פרשת השבוע - שמיני

פרפראות לשבת

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון וכו' (שמיני ט-א)

וכבר אמרו חז"ל יום השמיני שהוא היה שמיני לימי המילואים, והוא ר"ח ניסן, שבו ביום הוקם המשכן ונתעטר אותו יום בעשרה עטרות כמו שמובא בסדר עולם, ובשבעת ימי המילואים הללו היה עומד משה ומשמש ככהן בהקמת המשכן ובפרוקו, וביום השמיני שהוא ר"ח ניסן אמר לו הקב"ה לקרוא לאהרון ולבניו, שכאן הפסיק משה רבנו לכהן בתור כהן בעבודת המשכן, אלא אהרון יטול הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו, וכל זאת מפני שסרב משה רבנו ללכת בשליחות ה' בסנה, ושבעה ימים היה הקב"ה עומד ומפציר במשה לבצע שליחות זו, ואז אמר לו הקב"ה חייך שאפרע ממך על זה שסרבת שבעה ימים, ופה נפרע ממנו הקב"ה חייך שאפרע ממך על זה שסרבת שבעה ימים, ופה נפרע ממנו הקב"ה שהקים משה את המשכן ושמש בכהונה שבעה ימים בלבד, וביום השמיני שהוא ר"ח ניסן קרא משה לאהרון ולבניו, ולכן אמרו דרך רמז ויהי הוא לשון צער, ומה צער יש ביום בו הוקם המשכן ונתעטר בעשרה עטרות, אלא הצער הוא למשה רבנו שנלקחה ממנו הכהונה וניתנה לאהרון אחיו (וידבר יוסף).

ויקריבו לפני ה' אש זרה... ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (שמיני י א-ב)

על שום מה מתו נדב ואביהוא? אומר על כך המדרש: על שום שלא נשאו נשים. ואם כך, כיצד מתישבים דברי המדרש עם הכתוב המפורש בתורה, שנדב ואביהוא נענשו על שהקריבו אש זרה לפני ה'? סיפור המעשה הבא מתרץ את הדברים בדרך החריפות: מחלה אנושה פקדה את הצדיק רבי דוד'ל מזבלטוב (בנו של רבי מנחם מנדל מקוסוב). כה חמורה היתה המחלה, עד כי טובי הרופאים, שהזעקו אל מטתו, אמרו נואש לחייו. ואולם, לא הכל הסכימו עם דברי הרופאים: אשתו של הצדיק, הרבנית פסיה לאה בת האדמו"ר מסאסוב, סירבה להשלים עם הדברים. היא ישבה ליד מיטת חליו של הרבי ולא חדלה להתפלל, להתחנן ולשפוך דמעות. "אנא ה', חוס נא על בעלי הצדיק ושלח לו במהרה רפואה שלמה!" התחננה. תפילותיה של האשה הצדקנית בקעו רקיעים, ולמרות תחזיתם הקודרת של הרופאים חלה הטבה במצבו של החולה, ומקץ זמן לא רב החלים רבי דוד'ל כליל ושב להנהיג את עדת חסידיו. רבי דוד'ל לא שכח לה, לאשתו הרבנית, את המסירות שגילתה בימי חליו. ופעם, בהיותו במחיצת מקורביו, אמר עליה: "כעת, לאחר מחלתי, מבין אני מדוע אומר המדרש, כי נדב ואביהוא מתו משום 'שלא היו להם נשים'. אילו היו זוכים לנשים כדוגמת הרבנית פסיה לאה, אין ספק כי הללו כמוה היו מצילות אותם מן המוות".. כל התיקון של האדם היא אישה שנאמר: עזר כנגדו אומר רש"י בגמרא עוזרת לו וסותרת את דבריו. אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה ניראה ככה היא תיתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שניקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" (הקב"ה לא שורא במקום פגום).

ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון (י-ג)

ובשכר זה שאהרון שתק וקיבל דינו באהבה, פרע לו הקב"ה שכרו שהפרשה הבאה דיבר הקב"ה רק עימו, היינו האיסור לשתות יין לכהנים כשנכנסים לעבודה. וכן תראו שנאמר שם וידבר ה' אל אהרון, ולא נזכר שם משה.

ומכאן ילמד אדם לקח, שאם אירעה לו איזו צרה גדולה במיתת בנים ר"ל או באבדת ממון, אל יפליג לקיצוניות להצטער יותר מדי ולהאריך בקינתו, אלא ישא צרתו בסבלנות ויאמר: אין רע יורד מן השמים, והכל מה שאירע הוא לכפרת עונות, וינתן לו השכר הטוב בעולם הבא. שהרי אנו רואים כאן באהרון הכהן שהיה גדול ובניו גדולים, והם מתו שניהם ביום אחד במיתת פתאום, ואף היה הדבר ביום שמחתם, שאם היה נעשה ביום אחר היה צערו גדול מאוד, עאכ"ו השמחה, מכל מקום כשבא משה ודיבר עמו שני דבורים נשאר דומם וקיבל עליו תנחומים, ושוב לא דיבר על כך כאילו לא אירע לו דבר. וכך צריכים לנהוג אלו שיש להם ביטחון בהקב"ה והם בעלי נפש, כי בשעה שיש להם צרה לא לנהוג בקצוניות כי יש בזה חטא. (מעם לועז)

וידם אהרון (שמיני י- ג)

פעם אחת בא הרב החסיד לר' ליפמאן ז"ל מרדומסק, חתנו של הגאון הקדוש ר' שלמה מרדומסק ז"ל בעל "תפארת שלמה", להגאון הקדוש הרמ"מ ז"ל מקוצק. שאל אותו הרבי מקוצק, אם יודע הוא איזה דברי תורה מחמיו ז"ל. והשיב, שהוא יודע. דרש הרבי מקוצק, שיגיד לפניו איזה דבר. אמר לו אותו חסדי: חותני הצדיק ז"ל אמר: באהרן הכהן כתוב "וידם אהרן", וזוהי מדרגה גדולה, אבל דוד המלך עליו השלום הרחיק לכת למדרגה גבוהה עוד יותר, והוא אמר "למען יזמרך כבוד ולא ידם" (תהילים כט, יג) שבעת צרה עוד היה מנגן ומזמר. כששמע הרבי מקוצק דבר זה הפליג אותו מאוד, ואמר כי היטיב אשר ידבר. מכאן רואים מעלתו של דוד המלך שהיה בשמחה גם בזמן יסורים וכשם שהשמחה חתומה בו.

