פרשת השבוע - שמיני

פרפראות לשבת

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (חוקותי כו-ג)

פרש רש"י שתהיו עמלים בתורה. הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שאם נשמור על התורה והמצוות נזכה לכל הברכות הטובות. וזה דוקא אם נעמול,משום שעיקר התורה תלוי בהתמדה ובעמל, שכן ההשקעה, המאמץ, הדבקות והעמל, מראים על אהבת התורה, ולא רק זאת אלא זוכה שהתורה נהפכת להיות שלו, קנינו האישי. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דהיינו, אם חפצו וחשקו רב בעבודת ה' ובתורתו,אז מסיים הפסוק ובתורתו שלו יהגה יומם ולילה. וכן אמר שלמה המלך החכם מכל אדם: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא". הכל תלוי בחיפוש, ואם אדם מבקש ומחפש סופו שימצא.ועוד נאמר "תורת משה עבדי שמי שממית עצמו על התורה ודבר בה כמו משה זוכר שהיא תקרא על שמו.

בספרי המוסר המשילו את האדם לחבית ריקה ששטה על פני המים שבתחילה קשה מאוד להחדירה לתוך המים,אולם אם מתאמצים המים חודרים והחבית צוללת בפנים, ואז קשה להרימה. הנמשל מתאים לנו שבתחילה מאד קשה לשבת וללמוד,אולם אם אדם מחדיר לעצמו את "המים" (אין מים אלא תורה) סוף דבר כבר קשה לצאת מהם,ושום כח שבעולם אינו יכול לנתקו.

בחקותי תלכו וגו' (כו-ג)

עמל התורה הוא רצון הבורא שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

ה"אור החיים" הקדוש שואל מדוע עמל התורה נקרא בלשון "חוק", וכן מדוע נאמר "בחוקותי" בלשון רבים? ועוד, מהו לשון "תלכו"? ועוד, מהו עמל התורה?

מה שנאמר "בחוקותי" לשון רבים הוא מלשון חוק וזמן, שצריך לקבוע לו עת לתורה ביום ובלילה, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ועוד, אמר "תלכו" ללמדך שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכה כמ"ש "ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז) דבכל רגע ורגע חייב אדם בלימוד התורה, כמו שמצינו במדרש (ויקרא רבה לה, א) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהילים קיט, נט), שהיה דוד חושב לעשות עניינים ועסקי ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש, וזה בא מצד החשק והרצון שהיה למוד התורה, שאפילו היה רוצה ללכת למקום אחר היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש. ו"תלכו", דהיינו אל תעמדו במקומכם, כל יום ויום תלכו ממעלה למעלה וזה ההבדל בין אדם לבהמה. עגל בן יומו קרוי עגל, עם לידתו יכול הוא כבר ללכת ואין לו כל התקדמות בחייו. לעומת זאת, התינוק כשנולד הוא הולך ומתעלה מיום ליום כיוון שזו היא תכליתו. וזה אף עדיף על המלאכים שאצלם לא שייכת התקדמות. וזו חובתו של האדם ללכת ולחפש כיצד להתעלות בתורה, למצוא את מקום לימודו וללמוד בחשק ואהבה. כך אפשר לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב) ומהי "תורתו"? הרי זו תורת ה'! אלא כאשר האדם מתחיל ללמוד עדיין זו תורת ה', אך אם הוא עמל בתורה היא כבר נקראת "תורתו".

אם בחוקותי תלכו (בחוקותי כו-ג)

קשה מה המשמעות "תלכו"? ואפשר לומר שידוע ההפרש בין אדם לבהמה, האדם לא נולד שלם, כשנולד לא ידע לאכול, ולא לדבר, ולא להתהלך, ולאט לאט מתפתח עד שמגיע לשלמותו, מה שאין כן הבהמה, שור בן יומו קרוי שור ללמד אותנו כי הבהמה לא נולדה להשתלמות, איך שהיא ביום לידתה כך נשארת עד יום מותה, ואין לה השתלמות עצמית, מה שאין כן האדם נולד להגיע לשלמות, וכל יום ויום הולך ומוסיף, לכן ביארו המפרשים שהבהמה עיניה למטה, היות שאין לה כל השתלמות עליונה ורוחנית, וכל שאיפתה רק למטה לאכול ולאכול, לכן עיניה למטה בארץ כי משם היא נזונית, מה שאין כן האדם עיניו למעלה והולך בקומה זקופה, ומסתכל בעליונים שמימיים ולא ארציים.

וזהו "אם בחוקותי תלכו" כלומר, האדם נוצר ללכת ולא לעמוד במצב אחד, כי אם להוסיף ולהתקדם, ישנם בני אדם הולכים ומתקדמים, אבל רק בענינים גשמיים בעניני עולם הזה והם דומים לבהמה,מה שאין כן האדם השלם, הולך ומתקדם בענינים רוחניים, כי עיקר יצירתו היא להתקדם ברוחניות. כדכתיב "אם בחוקותי תלכו", כלומר, כל אדם צריך ללכת ולא לעמוד, ובאיזה ענינים ללכת ולהתקדם בעניינים רוחניים, וזה "אם בחוקותי תלכו". ועל פי זה נראה בס"ד לבאר מאמר רבותינו בסוף מסכת נדה תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר "הליכות עולם לו" אל תקרי הליכות אלא הלכות. וצריך להבין אם כן למה כתב הנביא "הליכות" יכתוב הלכות? אלא בא ללמדנו, שלא מספיק לקיים הלכות אלא צריך גם "הליכות" כלומר, שתמיד יהיה במצב של הליכה, ולא יעמוד במקום אחד. (קול יהודה).

