַגֵּרוּשׁ שֶׁל הַיְּהוּדִים. אֲבָל הָיוּ בֵּינֵיהֶם כַּמָּה שׂוֹנְאֵי-יִשְׂרָאֵל מָרִים, שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ בְּכָל-זֹאת 'לְהִפָּטֵר מִן הַיְּהוּדִים הַמְּנֻוָּלִים'.

"לְאַחַר חִלּוּפֵי דְּבָרִים וּצְעָקוֹת הֶחְלִיטוּ הַבָּאִים כִּי לְמַעֲשֶׂה אֵין סְתִירָה בֵּין הַדְּבָרִים – הַיְּהוּדִים כִּכְלָל יְגֹרְשׁוּ וְרַק מְנַהֲלֵי הָאֲחֻזּוֹת וּשְׁאָר נוֹשְׂאֵי הַתַּפְקִידִים הַחִיּוּנִיִּים יִשָּׁאֲרוּ. קֹדֶם שֶׁנִּפְרְדוּ לְדַרְכָּם הֵטִילוּ הַגְּרָפִים עַל שְׁלֹשָׁה מִבֵּינֵיהֶם לִקְבֹּעַ סוֹפִית אֶת פְּרָטֵי תָּכְנִית הַגֵּרוּשׁ.

"כָּל זֶה הִתְרַחֵשׁ לִפְנֵי שָׁבוּעַ בְּדִיּוּק", הִמְשִׁיךְ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. "אֶתְמוֹל קָרָא הַגְּרָף לְר' נַפְתָּלִי, וְהִכְנִיסוֹ לְסוֹד הַתָּכְנִית. ר' נַפְתָּלִי שָׁמַע עַל גְּזֵרַת הַגֵּרוּשׁ הַנִּרְקֶמֶת וְהוֹלֶכֶת וּבִטְנוֹ הִתְהַפְּכָה. לִבּוֹ הָלַם בְּחָזְקָהּ וְחִוָּרוֹן הֵצִיף אֶת פָּנָיו. הַגְּרָף סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו וְצִפָּה לִשְׁמֹעַ אֶת תְּגוּבָתוֹ שֶׁל ר' נַפְתָּלִי.

"ר' נַפְתָּלִי הִתְעַטֵּף בִּשְׁתִיקָה וּבָחַן אֶת פְּנֵי הַדְּבָרִים. פִּתְאוֹם הֵחֵל לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן בַּה'. אַט-אַט סִלֵּק מֵעָלָיו כָּל חֲשָׁשׁ וּדְאָגָה וְהִגְבִּיר אֶת תִּקְוָתוֹ כִּי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲמֹד לִימִין עַמּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת. לְפֶתַע פָּרַץ ר' נַפְתָּלִי בְּרִקּוּד נִלְהָב. הַגְּרָף הִבִּיט עַל מְנַהֵל אֲחֻזָּתוֹ בִּדְאָגָה וּבַחֲשָׁשׁ כִּי הַבְּשׂוֹרָה הַקָּשָׁה שִׁבְּשָׁה אֶת דַּעְתּוֹ.

"דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת נִמְשַׁךְ רִקּוּדוֹ שֶׁל ר' נַפְתָּלִי בְּעוֹדוֹ מְמַלֵּל מִלּוֹת תּוֹדָה וְהַלֵּל לַה', דְּבָרִים שֶׁהַגְּרָף הַפּוֹלָנִי כַּמּוּבָן לֹא יָכֹל הָיָה לְהָבִין. כְּשֶׁנִּרְגַּע מְעַט וְחָדַל מִלִּרְקֹד, דָּרַשׁ מִמֶּנּוּ הַגְּרָף הֶסְבֵּר לְהִתְנַהֲגוּתוֹ הַתְּמוּהָה.