"..את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם: ואת השפן.. ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם:ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה.."(יאד–ו)

על הגמל כתוב: "איננו מפריס"; על השפן כתוב: "לא יפריס"; ואילו על הארנבת כתוב: "לא הפריסה". מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם: "הגמל", פרסותיו סדוקות והוא מפריס פרסה. ובכל זאת נחשב שהוא לא מפריס פרסה, משום שהוא לא מפריס לגמרי, כי רגליו מחוברות בסוף. לכן נאמר עליו: "איננו מפריס",כלומר,שגם הוא נחשב שאינו מפריס ("איננו" דרגתו פחותה מ"לא"). יש סוג מסוים של "השפן" שיש לו שתי רגלים סדוקות ושתי רגלים ללא שסע. לכן אצלו נאמר "לא יפריס", שאם תביט בשתי הרגלים ותראה שהוא מפריס, אל תטעה, כי בשתי הרגלים האחרות הוא לא מפריס כלל! ל"ארנבת" אין כל סדק ולכן כתוב :"לא הפריסה" כלל.

"מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא לד)

למה כתוב "יבוא" בכתיב מלא עם 'ו',דבר שלא מצאנו כמותו בכל התורה? אומר הגר"ח קניבסקי: לאחר שכתוב: "מים", באה האות 'ו' היתירה לרמוז שיש עוד ששה משקים בנוסף למים ובסך הכל יש שבעה משקים המטמאים: יין, דם, שמן, חלב טל, דבש, מים – וסימנן: י"ד שח"ט ד"ם.

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שמני יב-ג)

בוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, שהם מוציאים הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה שנאמר (ישעיה כ"ט, י"ט) "ויספו עינויים בה' שמחה" (מדרש תנחומא תזריע ה'). נהגו ישראל לעשות סעודה ביום המילה, וראיה לדבר מאברהם אבינו, שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", וכשתחלק תיבת "הגמל" לשתי תיבות, יצא הג-מל והיינו שביום הג ביום שמיני (ה"ג בגימטריה שמונה), מל את יצחק (תוספת שבת דף ק"ל ד"ה שש). ומובא בספרים הקדושים שיש לאדם להשתדל בכל עוז לעשות סעודת מילה, אפילו אם יראה מניעות ועיכובים, צריך להתגבר על כל המכשולים. כי עיקר השתדלות השטן הוא שלא יעשו סעודת מילה, וכמו שמרומז בשמו של המלאך סמא"ל – ראשי תיבות" סעודת מצוה אין לעשות, כדי שלא תגדל זכות ישראל כבמעשה יצחק וכו', ועל כן אם רואה האדם מניעות ידע שמעשה שטן הוא ויתחזק במצוה זו (לבוש יוסף).

סיפורים לשבת

א'

זה היה בשנת ת"ש. הצלחנו, קבוצת בחורים צעירים, לחצות את נהר הסן שחצה את העיר לסקו, ולעבור מפולין הכבושה בידי הנאצים ימ"ש אל אזור הכיבוש הרוסי. זמן קצר אחר-כך תפסנו הנ-ק-וו-ד ונכלאנו בבית-הסוהר הגדול 'בריגידקיס' שבלבוב. כשמונים אסירים שוכנו בתא שנועד במקורו לכשלושים בלבד. אחרי-כן הועברנו לכלא אחר בעיר ז'יטומיר. שם, בכלא, פגשנו יהודי חסיד, תלמיד-חכם ובעל אישיות קורנת, ר' שמואל-נחום אמער שמו. עד מהרה היה ר' שמואל למנהיגנו. הוא נסך בנו אמונה ועידוד, הורה לנו בענייני הלכה ואף הרצה לפנינו שיעורים בגמרא ובספרי-קודש אחרים. ר' שמואל ניחן בזיכרון בלתי-רגיל. הוא ידע על-פה מסכתות שלמות, וכן את סדר תפילות כל השנה, ספר תהילים, מעמדות ועוד.

היינו קבוצה מגובשת ומלוכדת. כמה מחברינו לתא, שהיו יהודים קומוניסטים, הודו באוזנינו לא-אחת כי הם מקנאים בנו על הכוח שאנו שואבים מן האמונה – כוח להתגבר על המצבים הקשים שפקדו אותנו מעת לעת. חלפו החודשים וחג-הפסח (תש"א) התקרב. ההכנות לקראתו החלו כבר בחודש שבט. הקדשנו מחשבה רבה לחג הקרב ובא. ידענו כי יקשה עלינו מאוד להשיג מאכלים שאינם חמץ. בכל-זאת החלטנו כי לא נאכל חמץ בפסח ויהי-מה. התחלנו לחסוך את כפית הסוכר שניתנה לנו בכל יום להמתקת כוס המים החמים שקיבלנו. במשך שלושה חודשים של חיסכון הצליח כל אחד מאיתנו לצבור כחצי ק"ג סוכר, שנשמר בשקית אשר הכנו משרוול חולצה. בליל התקדש החג החלפנו את בגדינו כדי לחוש אווירת חג. התפללנו ערבית והלל ולאחר מכן התכוננו לערוך את ה'סדר'. באחת מפינות התא פרשנו שתי מגבות. עליהן סידרנו כמה חתיכות של גזר ובצל שהצלחנו לשמור, ופחית מים ממותקים לארבע הכוסות. ישבנו על הארץ, סביב המגבות, שסימלו מפה של שולחן ערוך, כעשרים אסירים שומרי-מצוות, נזהרים שהסוהרים לא יגלו את מעשינו. ר' שמואל קידש בברכת 'שהכול', ולאחר מכן טעם כל אחד ואחד מהמים המתוקים. אחר-כך עברנו ל'מגיד'. אחד הצעירים שבחבורה פתח בארבע הקושיות - "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"... רבים בינינו לא החזיקו מעמד ופרצו בבכי. הסוהרים שהתהלכו במסדרון שמעו את הבכי וסברו כי פרצה מריבה בתוך התא. הדלת נפתחה ובפתח עמדו שני סוהרים וסקרו אותנו בעיניים משתאות. "מה זה?", שאלו. אחד מאיתנו הסביר להם את משמעות ליל-הסדר. לרגע נראה היה כי הם מתרככים למשמע הדברים, אך מיד שבה ועטפה אותם הקשיחות והם פקדו עלינו לחדול מיד ולעלות על מיטותינו. באין-ברירה, לאחר שטעמנו מה'שולחן עורך' ובירכנו ברכה אחרונה, עלינו על יצועינו. כל אחד ואחד התייחד עם מחשבותיו וזיכרונותיו מביתו ומבני-משפחתו. נרדמתי מתוך זמזום חרישי של "והיא שעמדה". למחרת לא נגענו באוכל החמץ. בבוקר שתינו כוס מים ממותקים, ולאחר תפילת שחרית נאספנו לספר ביציאת מצרים ובקריעת ים-סוף. כמעט לא הרגשנו ברעב. בין האסירים היה רופא מקרקוב. הוא יעץ לנו להימנע ככל האפשר מאיבוד אנרגייה, כדי לשמור כוחות. ואמנם כך נהגנו. ביום השלישי של חול-המועד חש אחד מהחבורה חולשה ניכרת. אף-על-פי-כן לא היה מוכן אפילו לשקול אכילת חמץ. כשמצבו הוחמר וגבל בסכנת-נפשות הזעקנו אליו את רופאת בית-הסוהר. חששנו מאוד מפני אישה זו, שתמיד כונתה בפינו בכינויי-גנאי - "מרשעת", "זרש" וכיוצא בזה. נאלצנו לספר לה כיצד הגיע האסיר למצבו. הסברנו לה מהו חג-הפסח לעם היהודי, וכי נאסר עלינו לאכול בו חמץ. הרופאה הזעיפה את פניה ואף נזפה בנו. היא איימה עלינו כי אם לא נפסיק מיד את 'שביתת הרעב' שלנו, תעביר את העניין לטיפול הממונים ואנו נואשם בקיום טקס דתי בציבור. בפקודת הרופאה הועבר החולה לבית-החולים של הכלא. הוא חזר אלינו לתא רק לאחר כחודש וחצי. אנו, הנותרים, החלטנו כי ציווי התורה חשוב לאין-ערוך מהוראות הרופאה ומאיומיה, והוספנו לחגוג את הפסח באותה דרך - שותים מן המים הממותקים, נמנעים מלאכול ככל האפשר, משתדלים לנוח. כעשרים בני החבורה שלנו רק שלושה חשו ברע ונזקקו לעזרה רפואית. העניין לא היה קל, אך חשנו סיפוק נפשי עצום על שאיננו נכשלים באיסור חמץ. כשחזר החולה מבית-החולים סיפר לנו דבר מדהים: הרופאה ה'מרשעת' רשמה לו 'דיאטה' מיוחדת, ובה רק מאכלים שאין בהם חמץ, כגון ביצים וירקות. במהלך כל ימי אשפוזו טיפלה בו במסירות רבה, כמו 'אידישע מאמע'. בתוך כך הבין הלה כי גם הרופאה עצמה יהודייה. הנה כי-כן, התנהגותנו הנחושה בעניין החמץ חשפה עוד ניצוץ יהודי חבוי, שמשטר הדיכוי הקומוניסטי לא הצליח לכבות לגמרי.

