המועצה הדתית רחובות

פרפראות לחג החנוכה

​

למה גומרים את ההלל בכל שמונת ימי החנוכה ובימי הסוכות ואילו בפסח, רק שני ימים ולא בראשי חדשים? והטעם שגומרים את ההלל כל שמונת ימי חנוכה ותשעת ימי חג הסוכות ולא בחג המצות, אלא שני ימים ראשונים ולא בראשי חדשים - לפי שכל שמונת ימי חנוכה יש בכל אחד מהם דבר חדש, שהוא נר אחד יותר. ושמונת ימי חג הסוכות חלוקין בקרבנותיהם, כי היו מקריבים בכל ימי החג שבעים פרים, ביום ראשון ארבעה עשר פרים, ביום שני שלשה עשר ובכל יום מתמעטין והולכין.

ולכך גומרים בהם את ההלל, שחשוב כל יום מימי חנוכה וחג הסוכות כיום טוב בפני עצמו, כיון שחלוק בנרותיו ובקרבנותיו. אבל בחג המצות כל שבעת הימים ובראשי חדשים אין בהם חלוק בקרבנותיהם, אלא כולם שווין ולכך אין גומרים בהם את ההלל אלא שני ימים.

(אבודרהם)

''על הנסים... ועל המלחמות''...

ולכאורה מה שייך להודות על המלחמות. מילא להודות על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות, אבל על המלחמות?! לכאורה הרי טוב יותר ללא מלחמה... ויש לומר ע''פ מה שאמר דוד מלך ישראל (תהילים קי''ח, כ''א) ''אודך ה' כי עניתני ותהי לי לישועה'', שבאמת הישועה עצמה ובכלל הטוב שד' מביא על יהודי, אין בזה חידוש, כי הרי בזה יש להקב''ה נחת רוח כשהוא יכול להביא על יהודי את הטוב כיון שד' הוא הטוב והמטיב. אלא שלא תמיד היהודי ראוי לקבל את הטוב ואז מביא עליו הקב''ה יסורים כדי שע''י כך יתייסר ויגיע למעלה הראויה שבה יהיה ראוי לקבלת הטוב. כך עשה ד' כשהוריד את ישראל למצרים ונצרפו שם ביסורים ובשעבוד נורא עד שנזדככו והיו ראויים לקבלת התורה וירושת ארץ ישראל. כך עשה ד' בתקופת בית שני, כשהשליט את היוונים עלינו והצרו מאד לעובדי ד' כדי שיוכלו אח''כ לקבל את המלוכה בארץ ישראל.

"כל האומר מבית חשמונאי אני, עבד הוא''

הגמרא (קדושין ע') מספרת על יהודי מהעיר נהרדעא שנכנס לאיטליז בפומבדיתא. כשהגיע תורו, בקש בשר. אמר לו בעל האיטליז המתן עד שאתן לשמשו של רבי יהודה בר יחזקאל. היהודי, שנפגע מכך, אמר: ומיהו אותו יהודה בר שויסקל (שם גנאי)? שמע רבי יהודה בר יחזקאל שכך התבטא היהודי ונידהו (כדין, שמנדים לכבוד הרב). כששמע רבי יהודה שאותו יהודי רגיל לקרוא לאנשים בשם 'עבד', הכריז שהיהודי הזה, עבד. הלך היהודי והזמין את רבי יהודה לדין תורה. אצל רב נחמן ושם טען כנגד רבי יהודה: ''לי אתה קורא עבד? הלא אני מצאצאי החשמונאים?!'' ענה רבי יהודה בר יחזקאל: ''כך אמר שמואל: 'כל האומר מבית חשמונאי אני עבד הוא'', כיון שלא נשארו מהחשמונאים אלא בת אחת וכשהורדוס רצה לשאתה, עלתה לגג, נפלה ומתה. ואם כן, כל זרעו של הורדוס המלך (שהיה עבד שמלך), הם עבדים. ולכן, כל האומר מבית חשמונאי אני, עבד הוא.