"הִבִּיט ר' נַפְתָּלִי בַּגְּרָף בְּחִיּוּךְ וְאָמַר: 'בַּהִיסְטוֹרְיָה לְמוּדַת-הַסֵּבֶל שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי הָיוּ לֹא-מְעַט גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת שֶׁאִיְּמוּ עָלֵינוּ. הַמִּצְרִים עִנּוּ אוֹתָנוּ בַּפֶּרֶךְ, הַיְּוָנִים בִּקְּשׁוּ לְהַעֲבִירֵנוּ עַל דָּתֵנוּ, הָמָן הָרָשָׁע רָצָה לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כֻּלָּנוּ. וּבְכָל פַּעַם, הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶת מַחְשֶׁבֶת הַשּׂוֹנְאִים עַל-פִּיהָ וְחוֹלֵל לָנוּ נֵס הַצָּלָה. כָּעֵת מְבַקְּשִׁים גַּם אַתֶּם לְגָרְשֵׁנוּ מִבָּתֵּינוּ, עַל זְקֵנֵינוּ, נְשׁוֹתֵינוּ וְעוֹלָלֵינוּ. בָּטוּחַ אָנֹכִי כִּי שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שֶׁבַּשָּׁמַיִם לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן. אֵין בְּלִבִּי סָפֵק כִּי הַגְּזֵרָה תִּתְבַּטֵּל, הָאֱלֹקִים יָשִׁיב לְשׂוֹנְאֵינוּ כִּגְמוּלָם, וְהַיָּמִים הַלָּלוּ יֵהָפְכוּ לָנוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. וַאֲנִי כְּבָר רוֹקֵד עַל שִׂמְחַת הַנֵּס שֶׁעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ'.

"דְּבָרָיו שֶׁל ר' נַפְתָּלִי עוֹרְרוּ מַחְשָׁבוֹת בְּלִבּוֹ שֶׁל הַגְּרָף. הַלָּה כִּנֵּס כַּמָּה מֵחֲבֵרָיו, וּלְאַחַר מַחְשָׁבָה נוֹסֶפֶת וּנְתִינַת הַדַּעַת לְתוֹצָאוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁל הַגֵּרוּשׁ, חָזְרוּ בָּהֶם מִכַּוָּנָתָם.

"בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע", סִיֵּם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אֶת דְּבָרָיו, "מִי שֶׁתִּכְנְנוּ אֶת הַגֵּרוּשׁ – כְּלוֹמַר, הַגְּרָפִים – הֵם גַּם מִי שֶׁחָזְרוּ בָּהֶם מִכַּוָּנָתָם. אוּלָם מִצַּד הָאֱמֶת, מִי שֶׁבִּזְכוּתוֹ נִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה הוּא ר' נַפְתָּלִי. אֱמוּנָתוֹ הַתַּמָּה בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּבִטְחוֹנוֹ הַמָּלֵא בִּישׁוּעַת יִשְׂרָאֵל – הֵם שֶׁהִבְקִיעוּ אֶת שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְעוֹרְרוּ רַחֲמִים עַל עַם-יִשְׂרָאֵל".

ג'

ימי ערב פסח בשנת תרע"ה. מלחמת-העולם הראשונה הכניסה לתוך הקלחת את מרבית מדינות אירופה וגבתה מחיר דמים של מיליוני אזרחים. בתוך כל זה, אי-שם בין ההרים, במחנה- שבויים אוסטרי, בין מאות שבויי מלחמה רוסים ופולנים, מתכנסים שישה יהודים להתייעצות דחופה.

גזר-דינם אמור להינתן בתוך כמה שבועות ודי בזה לעורר דאגת-לב. אבל לא זו הסיבה להתכנסותם. חג-הפסח יחול בעוד כשבוע, והם משתוקקים בכל מאודם לחגוג אותו מתוך תחושת חירות כלשהי.

אין להם שום חלומות על מצות ושולחן סדר. אלה ימי מחסור חמור, שמונעים העברת מזון סדירה אפילו אל החיילים שבשדה הקרב, כל-שכן אליהם. אבל הם מבקשים בכל- זאת לצקת נופך של חגיגיות ותחושת פסח בחייהם.

