פרשת השבוע - שמיני

פרפראות לשבת

''ושבתה הארץ שבת לה''

טעמה של מצות שמיטה הוא, שתשבות האדמה ותנוח כנגד כל השבתות שבהן הצמיחה צמחים ועשתה מלאכה. כל שנה מכילה (לפי ימות החמה) שלוש מאות ששים וחמשה יום, וביניהם - חמישים ושתים שבתות. לפי חשבון זה יוצא שמספר השבתות בשבע שנים הוא - שלוש מאות שישים וארבע. ומכיון שהאדמה עושה את מלאכתה גם בשבתות, עליה לשבות איפוא שנת-שמיטה שלמה, של שלוש מאות ששים וחמשה יום, כנגד השבתות שלא שבתה בהן...

ברם, מכיון שבשנת-השמיטה גופה ישנן גם-כן חמישים ושתים שבתות, שבהן האדמה מוציאה ספיחים ויש בזה משום חילול-שבת כלשהו - לפיכך ציותה תורה, שלאחרי שבע שנות-שמיטה, שבהן נצטברו שוב שלוש מאות ששים וחמש שבתות אשר לא נשמרו כהלכה - תהיה שנת יובל, למען תנוח שוב האדמה שנה שלמה, כנגד השבתות שלא שמרה במשך שבע שנות-השמיטה, שחלפו בארבעים ותשע השנים האחרונות.

שש שנים תזרע שדך (כה-ג)

שש שנימ תזרע – סופי תיבות שמע –רמז לפסוק שמע ישראל שיש בו שש תיבות ולומר לך – כל הזורע שש שנים ונח בשביעית מעיד ביחודו של הקב"ה שהוא יחיד וברא את כל העולם בששה ימים ונח בשביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ר"ל ביחודו של עולם.(החיד"א)

''שנת החמשים שנה יובל היא לא תזרעו ולא תקצרו'' (כ''ה, י''א)

בבריאת-העולם מצינו, שהאדמה הוציאה את דשאיה רק ביום הששי. אף כי אמר הבורא עוד ביום הרביעי: ''תדשא הארץ דשא'', בכל-זאת נאמר ביום הששי: ''וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ'' - ואמרו על כך חכמינו: ''מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם הראשון'' (חולין ס) - ויש להבין טעמו של דבר? ברם, הלא אמרו חכמינו שהתורה קדמה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, ואם-כן הרי התחיל מנין-השנים של התורה אלפים שנה לפני הבריאה, ונמצא שאותה שנה בה נברא העולם היתה שנת-יובל וימי הבריאה- מהעשרים-והחמשה באלול ועד ליום הששי, שבו התחילה שנה חדשה פשוטה וכבר הותרה מלאכת שדה...

''ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאליך כי אני ה אלקיכם'' (כ''ה, י''ז)

הלא כבר נאמר לעיל (בפסוק י''ד): ''אל תונו איש את אחיו'', ולשם-מה חוזר הכתוב על כך?

אלא, קודם מדובר על איסור הונאה כלפי אדם ישר והגון ואילו כאן מזהירה התורה שאפילו אם הלה הוא ''עמיתו'' - כלומר, חברו, רמאי כמותו, שכבר הונה אפילו אותו עצמו ויש איפוא מקום להוראת היתר, שיונה את עמיתו כפי שהונה הלה אותו - בכל-זאת אסור להונות אותו. לפיכך מסיים הכתוב: ''ויראת מאלקיך'' - אף-על-פי שמפניו אי אתה מתיירא, לפי שהוא גם הונה אותך, הרי עליך להתיירא מפני רבונו-של-עולם - ''כי אני ה אלקיכם'' - שאני הוא אלקי שניכם ונתון תתנו לפני את הדין גם הוא, על אשר הונה אותך, וגם אתה על אשר תונה אותו. בידוע: ''מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה''. ברם, אם אדם צובר לו הון על-ידי הונאה ומרמה, בניגוד לרצון הבורא, סופו לאבד את ההון הזה על-ידי חליים רעים ושאר אסונות. לפיכך אמר הכתוב: ''ולא תונו'' - אל תצבור לך הון בדרך של הונאה, משום ''ויראת מאלקיך'' - שתתיירא מפני מידת-הדין, אשר תוציא מידך את ההון הגזול הזה על-ידי חליים ואסונות...

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכך בשנה הששית ועשיתי את התבואה לשלש השנים (כה כ-כא)

יש להבין, והרי מי ששואל שאלות "מה נאכל", אינו חזק באמונה כל כך ובכל זאת התורה מבטיחה לו ברכה, ומדוע לא נכתבה ברכה מיוחדת לאותם מאמינים שלא שואלים שאלות?

אכן ההבדל הוא גדול. משום שכשאדם משליך יהבו על אלקיו ובוטח בו בכל לבו מבלי לשאול שאלות איננו זקוק לברכת שפע שתצמיח שדהו הרבה תבואה, אלא כפי שאמר הכתוב לעיל "ואכלתם לחמכם לשובע" היינו "אוכל קמעה ומתברך במעיו", אך אותם שישאלו "מה נאכל" הרי זה סימן שבטחונם אינו עז ואיתן כל כך, ועבורם נאמר "וצויתי את ברכתי" שתתרבה התבואה בשדה ויחד עם זה יגדל ויתרבה העמל במקום שתהיה הברכה באכילה עצמה (הגאון רבי ליבוש חריף).