שואל הרמב''ן (פרשת ויחי, על הפסוק ''לא יסור שבט מיהודה''): כיצד יתכן שהחשמונאים, שהיו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל,כך יהיה סופם ומי שאומר מבית חשמונאי אני, הרי הוא עבד?! מדוע קבלו עונש מר כזה? [ה''חתם סופר'' אומר שהסבה שעם ישראל מחזיק מעמד בגלות המרה הזאת ונשאר דבק במצוות, במשך שנים רבות ולמרות הצרות הרבות, כל זה בזכות החשמונאים, אשר חרפו נפשם למות בעבור התורה הקדושה והחזיקו מעוז התורה ועשו גדרים וסייגים. וע''י זה נתנו כח לכל העם לעמוד בדתם במשך הגלות הזאת]. משיב הרמב''ן: עונש זה בא עליהם על שמלכו והם לא היו מזרע יהודה ומבית דוד ובזה עברו על צוואת אבינו הזקן יעקב, שאמר ''לא יסור שבט מיהודה''. עונש זה הוא מדה כנגד מדה, שהמשיל הקב''ה עליהם את עבדיהם והם הכריתום.

סיפור לחג

סיפר ר' מרדכי אנסבכר, מניצולי מחנה-הריכוז דכאו ומעדי התביעה במשפטו של הצורר אייכמן ימ"ש:

הדבר שהעיק עלינו ביותר בדכאו היה הקושי לשמור על חשבון העיתים. אצלנו נתבלבלו כליל התחומים בין יום ולילה, בין ימי העבודה ויום המנוחה, בין חול וחג. כל השעות וכל הזמנים נתערבבו יחד ונהפכו לדייסה אפלה אחת.

ומי השליך לנו חגורת-הצלה כלשהי לתוך יוון המצולה? היה זה הישיש פישהוף, השמש הוותיק של בית-הכנסת העתיק אלטנוי-שול בפראג. מישהוף זה לא הסיח דעתו אף-לרגע מתפקידו רב-השנים להיות משמש בקודש, ומעל לכול לשמור בדיוק נמרץ את סדר הלוח היהודי. וכך הוא זרק יום אחד לעברנו את השביב המגרה הזה - "חנוכה!".

הכול סביבנו היה אפל וקודר, חושך ועלטה. בחמש לפנות בוקר שירכנו רגלינו בשביל הארוך, שנדמה עלינו כי אין לו קץ וסוף, ממחנה מספר ארבע בקאופרינג ועד המבצרים התת-קרקעיים למטוסים, אשר בתוכם נבנו בזיעת אפינו מכלי-דלק ענקיים למטוסיהם של הנאצים.

בעשר בלילה גררנו את רגלינו העייפות והקפואות בדרך חזרה, אל הצריפים העלובים של המחנה. ובאמצע הדרך האומללה הזאת הבזיק לקראתנו אותו ישיש פישהוף כברק - "היכונו! בעוד שבוע ימים חל חנוכה!".

להתכונן לחנוכה? איך? במה? אף לזה החל פישהוף לדאוג בעוד מועד. "מחר מתקיימת החלוקה השבועית של המרגרינה. נחסוך מפינו את מנת המרגרינה, ונשמור את השומן להדלקת נרות חנוכה!", הציע לנו הישיש, כאשר התאספנו בחשאי על אחד מדרגשי העץ שלנו, בחצות הלילה.

ישבנו סביבו, כמה 'קאצטניקים' (=אסירים במחנה-ריכוז) צעירים. מכיוון שהשמש הישיש של האלטנוי-שול האגדי שימש לנו סמל חי ודוגמה כובשת של 'נר-תמיד' שאינו דועך לעולם, הסכמנו להצעתו, אף-על-פי שהמחיר שנדרש מאיתנו היה רב ועצום.