לבסוף החליטו: לקראת החג יקרצפו היטב את צריפם. כמו-כן יפנו אל מפקדם בבקשה לקבל לפני החג קש רענן לשקי המצע שלהם...

השבויים הלא-יהודים התבוננו בתימהון בששת היהודים שעסקו במרץ רב בניקיון הצריף. מוחותיהם לא קלטו את הסברי עמיתיהם היהודים, אך מכיוון שפעולה זו הטיבה גם עמם, קיבלוה באהדה.

לייזר יאסין היה הצעיר מששת השבויים היהודים. בן יחיד להוריו שגוייס בכוח. עוד לא הספיק להתאושש מהלם הניתוק מביתו, וכבר הושלך אל סערת הקרב ונלקח בשבי האוייב. עתה, כשקרב חג-הפסח, גברו עליו געגועיו לבית הוריו.

לילה אחד לא הצליח להירדם. בעיני-רוחו צפה ועלתה אווירת ליל-הסדר בחיק משפחתו. דמות אביו היושב כמלך בראש השולחן ומראה אמו הלבושה בגדי החג. ניחוחות המאכלים הטעימים עלו באפו וערפלו את חושיו. שעה ארוכה נישא על כנפי דמיונו, שפתח את שק הדמעות שבעיניו ואלה הרטיבו את לחייו ואת מצעו.

בסערת-רוח התרומם ממשכבו, הדליק נר קטן, ולאורו שלף עיפרון ופיסת נייר והחל לכתוב. בלשון דלה ופשוטה ביטא את רצונו לחגוג את החג הקרב ובא, כדינו וכהלכתו: עם מצות, יין, דגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לכתוב את מכתבו, קיפלו היטב ואז כתב עליו את שמו של הנמען: "קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף ירום- הודו". הוא שמע פעם, כי לעיתים הצליח אסיר להשיג דבר-מה על-ידי פנייה ישירה אל הקיסר בכבודו ובעצמו...

את המכתב המקופל הכניס לתיבת-הדואר שיועדה לאסירי המחנה, וחזר מיד אל משכבו. רק אז נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה.

בבוקר לא זכר כלל את מעשה אמש. הוא נזכר בו רק כעבור כמה ימים, במיפקד הבוקר. באורח לא-שגרתי התייצב במקום מפקד המחנה. פניו הקרינו עצבנות רבה. הוא סקר את האסירים במבטים מזרי-אימה.

לפתע שאג: "האסיר יאסין ייצא מהשורה ויתייצב לפני!". למשמע שמו, אחז רעד בגופו של לייזר. כברק היכה בו זיכרון אותו מעשה לילי נמהר. עתה הבין כי פזיזותו עתידה לעלות לו ביוקר.

מפקד המחנה הביט בלייזר בבוז ובזעם כאחד. "אתה הוא שהעזת לפנות במכתב אל כבוד הקיסר ירום-הודו?!", שאל. לייזר האומלל הניד קלות בראשו. לא חלפה שנייה וידיו הושמו באזיקים. כעבור דקה מצא את עצמו בתוך עגלת אסירים, ומשני צידיו שני שומרים חמושים.

במחשבותיו ניסה לשחזר את כל מהלך המאורעות שהביאוהו לאותו מעשה טיפשי ומסוכן. ככל שהתאמץ, לא הצליח להבין את עצמו. קל היה לו להבין על מה יצא זעם הקיסר והוא הצדיק עליו את הדין. אולם דבר אחד לא הבין. מקטעי דברים ששמע מפי השומרים הבין, כי פניו מועדות לווינה. "אם ביקשו לתלותני, מדוע עליהם לעשות זאת דווקא בווינה?" תמה. כך או כך, לייזר כבר הכין את עצמו לגרוע מכול. כל הדרך ישב שמוט-ראש ושפתיו מלמלו פסוקי תפילה שזכר בעל-פה.

