פרשת השבוע - בלק

פרפראות לשבת

''וירא בלק בן צפור'' (כ''ב,ב)

למה ניתן לסדרה זו השם ''בלק'' שהוא שמו של שונא-ישראל מובהק? ברם, באמת כל הגויים שונאים לישראל – ''בידוע שעשיו שונא ליעקב'' – אלא שהם מסתירים את שנאתם ומחפים עליה במילים ומליצות נאות, כך שאין יודעים להיזהר מפניהם. ואילו בלק היה גוי ''הגון'' – שגילה את שנאתו לישראל לעיני הכל, וגוי ''הגון'' שכמותו זכאי שתיקרא סדרה בתורה על שמו.

''עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה'' (כ''ב, ד)

בעצם קשה, למה כה נתייראה מואב מפני בני-ישראל, והלא הם נצטוו: ''אל תצר את מואב''? אלא, באמת אמרו חכמינו: ''עמון ומואב טהרו בסיחון'' – שלאחר שכבש סיחון את עמון ומואב הותרו ישראל לכבשם, ומזה נתייראו – פן יכבשו אומות אחרות את ארצם ואז יוכלו ישראל לכבשה מידיהן. הוא הדין גם במאכלים. כל המאכלים מתעלים ובאים לידי תיקונם על-ידי אכילתו של האדם. עשב השדה, שאינו יפה לאכילת אדם, מתעלה באמצעות הבהמה שאוכלת את העשב ואחר-כך אוכל האדם את בשרה, וכך מגיע העשב לידי תיקונו. לפיכך אמרו: ''עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו'' - אם לא במישרין הרי בעקיפין, באמצעות אומות אחרות אשר סביבותינו - ''כלחוך השור את ירק השדה'' - כשם שעל-ידי לחיכת השור את ירק השדה בא הירק לידי תיקונו.

''לא אוכל לעבר את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה'' (כ''ב, י''ח)

אם לא יוכל לעשות קטנה, הרי קל-וחומר שלא יוכל לעשות גדולה, ולמה לו להוסיף: ''או גדולה''?

ברם, על הנאמר בפסוק להלן: ''וישם ה' דבר בפי בלעם'' (כ''ג, ה) – אמרו חכמינו: ''חד רסן וחד אמר חכה''. ומשמעותם של דברים כך היא: כאשר בא בלעם הרשע לקלל את ישראל ביקש לעורר עליהם דינים וקטרוגים, כדי שיהא מקום לקללתו לחול עליהם, ולכן רצה להשתמש בשמות המציינים את מידת הדין, היינו: ''אלקים'' ו''י-ה''. אך מן השמים אילצוהו להשתמש דוקא בשמות המציינים את מידת הרחמים. כשביקש לבטא את השם ''אלקים'', היה פיו נסגר באמצע המלה, כאילו הושם רסן בפיו, כך שיצאה מפיו רק המחצית הראשונה ''אל'' – שהוא שם של רחמים. וכשביקש לבטא את השם ''י-ה'', היתה לשונו של הדג מפיו, כך שהיה אנוס להוסיף גם את ה''וה'' של השם ויצא שם ''הוי-ה'', שהוא שם של רחמים. לפיכך אמר בלעם: ''מה אקב לא קבה א-ל ומה אזעום לא זעם הוי-ה'' (כ''ג, ח) – איך אוכל לקוב ולזעום, אם השמות ''א-ל'' ו''הוי-ה'' הבאים אל פי, אינם שמות של דין וחימה, אלא של רחמים. וזוהי גם הכוונה שבדברי הכתוב: ''לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה'' – לא אוכל לשנות את שני השמות הללו, ולהקטין את השם ''הוי-ה'' ל''י-ה'' או להגדיל את השם ''א-ל'' ל''אלקים''.

''ויחבש את אתנו'' (כ''ב, כ)

אמר הקדוש-ברוך-הוא: רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר: וישכם אברהם בבוקר ויחשוב את חמורו (רש''י).