ב'

גַּלְגַּל הַחַמָּה נָטָה בִּזְרִיזוּת מַרְגִּיזָה בְּשִׁפּוּלֵי מַעֲרָב. זְאֵב הָעֶגְלוֹן הִבִּיט בָּאֹפֶק בְּפָנִים מְכֻרְכָּמוֹת, וְהִרְבִּיץ צְלִיפָה נוֹסֶפֶת בְּגַב סוּסוֹ. "אוֹי סוּסִי הַדַּל!", קָרָא בְּעַגְמוּמִיּוּת, "וְכִי אֵינְךָ יוֹדֵעַ כִּי שַׁבַּת-קֹדֶשׁ מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה?". אֶלָּא שֶׁגַּם זְאֵב יָדַע שֶׁאִי-אֶפְשָׁר כְּלָל לָבוֹא בִּטְעָנוֹת אֶל הַסּוּס הַכָּחוּשׁ וְהֶעָלוּב.

יְהוּדִי פָּשׁוּט שֶׁבַּפְּשׁוּטִים הָיָה. עֶגְלוֹן עָנִי שֶׁהֵפִיק אֶת לַחְמוֹ בְּעָמָל רַב. יְדִיעוֹתָיו הַתּוֹרָנִיּוֹת הָיוּ זְעוּמוֹת לְמַדַּי, אַךְ אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה שָׁמַר בְּכָל מְאוֹדוֹ. וְהִנֵּה עוֹמֶדֶת הַשַּׁבָּת לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפֶיהָ עַל הַיְּקוּם, וְלָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו יֵאָלֵץ לְחַלֵּל אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת!

לְרֶגַע חָשַׁב לַעֲצֹר אֶת סוּסוֹ בְּתוֹךְ הַיַּעַר וְלִשְׁבּוֹת בֵּין עֵצָיו. אַךְ מִיָּד דָּחָה מַחְשָׁבָה זוֹ. וְכִי יֵשֵׁב בָּדָד בֵּין חַיּוֹת הַיַּעַר, לְלֹא קִדּוּשׁ וּלְלֹא סְעוּדָה? הַזֹּאת שַׁבָּת הִיא? וּלְבַד מִזֹּאת, זוֹהִי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מַמָּשׁ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ זְאֵב לָעֲיָרָה, כְּבָר הָיוּ כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ בְּבָתֵּי-הַכְּנֶסֶת. בְּבֹשֶׁת פָּנִים הוֹבִיל אֶת הָעֲגָלָה וְהַסּוּס אֶל מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת. בִּצְעָדִים כּוֹשְׁלִים נִכְנַס הַבַּיְתָה וּפָרַץ בִּבְכִי מַר. בְּקוֹל שָׁבוּר סִפֵּר לְזוּגָתוֹ עַל הַדָּבָר הָאָיֹם שֶׁאֵרַע לוֹ: הוּא חִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת! עֲבֵרָה כָּל-כָּךְ חֲמוּרָה.

רַעְיָתוֹ הִשְׁתַּתְּפָה בְּצַעֲרוֹ, וְנִסְּתָה לְעוֹדְדוֹ: "יְהוּדִי אָסוּר לוֹ שֶׁיִּצְטַעֵר בְּשַׁבַּת-קֹדֶשׁ. כְּלוּם חִלַּלְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת מֵרְצוֹנְךָ? הֵן אָנוּס הָיִיתָ, וְאֵין לִי כָּל סָפֵק כִּי עֲדַיִן יָכוֹל אַתָּה לְתַקֵּן אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מִיָּד בְּצֵאת הַשַּׁבָּת גַּשׁ אֶל הָרַב, סַפֵּר לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה כֻּלּוֹ וְהוּא בְּחָכְמָתוֹ וּבִקְדֻשָּׁתוֹ, וַדַּאי יַדְרִיכְךָ כֵּיצַד לְכַפֵּר עַל הֶעָווֹן".

זְאֵב הִקְשִׁיב לְקוֹל אִשְׁתּוֹ. הוּא מִהֵר לִשְׁטֹף אֶת פָּנָיו וּלְהַחְלִיף אֶת בְּגָדָיו בְּבִגְדֵי שַׁבָּת, וְנֶעֱמַד בְּקֶרֶן זָוִית לִתְפִלַּת הַשַּׁבָּת בְּלֵב רוֹתֵחַ.

כְּשֶׁהוֹפִיעַ זְאֵב עִם צֵאת הַשַּׁבָּת בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָרַב, הָיָה בָּרוּר לָרַב שֶׁדְּבַר-מָה חָמוּר אֵרַע לוֹ. בְּסַבְלָנוּת רַבָּה הִקְשִׁיב לְסִפּוּרוֹ הַנִּרְגָּשׁ שֶׁל הָעֶגְלוֹן הַתָּמִים וּלְבִכְיוֹ שֶׁנָּבַע מֵעֹמֶק הַלֵּב.