לאחר שעות ארוכות של המתנה בתא המעצר של בית-הכלא בווינה, נפתחה לפתע הדלת, ולייזר חש צליל שונה בקולם של הסוהרים שפנו אליו.

עד מהרה הובהר לו, כי הקיסר אכן קיבל את מכתבו, אלא שזה לא הכעיסו, אלא אדרבה, ריתק אותו ואולי אף נגע לליבו. זו הייתה הסיבה שביקש להביא לפניו את כותב המכתב...

לייזר סבר ששוב מוסיפות הזיותיו לתעתע בו. לפניו, בארמון מפואר, ישב קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו. הוא הביט בלייזר במבט מלא עניין. לאחר שסקר אותו מכף רגל ועד ראש, הורה לעוזריו: "תנו ליהודי זה חמש-מאות כתרים מאוצר המלוכה, כדי שיוכל לקנות לו ולחבריו במחנה את כל צורכי החג שלהם".

לייזר הובל החוצה. שומריו הוסיפו ללוותו, אלא שהפעם נלווה אליהם איש מטעם הקיסר שדאג למילוי הפקודה עד תומה.

ששת האסירים היהודים במחנה-השבויים האוסטרי ישבו סביב שולחן הסדר והביטו איש בפני רעהו כלא-מאמינים. על השולחן שלפניהם היו מצות, בקבוקי יין, דגים וכל טוב. גם בחלומותיהם הפרועים לא העלו על דעתם נס כזה. במשך שעות ארוכות התרוממו נפשותיהם אל הפסגות הגבוהות של חג-החירות...

ד'

רַב חָדָשׁ עָלָה לְשַׁמֵּשׁ בִּקְהִלַּת רַצְפּוֹרְט – רַבִּי נַפְתָּלִי-הֶרְץ. לְרֶגֶל הַמְּאֹרָע עָרְכָה הַקְּהִלָּה סְעוּדַת-מִצְוָה חֲגִיגִית. בַּסְּעוּדָה נָכַח גַּם יָדִיד שֶׁל הָרַב הֶחָדָשׁ, הַצַּדִּיק רַבִּי יְחֶזְקֵאל-שְׁרַגָּא מִשִּׁינוֹוָא. הַשְּׁנַיִם הִכִּירוּ עוֹד מֵהַיָּמִים שֶׁבָּהֶם חָסָה רַבִּי נַפְתָּלִי-הֶרְץ תַּחַת צִלּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי חַיִּים מִצַּנְז, אָבִיו שֶׁל רַבִּי יְחֶזְקֵאל-שְׁרַגָּא.

זוֹ הָיְתָה סְעוּדָה כְּיַד הַמֶּלֶךְ, עִם בָּשָׂר, דָּגִים וְיַיִן מְשֻׁבָּח. גַּם הָאֲוִירָה הָיְתָה מְרוֹמֶמֶת-נֶפֶשׁ, כַּיָּאֶה לַמַּעֲמָד הַחֲגִיגִי.

לְפֶתַע נִשְׁמְעָה זְעָקָה מֵאַחַד הַשֻּׁלְחָנוֹת. "יֵין נֶסֶךְ!", זָעַק הַקּוֹל הַבּוֹדֵד, שֶׁהָיָה עַד מְהֵרָה לִבְלִיל קוֹלוֹת רוֹגְשִׁים. מִיָּד לְיָד הָעֳבַר בַּקְבּוּק הַיַּיִן, שֶׁבְּגִינוֹ פָּרְצָה הַסְּעָרָה. וְאָכֵן, עַל תָּוִית הַבַּקְבּוּק הָיָה מְאֻיָּר לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר ...צְלָב. מַשְׁמָע, הַיַּיִן יֻצַּר בְּיֶקֶב שֶׁל גּוֹיִים, וְאִם-כֵּן דִּינוֹ כְּיֵין-נֶסֶךְ!