מה הדימוי בין זה לזה? אלא, כך אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: הן רואה אתה כי גם אביהם השכים בבקר וחבש בעצמו את חמורו, כדי לעשות לי נחת-רוח ולמלא את רצוני, ואף-על-פי-כן לא יצא מאומה מכל זה, שכן לא הינחתי לו להקריב את יצחק משום שרצוני היה כי יצא ממנו עם-ישראל – הרי על אחת כמה וכמה, כשאתה משכים בבוקר וחובש את אתונך כדי לגרום רעה לישראל בניגוד לרצוני, שלא יצא מאומה מכל זה.

''אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ויקם בלעם...וילך עם שרי מואב ויחר אף אלהים כי הולך הוא'' (כ''ב,כ-כ''ב)

אם ניתנה לו רשות ללכת אתם, מה מקום היה איפוא לחרון-אף? אלא, אמר לו השם-יתברך: ''לך א ת ם'' – המושג ''אתם'' פירושו בלשון-הקודש: ללכת אתם בדרך אחת, אבל לא בכוונה אחת ולמטרה אחת. ואילו בלעם הלך ''עם שרי מואב'' – היינו, עמם למטרה אחת ובכוונה אחת, לקלל את ישראל, לכן ''ויחר אף אלהים''. ולהלן אמר לו המלאך: ''לך עם האנשים'' (פסוק ל''ה) – ואכן אומר שם רש''י: ''בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. אילו השם-יתברך אוסר עליו בתוקף שלא ללכת, היה אותו רשע מתפאר ואומר, כי אכן חוששים בשמים מפני קללותיו. ואילו היה מניחהו ללכת לאלתר, שוב היה מתפאר ואומר כי בן-חורין הוא לחלוטין ואין השם-יתברך יכול למנוע בעדו. לפיכך התרחשו הדברים באופן כזה, שבתחילה נאסר עליו ללכת, למען יראו הכל כי אין הוא נתון ברשות עצמו, ולאחר-מכן הורשה ללכת, למען יהא גלוי וידוע לכל כי אין משגיחים כלל בקללותיו.

''כי היכתני זה שלש רגלים'' (כ''ב, כ''ח)

רמז לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה (רש''י).

מה טעם הזכירו לו דוקא זכות שלש רגלים? ברם, על הפסוק: ''וישת אל המדבר פניו'' (כ''ב, א) אומר התרגום: ''לקביל עגלא דעבדו ישראל במדברא'' – היינו: שביקש בלעם להזכיר את חטא-העגל, כדי לעורר קיטרוג על ישראל, למען תוכל קללתו לחול עליהם. אך אנו אומרים בפיוט של שחרית ליום שני של פסח: ''יכופר אלה באלה הם מועדי'' – חטא העגל, שאמרו ישראל: אלה אלהיך ישראל'', מתכפר ב''אלה הם מועדי''. כלומר: בזה שישראל חוגגים את המועדים מהווה כפרה על חטא העגל. לפיכך נרמז לו לבלעם: ''אתה הולך לעקור אומה'' – משום שעשו את העגל, אולם זאת אינך רואה כי אומה זו ''חוגגת שלוש רגלים'' – וזה שמכפר על חטא העגל. מצינו במדרש, ששאל הקדוש-ברוך-הוא לבלעם: אם תאור את ישראל, מי יקיים את התורה? השיב בלעם: אני אקיימנה. לפיכך נרמז לו, שישראל חוגגים שלש רגלים בשנה ומקיימים מצוות עליה-לרגל, ומצוה זו הרי לא יוכל לקיים, שכן הוא היה סומא באחת מעיניו וחיגר באחת מרגליו ובעל-מום שכזה פטור מן הראיה.

''תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו'' (כ''ג, י)

למה נאמר ''כמוהו'' בלשון יחיד, אחרי שנאמר ,ישרים'' בלשון רבים? אמר על כך הרבי רא''מ מגור ז''ל בדרך צחות: הרי מצינו במשנה: ''נדר במוהי הרי זה כנוי לשבועה'' (נדרים י) – לפי ש''מוהי'' הוא כינוי ל''משה''. וכיון שב''תמות נפשי מות ישרים'' נתכווין בלעם לאבות (עבודה-זרה כ''ה, והובא בבעל-הטורים) הרי גם ב''ותהי אחריתי כמוהו'' נתכווין למשה רבנו המכונה ''מוהי''. כך דרכם של רשעים, שמבקשים הם להיות לאלתר כגדולם של ישראל.