כיוצא בזה כתב נועם אלימלך (בשם אחיו ר' זושא זצ"ל) בביאור הפסוק, שאם ישאלו "מה נאכל" אז יהיה צורך לצוות על הברכה, אך אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשי קושיות אז הברכה היתה מצויה מאליה.

''ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה ימים תהיה גאלתו'' (כ''ה, כ''ט)

מפני-מה נשתנה הדין לגבי עיר-חומה, שאי-אפשר לגאול בה בית. כעבור שנה ואפילו ביובל אינו חוזר לבעליו? לפי ששערי-החומה שימשו בתור מבצרים, אשר נועדו להגן מפני אויב מתקיף, והתושבים היו חייבים להיות בקיאים בכל מבואותיה, מנהרותיה ומחבואיה הנסתרים של העיר. כן היו חייבים להכיר יפה איש את רעהו, למען ידעו להיות מלוכדים היטב במקרה של התקפה מצד אויב. ובכן, אילו היו הבתים הנמכרים חוזרים לבעליהם הראשונים בשנת-היובל, היו באים אל העיר בבת-אחת הרבה תושבים חדשים, זרים, אשר מסחרי העיר אינם נהירים להם וממילא היתה מתערערת מערכת-ההגנה של העיר. לפיכך קבעה התורה זמן לגאולת בתים בעיר-חומה רק שנה אחת בלבד, למען לא תהא זו קלה בעיניהם למכור את בתיהם, אלא ישארו תושבים קבועים להגן על העיר.

''ולא תונו איש את עמיתו'' (כ''ה, י''ז)

חכמינו מספרים על שמואל שקנה פעם אצל נכרי כד של-זהב בתור כד של ברזל, ובשעה ששילם לו ארבעה זהובים בעד הכד הבליע זהוב אחד (בבא-קמא קי''ז). והדבר הוא לפלא, מדוע באמת הונה שמואל את הנכרי, ולא עוד אלא שגם גזל ממנו זהוב אחד? ובעיקר, לשם מה מספרים לנו חכמינו דבר זה? ברם, הכוונה שבדבר היא ממש הפוכה, וחכמינו מספרים בזה את גודל צדקותו של שמואל. ראה שמואל שיש לו לאותו נכרי כד של זהב, ששוויו עולה בהרבה ממון, ואף-על-פי-כן אינו מבקש בשבילו אלא ארבעה זהובים בלבד. תהה שמואל ולא ידע מה נעשה פה - אם הנכרי אינו יודע שהכד עשוי זהב והוא סבור שאיננו אלא מברזל, אם-כן הרי מן החובה להעמידו על טעותו כדי שלא להונות אותו; ואם אמנם יודע הוא שהכד עשוי זהב, אלא שגנוב הוא עמו ולכן הריהו מוכרו במחיר כה מוזל, אם-כן הרי מצוה היא לקנותו בממון מועט על-מנת להצילו ולהחזירו לבעליו. מה עשה שמואל? נתן לו חמשה זהובים במקום ארבעה, היינו שהבליע לו זהוב נוסף (''מבליע'' פירושו, שנותנים בלא-יודעים יותר מן הדרוש. כמו: ''מבליע דמי אתרוג בלולב'' - סוכה ל''ט) - על-מנת לבחון בזה את הנכרי: אם יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא אדם הגון וכי איננו יודע שהכד עשוי זהב - אזי יוסיף לו את ההפרש המגיע לו לפי שווי הכד; אבל אם לא יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא גנב וכי גם הכד גנוב הוא - אזי תהא זו מצוה לקנות את הכד בממון מועט על-מנת להחזירו לבעליו... הוא אשר נתכוונו חכמינו לספר לנו, עד כמה היו התנאים והאמוראים הקדושים נזהרים בדיני הונאה אפילו ביחס לנכרי, וכמה גדולה היתה חכמתם במעשיהם היומיומיים... הרבי ר בונם מפשיסחה ז''ל היה אומר: התורה הזהירה שלא להונות את הזולת, ואילו חסיד נוהג לפנים משורת-הדין ואסור לו להונות גם את עצמו...אסור לו להשלות את עצמו במדרגות יותר גבוהות מכפי שיש לו באמת...

סיפורים לשבת

א'

אלה היו ימי המנדט הבריטי בארץ-ישראל. מצאתי אז את פרנסתי מעבודה בבית-המלאכה של הרכבת בחיפה. סביבי עבדו עוד אלפי עובדים, רובם ככולם ערבים. היחסים בינינו היו טובים למדיי, בין השאר בזכות שליטתי בשפה הערבית.

האווירה השתנתה עם פרוץ המאורעות בארץ-ישראל. האירועים בחברון, בירושלים ובמקומות יישוב נוספים השפיעו מיד על העובדים בבית-המלאכה. לפתע מצאתי את עצמי מוקף בים של שנאה ועוינות. איומים – תחילה מרומזים ולאחר מכן גלויים – נשלחו לעברי כמעט מדי יום ביומו. כשהתלוננתי על כך לפני מנהל העבודה, ערבי גם-כן, פטר אותי בצחוק מזלזל.