הַצַּדִּיק מִשִּׁינוֹוָא נָטַל אֶת הַבַּקְבּוּק, הִבִּיט בּוֹ מִכָּל עֲבָרָיו, וְצֵל שֶׁל חִיּוּךְ רִחֵף עַל שְׂפָתָיו. תְּגוּבָתוֹ הַמַּפְתִּיעָה הִרְגִּיעָה אֶת הַהֲמֻלָּה הַקּוֹלָנִית. הַכֹּל הִמְתִּינוּ לְמוֹצָא פִּיו, שֶׁיַּבְהִיר אֶת פֵּשֶׁר חִיּוּכוֹ הַתָּמוּהַּ. הַצַּדִּיק הִמְתִּין עוֹד עַד אֲשֶׁר הִשְׂתָּרְרָה דְּמָמָה מֻחְלֶטֶת, וְאָז פָּתַח וְסִפֵּר:

לִפְנֵי שָׁנִים לֹא-רַבּוֹת, הִתְגּוֹרְרָה בְּאַחַת מִשְּׁכוּנוֹת הַיָּקְרָה שֶׁל וַרְשָׁה אַלְמָנָה עֲשִׁירָה שֶׁשְּׁמָהּ פּוֹלָה זִ'ימוֹרְסְקִי. הָאַלְמָנָה חָלְשָׁה עַל כַּמָּה עֲסָקִים שֶׁהִנִּיחַ בַּעֲלָהּ הַמָּנוֹחַ, וּבֵינֵיהֶם יֶקֶב גָּדוֹל לְיִצּוּר יַיִן.

יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לַחֲוִילָתָהּ שֶׁל הָאַלְמָנָה יְהוּדִי עָשִׁיר, אִישׁ-עֲסָקִים. בְּעוֹדוֹ קָרֵב אֶל מִפְתַּן הַבַּיִת, פָּגְעָה בְּרֹאשׁוֹ אֶבֶן גְּדוֹלָה וּפָצְעָה אוֹתוֹ. הוּא הֵעִיף מַבָּט אֶל הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ הֻשְׁלְכָה הָאֶבֶן וְהִבְחִין בְּחִיּוּכוֹ הָאַרְסִי שֶׁל הַזּוֹרֵק, נַעַר צָעִיר שֶׁהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי אַחַד הָעֵצִים בַּגִּנָּה. זֶה הָיָה בְּנָהּ שֶׁל הָאַלְמָנָה זִ'ימוֹרְסְקִי.

פָּצוּעַ וּמֻשְׁפָּל הִתְיַצֵּב הַיְּהוּדִי לִפְנֵי בַּעֲלַת-הַבַּיִת, וְהִתְלוֹנֵן עַל קַבָּלַת-הַפָּנִים הַ'חַמָּה' שֶׁזָּכָה לָהּ מִצַּד בְּנָהּ. הָאַלְמָנָה זֻעְזְעָה עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתָהּ מִן הַמַּעֲשֶׂה וְלֹא חָסְכָה דִּבְרֵי הִתְנַצְּלוּת. "נִרְאֶה שֶׁעֲסָקַי הָרַבִּים לֹא הִנִּיחוּ בְּיָדִי דֵּי זְמַן לְהַשְׁקִיעַ בְּחִנּוּכוֹ שֶׁל בְּנִי", נֶאֶנְחָה.

לְאַחַר שֶׁהַיְּהוּדִי סִיֵּם אֶת עִנְיָנָיו וְהָלַךְ, קָרְאָה הָאֵם אֶת בְּנָהּ וְיִסְּרָה אוֹתוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹכָחָה קָשִׁים. הַנַּעַר הִבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם מְשָׁעֳשָׁעוֹת וּתְמֵהוֹת, כְּאוֹמֵר: "מָה לָךְ אִמִּי כִּי תִּזְדַּעְזְעִי כָּל-כָּךְ מִמַּעֲשַׂי?! הֲלוֹא בְּסַךְ-הַכֹּל יְהוּדִי הוּא!"...