"שָׁמְעֵנִי נָא, חֲבִיבִי", פָּתַח הָרַב בְּקוֹל רַךְ וּמַרְגִּיעַ. "הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא רַב סְלִיחוֹת הוּא. אָמְנָם עָבַרְתָּ עֲבֵרָה, אַךְ הָיָה זֶה בְּשׁוֹגֵג וְיֵשׁ לָהּ תְּשׁוּבָה. כְּדֵי לְכַפֵּר עַל חִלּוּל שַׁבָּת, עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה נָאֶה לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת. לֵךְ וּקְנֵה שְׁנֵי נֵרוֹת נָאִים, וְהַדְלֵק אוֹתָם בְּעֶרֶב שַׁבַּת-קֹדֶשׁ הַבָּא בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת".

בְּעֶרֶב שַׁבָּת הוֹפִיעַ זְאֵב בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁבְּיָדָיו שְׁנֵי נֵרוֹת גְּדוֹלִים וְנָאִים. בֵּית-הַכְּנֶסֶת הָיָה רֵיק כִּמְעַט לְגַמְרֵי. רַק בַּיַּרְכָתַיִם יָשַׁב אֶחָד מֵחֲסִידֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. הוּא הִתְבּוֹנֵן בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הָעֶגְלוֹן הַמַּתְקִין אֶת הַנֵּרוֹת.

כְּשֶׁסִּיֵּם זֶה אֶת מַעֲשָׂיו שְׁאָלוֹ הֶחָסִיד לְפֵשֶׁר הַדָּבָר. זְאֵב הַנִּרְגָּשׁ סִפֵּר לוֹ עַל חֶטְאוֹ וְעַל דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה שֶׁתִּקֵּן עֲבוּרוֹ הָרַב. "מָה?! חִלּוּל שַׁבָּת?!", נִזְעַק הֶחָסִיד, "עַל דָּבָר כָּזֶה מְכַפְּרִים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת?".

הֶחָסִיד שָׁב לִמְקוֹמוֹ וּזְאֵב נוֹתַר כּוֹאֵב וְנָבוֹךְ. וּכְאִלּוּ כְּדֵי לְאַשֵּׁר אֶת דִּבְרֵי הֶחָסִיד, נָשְׁבָה פִּתְאוֹם הָרוּחַ וְכִבְּתָה אֶת שְׁנֵי הַנֵּרוֹת. הָעֶגְלוֹן רָאָה בְּכָךְ סִימָן מִשָּׁמַיִם שֶׁתְּשׁוּבָתוֹ לֹא נִתְקַבְּלָה. הוּא לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מֵרֹב צַעַר.

שָׁבוּר וּמְדֻכָּא חָזַר אֶל הָרַב. כָּל דְּבָרָיו וְהֶסְבֵּרָיו שֶׁל הָרַב לֹא הוֹעִילוּ. לְבַסּוֹף הִצִּיעַ לוֹ, שֶׁיִּסַּע בְּעַצְמוֹ אַל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְיִשְׁאַל אֶת פִּיו כֵּיצַד לְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹ.

הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב הִבִּיט בְּחֶמְלָה בַּיְּהוּדִי הַפָּשׁוּט שֶׁלְּפָנָיו. הוּא שָׁמַע אֶת כָּל הַסִּפּוּר וְאָמַר: "דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה נָאָה הוֹרָה לְךָ רַב עַיְרָתְךָ. עָלַי רַק לְחַזֶּקְךָ לָלֶכֶת בָּהּ. מַבְטִיחַ אֲנִי לְךָ כִּי הַנֵּרוֹת יִדְּלְקוּ יָפֶה וְיִתְקַבְּלוּ בְּרָצוֹן לִפְנֵי ה' יִתְבָּרֵךְ".

הָעֶגְלוֹן הִתְעוֹדֵד וְהוֹדָה לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב בְּמִילִים נִרְגָּשׁוֹת. כְּשֶׁנִּפְרַד מִמֶּנּוּ, בִּקְּשׁוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לְהַעֲבִיר אִגֶּרֶת מִמֶּנּוּ אֶל אוֹתוֹ חָסִיד הַיּוֹשֵׁב בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת.

בְּחִיל וּבִרְעָדָה פָּתַח הֶחָסִיד אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁשָּׁלַח לוֹ רַבּוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהִתְרַגְּשׁוּת עֲצוּמָה אָפְפָה אוֹתוֹ: הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מַזְמִינוֹ לִשְׁבּוֹת אֶצְלוֹ בְּשַׁבַּת-קֹדֶשׁ! אֵיזוֹ זְכוּת!

בְּיוֹם חֲמִישִׁי בַּבֹּקֶר יָצָא הֶחָסִיד בְּדַרְכּוֹ לְמֶזִיבּוּז', עִירוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. נְסִיעָה מֵעֵין זוֹ אֲמוּרָה הָיְתָה לְהִמָּשֵׁךְ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת. אַךְ לְרֹעַ הַמַּזָּל נַעֲשָׂה מֶזֶג הָאֲוִיר סוֹעֵר. נוֹסַף עַל כָּךְ גַּם תָּעָה בְּדַרְכּוֹ. לְבַסּוֹף יָרַד הַלַּיְלָה וְלֹא נוֹתְרָה לוֹ בְּרֵרָה אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר לָלוּן בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

בְּבֹקֶר יוֹם שִׁשִּׁי נַעֲשָׂה מֶזֶג הָאֲוִיר סוֹעֵר אַף יוֹתֵר מֵאֶתְמוֹל. הַשָּׁעוֹת נָקְפוּ וְהָעֲגָלָה בּוֹסְסָה בְּקֹשִׁי בַּדֶּרֶךְ הַבּוֹצִית. חֲשָׁשׁוֹת כְּבֵדִים עָלוּ בְּלִבּוֹ שֶׁל הֶחָסִיד: מַה יִּהְיֶה? הַאִם יַעֲשֶׂה אֶת הַשַּׁבָּת לְבַדּוֹ בַּיַּעַר?

הוּא הֵאִיץ בַּסּוּסִים בְּכָל כּוֹחוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הֵחֵלָּה לְהִתְקָרֵב לְפַאֲתֵי מַעֲרָב וּמֵרָחוֹק נִרְאוּ גַּגּוֹת הָעִיר. "לַעֲצֹר אוֹ לְהַמְשִׁיךְ?", הִרְהֵר הֶחָסִיד בַּחֲרָדָה עֲצוּמָה, "הַאִם לֹא יִכָּשֵׁל חָלִילָה בְּחִלּוּל שַׁבָּת?".

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר נָשְׁקָה לָאֹפֶק כַּאֲשֶׁר פָּרַץ בִּסְעָרָה אֶל הָעִיר. מַמָּשׁ דַּקָּה אַחַת לִפְנֵי כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת...

הֶחָסִיד הָיָה שָׁבוּר וּמְדֻכָּא עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ. בְּצוּרָה כָּזֹאת לְהַגִּיעַ אֶל הָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ? בְּלִי הֲכָנוֹת, בְּלִי טְבִילָה בְּמִקְוֶה? כָּל הַשַּׁבָּת עָמַד בְּפִנָּתוֹ, בְּלֵב שָׁבוּר וּמְיֻסָּר, וְלֹא הָיָה בּוֹ הָעֹז אֲפִלּוּ לָגֶשֶׁת וְלוֹמַר שָׁלוֹם לְרַבּוֹ.