מיום ליום חשתי מאויים יותר. פניתי לממונה הראשי על בית-המלאכה – הוא היה אנגלי – ושיתפתי אותו בחששותיי. הממונה הבין לליבי והתיר לי להיעדר מהעבודה בימים שבהם אחוש בסכנה מיוחדת. ההיתר אמנם הקל עליי, אך לא פתר את הבעיה. בכל פעם שהופעתי לעבודה חזרו האיומים, ועם הזמן אף נעשו בוטים יותר. "נשחט אותך כמו כלב!", היו הערבים מסננים לעברי, ועוד איומים מעין אלה.

בצר לי החלטתי לנסוע לירושלים, כדי להיוועץ ברב חשוב שהכרתי. הרב הקשיב לדבריי, ויעץ לי לעזוב את מקום העבודה. יצאתי מביתו נבוך ואובד-עצות. הצעתו הייתה הגיונית, אך חששתי לאבד את מקור פרנסתי.

עמדתי מחוץ לבית ודמעות עלו בעיניי. לפתע הבחינה בי אשת הרב. בתשובה לשאלתה סיפרתי לה על מצבי ועל העצה שהעניק לי בעלה. "לא-הרחק מכאן מתגורר הצדיק רבי שלמה מזוויל", אמרה לי, "גש אליו".

שעיתי לעצתה. כשהגעתי לביתו, אמרה לי רעיית הצדיק כי בשעה זו בעלה שוהה ליד הכותל המערבי. פניתי והלכתי לכותל. לא מצאתיו שם וחזרתי לביתו. "הלוא אמרתי לך שהוא ליד הכותל כעת!", התעקשה הרבנית.

הנחתי שכנראה לא זיהיתי את הצדיק וחזרתי לכותל. רצתי דרך השוק הערבי ובתוך כך שמעתי רוכל ערבי קורא בקול – "הנה יהודי!... הבה נחסל אותו!". עוד רגע קט והאספסוף היה מסתער עליי, אלא שאז נשמעה קריאה נוספת: "אינכם רואים שהוא רץ כמו משוגע? עזבו אותו!".

בהגיעי לכותל מצאתי את הצדיק עומד בפינה, צמוד לאבני הכותל. ניגשתי אליו וניסיתי להסב את תשומת-ליבו אליי, אבל הוא היה שקוע בתפילתו ולא השיב. גם כשפנה מהכותל והחל לצעוד לכיוון ביתו, נראה היה כי עדיין הוא שרוי בשרעפיו. פסעתי לצידו, ממתין לשעת כושר לפתוח עמו בשיחה, אך הוא כמו היה מסוגר בתוך עצמו.

הגענו לבית של הצדיק והוא ישב אל השולחן. באותו רגע גאה בקרבי כל המתח שהצטבר בעת האחרונה ופרצתי בבכי. "רבי הושיעה, אני בצרה גדולה!", קראתי.

נשא הצדיק את עיניו אליי והביט בי להרף-עין. כעבור רגע נטל ספר והחל לעיין בו. עדיין לא הוציא מילה מפיו, ואני עוד לא סיפרתי לו מה בדיוק מעיק על ליבי. פתאום הִכה בידו על השולחן ואמר: "מה יש לך לפחד?! מי שייגע בך לרעה יהיה לו סוף שחור! אין מה לפחד!".

באותו רגע הרגשתי כמו אדם חדש. בבת-אחת נעלמה המועקה שרבצה על ליבי והייתה כלא-הייתה. הייתי בטוח בברכתו של הצדיק. בהתרגשותי כי-רבה הוצאתי מכיסי שטר של לירה והנחתיו על השולחן. באותם ימים הייתה משכורתי החודשית ארבע לירות.

רבי שלמה מיאן לקבל ממני את הכסף. "מה לי ולנייר ה'עבודה זרה' הזה!"... הפטיר. "אפשר לעשות בזה צדקה", התעקשתי. "גנב!", קרא לעברי, וכשהבחין במבטי המשתאה הסביר: "זה כסף שנועד לפרנסת אשתך וילדיך!".

בכל ליבי השתוקקתי שייקח מידי את הכסף. הוספתי להפציר בו והסברתי כי הדבר לא יפגע בפרנסת ביתי. רק אז התרצה לקבל את הלירה, לשם צדקה.

נסעתי לחיפה ולמחרת חזרתי לבית-המלאכה. אך דרכו רגליי בשערי המקום, ניגש אליי אחד העובדים במקום, מחמוד שמו. ללא אומר ודברים הנחית אגרוף בפרצופי. הייתי בהלם מוחלט. "הוי רבי", קראתי מנהמת ליבי, "רבי קדוש!", רחשו שפתיי תחינה.

מחמוד החל לחזור לאחוריו, עיניו רושפות שנאה. הוא הספיק לפסוע רק כמה פסיעות ופתאום מעד ונפל ארצה על עורפו. חבריו חשו אליו במהירות וניסו להרימו, אך הוא לא זע ולא נע. לרופא שהוזעק למקום לא היה אלא לקבוע את מותו, כנראה משטף-דם במוח.

מאותו יום הופעתי במקום עבודתי ללא מורא וללא חשש. אלפי ערבים עבדו סביבי, אך איש מהם לא העז עוד לגעת בי לרעה. סיפורו של מחמוד נפוץ בכל בית-המלאכה והכול חששו פן יהיה גורלם כגורלו.