''וירא את ישראל שכן לשבטיו'' (כ''ד, ב)

ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה עלה בלבו שלא יקללם (רש''י).

אמרו חכמינו, שאמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל: ''פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. היינו: ''אין פתחיהם מכוונין'' – שדורשים מהם פתח קטן ופותחים לפניהם פתח גדול. והרי דבר זה מוכיח כמה גדולה חשיבותם של ישראל לפני המקום. מה ענינו של המשך ''כפתחו של אולם'' דוקא? אמר על כך הרבי רא''מ מגור ז''ל: לפי שמצינו במשנה: ''כל הפתחים שהיו שם (בבית-המקדש) היו להם דלתות חוץ משל אולם'' – היינו, שפתח האולם היה פתוח תמיד. אם יש שמץ של רצון באדם-מישראל, פותחים לפניו פתח כזה שאינו ננעל עולמית.

''הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ'' (כ''ד, ה)

אמר לו: אם כן אברכם: אמר לו: אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה: לא מדובשך ולא מעוקצך (רש''י).

בשני אופנים מתנכלות האומות להביא חלילה כליה על עם-ישראל. חלק מהן זומם לעשות זאת על-ידי גזירות קשות ועינויים קשים, וחלק מהן – על ידי התקרבות יתירה ומשיכתם לטמיעה ולשמד. בלעם הרשע ניסה בתחילה את דרך הקללה, וכשנוכח לראות כי איננו מצליח בזאת, לפי ''שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם'' – ביקש איפוא לנסות את הדרך האחרת, של הברכה וההתקרבות, כדי להביאם לידי טמיעה. לפיכך אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: מוחלני לך טובותיך וברכותיך – ''לא מדובשך ולא מעוקצך'' – לא מנשיכתך ולא מנשיקתך''.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ויאמר בלק אל בלעם שלח שלחתי אליך האמנם לא אוכל כבדך" (כב/לז) – במ"ר כ': נתנבא בלק כי סופו של בלעם לצאת הימנו בקלון. פרפ' לתורה: שאלו חכמי ישראל: מהיכן למדו חז"ל שכך נתנבא בלק. המגיד מדובנא משיב: ניתן ללמוד שבשיחה ביניהם, ביקש בלעם את כל שכרו מראש ולפיכך משיב לו בלק: "האמנם לא אוכל כבדך" - אינך בוטח בי, שאשלם שכרך כבקשתך, אחרי הקללה?... משל לרופא המטפל בחולה אנוש שימיו ספורים. אם ימות החולה, הרי לא ישלם שכרו - ולפיכך הרופא דורש השכר מראש.... - מכאן הבין בלק, שבלעם מבקש שכרו מראש, לפי שאינו יכול להועיל לו בקללתו.

יעקב בר' זאב קרנץ ["המגיד מדובנא"] נולד בליטא בשנת ת"ק (1740 למנינם) וקיבל מאביו. נודע כדרשן מיוחד במינו שאף גדול הדור - הגר"א, היה ממאזיניו. כיהן כמגיד במזריטש, בז'אלקווא ואח"כ בדובנא. לאחרונה היה בזאמושץ בה גם נפטר. כונה: "ראש הדרשנים ואבי מושלי משלים בישראל". תלמידו המובהק ר' אברהם בערוש פלהאם כינס את תורתו בספרים: אוהל יעקב [על התורה], כוכב מיעקב [על ההפטרות], קול יעקב [חמש מגילות], אמת ליעקב [על ההגדה] וספר המדות. בנו ר' יצחק סייע לר' אברהם פלהאם להוציא לאור את כתביו. נפטר בשנת תקנ"ד וי"א בשנת תקס"ד. אחד ממשליו הנודעים הוא על עבודת ה' שצריכה להיות בלא סבל וקושי: סוחר שלח שולייתו, להביא לו סחורתו מהנמל. אחרי זמן מה, שב השוליה, מתנשף ויגע, כפוף ומזיע, וכורע תחת נטל המשא, ואומר בשארית כוחותיו לסוחר: בוא טול את סחורתך. השיב הסוחר: לא, זו אינה שלי. תמה השוליה ואמר: וכיצד הינך יודע, טרם שפתחת אותה? השיב הסוחר: סחורתי אינה כבדה ואם מתנשף אתה ממשקלה, משמע, שהיא אינה שלי.