כְּשֶׁהִבְחִינָה בְּכָךְ, אָמְרָה לוֹ: "דַּע, בְּנִי, כִּי הַיְּהוּדִים שֶׁאַתָּה בַּז לָהֶם, הֵם עַמּוֹ הַנִּבְחָר שֶׁל הָאֵ-ל. מֵאָז וּמֵעוֹלָם סְבוּרָה הָיִיתִי כִּי דָּתָם נְכוֹנָה וְצוֹדֶקֶת. הֲלוֹא תֵּדַע, יַקִּירִי, כִּי הַדָּת הַנּוֹצְרִית וְהַדָּת הַמֻּסְלְמִית יוֹנְקוֹת אֶת יְסוֹדוֹתֵיהֶן מִן הַדָּת הַיְּהוּדִית!"...

הַבֵּן תָּלָה בְּאִמּוֹ עֵינַיִם נִדְהָמוֹת. הוּא לֹא צִפָּה לִשְׁמֹעַ מִמֶּנָּה דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. "אִם-כֵּן, מַדּוּעַ עַד הַיּוֹם לֹא הֵמַרְתְּ אֶת דָּתֵךְ וְהָיִית לִיהוּדִיָּה?!", הִקְשָׁה. הָאֵם הִרְהֲרָה קַלּוֹת, כְּבוֹרֶרֶת אֶת מִלּוֹתֶיהָ: "מִשּׁוּם שֶׁלַּמְרוֹת הַכֹּל, סְבוּרָה אֲנִי כִּי כָּל אָדָם חַיָּב לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתָיו וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת מָסֹרֶת הָאֱמוּנָה שֶׁהִנִּיחוּ בְּיָדָיו"...

הַכֹּל הִבְחִינוּ בַּשִּׁנּוּי הַחִיּוּבִי שֶׁחָל פִּתְאוֹם בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל הַנַּעַר, אִם-כִּי אִישׁ לֹא יָדַע אֶת סִבָּתוֹ. לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, מֵאָז אוֹתָהּ שִׂיחָה גְּלוּיַת-לֵב עִם אִמּוֹ, טְרָדוּהוּ מַחְשְׁבוֹתָיו וְלֹא הֵנִיחוּ לוֹ.

חָלְפוּ עוֹד שָׁנִים אֲחָדוֹת עַד שֶׁאֵרַע הַדָּבָר. יוֹם אֶחָד עָזַב אֶת הַבַּיִת מִבְּלִי לְהוֹתִיר עִקְּבוֹת. הוּא נָדַד בְּרַחֲבֵי הָאָרֶץ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל 'מְלַמֵּד' בִּכְפָר נִדָּח לְיַד לוּבְּלִין. הַמְּלַמֵּד קִבְּלוֹ לְבֵיתוֹ וְנַעֲנָה בְּחֵפֶץ-לֵב לְסִפּוּק רַעֲבוֹנוֹ הָרוּחָנִי שֶׁל הַנַּעַר הַנּוֹצְרִי, שֶׁבִּקֵּשׁ תְּחִלָּה לִלְמֹד אֶת שְׂפַת-הַקֹּדֶשׁ.