רק אני ידעתי כי זכותו של הצדיק רבי שלמה מזוויל (נפטר בכ"ו באייר תש"י) היא שהגנה עליי.

ב'

הַסִּפּוּר הַזֶּה אֵרַע לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנָה. לִפְנֵי בֵּית-הַדִּין בִּירוּשָׁלַיִם הִתְיַצְּבוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְדִין-תּוֹרָה. הַתּוֹבֵעַ הֵחֵל לְהַרְצוֹת אֶת טַעֲנוֹתָיו לִפְנֵי הַדַּיָּנִים: "קָנִיתִי מֵאִישׁ זֶה, הָעוֹמֵד כָּאן לְצִדִּי, שְׁנֵי בָּתִּים. הָאֶחָד נִמְצָא בְּתוֹךְ חוֹמוֹת הָעִיר, וְהַשֵּׁנִי בְּאַחַת מִשְּׁכוּנוֹתֶיהָ הַחֲדָשׁוֹת שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת. עַתָּה טוֹעֵן פִּתְאוֹם הַמּוֹכֵר, כִּי מָכַר לִי רַק אֶת הַבַּיִת שֶׁבֵּין הַחוֹמוֹת וְהוּא מַכְחִישׁ בְּרֹב חֻצְפָּתוֹ כִּי מָכַר גַּם אֶת הַבַּיִת שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת".

"הַאִם יֵשׁ בְּיָדְךָ שְׁטַר מְכִירָה?", שְׁאָלוֹ אַב בֵּית-הַדִּין. הַטּוֹעֵן שָׁלַח יָד לְכִיס מְעִילוֹ וְשָׁלַף מִשָּׁם דַּף נְיָר כָּתוּב וְחָתוּם. נָטַל הַדַּיָּן אֶת הַדַּף בְּיָדוֹ וּבְחָנוֹ הֵיטֵב, וְאָמְנָם, זֶה הָיָה שְׁטַר מְכִירָה שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם, לִכְאוֹרָה, כַּדָּת וְכַדִּין.

"אֱמֹר אֵפוֹא אַתָּה, מָה בְּפִיךָ", פָּנָה הַדַּיָּן אֶל הַמּוֹכֵר. זֶה אִשֵּׁר רַק אֶת מַחֲצִית הַכָּתוּב בַּשְּׁטָר וְכָפַר בַּמַּחֲצִית הָאַחֶרֶת, כְּלוֹמַר, בִּמְכִירַת הַבַּיִת שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת. "בְּהֵן-צִדְקִי, כְּבוֹד הָרַבָּנִים", טָעַן הַנִּתְבָּע בְּלַהַט, "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִשְׁתַּרְבֵּב בַּיִת זֶה שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת אֶל תּוֹךְ שְׁטַר הַמְּכִירָה. מֵעוֹלָם לֹא מְכַרְתִּיו וְהַדָּבָר אַף לֹא עָלָה מֵעוֹלָם עַל דַּעְתִּי".

נֹכַח הַכְחָשָׁתוֹ הַנִּמְרֶצֶת שֶׁל הַמּוֹכֵר הִתְקַשָּׁה אַב בֵּית-הַדִּין לְהַכְרִיעַ בַּדִּין. מִצַּד אֶחָד, הָרְאָיוֹת תָּמְכוּ בְּעֶמְדַּת הַתּוֹבֵעַ, אַךְ מִצַּד שֵׁנִי, הִתְרַשֵּׁם מִכֵּנוּת דְּבָרָיו שֶׁל הַנִּתְבָּע, הַטּוֹעֵן שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם אֶת הַבַּיִת הַנּוֹסָף.

לְאַחַר הִתְיָעֲצוּת קְצָרָה עִם חֲבֵרָיו הַדַּיָּנִים, הִזְמִין הָרַב אֶת שְׁנֵי הַצְּדָדִים לְהִתְלַוּוֹת אֲלֵיהֶם לְבֵיתוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי שְׁמוּאֵל סָלַנְט. רַבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם נוֹדַע בְּפִקְּחוּתוֹ הָרַבָּה וּבְחוּשָׁיו הַמְּחֻדָּדִים. קָשֶׁה מְאוֹד הָיָה לְרַמּוֹתוֹ. הוּא יָדַע לְהַבִּיט בִּפְנֵיהֶם שֶׁל הָאֲנָשִׁים, לִשְׁאֹל אוֹתָם אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הַנְּכוֹנוֹת וּלְהַגִּיעַ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְחֵקֶר הָאֱמֶת. אַב בֵּית-הַדִּין הָיָה מְשֻׁכְנָע כִּי גַּם בְּמִקְרֶה זֶה יוֹצִיא הַגָּאוֹן אֶת הָאֱמֶת לָאוֹר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה חַדְרוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל מָלֵא תַּלְמִידִים, שֶׁיָּשְׁבוּ לְפָנָיו כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו תּוֹרָה. כְּשֶׁהוֹפִיעוּ בְּבֵיתוֹ הָאוֹרְחִים הַנִּכְבָּדִים, חַבְרֵי בֵּית-הַדִּין, קָם רַבִּי שְׁמוּאֵל לִקְרָאתָם וְקִבְּלָם בְּכָבוֹד רַב. בְּתוֹךְ דַּקּוֹת אֲחָדוֹת כְּבָר הָיָה עָרוּךְ וּמוּכָן לִשְׁמֹעַ אֶת טַעֲנוֹת הַצְּדָדִים.