''והשבתי חיה רעה מן הארץ'' (כ''ו, ו)

השם יתברך נתן טבע בחיה, שתהא טורפת רק בהמות ולא בני-אדם, שכן אמרו חכמינו: ''אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה'' (שבת קנ''א), ואילו היתה מטבעה טורפת גם בני-אדם הרי לא היתה יודעת להבחין בין אדם טוב לאדם רע; לפיכך הריהי טורפת רק במות, או בני-אדם שנראים כבהמות בשל מעשיהם הרעים. ברם, אם ''בחוקותי תלכו'' - שיהיו הכל צדיקים, הרי לא יצטרכו עוד החיות לאכול בהמות, לפי שכבר לא יהיו בני-אדם דמויי-בהמות להענישם, ממילא ''והשבתי חיה רעה מן הארץ''. לפיכך אמר הנביא: ''ואריה כבקר יאכל תבן'' (ישעיהו י''א, ז) - שלעתיד לבוא לא יטרפו עוד החיות את הבהמות, כי לא יהא עוד צורך בכך.

''ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו'' (כ''ו, ח)

וכי כך הוא החשבון? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה (רש''י).

כאשר רבים מקיימים את התורה בצוותא ובמאורגן, הרי כוחו של כל אחד מהם בהדיפת הרע הוא גדול פי כמה וכמה מאשר אילו היה יחיד, או אחד ממועטים, אותו ראובן או שמעון, אשר בהיותו אחד מחמשה היה מסוגל לרדוף רק עשרים (חמשה - מאה), הרי בהיותו אחד ממאה כבר היה מסוגל לרדוף מאה (מאה - רבבה). כוח-הרבים מגביר כמה וכמה מונים את כוחו של הפרט.

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (כו,מב)

יש להבין איך נכנס פסוק זה באמצע התוכחה, והרי פסוק זה נראה כנחמה?

והענין יובן על פי משל: שני גנבים נתפסו בשעת גניבה, וכאשר הביאו אותם לפני השופט, התחיל לשאול ולחקור אותם מאיזה עיר הם, מאיזה משפחה הם באים ומי אביו של כל אחד? ענה הגנב הראשון: אבי הוא פלוני וכעת הוא נמצא בבית הסוהר, בגל שנתפס על עוון גניבה. אחר כך הביאו את הגנב השני, שאל אותו השופט: בן מי אתה? השיב הגנב: אבי הוא רב בעיר הגדולה ואני לומד אצל חכם פלוני, ואני גר עם בית אבי בשכונת הרבנים. השופט היקל במשפטו של הראשון ופסק לו מאסר ששה חודשי בבית הסוהר, ועוד קנס בסך מאה דינרים. ואילו לשני הגדיל את העונש ופסק לו שנה מאסר וקנה של מאתיים דינרים.

הגנב השני התפלא מאוד על פסק דינו של השופט, ושאל אותו: מדוע הקלת בעונשו של הגנב הראשון, ולי החמרת ופסקת עונש כפול? השיב לו השופט: הראשון הוא גנב בן גנב, וכל חינוכו היה בין חברת הגנבים, לכן אין להאשימו כל כך, ואין להטיל עליו עונש יותר ממה שפסקתי לו. אבל אתה הלא גדלת בין ברכי חכמים ובבית אביך הצדיק והישר, ואיך הגעת ובאת להיות בחברת גנבים? לכן החמרתי בעונשך.

והנמשל, כי אכן פסוק זה הוא לא דברי נחמה, אלא אדרבה דברי תוכחה, שכן הוא אומר "וזכרתי את בריתי יעקב", כלומר אזכור את אביכם יעקב אשר גדלתם על ברכיו ואשר בריתי היתה אתו, ולא עוד אלא "ואף את בריתי יצחק", אבי אביכם, "ואף את בריתי אברהם אזכור", ותראו עד כמה יקר הוא הגזע אשר צמחתם ממנו. זאת ועוד "והארץ אזכור", שחטאתם נגד הארץ הנבחרת, מגיע לכם עונש של "והארץ תעזוב מהם". וממילא פסוק זה נכתב דרך תוכחה, איך עזבו את אבותיהם הקדושים וירדו מטה מטה (אהל יעקב לוקט מלבוש יוסף)

סיפורים לשבת

א'

שמחת רבי שמעון בר-יוחאי בקברו במירון התפשטה עם השנים בכל תפוצות ישראל. בל"ג בעומר נהגו המוני בית-ישראל לעלות להשתטח על קברי צדיקים, ובדרך זו להתקשר עם רשב"י ומירון.

סיפורנו עוסק בעליית ל"ג בעומר לקבר הרמ"א (רבי משה איסרליש) בקרקוב. דעה רווחת בעם גורסת כי הרמ"א חיבר ל"ג ספרים ונפטר בל"ג בעומר בשנת (ש)ל"ג. יודעי-דבר אמנם מערערים על הגרסה הזאת, ובכל-זאת יש נוהגים להזכיר את הרמ"א בל"ג בעומר.

שנה אחת, בעת העלאת זכרו של הרמ"א בל"ג בעומר, סיפר אחד הזקנים:

כשהופיע ספרו ההלכתי המקיף של רבי יעקב, בעל ה'טורים', נתקבל בכל תפוצות ישראל ונתחבב מאוד על גדולי התורה. במיוחד זכה לחיבתם של שני גאוני ישראל, שאף חיברו חיבורים מיוחדים עליו: רבי יוסף קארו, מגולי ספרד, שהתיישב בצפת, וקרא לחיבורו על ה'טורים' בשם 'בית יוסף'; ורבה של קרקוב, הרמ"א, שחיבורו על ה'טורים' נקרא 'דרכי משה'.