כלום דבר קטן הוא בעיניכם לוותר על המנה השבועית של המרגרינה?! בעבורנו זה היה כמו דלק של החיים. עשרה גרמים של מרגרינה הוקצבו לנו – עובדי-הכפייה היהודים - לשבוע שלם. למה הספיקה לנו המנה? הקאפו היה חותך בסכינו החד מנה זעירונת של מרגרינה, שהיה בה כדי למרוח פרוסת-לחם אחת. אולם זו הייתה לנו מנת-חיים ממש. טיפת השומן חיממה את הגוף והחייתה את העצמות היבשות. והנה עלינו להפקיר את החיים ולהקריב את מנת המרגרינה.

- "איך נוכל לשמור על המרגרינה עד זמן הדלקת הנרות, בעוד שישה ימים?", פקפק בקול אחד מהקבוצה.

- "אכן, זו שאלה רצינית", נתהרהר הישיש בעצב.

- "לי יש רעיון", הרהרתי בקול. "באמתחתי יש שני תפוחי-אדמה, שהצלחתי לסחוב מהמטבח. אפשר לעשות בהם חורים ולאחסן בתוכם את כל מנות המרגרינה שנאסוף".

וכך היה. למטרה נשגבה זו הקדשתי את שני תפוחי-האדמה שלי. כל אחד מאיתנו גירד את שכבת המרגרינה מעל פרוסת-לחמו ומסר לי את האוצר לשמירה. אני חתכתי את תפוחי-האדמה לחצאים, ניקרתי את בשרם והכנסתי בתוכם את השומן. הדבקתי בחזרה את החצאים ולאחר מכן הטמנתי את האוצר במחבוא, שאיש מלבדי לא ידע עליו.

יש לזכור שאני הייתי בעל תפוחי-האדמה, ומכיוון שהתנדבתי למוסרם סמכו עליי כולם ובטחו בי, שאעמוד בפיתוי הגדול ואשמור על האוצר היקר מכול.

ליל חנוכה הגיע. את הישיש פישהוף לא היה אפשר להכיר. פניו נשתנו ועיניו זהרו בזוהר עליון, שלא מעלמא הדין. כל הדרך הארוכה, מבנייני הביצורים ועד צריפי המחנה, עברה עלינו כביעף. פישהוף פיזם כל הזמן את הפזמון של "מעוז צור ישועתי", ואיש מאיתנו לא פקפק שהוא, השמש, ידליק את הנר הראשון. בראשי ניקרה כל העת המחשבה, במה מדליקין? מניין ניקח מנורה או כלי להדלקת הנר?

"ילמדנו רבנו", לחשתי בשקט ובזהירות באוזניו של פישהוף. "אמנם המטמון מצוי אצלי, אולם במה נכניס ונמוסס את המרגרינה כדי שנוכל להדליק ולברך על נרות חנוכה?".

- "אל דאגה, זה בסדר גמור!", קרא פישהוף הישיש בקול רווי-שמחה. השמחה שפעה ממנו ללא הפוגות ודעתו לא הייתה נתונה כלל לפגיעה כלשהי.

- "מה משמע?", שאלתי בהשתוממות גוברת.

- "הכיצד לא תבין?!", התפלא פישהוף, "נשאיר את המרגרינה בתוך התפודים וכך נדליק נר חנוכה! בתנאים שלנו אין לנו כלי-קיבול יותר נוח ומתאים מזה, והעיקר, לא נפסיד לריק אף לא שמץ מן השומן!".

בחצות אותו לילה הוזעק פתאום כל מחנה מספר ארבע. מי הזעיקו? הפעם זה היה נר חנוכה הראשון, שהודלק בתוך חצי תפוח-אדמה מעל מרומי דרגש העץ של הקומה הגבוהה ביותר. פישהוף בירך והדליק. וכאשר פתח בקולו הנרגש ושר "הנרות הללו קודש הם", הצטרפו אליו הרבה קולות ובני-קולות, שפרצו מליבות ה'קאצטניקים' כולם.

אהה, מה צדק פישהוף הישיש. לא הפסדנו, חלילה, את מנת המרגרינה שנחסכה מפינו. כולנו חשנו בעליל כיצד אותו אור מנצנץ של חנוכה מזרים לעורקינו עוז של חיות.