הַתּוֹבֵעַ שָׁב וְהִרְצָה אֶת דְּבָרָיו וְגַם הַנִּתְבָּע חָזַר עַל קַו הֲגָנָתוֹ הַקָּלוּשׁ. זֶה אוֹמֵר: "קָנִיתִי אֶת שְׁתֵּי הַדִּירוֹת", וּמִסְתַּיֵּעַ בִּשְׁטַר מְכִירָה כָּתוּב וְחָתוּם, וְזֶה מֵשִׁיב: "לֹא, מָכַרְתִּי לְךָ רַק בַּיִת אֶחָד, זֶה שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת", וְאֵין לוֹ מַעֲנֶה עַל הַשְּׁטָר הֶחָתוּם עַל-יָדוֹ.

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הֵסִיר רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶת עֵינָיו לְרֶגַע מֵהַצְּדָדִים הַטּוֹעֲנִים. לְאַחַר מִכֵּן בִּקֵּשׁ לְקַבֵּל לְיָדָיו אֶת שְׁטַר הַמְּכִירָה. בְּמֶשֶׁךְ דַּקּוֹת הִבִּיט רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּשְּׁטָר, תּוֹךְ שֶׁהוּא הוֹפֵךְ אוֹתוֹ מִצַּד אֶל צַד וּמִתְבּוֹנֵן בּוֹ בְּעִיּוּן רַב, כְּאִלּוּ הָיָה חוֹקֵר בְּמַעְבָּדָה. בַּחֶדֶר שָׂרְרָה דְּמָמָה מֻחְלֶטֶת, בְּעוֹד הַדַּיָּנִים וְהַתַּלְמִידִים עוֹקְבִים בְּעִיּוּן אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל וּמְצַפִּים בְּקֹצֶר-רוּחַ לְמוֹצָא פִּיו.

פִּתְאוֹם הִתְנַעֵר רַבִּי שְׁמוּאֵל מֵהִרְהוּרָיו וּבְקוֹל רוֹעֵם פָּנָה לְעֵבֶר הַתּוֹבֵעַ: "רָשָׁע! הוֹדֵה מִיָּד עַל הָאֱמֶת. אַתָּה זִיַּפְתָּ אֶת הַשְּׁטָר. אֶת חֶלְקוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַכָּתוּב בּוֹ הוֹסַפְתָּ לְבַדְּךָ, בִּרְצוֹתְךָ לִזְכּוֹת בִּרְכוּשׁ שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לְךָ!".

דְּבָרָיו הַתַּקִּיפִים שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל הִבְהִילוּ אֶת הַתּוֹבֵעַ וְהוּא פָּרַץ בִּבְכִי כְּתִינוֹק. "אֱמֶת וְיַצִּיב, רַבִּי", הִתְיַפֵּחַ. "רוּחַ-שְׁטוּת נִכְנְסָה בִּי וַאֲנִי הִתְפַּתֵּיתִי כְּטִפֵּשׁ. אָכֵן, זִיַּפְתִּי חֵלֶק מִשְׁטַר הַמְּכִירָה. אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה וּמְחִילָה"...

הַבָּעַת תַּדְהֵמָה עָלְתָה עַל פְּנֵי הַנּוֹכְחִים. לְצַד הַפְתָּעָתָם מִן הַהִתְפַּתְּחוּת הַבִּלְתִּי-צְפוּיָה שֶׁאֵרְעָה לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, תָּמְהוּ הַכֹּל מִנַּיִן יָכֹל הָיָה רַבִּי שְׁמוּאֵל לָדַעַת כִּי הַשְּׁטָר מְזֻיָּף.

הִבְחִין רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּאוֹתוֹת הַתִּמָּהוֹן שֶׁעַל פְּנֵי הַנּוֹכְחִים בַּחֶדֶר, וּשְׁבִיב שֶׁל חִיּוּךְ עָלָה עַל שְׂפָתָיו. בִּשְׁתֵּי יָדָיו הָרִים אֶת שְׁטַר הַמְּכִירָה כְּלַפֵּי מַעְלָה, לְעֵבֶר הָאוֹר.

"אֵינְכֶם מְבִינִים אֵיךְ יָדַעְתִּי כִּי הַשְּׁטָר מְזֻיָּף הוּא? וּבְכֵן, הָאֱמֶת הִיא שֶׁמִּצַּד הָעֻבְדּוֹת הַיְּבֵשׁוֹת לֹא הָיְתָה לִי כָּל רְאָיָה לְכָךְ. תֹּאמְרוּ, נָבִיא אָנֹכִי? לֹא מִנֵּיהּ וְלֹא מִקְצָתֵיהּ!

"כְּבָר לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה, שֶׁ'נִּכָּרִים דִּבְרֵי אֱמֶת'. כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת דְּבָרָיו הַפְּשׁוּטִים וְהַכֵּנִים שֶׁל הַמּוֹכֵר, חַשְׁתִּי כִּי הַצֶּדֶק עִמּוֹ. אֲבָל הַתּוֹרָה, כַּיָּדוּעַ, לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא, וְכָל עוֹד מֻנָּח לְפָנַי שְׁטָר שֶׁהַנִּתְבָּע מְאַשֵּׁר אֶת חֶלְקוֹ וּמְקַיֵּם אֶת חֲתִימָתוֹ, הַדִּין לְצִדּוֹ שֶׁל הַתּוֹבֵעַ".