לאחר שהרמ"א אסף את תורתם של גדולי פולין ואשכנז והוסיף את חידושיהם והשגותיהם לדברי ה'טורים', עלה במחשבתו לחבר ספר חדש, שיגיש את כל הדינים בצורה מסודרת, הלכה למעשה. בלי לגלות את החלטתו לאיש ניגש למלאכה העצומה.

יום אחד, בשעה שכבר עמד לברך על המוגמר, נזדמן לביתו שד"ר [=שליח-דרבנן] מעיר-הקודש צפת. שמח הרמ"א על הזכות לארח יהודי זה, שנתגלה לו כאחד מבני-העלייה של צפת. ציווה להכין לאורח שולחן ערוך כל טוב.

בגמר הסעודה הוציא השד"ר מילקוטו ספר, הושיטו לרמ"א ואמר לו: "לאחר שכיבדתני בשולחן ערוך בכל טוב, אכבד אף אני אותך ב'שולחן ערוך' – ספר הלכות שבא לאחד את כלל ישראל. את הספר חיבר הגאון רבי יוסף קארו. שמע הרמ"א את דברי השד"ר וליבו פעם בחזקה. נטל את הספר לעיין בו, והשד"ר שהתבונן בפניו ראה בהן תערובת של שמחה ותוגה.

כל הלילה הגה הרמ"א בספר שהגיע מצפת, והשווה אותו לחיבורו. תחילה ראה את הדברים דומים מאוד זה לזה, אולם אחרי עיון נוסף מצא שבכל-זאת יש הבדלים, בייחוד כאלה הנובעים מחילוקי הדעות בין חכמי ספרד לחכמי אשכנז. רבי יוסף קארו הכריע בכמה מקומות כדעת חכמי ספרד, בעוד הרמ"א הכריע כשיטת גדולי אשכנז.

מה לעשות עכשיו? להוציא את ספרו ולהתעלם לגמרי מהשולחן-ערוך של הרב מצפת? לקבוע מסמרות רק לפי דעת חכמי אשכנז? הרי משמעות הדבר שלעם-ישראל יהיו מעתה שני ספרי הלכה אשר יפלגו אותו לשניים!

כל הלילה התחבט הרמ"א בשאלה. לבסוף גמלה בליבו ההחלטה לגנוז את ספרו. מבטו נפל על עץ בודד, שעמד באמצע בית-העלמין שמאחורי ביתו. למחרת, בשעת לילה מאוחרת, יצא הרמ"א אל בית-העלמין. הביט היטב כה וכה, וכשראה כי אין איש, חפר ליד העץ בור עמוק, עד מתחת לשורשיו, טמן בו את הכתבים, וחזר ומילאו עפר.

איש לא ידע את מקום קבורתם של הכתבים, חוץ מהשמש הנאמן של בית-העלמין, שהבחין במעשהו של הרב ושמרו בלבו. לפני מותו מסר את הסוד לאיש שירש את תפקידו, כדי שישמור על העץ.

אחרי שגנז את ספרו ישב הרמ"א לכתוב הגהות לשולחן-ערוך של רבי יוסף קארו, ולהוסיף בהן את מנהגי ופסקי חכמי אשכנז ופולין. לימים ביקר בביתו אותו שד"ר שנית. בטרם נפרדו זה מזה פנה הרמ"א אל השד"ר ואמר לו: "בפעם הקודמת הבאת לי 'שולחן ערוך' במתנה. כעת הנני מחזיר לך במתנה 'מפה' שערכתי ל'שולחן'".

הגיש הרמ"א את חיבורו לשד"ר והוסיף: "אנא, מסור אותו לרבי יוסף קארו ואמור לו כי מפה זו נוצרה עוד לפני השולחן, אך הכנת מידתה נעשתה לאחר מכן"...

כשקיבל רבי יוסף את ה'מפה' התרשם עמוקות מגדולת הרמ"א ידידו, והעריך מאוד את המעשה. הלך וקנה במאה דינרים קלף וכתב ספר-תורה למענו ושלחו לו כמתנה.

מיום שגנז הרמ"א את חיבורו מתחת לעץ, גדל העץ וענפיו התפשטו לכל עבר, ואיש לא ידע את סוד ברכת גידולו. לפני פטירתו ביקש הרמ"א להיקבר ליד העץ. בדבריו נעשה, והוא נקבר באותו יום תחת העץ.

עם השנים נתאחדו השניים והגנו זה על זה – הקבר על העץ והעץ על הקבר. כך אירע פעם בל"ג בעומר, כשהמוני יהודים עלו לקבר הרמ"א ונתקלו בעץ, וברוגזם רצו לעוקרו, על-אף מחאותיו ואזהרותיו של השמש. והנה התרגשה סופת רעמים איומה, שהניסה אותם לכל עבר. הכול ראו בכך אות מן השמים לבל יעז מישהו לגעת בעץ לרעה.

העץ נשאר על מקומו ואף שילם על כך למיטיבו. כשנכנסו הנאצים לקרקוב והחריבו את הרובע היהודי ואת בתי-הכנסת, הגיעו אל בית-העלמין העתיק, חיללו את הקברים וניתצו את כל המצבות. באותו הזמן הוריד העץ את ענפיו עד לאדמה והסתיר את מצבת הרמ"א מעיני הרשעים, והם עזבו את המקום בלי לפגוע בה.