לֹא חָלַף זְמַן רַב וְהַנַּעַר נִמּוֹל וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל – דָּוִד. אַחֲרֵי שֶׁשָּׁלַט בִּשְׂפַת-הַקֹּדֶשׁ, הֵחֵל לִלְמֹד תְּפִלָּה וְחֻמָּשׁ. הוּא הִתְקַדֵּם בִּמְהִירוּת מַפְתִּיעָה. בְּתוֹךְ שָׁנִים מִסְפָּר נַעֲשָׂה תַּלְמִיד-חָכָם וְאַף רִכֵּז סְבִיבוֹ יְהוּדִים שֶׁבִּקְּשׁוּ לֵהָנוֹת מִלִּקְחוֹ. אִישׁ לֹא יָדַע מִנַּיִן צָץ הָאִישׁ הַצָּעִיר, בַּעַל הַפֶּה הַמֵּפִיק מַרְגָּלִיּוֹת.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעוּ בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ שְׁנֵי שׁוֹטְרִים, וּלְנֹכַח עֵינֵיהֶם הַמִּשְׁתָּאוֹת שֶׁל חוֹבְשֵׁי הַסַּפְסָלִים, נְטָלוּהוּ עִמָּם. בְּמַרְתְּפֵי הַכְּנֵסִיָּה הָאֲפֵלִים הָאֳשַׁם דָּוִד בְּבִזּוּי הַדָּת הַנּוֹצְרִית, וּבְסוֹפוֹ-שֶׁל-דָּבָר הָעֳלָה עַל הַמּוֹקֵד.

עָבַר זְמַן-מָה וּפִתְאוֹם נֶעֶלְמוּ עִקְּבוֹתֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי כְּמָרִים מֵהַכְּנֵסִיָּה בְּוַרְשָׁה. לְאַחַר כַּמָּה חֳדָשִׁים הִגִּיעַ מֵהֶם מִכְתָּב, שֶׁנִּשְׁלַח מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. בַּמִּכְתָּב סִפְּרוּ הַכְּמָרִים עַל הַשִּׂיחוֹת הַמְּמֻשָּׁכוֹת שֶׁנִּהֲלוּ בְּבֵית-הַכֶּלֶא עִם דָּוִד, וּבְעִקְּבוֹתֵיהֶן הֶחְלִיטוּ לִהְיוֹת יְהוּדִים...

הַמַּכָּה הַשְּׁנִיָּה הָיְתָה קָשָׁה וְכוֹאֶבֶת מֵהָרִאשׁוֹנָה. רָאשֵׁי הַכְּנֵסִיָּה הִתְכַּנְּסוּ וְהֶחְלִיטוּ כִּי שֹׁרֶשׁ הָעִנְיָן נָעוּץ בַּחִנּוּךְ הַ'לָּקוּי' שֶׁהֶעֱנִיקָה הָאַלְמָנָה זִ'ימוֹרְסְקִי לִבְנָהּ. נֹכַח זֹאת, קָבְעוּ, לֹא תּוּכַל תּוֹצַרְתָּהּ לָשֵׂאת עוֹד אֶת סֵמֶל הַנַּצְרוּת...

הַצַּדִּיק מִשִּׁינוֹוָא סִיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ: חָלְפוּ שָׁנִים וְיֶקֶב הַיַּיִן עָבַר לְבַעֲלוּת יְהוּדִי יְרֵא-שָׁמַיִם, הַנִּמְנֶה עִם בָּאֵי חֲצֵרִי. גַּם הוּא הִזְדַּעְזֵעַ תְּחִלָּה בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַסֵּמֶל שֶׁעַל תָּוִית הַיֶּקֶב וּבִקֵּשׁ לְמָחְקוֹ. אוּלָם כְּשֶׁסִּפַּרְתִּי לוֹ אֶת כָּל הַסִּפּוּר, הֶחְלִיט לְהוֹתִיר אֶת הַתָּוִית, כְּדֵי לְהַנְצִיחַ אֶת מַעֲשֵׂה קִדּוּשׁ-הַשֵּׁם שֶׁל דָּוִד, בְּנָהּ שֶׁל הָאַלְמָנָה זִ'ימוֹרְסְקִי.

הִתְבּוֹנְנוּ-נָא פַּעַם נוֹסֶפֶת בַּתָּוִית וְתִרְאוּ, כִּי הָאִיּוּר אֵינֶנּוּ צְלָב אֲמִתִּי, אֶלָּא רַק דּוֹמֶה לוֹ, שֶׁהֲרֵי הַכְּנֵסִיָּה אָסְרָה עַל הָאַלְמָנָה אֶת הַשִּׁמּוּשׁ בְּסֵמֶל דָּתָהּ!...