רַבִּי שְׁמוּאֵל הִגְבִּיהַּ עוֹד מְעַט אֶת הַשְּׁטָר וְקֵרְבוֹ לִמְקוֹר הָאוֹר. הוּא הִזְמִין אֶת הַנּוֹכְחִים לְהִצְטוֹפֵף וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו. "הַבִּיטוּ וּרְאוּ אֶת הַקֵּפֶל הֶעָדִין הַזֶּה, הַחוֹצֶה אֶת הַדַּף בִּשְׁלִישׁוֹ הָעֶלְיוֹן, בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מִסְתַּיְּמוֹת הַשּׁוּרוֹת הַמְּתָאֲרוֹת אֶת הַנֶּכֶס שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת, וּמַתְחִיל תֵּאוּרוֹ שֶׁל הַנֶּכֶס שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת. אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת הַמְּכִירָה, קִפֵּל הַקּוֹנֶה אֶת הַדַּף לִשְׁנַיִם, מִבְּלִי שֶׁהַמּוֹכֵר הִבְחִין בְּכָךְ. לְאַחַר שֶׁנִּפְרְדוּ לְדַרְכָּם, שָׁטַח הַקּוֹנֶה אֶת הַדַּף וּ'מָכַר' לְעַצְמוֹ אֶת הַבַּיִת הַנּוֹסָף. זוֹ הַסִּבָּה שֶׁמִּצַּד אֶחָד אִשֵּׁר הַמּוֹכֵר אֶת הַשְּׁטָר וְהַחֲתִימָה, אַךְ מִצַּד שֵׁנִי לֹא הִצְלִיחַ לְהָבִין מִנַּיִן צָצָה לָהּ לְפֶתַע הַמְּכִירָה הַנּוֹסֶפֶת"...

הַנּוֹכְחִים בַּחֶדֶר לֹא הִצְלִיחוּ לִכְבֹּשׁ אֶת הִתְפַּעֲלוּתָם מֵחָכְמַת רַבָּם וּמֵעֵינֵי הַנֵּץ שֶׁלּוֹ, שֶׁהִבְחִינוּ בַּקֵּפֶל הַקַּל שֶׁרִשּׁוּמָיו כִּמְעַט נָמוֹגוּ לַחֲלוּטִין.

וּמְסַפְּרִים, שֶׁמֵּאוֹתוֹ יוֹם וָאֵילָךְ שִׁנָּה גַּם הַקּוֹנֶה-הַתּוֹבֵעַ אֶת דְּרָכָיו מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. הוּא נֶהֱפַךְ לִיהוּדִי יְרֵא-שָׁמַיִם אֲמִתִּי שֶׁזְּהִירוּתוֹ מִכָּל צֵל וְאָבָק שֶׁל שֶׁקֶר הָיְתָה שֵׁם-דָּבָר וּמוֹפֵת לַכֹּל.

ג'

כְּשֶׁהוֹפִיעַ סִפְרוֹ הַהִלְכָתִי הַמַּקִּיף שֶׁל רַבִּי יַעֲקֹב, בַּעַל הַ'טּוּרִים', נִתְקַבֵּל בְּכָל תְּפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל וְנִתְחַבֵּב מְאוֹד עַל גְּדוֹלֵי הַתּוֹרָה. בִּמְיֻחָד זָכָה לְחִבָּתָם שֶׁל שְׁנֵי גְּאוֹנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף חִבְּרוּ חִבּוּרִים מְיֻחָדִים עָלָיו: רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ, מִגּוֹלֵי סְפָרַד, שֶׁהִתְיַשֵּׁב בִּצְפַת, וְקָרָא לְחִבּוּרוֹ עַל הַ'טּוּרִים' בְּשֵׁם 'בֵּית יוֹסֵף'; וְרַבָּהּ שֶׁל קְרָקוֹב, הָרַמָּ"א, שֶׁחִבּוּרוֹ עַל הַ'טּוּרִים' נִקְרָא 'דַּרְכֵי מֹשֶׁה'.

לְאַחַר שֶׁהָרַמָּ"א אָסַף אֶת תּוֹרָתָם שֶׁל גְּדוֹלֵי פּוֹלִין וְאַשְׁכְּנַז וְהוֹסִיף אֶת חִדּוּשֵׁיהֶם וְהַשָּׂגוֹתֵיהֶם לְדִבְרֵי הַ'טּוּרִים', עָלָה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ לְחַבֵּר סֵפֶר חָדָשׁ, שֶׁיַּגִּישׁ אֶת כָּל הַדִּינִים בְּצוּרָה מְסֻדֶּרֶת, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה. בְּלִי לְגַלּוֹת אֶת הַחְלָטָתוֹ לְאִישׁ נִגַּשׁ לַמְּלָאכָה הָעֲצוּמָה.