בְּמוֹצָאֵי-שַׁבָּת שָׁלַח הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לִקְרֹא לוֹ. "כִּמְעַט הִגַּעְתָּ לְחִלּוּל שַׁבָּת", אָמַר לוֹ, "אַךְ בִּתְפִלּוֹתַי מָנַעְתִּי זֹאת מִמְּךָ. מִן הַשָּׁמַיִם רָצוּ שֶׁתַּרְגִּישׁ מְעַט מִכְּאֵב לִבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עֶגְלוֹן פָּשׁוּט שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג".

הֶחָסִיד נִזְדַּעְזֵעַ עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ. רַק עַתָּה הֵבִין מַדּוּעַ סוֹבֵב הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אֶת כָּל הָעִנְיָן בְּדֶרֶךְ זוֹ. עַתָּה לָמַד כֵּיצַד לְהִתְיַחֵס לִיהוּדִי פָּשׁוּט הַבָּא בְּשִׁבְרוֹן לֵב לְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה.

ג'

גַּלְגַּל הַחַמָּה נָטָה בִּזְרִיזוּת מַרְגִּיזָה בְּשִׁפּוּלֵי מַעֲרָב. זְאֵב הָעֶגְלוֹן הִבִּיט בָּאֹפֶק בְּפָנִים מְכֻרְכָּמוֹת, וְהִרְבִּיץ צְלִיפָה נוֹסֶפֶת בְּגַב סוּסוֹ. "אוֹי סוּסִי הַדַּל!", קָרָא בְּעַגְמוּמִיּוּת, "וְכִי אֵינְךָ יוֹדֵעַ כִּי שַׁבַּת-קֹדֶשׁ מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה?". אֶלָּא שֶׁגַּם זְאֵב יָדַע שֶׁאִי-אֶפְשָׁר כְּלָל לָבוֹא בִּטְעָנוֹת אֶל הַסּוּס הַכָּחוּשׁ וְהֶעָלוּב.

יְהוּדִי פָּשׁוּט שֶׁבַּפְּשׁוּטִים הָיָה. עֶגְלוֹן עָנִי שֶׁהֵפִיק אֶת לַחְמוֹ בְּעָמָל רַב. יְדִיעוֹתָיו הַתּוֹרָנִיּוֹת הָיוּ זְעוּמוֹת לְמַדַּי, אַךְ אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה שָׁמַר בְּכָל מְאוֹדוֹ. וְהִנֵּה עוֹמֶדֶת הַשַּׁבָּת לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפֶיהָ עַל הַיְּקוּם, וְלָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו יֵאָלֵץ לְחַלֵּל אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת!

לְרֶגַע חָשַׁב לַעֲצֹר אֶת סוּסוֹ בְּתוֹךְ הַיַּעַר וְלִשְׁבּוֹת בֵּין עֵצָיו. אַךְ מִיָּד דָּחָה מַחְשָׁבָה זוֹ. וְכִי יֵשֵׁב בָּדָד בֵּין חַיּוֹת הַיַּעַר, לְלֹא קִדּוּשׁ וּלְלֹא סְעוּדָה? הַזֹּאת שַׁבָּת הִיא? וּלְבַד מִזֹּאת, זוֹהִי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מַמָּשׁ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ זְאֵב לָעֲיָרָה, כְּבָר הָיוּ כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ בְּבָתֵּי-הַכְּנֶסֶת. בְּבֹשֶׁת פָּנִים הוֹבִיל אֶת הָעֲגָלָה וְהַסּוּס אֶל מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת. בִּצְעָדִים כּוֹשְׁלִים נִכְנַס הַבַּיְתָה וּפָרַץ בִּבְכִי מַר. בְּקוֹל שָׁבוּר סִפֵּר לְזוּגָתוֹ עַל הַדָּבָר הָאָיֹם שֶׁאֵרַע לוֹ: הוּא חִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת! עֲבֵרָה כָּל-כָּךְ חֲמוּרָה.

רַעְיָתוֹ הִשְׁתַּתְּפָה בְּצַעֲרוֹ, וְנִסְּתָה לְעוֹדְדוֹ: "יְהוּדִי אָסוּר לוֹ שֶׁיִּצְטַעֵר בְּשַׁבַּת-קֹדֶשׁ. כְּלוּם חִלַּלְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת מֵרְצוֹנְךָ? הֵן אָנוּס הָיִיתָ, וְאֵין לִי כָּל סָפֵק כִּי עֲדַיִן יָכוֹל אַתָּה לְתַקֵּן אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מִיָּד בְּצֵאת הַשַּׁבָּת גַּשׁ אֶל הָרַב, סַפֵּר לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה כֻּלּוֹ וְהוּא בְּחָכְמָתוֹ וּבִקְדֻשָּׁתוֹ, וַדַּאי יַדְרִיכְךָ כֵּיצַד לְכַפֵּר עַל הֶעָווֹן".

זְאֵב הִקְשִׁיב לְקוֹל אִשְׁתּוֹ. הוּא מִהֵר לִשְׁטֹף אֶת פָּנָיו וּלְהַחְלִיף אֶת בְּגָדָיו בְּבִגְדֵי שַׁבָּת, וְנֶעֱמַד בְּקֶרֶן זָוִית לִתְפִלַּת הַשַּׁבָּת בְּלֵב רוֹתֵחַ.

כְּשֶׁהוֹפִיעַ זְאֵב עִם צֵאת הַשַּׁבָּת בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָרַב, הָיָה בָּרוּר לָרַב שֶׁדְּבַר-מָה חָמוּר אֵרַע לוֹ. בְּסַבְלָנוּת רַבָּה הִקְשִׁיב לְסִפּוּרוֹ הַנִּרְגָּשׁ שֶׁל הָעֶגְלוֹן הַתָּמִים וּלְבִכְיוֹ שֶׁנָּבַע מֵעֹמֶק הַלֵּב.

"שָׁמְעֵנִי נָא, חֲבִיבִי", פָּתַח הָרַב בְּקוֹל רַךְ וּמַרְגִּיעַ. "הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא רַב סְלִיחוֹת הוּא. אָמְנָם עָבַרְתָּ עֲבֵרָה, אַךְ הָיָה זֶה בְּשׁוֹגֵג וְיֵשׁ לָהּ תְּשׁוּבָה. כְּדֵי לְכַפֵּר עַל חִלּוּל שַׁבָּת, עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה נָאֶה לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת. לֵךְ וּקְנֵה שְׁנֵי נֵרוֹת נָאִים, וְהַדְלֵק אוֹתָם בְּעֶרֶב שַׁבַּת-קֹדֶשׁ הַבָּא בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת".