כשחזרו יהודי פולין אחרי המלחמה והגיעו לקרקוב, הייתה דרכם הראשונה לבית-העלמין, ומה השתוממו במוצאם את מצבת רבם הרמ"א, שנשארה שלמה מבין רבבות המצבות המנופצות והמחוללות, כשהעץ מחפה ומצל עליה, וענפיו נוטים למטה.

ב'

אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה סִפֵּר הַמַּגִּיד מִקּוֹזְ'נִיץ בְּאָזְנֵי תַּלְמִידָיו:

הָיוּ פַּעַם שְׁנֵי רֵעִים, חֲבֵרִים בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. יַחְדָּו גָּדְלוּ, יַחְדָּו לָמְדוּ בְּהַתְמָדָה וּשְׁקִידָה וְיַחְדָּו טִפְּסוּ וְעָלוּ בְּמַעֲלוֹת הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה. הַשָּׂטָן, שֶׁלֹּא רָאָה בְּעַיִן טוֹבָה אֶת הַיְּדִידוּת הַיָּפָה וְהַמֻּפְלָאָה הַזֹּאת, נִכְנַס בֵּינֵיהֶם כְּדֵי לְהָדִיחָם מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר.

מְשִׂימָתוֹ הֻכְתְּרָה בְּהַצְלָחָה. אַט-אַט הֵחֵלּוּ הַשְּׁנַיִם לְזַלְזֵל בַּהֲלָכוֹת וּמִנְהֲגֵי יִשְׂרָאֵל. פֹּה וְשָׁם אַף הִרְשׁוּ לְעַצְמָם לִבְטֹל מִתַּלְמוּדָם וּלְהָצִיץ בִּסְפָרִים פְּסוּלִים. וּכְשֶׁנִּפְגַּם הַחוּט הַמְּקַשֵּׁר בֵּינֵיהֶם, דְּהַיְנוּ לִמּוּד הַתּוֹרָה, דָּעֲכָה גַּם הַחֲבֵרוּת.

לִבָּם שֶׁל מַכִּירֵיהֶם נֶחֱמַץ בִּכְאֵב נֹכַח הַהִדַּרְדְּרוּת הָרוּחָנִית שֶׁחָלָה בִּשְׁנֵי הַחֲבֵרִים הַטּוֹבִים. לֹא חָלַף זְמַן רַב וְדַרְכֵיהֶם שֶׁל הַשְּׁנַיִם נִפְרְדוּ לְגַמְרֵי. הֵם נָטְשׁוּ אֶת דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. הָאֶחָד הָלַךְ לִרְכֹּשׁ הַשְׂכָּלָה וַחֲבֵרוֹ שָׁלַח יָד בַּעֲסָקִים וְרָאָה בָּהֶם הַצְלָחָה. הוּא נָשָׂא אִשָּׁה לֹא יְהוּדִיָּה, בָּנָה בַּיִת מְפֹאָר וְהִתְבּוֹלֵל לְגַמְרֵי בִּסְבִיבָתוֹ הַחֲדָשָׁה.

כָּךְ חָלְפוּ שָׁנִים. בְּאֶחָד מִיְּמֵי הַקַּיִץ הַלּוֹהֲטִים יָצָא עִם כַּלְבּוֹ לִרְחֹץ בְּמֵי הַנָּהָר הַצּוֹנְנִים, וּלְפֶתַע רָץ הַכֶּלֶב קָדִימָה וּפָרַץ בִּנְבִיחוֹת קוֹלָנִיּוֹת. כְּשֶׁהִגִּיעַ אֶל הַכֶּלֶב, רָאָה אוֹתוֹ גּוֹהֵר מֵעַל גּוּפַת אָדָם שֶׁזֶּה עַתָּה נִרְצַח. הַנִּרְצָח הָיָה יְהוּדִי.

"וַדַּאי נִרְצַח בִּידֵי אֵיזֶה גּוֹי אַכְזָר", אָמַר הָאִישׁ בְּלִבּוֹ וְגַל שֶׁל רַחֲמִים הֱצִיפוֹ. הוּא הִזְעִיק אֶת מְשָׁרְתָיו וְהוֹרָה לָהֶם לְהַעֲמִיס אֶת הַגּוּפָה עַל עֲגָלָה וּלְהָבִיאָהּ אֶל בֵּית-הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי. מִשָּׁם פָּנָה לְיַעֲדוֹ הַמְּקוֹרִי – לְרַחְצָה בַּנָּהָר.

אֲבָל מַרְאֵה גּוּפַת הַיְּהוּדִי הַנִּרְצָח, לֹא הִרְפָּה מִמֶּנּוּ. מִצְוַת גְּמִילוּת-חֶסֶד-שֶׁל-אֱמֶת שֶׁקִּיֵּם לֹא נָתְנָה לוֹ מָנוֹחַ. לְפֶתַע הֵחֵל לִבּוֹ נוֹקְפוֹ עַל שֶׁהִתְרַחֵק כָּל-כָּךְ מִיַּהֲדוּתוֹ. הַיָּמִים הַבָּאִים עָבְרוּ עָלָיו מִתּוֹךְ הִתְיַסְּרוּת פְּנִימִית קָשָׁה.

וְכָךְ הִתְיַצֵּב בְּאִישׁוֹן לַיִל בְּבֵיתוֹ שֶׁל הָרַב. הָרַב הִבִּיט בְּהִשְׁתָּאוּת בָּאִישׁ, שֶׁנִּרְאָה כְּפָרִיץ לְכָל דָּבָר, וְהִשְׁתּוֹמֵם עוֹד יוֹתֵר שֶׁהָאִישׁ פָּתַח וְאָמַר: "יְהוּדִי אֲנִי וּבִרְצוֹנִי לַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה".