יוֹם אֶחָד, בְּשָׁעָה שֶׁכְּבָר עָמַד לְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר, נִזְדַּמֵּן לְבֵיתוֹ שַׁדָּ"ר [=שְׁלִיחַ-דְּרַבָּנָן] מֵעִיר-הַקֹּדֶשׁ צְפַת. שָׂמַח הָרַמָּ"א עַל הַזְּכוּת לְאָרֵחַ יְהוּדִי זֶה, שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ כְּאֶחָד מִבְּנֵי-הָעֲלִיָּה שֶׁל צְפַת. צִוָּה לְהָכִין לָאוֹרֵחַ שֻׁלְחָן עָרוּךְ כָּל טוּב.

בִּגְמַר הַסְּעוּדָה הוֹצִיא הַשַּׁדָּ"ר מִיַּלְקוּטוֹ סֵפֶר, הוֹשִׁיטוֹ לָרַמָּ"א וְאָמַר לוֹ: "לְאַחַר שֶׁכִּבַּדְתַּנִי בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ בְּכָל טוּב, אֲכַבֵּד אַף אֲנִי אוֹתְךָ בְּ'שֻׁלְחָן עָרוּךְ' – סֵפֶר הֲלָכוֹת שֶׁבָּא לְאַחֵד אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל. אֶת הַסֵּפֶר חִבֵּר הַגָּאוֹן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ". שָׁמַע הָרַמָּ"א אֶת דִּבְרֵי הַשַּׁדָּ"ר וְלִבּוֹ פָּעַם בְּחָזְקָה. נָטַל אֶת הַסֵּפֶר לְעַיֵּן בּוֹ, וְהַשַּׁדָּ"ר שֶׁהִתְבּוֹנֵן בְּפָנָיו רָאָה בָּהֶן תַּעֲרֹבֶת שֶׁל שִׂמְחָה וְתוּגָה.

כָּל הַלַּיְלָה הָגָה הָרַמָּ"א בַּסֵּפֶר שֶׁהִגִּיעַ מִצְּפַת, וְהִשְׁוָה אוֹתוֹ לְחִבּוּרוֹ. תְּחִלָּה רָאָה אֶת הַדְּבָרִים דּוֹמִים מְאוֹד זֶה לָזֶה, אוּלָם אַחֲרֵי עִיּוּן נוֹסָף מָצָא שֶׁבְּכָל-זֹאת יֵשׁ הֶבְדֵּלִים, בְּיִחוּד כָּאֵלֶּה הַנּוֹבְעִים מֵחִלּוּקֵי הַדֵּעוֹת בֵּין חַכְמֵי סְפָרַד לְחַכְמֵי אַשְׁכְּנַז. רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ הִכְרִיעַ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת כְּדַעַת חַכְמֵי סְפָרַד, בְּעוֹד הָרַמָּ"א הִכְרִיעַ כְּשִׁיטַת גְּדוֹלֵי אַשְׁכְּנַז.

מָה לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו? לְהוֹצִיא אֶת סִפְרוֹ וּלְהִתְעַלֵּם לְגַמְרֵי מֵהַשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ שֶׁל הָרַב מִצְּפַת? לִקְבֹּעַ מַסְמְרוֹת רַק לְפִי דַּעַת חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז? הֲרֵי מַשְׁמָעוּת הַדָּבָר שֶׁלְּעַם-יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ מֵעַתָּה שְׁנֵי סִפְרֵי הֲלָכָה אֲשֶׁר יְפַלְּגוּ אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם!

כָּל הַלַּיְלָה הִתְחַבֵּט הָרַמָּ"א בַּשְּׁאֵלָה. לְבַסּוֹף גָּמְלָה בְּלִבּוֹ הַהַחְלָטָה לִגְנֹז אֶת סִפְרוֹ. מַבָּטוֹ נָפַל עַל עֵץ בּוֹדֵד, שֶׁעָמַד בְּאֶמְצַע בֵּית-הָעָלְמִין שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי בֵּיתוֹ. לְמָחֳרָת, בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת, יָצָא הָרַמָּ"א אֶל בֵּית-הָעָלְמִין. הִבִּיט הֵיטֵב כֹּה וָכֹה, וּכְשֶׁרָאָה כִּי אֵין אִישׁ, חָפַר לְיַד הָעֵץ בּוֹר עָמֹק, עַד מִתַּחַת לְשָׁרָשָׁיו, טָמַן בּוֹ אֶת הַכְּתָבִים, וְחָזַר וּמִלְּאוֹ עָפָר.

אִישׁ לֹא יָדַע אֶת מְקוֹם קְבוּרָתָם שֶׁל הַכְּתָבִים, חוּץ מֵהַשַּׁמָּשׁ הַנֶּאֱמָן שֶׁל בֵּית-הָעָלְמִין, שֶׁהִבְחִין בְּמַעֲשֵׂהוּ שֶׁל הָרַב וּשְׁמָרוֹ בְּלִבּוֹ. לִפְנֵי מוֹתוֹ מָסַר אֶת הַסּוֹד לָאִישׁ שֶׁיָּרַשׁ אֶת תַּפְקִידוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר עַל הָעֵץ.