בְּעֶרֶב שַׁבָּת הוֹפִיעַ זְאֵב בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁבְּיָדָיו שְׁנֵי נֵרוֹת גְּדוֹלִים וְנָאִים. בֵּית-הַכְּנֶסֶת הָיָה רֵיק כִּמְעַט לְגַמְרֵי. רַק בַּיַּרְכָתַיִם יָשַׁב אֶחָד מֵחֲסִידֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. הוּא הִתְבּוֹנֵן בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הָעֶגְלוֹן הַמַּתְקִין אֶת הַנֵּרוֹת.

כְּשֶׁסִּיֵּם זֶה אֶת מַעֲשָׂיו שְׁאָלוֹ הֶחָסִיד לְפֵשֶׁר הַדָּבָר. זְאֵב הַנִּרְגָּשׁ סִפֵּר לוֹ עַל חֶטְאוֹ וְעַל דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה שֶׁתִּקֵּן עֲבוּרוֹ הָרַב. "מָה?! חִלּוּל שַׁבָּת?!", נִזְעַק הֶחָסִיד, "עַל דָּבָר כָּזֶה מְכַפְּרִים בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת?".

הֶחָסִיד שָׁב לִמְקוֹמוֹ וּזְאֵב נוֹתַר כּוֹאֵב וְנָבוֹךְ. וּכְאִלּוּ כְּדֵי לְאַשֵּׁר אֶת דִּבְרֵי הֶחָסִיד, נָשְׁבָה פִּתְאוֹם הָרוּחַ וְכִבְּתָה אֶת שְׁנֵי הַנֵּרוֹת. הָעֶגְלוֹן רָאָה בְּכָךְ סִימָן מִשָּׁמַיִם שֶׁתְּשׁוּבָתוֹ לֹא נִתְקַבְּלָה. הוּא לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מֵרֹב צַעַר.

שָׁבוּר וּמְדֻכָּא חָזַר אֶל הָרַב. כָּל דְּבָרָיו וְהֶסְבֵּרָיו שֶׁל הָרַב לֹא הוֹעִילוּ. לְבַסּוֹף הִצִּיעַ לוֹ, שֶׁיִּסַּע בְּעַצְמוֹ אַל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְיִשְׁאַל אֶת פִּיו כֵּיצַד לְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹ.

הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב הִבִּיט בְּחֶמְלָה בַּיְּהוּדִי הַפָּשׁוּט שֶׁלְּפָנָיו. הוּא שָׁמַע אֶת כָּל הַסִּפּוּר וְאָמַר: "דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה נָאָה הוֹרָה לְךָ רַב עַיְרָתְךָ. עָלַי רַק לְחַזֶּקְךָ לָלֶכֶת בָּהּ. מַבְטִיחַ אֲנִי לְךָ כִּי הַנֵּרוֹת יִדְּלְקוּ יָפֶה וְיִתְקַבְּלוּ בְּרָצוֹן לִפְנֵי ה' יִתְבָּרֵךְ".

הָעֶגְלוֹן הִתְעוֹדֵד וְהוֹדָה לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב בְּמִילִים נִרְגָּשׁוֹת. כְּשֶׁנִּפְרַד מִמֶּנּוּ, בִּקְּשׁוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לְהַעֲבִיר אִגֶּרֶת מִמֶּנּוּ אֶל אוֹתוֹ חָסִיד הַיּוֹשֵׁב בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת.

בְּחִיל וּבִרְעָדָה פָּתַח הֶחָסִיד אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁשָּׁלַח לוֹ רַבּוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהִתְרַגְּשׁוּת עֲצוּמָה אָפְפָה אוֹתוֹ: הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מַזְמִינוֹ לִשְׁבּוֹת אֶצְלוֹ בְּשַׁבַּת-קֹדֶשׁ! אֵיזוֹ זְכוּת!

בְּיוֹם חֲמִישִׁי בַּבֹּקֶר יָצָא הֶחָסִיד בְּדַרְכּוֹ לְמֶזִיבּוּז', עִירוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. נְסִיעָה מֵעֵין זוֹ אֲמוּרָה הָיְתָה לְהִמָּשֵׁךְ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת. אַךְ לְרֹעַ הַמַּזָּל נַעֲשָׂה מֶזֶג הָאֲוִיר סוֹעֵר. נוֹסַף עַל כָּךְ גַּם תָּעָה בְּדַרְכּוֹ. לְבַסּוֹף יָרַד הַלַּיְלָה וְלֹא נוֹתְרָה לוֹ בְּרֵרָה אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר לָלוּן בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

בְּבֹקֶר יוֹם שִׁשִּׁי נַעֲשָׂה מֶזֶג הָאֲוִיר סוֹעֵר אַף יוֹתֵר מֵאֶתְמוֹל. הַשָּׁעוֹת נָקְפוּ וְהָעֲגָלָה בּוֹסְסָה בְּקֹשִׁי בַּדֶּרֶךְ הַבּוֹצִית. חֲשָׁשׁוֹת כְּבֵדִים עָלוּ בְּלִבּוֹ שֶׁל הֶחָסִיד: מַה יִּהְיֶה? הַאִם יַעֲשֶׂה אֶת הַשַּׁבָּת לְבַדּוֹ בַּיַּעַר?

הוּא הֵאִיץ בַּסּוּסִים בְּכָל כּוֹחוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הֵחֵלָּה לְהִתְקָרֵב לְפַאֲתֵי מַעֲרָב וּמֵרָחוֹק נִרְאוּ גַּגּוֹת הָעִיר. "לַעֲצֹר אוֹ לְהַמְשִׁיךְ?", הִרְהֵר הֶחָסִיד בַּחֲרָדָה עֲצוּמָה, "הַאִם לֹא יִכָּשֵׁל חָלִילָה בְּחִלּוּל שַׁבָּת?".

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר נָשְׁקָה לָאֹפֶק כַּאֲשֶׁר פָּרַץ בִּסְעָרָה אֶל הָעִיר. מַמָּשׁ דַּקָּה אַחַת לִפְנֵי כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת...

הֶחָסִיד הָיָה שָׁבוּר וּמְדֻכָּא עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ. בְּצוּרָה כָּזֹאת לְהַגִּיעַ אֶל הָרַבִּי הַקָּדוֹשׁ? בְּלִי הֲכָנוֹת, בְּלִי טְבִילָה בְּמִקְוֶה? כָּל הַשַּׁבָּת עָמַד בְּפִנָּתוֹ, בְּלֵב שָׁבוּר וּמְיֻסָּר, וְלֹא הָיָה בּוֹ הָעֹז אֲפִלּוּ לָגֶשֶׁת וְלוֹמַר שָׁלוֹם לְרַבּוֹ.