בַּתְּחִלָּה חָשַׁשׁ הָרַב שֶׁמְּדֻבָּר בְּמַלְכֹּדֶת, אוּלָם בְּהֶמְשֵׁךְ הַשִּׂיחָה נוֹכַח כִּי כַּוָּנוֹת הָאִישׁ רְצִינִיּוֹת. "הָכֵן לְךָ צְרוֹר כֶּסֶף וַחֲזֹר אֵלַי בְּעוֹד כַּמָּה יָמִים", הוֹרָה לוֹ.

לְאַחַר יָמִים אֲחָדִים הוֹפִיעַ הָאִישׁ בְּבֵית הָרַב וּבְיָדוֹ צְרוֹר כֶּסֶף. הָרַב מָסַר לוֹ כְּתֹבֶת שֶׁל אֶחָד מִיְּדִידָיו, רַב בְּעִיר מְרֻחֶקֶת, וְצִיְּדוֹ בְּמִכְתַּב הַמְלָצָה קָצָר. וְכָךְ, בְּלַיְלָה אֶחָד, נָטַשׁ הָאִישׁ אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶת עָשְׁרוֹ וְגָלָה אֶל הָעִיר הַמְּרֻחֶקֶת.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ שֶׁל הָרַב, גּוֹלֵל לְפָנָיו אֶת סִפּוּר חַיָּיו וּבִקֵּשׁ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה. הוּא הִשִּׁיל מֵעָלָיו אֶת בִּגְדֵי הַגּוֹיִים, וְהֵחֵל לַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּהַדְרָכַת הָרַב. וּמִכֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה הָיְתָה גִּרְסַת יַנְקוּתוֹ, רָאָה בְּרָכָה רַבָּה בְּתַלְמוּדוֹ.

בְּתוֹךְ זְמַן קָצָר הִשְׁתַּלֵּב יָפֶה בְּחַיֵּי הַקְּהִלָּה הַמְּקוֹמִית. בִּזְכוּת לַמְדָנוּתוֹ אַף קָנָה לְעַצְמוֹ מַעֲמָד שֶׁל כָּבוֹד בֵּין הַלַּמְדָנִים וְגַם הָרַב קֵרְבוֹ מְאוֹד.

הַשָּׁנִים נָקְפוּ וְיָמָיו שֶׁל הָרַב קָרְבוּ לָמוּת. הוּא זִמֵּן אֵלָיו אֶת רָאשֵׁי הַקְּהִלָּה, וּבְסִיּוּם דְּבָרָיו אָמַר: "מְבַקֵּשׁ אֲנִי כִּי פְּלוֹנִי מְקֹרָבִי, שֶׁהוּא תַּלְמִיד-חָכָם עָצוּם וִירֵא-שָׁמַיִם, יְמַלֵּא אֶת מְקוֹמִי אַחֲרַי". רָאשֵׁי הַקְּהִלָּה הִסְכִּימוּ פֶּה אֶחָד לְבַקָּשַׁת הָרַב הַגּוֹסֵס, וְכַעֲבֹר זְמַן נִתְמַנָּה בַּעַל-הַתְּשׁוּבָה לְרַב הָעִיר.

בְּאַחַד הַיָּמִים הוֹפִיעַ בָּעִיר אָדָם שֶׁרוּחוֹ נִטְרְפָה עָלָיו. הֵבִיאוּ אֶת הָאִישׁ אֶל הָרַב כְּדֵי שֶׁיְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וִירַפְאֵהוּ. "וְכִי מְחוֹלֵל נִפְלָאוֹת אֲנִי?", תָּמַהּ הָרַב, "הָבָה נִתְאַסֵּף בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת, נִתְפַּלֵּל כֻּלָּנוּ בַּעֲבוּרוֹ, וּבִזְכוּת תְּפִלַּת הָרַבִּים יִשְׁלַח לוֹ ה' רְפוּאָה שְׁלֵמָה".

בָּעֶרֶב הִתְאַסְּפוּ יְהוּדֵי הָעִיר, וּבְרֹאשָׁם רַב הָעִיר, בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת. בַּתְּחִלָּה עוֹרֵר הָרַב אֶת הַבָּאִים לִתְשׁוּבָה. לְאַחַר-מִכֵּן פָּתְחוּ הַכֹּל בַּאֲמִירַת כָּל סֵפֶר הַתְּהִלִּים בְּהִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה. אַחַר נִגַּשׁ הָרַב אֶל הַחוֹלֶה וְנָשָׂא תְּפִלָּה לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים שֶׁיְּרַפֵּא אֶת הָאִישׁ מִמַּחֲלַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּקָה בָּהּ.

דְּמָמָה מְתוּחָה הִשְׂתָּרְרָה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת. לְפֶתַע פָּתַח הַמְּטֹרָף אֶת פִּיו וְקָרָא: "מַה לְךָ כִּי תְּדַבֵּר גְּבוֹהָה-גְּבוֹהָה! הֲלוֹא רָשָׁע אַתָּה בְּדִיּוּק כְּמוֹתִי. בְּבֵית-מִדְרָשׁ אֶחָד לָמַדְנוּ, יַחְדָּו חָטָאנוּ וְיַחְדָּו סַרְנוּ מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, עַד אֲשֶׁר יָצָאנוּ לְגַמְרֵי מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל!"...

לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים הַחֲמוּרִים, אָחֲזוּ תַּדְהֵמָה וּפַחַד אֶת כָּל הַנּוֹכְחִים. אִישׁ מֵהֶם לֹא הֵעֵז לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הָרַב. אוּלָם הָרַב לֹא הִרְכִּין רֹאשׁוֹ. הוּא הֵישִׁיר מַבָּט אֶל הַקָּהָל וְאָמַר:

"אַחַי וְרֵעַי, מָה שֶׁשְּׁמַעְתֶּם כָּאן, אֱמֶת וְיַצִּיב. אָכֵן מִתְוַדֶּה אֲנִי עַל חֲטָאַי הָרַבִּים. אוּלָם לֹא נִתְּנָה הַתְּשׁוּבָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, וַה' הַבּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב יוֹדֵעַ כִּי בְּכָל לִבִּי שַׁבְתִּי אֵלָיו".

הָרַב עָשָׂה אֶתְנַחְתָּא קַלָּה, וְאַחַר-כָּךְ הִמְשִׁיךְ: "נִרְאֶה כִּי חֲבֵרִי לֹא הִסְפִּיק לַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה וּבֵינְתַיִם אָחֲזָה בּוֹ הַמַּחֲלָה. לָכֵן, בְּכוֹחַ תְּפִלַּת הָרַבִּים וּבְכוֹחַ הַתְּשׁוּבָה גּוֹזֵר אֲנִי כִּי חֲבֵרִי זֶה יַחְלִים וְיָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ. 'וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָווֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ'".

לְפֶתַע שָׁקְטָה נַפְשׁוֹ הַסּוֹעֶרֶת שֶׁל הָאִישׁ הַמְּטֹרָף, וְהוּא צָנַח תָּשׁוּשׁ עַל מְקוֹמוֹ.

כְּשֶׁסִּיֵּם הַמַּגִּיד מִקּוֹזְ'נִיץ אֶת סִפּוּרוֹ, אָמַר לְתַלְמִידָיו: "הֲתֵדְעוּ לָמָּה הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְכָךְ שֶׁאוֹתוֹ רַב בַּעַל-תְּשׁוּבָה יִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי כָּל בְּנֵי עֲדָתוֹ? – מִשּׁוּם שֶׁבִּתְשׁוּבָתוֹ הָיָה פְּגָם אֶחָד. חֲטָאָיו נַעֲשׂוּ בְּגָלוּי וְאִלּוּ תְּשׁוּבָתוֹ נֶעֶשְׂתָה בַּסֵּתֶר, מִלְּבַד שְׁנֵי הָרַבָּנִים, לֹא יָדַע אִישׁ כִּי בַּעַל-תְּשׁוּבָה הוּא. מִשָּׁמַיִם גָּרְמוּ שֶׁקְּלוֹנוֹ יִוָּדַע בָּרַבִּים, כְּדֵי שֶׁתְּשׁוּבָתוֹ אָכֵן תִּהְיֶה שְׁלֵמָה וּמְלֵאָה".

ג'

חֻרְבָּה נְטוּשָׁה עָמְדָה בִּקְצֵה הָעֲיָרָה טִיטָיוֹב. שָׁנִים רַבּוֹת לֹא הִתְגּוֹרֵר בָּהּ אִישׁ. בְּקֶרֶב הַתּוֹשָׁבִים נָפוֹצוּ שְׁמוּעוֹת כִּי מַזִּיקִים אִוּוּ אֶת הַחֻרְבָּה לְמוֹשָׁב לָהֶם. הַפַּחַד הִשְׁתָּרֵשׁ, וְהָאֲנָשִׁים נָהֲגוּ לַעֲקֹף אֶת הַחֻרְבָּה וְלֹא לַעֲבֹר לְיָדָהּ.

רַבָּה הָיְתָה הַפְּלִיאָה עַל-כֵּן כַּאֲשֶׁר יוֹם אֶחָד חָזְרָה הַחֻרְבָּה וְנֶעֶשְׂתָה בֵּית-מְגוּרִים. מִשְׁפָּחָה עֲנִיָּה הִשְׁתַּכְּנָה בָּהּ. לֹא הָיָה בְּכוֹחָהּ לְשַׁלֵּם שְׂכַר-דִּירָה, וְעַל-כֵּן שָׂמְחָה עַל הַבַּיִת הַנָּטוּשׁ שֶׁבּוֹ נִתַּן לְהִתְגּוֹרֵר חִנָּם אֵין-כָּסֶף.

ר' אַהֲרַלֶ'ה הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל רֹאשׁ-הַמִּשְׁפָּחָה. יְהוּדִי צָנוּעַ וְנֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים, שֶׁכָּל חַיָּיו הָיוּ קֹדֶשׁ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. מָלֵא בִּטָּחוֹן הָיָה בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וְלֹא חָשַׁשׁ מִפְּנֵי מַזִּיקִים לְמִינֵיהֶם. הַדִּירָה הָיְתָה נוֹחָה לוֹ גַּם בְּשֶׁל הֱיוֹתָהּ מִחוּץ לַהֲמֻלַּת הָעֲיָרָה. שָׁם הָיָה יָכֹל לַעֲסֹק בְּתוֹרָתוֹ וּבִתְפִלָּתוֹ מִבְּלִי שֶׁאִישׁ יַפְרִיעֶנוּ.