אַחֲרֵי שֶׁגָּנַז אֶת סִפְרוֹ יָשַׁב הָרַמָּ"א לִכְתֹּב הַגָּהוֹת לַשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ, וּלְהוֹסִיף בָּהֶן אֶת מִנְהֲגֵי וּפִסְקֵי חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז וּפוֹלִין. לְיָמִים בִּקֵּר בְּבֵיתוֹ אוֹתוֹ שַׁדָּ"ר שֵׁנִית. בְּטֶרֶם נִפְרְדוּ זֶה מִזֶּה פָּנָה הָרַמָּ"א אֶל הַשַּׁדָּ"ר וְאָמַר לוֹ: "בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת הֵבֵאתָ לִי 'שֻׁלְחָן עָרוּךְ' בְּמַתָּנָה. כָּעֵת הִנְנִי מַחְזִיר לְךָ בְּמַתָּנָה 'מַפָּה' שֶׁעָרַכְתִּי לַ'שֻּׁלְחָן'".

הִגִּישׁ הָרַמָּ"א אֶת חִבּוּרוֹ לַשַּׁדָּ"ר וְהוֹסִיף: "אָנָּא, מְסֹר אוֹתוֹ לְרַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ וֶאֱמֹר לוֹ כִּי מַפָּה זוֹ נוֹצְרָה עוֹד לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָן, אַךְ הֲכָנַת מִדָּתָהּ נֶעֶשְׂתָה לְאַחַר מִכֵּן"...

כְּשֶׁקִּבֵּל רַבִּי יוֹסֵף אֶת הַ'מַּפָּה' הִתְרַשֵּׁם עֲמֻקּוֹת מִגְּדֻלַּת הָרַמָּ"א יְדִידוֹ, וְהֶעֱרִיךְ מְאוֹד אֶת הַמַּעֲשֶׂה. הָלַךְ וְקָנָה בְּמֵאָה דִּינָרִים קְלָף וְכָתַב סֵפֶר-תּוֹרָה לְמַעַנוֹ וּשְׁלָחוֹ לוֹ כְּמַתָּנָה.

מִיּוֹם שֶׁגָּנַז הָרַמָּ"א אֶת חִבּוּרוֹ מִתַּחַת לָעֵץ, גָּדַל הָעֵץ וַעֲנָפָיו הִתְפַּשְּׁטוּ לְכָל עֵבֶר, וְאִישׁ לֹא יָדַע אֶת סוֹד בִּרְכַּת גִּדּוּלוֹ. לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ בִּקֵּשׁ הָרַמָּ"א לְהִקָּבֵר לְיַד הָעֵץ. כִּדְבָרָיו נַעֲשָׂה, וְהוּא נִקְבַּר בְּאוֹתוֹ יוֹם תַּחַת הָעֵץ.

עִם הַשָּׁנִים נִתְאַחֲדוּ הַשְּׁנַיִם וְהֵגֵנּוּ זֶה עַל זֶה – הַקֶּבֶר עַל הָעֵץ וְהָעֵץ עַל הַקֶּבֶר. כָּךְ אֵרַע פַּעַם בְּלַ"ג בָּעֹמֶר, כְּשֶׁהֲמוֹנֵי יְהוּדִים עָלוּ לְקֶבֶר הָרַמָּ"א וְנִתְקְלוּ בָּעֵץ, וּבְרָגְזָם רָצוּ לְעָקְרוֹ, עַל-אַף מְחָאוֹתָיו וְאַזְהָרוֹתָיו שֶׁל הַשַּׁמָּשׁ. וְהִנֵּה הִתְרַגְּשָׁה סוּפַת רְעָמִים אֲיֻמָּה, שֶׁהֵנִיסָה אוֹתָם לְכָל עֵבֶר. הַכֹּל רָאוּ בְּכָךְ אוֹת מִן הַשָּׁמַיִם לְבַל יָעֵז מִישֶׁהוּ לָגַעַת בָּעֵץ לְרָעָה.

הָעֵץ נִשְׁאַר עַל מְקוֹמוֹ וְאַף שִׁלֵּם עַל כָּךְ לְמֵיטִיבוֹ. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ הַנָּאצִים לִקְרָקוֹב וְהֶחְרִיבוּ אֶת הָרֹבַע הַיְּהוּדִי וְאֶת בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת, הִגִּיעוּ אֶל בֵּית-הָעָלְמִין הָעַתִּיק, חִלְּלוּ אֶת הַקְּבָרִים וְנִתְּצוּ אֶת כָּל הַמַּצֵּבוֹת. בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן הוֹרִיד הָעֵץ אֶת עֲנָפָיו עַד לָאֲדָמָה וְהִסְתִּיר אֶת מַצֵּבַת הָרַמָּ"א מֵעֵינֵי הָרְשָׁעִים, וְהֵם עָזְבוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּלִי לִפְגֹּעַ בָּהּ.

כְּשֶׁחָזְרוּ יְהוּדֵי פּוֹלִין אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה וְהִגִּיעוּ לִקְרָקוֹב, הָיְתָה דַּרְכָּם הָרִאשׁוֹנָה לְבֵית-הָעָלְמִין, וּמָה הִשְׁתּוֹמְמוּ בְּמָצְאָם אֶת מַצֵּבַת רַבָּם הָרַמָּ"א, שֶׁנִּשְׁאֲרָה שְׁלֵמָה מִבֵּין רִבְבוֹת הַמַּצֵּבוֹת הַמְּנֻפָּצוֹת וְהַמְּחֻלָּלוֹת, כְּשֶׁהָעֵץ מְחַפֶּה וּמֵצֵל עָלֶיהָ, וַעֲנָפָיו נוֹטִים לְמַטָּה.