בְּמוֹצָאֵי-שַׁבָּת שָׁלַח הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לִקְרֹא לוֹ. "כִּמְעַט הִגַּעְתָּ לְחִלּוּל שַׁבָּת", אָמַר לוֹ, "אַךְ בִּתְפִלּוֹתַי מָנַעְתִּי זֹאת מִמְּךָ. מִן הַשָּׁמַיִם רָצוּ שֶׁתַּרְגִּישׁ מְעַט מִכְּאֵב לִבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עֶגְלוֹן פָּשׁוּט שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג".

הֶחָסִיד נִזְדַּעְזֵעַ עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ. רַק עַתָּה הֵבִין מַדּוּעַ סוֹבֵב הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אֶת כָּל הָעִנְיָן בְּדֶרֶךְ זוֹ. עַתָּה לָמַד כֵּיצַד לְהִתְיַחֵס לִיהוּדִי פָּשׁוּט הַבָּא בְּשִׁבְרוֹן לֵב לְבַקֵּשׁ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה.

ד'

עָגְמַת-נֶפֶשׁ רַבָּה נִגְרְמָה לַצַּדִּיק רַבִּי מִיכְל מִזְּלוֹטְשׁוֹב בְּשֶׁל הַתַּקָּלוֹת הַמּוּזָרוֹת שֶׁפְּקָדוּהוּ הַפַּעַם. הָיָה זֶה יוֹם שִׁשִּׁי, וְהוּא הָיָה בְּדַרְכּוֹ אֶל רַבּוֹ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, אֶצְלוֹ קִוָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

זֶה עַתָּה חָלְפָה מִרְכַּבְתּוֹ עַל פְּנֵי כְּפָר קָטָן, שֶׁשְּׁמוֹ יָצָא בְּכָל הַסְּבִיבָה, לָאו דַּוְקָא לְשֶׁבַח. בַּכְּפָר הַזֶּה הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי שֶׁהַכֹּל הִכִּירוּהוּ כְּאָדָם רַע-מַעֲלָלִים. הַפּוּנְדָּק שֶׁל הַכְּפָר, שֶׁשִּׁמֵּשׁ גַּם בֵּית-מְזִיגָה, הָיָה נָתוּן בְּיָדָיו בַּחֲכִירָה, וְהוּא לֹא הָיָה מֵנִיחַ לְשׁוּם יְהוּדִי לְהִתְאַכְסֵן בּוֹ. הַיְּהוּדִים בָּאֵזוֹר נִמְנְעוּ מִלְּהַצִּיג אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם עַל מִפְתַּן הַבַּיִת, וְאִלּוּ עֲבוּר הַזָּרִים הֶעֱמִיד בַּעַל הַפּוּנְדָּק שׁוֹמֵר מְיֻחָד שֶׁדָּאַג לְהַרְחִיקָם מֵהַסְּבִיבָה.

עֶגְלַת הַצַּדִּיק רַבִּי מִיכְל לֹא הִרְחִיקָה מֵהַכְּפָר, וְהִנֵּה נִשְׁבַּר אוֹפַן הָעֲגָלָה. הָעֶגְלוֹן נֶאֱלַץ לִטֹּל עִמּוֹ אֶת הָאוֹפַן הַשָּׁבוּר אֶל הַכְּפָר כְּדֵי לְתַקְּנוֹ. מְלֶאכֶת הַתִּקּוּן נִמְשְׁכָה זְמַן רַב, אַךְ רַבּוֹת מַחְשָׁבוֹת בְּלֵב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָּקוּם. הָעֲגָלָה לֹא הִסְפִּיקָה לִנְסֹעַ אֶלָּא דַּקּוֹת מְעַטּוֹת, כְּשֶׁלְּפֶתַע נִשְׁבַּר גַּם הָאוֹפַן הַשֵּׁנִי.

עַתָּה הָיָה בָּרוּר לְרַבִּי מִיכְל, שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם מְעַכְּבִים אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַשַּׁבָּת בַּכְּפָר. הָעֶגְלוֹן נִסָּה לְהָנִיאוֹ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ זוֹ בְּאָמְרוֹ, שֶׁהַיְּהוּדִי הָרָשָׁע יְגָרְשֵׁם כִּכְלָבִים, וַחֲבָל לְהִתְבַּזּוֹת וְלִזְכּוֹת בִּמְנַת חֲרָפוֹת וְגִדּוּפִים. אוּלָם הַצַּדִּיק הִבִּיעַ אֶת בִּטְחוֹנוֹ, כִּי הֵם יַעֲשׂוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי.

מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף יְחִידוֹת שֶׁשֻּׁלְשְׁלוּ לְיָדָיו שֶׁל הַשּׁוֹמֵר, עֲשָׂאוּהוּ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע וּכְעִוֵּר לֹא יִרְאֶה, וְהַצַּדִּיק וּמְלַוֵּהוּ נִכְנְסוּ הַיְשֵׁר אֶל הַפּוּנְדָּק וּבִקְּשׁוּ אֶת רְשׁוּת בְּעָלָיו לִשְׁהוֹת בַּמָּקוֹם בְּיוֹם שַׁבַּת-קֹדֶשׁ.

"מִי הִכְנִיס אֶתְכֶם לְכָאן?!", צָעַק לְעֶבְרָם הָאִישׁ.

רַבִּי מִיכְל לֹא הִתְרַגֵּשׁ כְּלָל מִצַּעֲקוֹתָיו. "אוֹפַן הָעֲגָלָה שֶׁלָּנוּ נִשְׁבַּר לְיַד הַכְּפָר, וְאָנוּ מְבַקְּשִׁים לִשְׁבּוֹת כָּאן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", אָמַר בְּנַחַת.

"הִסְתַּלְּקוּ מִכָּאן מִיָּד, לִפְנֵי שֶׁאֲשַׁסֶּה בָּכֶם אֶת כַּלְבִּי", הִשְׁתּוֹלֵל הָאִישׁ, כְּשֶׁפָּנָיו אֲדֻמּוֹת מִזַּעַם.

רַבִּי מִיכְל, בְּקוֹל רָגוּעַ וְשָׁלֵו, הֱשִׁיבוֹ: "אֵינֶנּוּ מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה, רַק לִשְׁבּוֹת כָּאן".

דְּבָרָיו הַשְּׁלֵוִים וַאֲרֶשֶׁת פָּנָיו הָאֲצִילִית פָּעֲלוּ אֶת פְּעֻלָּתָם בְּצוּרָה מַדְהִימָה. זַעֲמוֹ שֶׁל הָאִישׁ שָׁכַךְ מְעַט, וּלְהַפְתָּעַת הָעֶגְלוֹן נֵאוֹת לָהֶם, וְהֶעֱמִיד לִרְשׁוּתָם חֶדֶר לְמֶשֶׁךְ הַשַּׁבָּת.

"אֵינֶנִּי זָקוּק שֶׁתְּשַׁלְּמוּ לִי", אָמַר לְאוֹרְחָיו, "רַק זֹאת אֲבַקֵּשׁ מִכֶּם, שֶׁלֹּא תְּסַפְּרוּ לְאִישׁ שֶׁהִתְאָרַחְתֶּם בְּבֵיתִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתָּרֵשׁ כָּאן הַמִּנְהָג הָרַע שֶׁל הַכְנָסַת אוֹרְחִים"...