אִישׁ גָּדוֹל הָיָה ר' אַהֲרַלֶ'ה. נֶכְדּוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. אִלּוּ אַךְ רָצָה, בְּנָקֵל הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת לְאַדְמוֹ"ר וּלְרַבָּם שֶׁל חֲסִידִים. רַבִּים פָּנוּ אֵלָיו וְנִסּוּ לִנְהֹג בּוֹ כִּבְאַדְמוֹ"ר. אַךְ הוּא סֵרֵב בְּתֹקֶף. לֹא הִסְכִּים לָשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן וְלֹא וִתֵּר עַל רְצוֹנוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, בְּלֹא עֹל שֶׁל קָהָל וְעֵדָה.

הָיוּ הַשְׁעָרוֹת שׁוֹנוֹת לְסֵרוּבוֹ זֶה. אָמְרוּ שֶׁהוֹאִיל וְהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב צִוָּה עַל בְּנוֹ, ר' צְבִי, לְבַל יִנְהַג כְּאַדְמוֹ"ר, הֵבִין הַנֶּכֶד שֶׁהַדְּבָרִים אֲמוּרִים גַּם לְגַבָּיו, וְסֵרֵב לִהְיוֹת אַדְמוֹ"ר.

כָּךְ אוֹ כָּךְ, אַף שֶׁלֹּא נָשָׂא בְּמִשְׂרָה כָּלְשֶׁהִי, כִּבְּדוּהוּ וְהֶעֱרִיצוּהוּ כָּל בְּנֵי הָעֲיָרָה. צַדִּיק גָּדוֹל הָיָה, יְרֵא אֱלֹקִים וִישַׁר-דֶּרֶךְ. יָמִים וְלֵילוֹת יָשַׁב בְּחֻרְבָּתוֹ הַדַּלָּה, כְּשֶׁהוּא מִתְקַדֵּשׁ וּמִתְעַלֶּה בַּתּוֹרָה וּבַעֲבוֹדַת-הַשֵּׁם.

בֵּיתוֹ יָדַע עֹנִי וּמַחְסוֹר בְּשֶׁפַע. בֶּעָבָר נִסָּה לִמְצֹא לוֹ פַּרְנָסָה שֶׁלֹּא תִּגְזֹל נֵתַח גָּדוֹל מִזְּמַנּוֹ וּתְאַפְשֵׁר לוֹ לְהִתְמַסֵּר לַעֲבוֹדַת-הַשֵּׁם. בְּטִיטָיוֹב לֹא מָצָא פַּרְנָסָה כָּזֹאת, וּבְעֶצֶם לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם מְקוֹר-הַכְנָסָה מְסֻדָּר.

בַּתְּחִלָּה תָּמְכוּ בּוֹ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁהִכִּירוּ בִּסְגֻלּוֹתָיו הַמְּיֻחָדוֹת. הוֹדוֹת לְעֶזְרָתָם הִצְלִיחָה הַמִּשְׁפָּחָה אֵיכְשֶׁהוּ לְהִתְקַיֵּם. אוּלָם עִם חֲלֹף הַזְּמַן הָלְכָה עֶזְרָה זוֹ וְנִתְמַעֲטָה עַד שֶׁחָדְלָה לְגַמְרֵי.

הַפַּחַד מִפְּנֵי הַחֻרְבָּה גָּרַם לְכָךְ שֶׁהַבְּרִיּוֹת לֹא יֵדְעוּ עַל הָעֹנִי הָאָיֹם שֶׁל מִשְׁפַּחַת ר' אַהֲרַלֶ'ה. אִישׁ לֹא נִכְנַס לְבֵיתוֹ וְאִישׁ לֹא יָדַע כִּי בְּבַיִת זֶה אֵין כֹּל, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ.

יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר גָּבַר הָרָעָב בַּבַּיִת וְר' אַהֲרַלֶ'ה לֹא הָיָה יָכֹל לָשֵׂאת עוֹד אֶת בְּכִי עוֹלָלָיו הַשּׁוֹאֲלִים לֶחֶם וְהָרוֹעֲדִים מִקֹּר, הֵחֵלּוּ לְהָצִיק לוֹ מַחְשָׁבוֹת נוּגוֹת שֶׁבֶּעָבָר לֹא עָלוּ כְּלָל עַל דַּעְתּוֹ. "אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁהַכֹּל שָׁכְחוּ מֵאִתָּנוּ וְאִישׁ אֵינוֹ מִתְעַנְיֵן אִם יֵשׁ לָנוּ דְּבַר-מָה לֶאֱכֹל", חָשַׁב בְּעֶצֶב, "סוֹף-סוֹף, הֲרֵינִי נֶכְדּוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב!".

הַמַּחְשָׁבוֹת הַמְּצִיקוֹת גָּבְרוּ וְהִטְרִידוּהוּ לְלֹא הֶרֶף. בֶּעָבָר לֹא הָיָה מַעֲלֶה עַל הַדַּעַת לְבַקֵּשׁ בִּמְפֹרָשׁ אֶת עֶזְרָתָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת, אַךְ הָעֹנִי הַנּוֹרָא וְזַעֲקוֹת יְלָדָיו עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם.