הַשַּׁבָּת עָבְרָה עֲלֵיהֶם בִּמְנוּחָה יַחֲסִית. רַבִּי מִיכְל וּמְלַוֵּהוּ קִדְּשׁוּ עַל הַיַּיִן שֶׁהָיָה עִמָּם וְסָעֲדוּ אֶת לִבָּם בִּמְעַט הַמָּזוֹן שֶׁנִּשְׁאַר בִּידֵיהֶם. אֶת בַּעַל-הַבַּיִת כִּמְעַט לֹא רָאוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשַּׁבָּת. הוּא הָיָה עָסוּק בְּעִנְיָנָיו וְהִתְעַלֵּם לַחֲלוּטִין מִנּוֹכְחוּתָם שֶׁל אוֹרְחָיו. הֵם דַּוְקָא שָׂמְחוּ עַל כָּךְ, שֶׁכֵּן חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא יַפְרִיעַ אֶת שַׁבָּתָם.

כְּשֶׁהִגִּיעַ רַבִּי מִיכְל לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, שְׁאָלוֹ רַבּוֹ הֵיכָן עָשָׂה אֶת הַשַּׁבָּת. נִכַּר הָיָה שֶׁהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מַאֲזִין הֵיטֵב לְתֵאוּרוֹ שֶׁל תַּלְמִידוֹ עַל אוֹתוֹ יְהוּדִי, בַּעַל הַפּוּנְדָּק. עֵינָיו הַטְּהוֹרוֹת הָיוּ נְעוּצוֹת בִּנְקֻדָּה כָּלְשֶׁהִי בֶּחָלָל, וְהוּא שָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת. אַךְ רַבִּי מִיכְל לֹא יִחֵס לְכָךְ חֲשִׁיבוּת מְיֻחֶדֶת.

בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה, כְּשֶׁהִגִּיעַ לָעִיר הַסְּמוּכָה לְאוֹתוֹ כְּפָר, מָצָא אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי, בּוֹכִיָּה, עוֹמֶדֶת עִם עֲגָלָה בְּשַׁעַר הָעִיר. לְתַדְהֵמָתוֹ אָמְרָה לוֹ, כִּי בַּעֲלָהּ נִפְטַר וּמֻטָּל בָּעֲגָלָה, וְלִפְנֵי מוֹתוֹ צִוָּה עָלֶיהָ לְהַמְתִּין בְּשַׁעַר הָעִיר לָאִישׁ שֶׁשָּׁבַת אֶצְלָם בְּשַׁבָּת וּלְגַלּוֹת לוֹ אֶת סוֹדוֹ.

הָאִשָּׁה סִפְּרָה לוֹ, כִּי בַּעֲלָהּ הָיָה צַדִּיק גָּדוֹל, שֶׁהִסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כָּל יָמָיו. הִיא צִיְּנָה שֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר לוֹ עַל כָּל צִדְקוֹתָיו, רַק זֹאת שֶׁיֵּשׁ בָּעִיר יְהוּדִי שֶׁיָּדוּעַ כְּמַכְנִיס אוֹרְחִים וּכְבַעַל צְדָקָה גָּדוֹל, שֶׁהוּא עַצְמוֹ הָיָה יְהוּדִי רָגִיל לְגַמְרֵי, אֶלָּא שֶׁבַּעֲלָהּ שִׁלֵּם לוֹ עֲבוּר כָּל מַעֲשֵׂי הַצְּדָקָה שֶׁעָשָׂה, מִבְּלִי שֶׁאִישׁ יֵדַע עַל כָּךְ.

רַבִּי מִיכְל נֶחְרָד וּמִהֵר לְהִכָּנֵס הָעִירָה וּלְסַפֵּר לַתּוֹשָׁבִים עַל הַגִּלּוּי. הוּא מָצָא אֶת הָאֲנָשִׁים שְׂמֵחִים וְצוֹהֲלִים עַל שֶׁנִּפְטְרוּ מֵאוֹתוֹ רָשָׁע, הֵם גַּם תִּכְנְנוּ לְבַקֵּשׁ מֵאֵשֶׁת הַנִּפְטָר סְכוּם גָּבוֹהַּ עֲבוּר הַקְּבוּרָה, כְּדֵי לְכַפֵּר עַל כָּךְ שֶׁבְּחַיָּיו לֹא נָתַן פְּרוּטָה לְשׁוּם עִנְיָן יְהוּדִי, כְּפִי שֶׁהִתְבַּטְּאוּ.

רַבִּי מִיכְל מִהֵר לְהַסּוֹת אֶת הַנּוֹכְחִים, וְסִפֵּר לָהֶם אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה. בַּתְּחִלָּה גִּחֲכוּ הָאֲנָשִׁים לְמִשְׁמַע דְּבָרָיו, וְאוּלָם, כְּשֶׁקָּרְאוּ לְבַעַל הַצְּדָקָה וְהַלָּה נִכְנַס בְּפָנִים נְפוּלוֹת וְאִמֵּת לָהֶם אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, נִתְמַלְּאוּ פַּחַד וַחֲרָדָה.

בְּבֹשֶׁת-פָּנִים הָלְכוּ אֶל הָאִשָּׁה וְהִצִּיעוּ לַעֲרֹךְ לַנִּפְטָר לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת, כְּדֵי לְכַפֵּר בְּכָךְ עַל שֶׁזִּלְזְלוּ בָּאִישׁ בְּחַיָּיו וְלֹא יָדְעוּ עַל צִדְקוּתוֹ הַגְּדוֹלָה. אַךְ הָאִשָּׁה הֶרְאֲתָה לָהֶם אֶת צַוָּאַת בַּעֲלָהּ, שֶׁבָּהּ נִכְתַּב, כִּי כְּשֶׁהָעֲגָלָה תִּכָּנֵס לָעִיר, יָבוֹאוּ לְעֻמָּתָהּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים זָרִים, וְרַק הֵם יִתְעַסְּקוּ בִּקְבוּרָתוֹ.

וְכָךְ הָיָה. כְּשֶׁהָעֲגָלָה נִכְנְסָה הָעִירָה, הוֹפִיעוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בִּלְתִּי-מֻכָּרִים, וְהֵם הִתְעַסְּקוּ בַּהֲכָנָתוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר לִקְבוּרָה. אִישׁ מִלְבַדָּם לֹא נָגַע בּוֹ.

לְאַחַר הַקְּבוּרָה הִסְתּוֹדֵד רַבִּי מִיכְל עִם הַשְּׁנַיִם לְדַקּוֹת אֲחָדוֹת, וְאַחַר-כָּךְ נֶעֶלְמוּ כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ. לְאַנְשֵׁי הָעִיר הִסְכִּים הַצַּדִּיק לְגַלּוֹת רַק זֹאת, שֶׁאֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם הָיָה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.