כְּאֵב נַפְשׁוֹ הִגִּיעַ לְשִׂיאוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת-קֹדֶשׁ. בְּשָׁעָה שֶׁבְּכָל בַּיִת בָּעֲיָרָה קִדְּשׁוּ הַכֹּל עַל הַיַּיִן, בָּצְעוּ לֶחֶם-מִשְׁנֶה וְהִתְעַנְּגוּ עַל בָּשָׂר וְדָגִים, אָכְלוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל ר' אַהֲרַלֶ'ה מְעַט פּוּלִים דַּלִּים, שֶׁהִשִּׂיג בְּדֵי-עָמָל. אוֹתוֹ לַיְלָה לֹא נָתַן תְּנוּמָה לְעַפְעַפָּיו. מַחְשָׁבוֹת מָרוֹת הֵצִיקוּ לוֹ, וּבַבֹּקֶר הֶחְלִיט לָקוּם וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה.

בְּתֹם תְּפִלַּת הַשַּׁחֲרִית, לִפְנֵי הוֹצָאַת סֵפֶר-הַתּוֹרָה, יָצָא לְפֶתַע ר' אַהֲרַלֶ'ה מִמְּקוֹמוֹ הַקָּבוּעַ בְּיַרְכְּתֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת, פָּסַע בִּמְהִירוּת לְעֵבֶר שֻׁלְחַן הַקְּרִיאָה, וּלְתַדְהֵמַת כֻּלָּם הִכָּה בְּיָדוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְקָרָא: "רַבּוֹתַי! זֶה זְמַן רַב אָנֹכִי חַי בְּתוֹכְכֶם, וְעַד הַיּוֹם לֹא עָלָה עַל דַּעַת מִישֶׁהוּ לִשְׁאֹל: מֵהֵיכָן יֶרֶק זֶה חַי! אִם לִי עַצְמִי לֹא מַגִּיעַ, וַדַּאי שֶׁבִּזְכוּת אֲבוֹתַי הַקְּדוֹשִׁים אֲנִי זַכַּאי לְהִתְפַּרְנֵס כְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל"...

דְּבָרָיו הַנִּרְגָּשִׁים חוֹלְלוּ מְהוּמָה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת. לֹא הָיָה מָה לוֹמַר וּמָה לְהִצְטַדֵּק. כָּל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִים חָשׁ אַשְׁמָה עַל שֶׁהֵנִיחַ לְצַדִּיק כָּזֶה לִרְעֹב לַלֶּחֶם. בּוֹ-בַּמָּקוֹם הֶחְלִיטוּ הַגַּבָּאִים לַחְזֹר וּלְהִתְאַסֵּף בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת מִיָּד אַחֲרֵי סְעוּדַת-הַשַּׁבָּת כְּדֵי לְהַחְלִיט כֵּיצַד לִתְמֹךְ בְּצוּרָה מְסֻדֶּרֶת בְּר' אַהֲרַלֶ'ה.

הַמִּתְפַּלְּלִים עָזְבוּ אֶת בֵּית-הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁהֵם מְעִיפִים מַבָּט נִכְלָם בַּצַּדִּיק הַמְּעֻטָּף בְּטַלִּיתוֹ. הֵם לֹא תֵּאֲרוּ לְעַצְמָם אֶת הַמִּתְחוֹלֵל בְּנַפְשׁוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. רִגְשׁוֹת חֲרָטָה עַזִּים תָּקְפוּ אוֹתוֹ: "מֶה עָשִׂיתִי?! שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי סוֹבֵל רָעָב וּכְפוֹר וּמִיָּמַי לֹא בִּקַּשְׁתִּי חַסְדֵי בָּשָׂר-וָדָם. וּפִתְאוֹם נִתְפַּתֵּיתִי לַעֲצַת הַיֵּצֶר, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בִּזְכוּת אֲבוֹתַי הַקְּדוֹשִׁים!".

יִסּוּרֵי לְבָבוֹ גָּבְרוּ וְהִתְעַצְּמוּ, וּפִתְאוֹם פָּרְצָה תְּפִלָּה מֵעֹמֶק לִבּוֹ: "רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם! אָנָּא עֲשֵׂה שֶׁכָּל מִי שֶׁנָּכַח הַיּוֹם בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת יִשְׁכַּח מָה שֶׁאָמַרְתִּי וּמָה שֶׁהֶחְלִיטוּ הַגַּבָּאִים".

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵסֵבּוּ הַמִּתְפַּלְּלִים בְּבָתֵּיהֶם לִסְעוּדַת-הַשַּׁבָּת. אַחַר-כָּךְ הָלְכוּ לְקַיֵּם 'שֵׁנָה בְּשַׁבָּת תַּעֲנוּג'. כְּשֶׁקָּמוּ מִשְּׁנָתָם, לֹא זָכְרוּ כְּלָל מֶה הָיָה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת וּמָה הֻחְלַט. הָאֲסֵפָה שֶׁהָיְתָה אֲמוּרָה לְהִתְקַיֵּם, לֹא נֶעֶרְכָה מֵעוֹלָם, וְהַכֹּל חָזַר לְמַסְלוּלוֹ הַקֹּדֶם. בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק נִתְמַלְּאָה...

ר' אַהֲרַלֶ'ה חָזַר לְחַיֵּי עָנְיוֹ, אַךְ מָלֵא אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן בַּה'. שָׁנִים רַבּוֹת חַי כָּךְ, בְּעֹנִי וּבְדַלּוּת, עַד שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִתְגַּלּוֹת בָּעוֹלָם וְהוּא נַעֲנָה לְהַזְמָנָתָם שֶׁל תּוֹשָׁבֵי קוֹנְסְטַנְטִין וְנֵאוֹת לְהַנְהִיג אֶת הַקְּהִלָּה.

וְכָל יָמָיו הָיָה מְשַׁבֵּחַ אֶת הַמַּתָּנָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁשְּׁמָהּ – שִׁכְחָה...