מב"י

סיפורים לשבת

א'

הַשַּׁמָּשׁ שָׁכַב עַל עֶרֶשׂ דְּוַי. לְצִדּוֹ עָמַד רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ, רַבָּהּ שֶׁל קְהִלַּת מֵיְיץ וּבַעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה'. "כָּל יָמַי שִׁמַּשְׁתִּי אֶת רַבֵּנוּ בִּמְסִירוּת וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי דָּבָר בִּתְמוּרָה", אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּקוֹל חָלוּשׁ. "עַתָּה, קֹדֶם מוֹתִי, מֵעֵז אֲנִי לְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁה אַחַת – לִדְאֹג שֶׁבְּנִי הַצָּעִיר, רְפָאֵל, יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה".

הִקְשִׁיב רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ לְבַקָּשַׁת הַשַּׁמָּשׁ, שֶׁבָּקְעָה מֵעֹמֶק הַלֵּב. "לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁאֶדְאַג לְכָךְ, אֶלָּא אֲנִי-עַצְמִי אְלַמְּדֵהוּ תּוֹרָה", הִבְטִיחַ. חִיּוּךְ קַל שֶׁל אֹשֶׁר נָח עַל שְׂפָתָיו שֶׁל הַשַּׁמָּשׁ, וְהוּא נָפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ וֶהֱשִׁיבָהּ לְיוֹצְרָהּ.

מֵאוֹתוֹ יוֹם נֶהֱפַךְ רְפָאֵל הַיָּתוֹם לְבֶן-טִפּוּחָיו שֶׁל בַּעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה'. מִדֵּי יוֹם הִקְדִּישׁ שָׁעוֹת רַבּוֹת לְחִנּוּכוֹ וְלִמְּדוֹ תּוֹרָה. וְאָמְנָם, בֶּן הַשַּׁמָּשׁ לֹא אִכְזֵב. הוּא הִתְגַּלָּה כְּבַעַל הֲבָנָה טוֹבָה וְזִכָּרוֹן מְצֻיָּן, וְהִתְעַלָּה בִּמְהִירוּת בְּמַעֲלוֹת הַתּוֹרָה. עוֹד בְּטֶרֶם מָלְאוּ לוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים כְּבָר יָדַע כַּמָּה מַסֶּכְתּוֹת עַל-בָּרְיָן.

יוֹם אֶחָד אֵרַע אָסוֹן: הַיֶּלֶד רְפָאֵל נֶעֱלַם. בַּבֹּקֶר יָצָא מִבֵּית הָרַב בִּשְׁלִיחוּת מְסֻיֶּמֶת, וְלֹא שָׁב. צַעֲרוֹ שֶׁל רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ הָיָה כָּבֵד מִנְּשׂוֹא. הוּא אָהַב אֶת הַיֶּלֶד אַהֲבָה עַזָּה וְחָשׁ כְּלַפָּיו אַחֲרָיוּת אִישִׁית עֲמֻקָּה. כָּל בְּנֵי הַקְּהִלָּה נִרְתְּמוּ לִמְלֶאכֶת הַחִפּוּשִׂים אַחַר הַיֶּלֶד הָאוֹבֵד – לַשָּׁוְא; כְּאִלּוּ בְּלָעַתּוּ הָאֲדָמָה.

מֵאָז הֵחֵל רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ לְהִתְעַנּוֹת וּלְהִסְתַּגֵּף. מִדֵּי לַיְלָה הָיָה מִתְפַּלֵּל לַה' בִּבְכִיּוֹת, לְשׁוּבוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. עֶרֶב אֶחָד, בְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל וּבוֹכֶה, שָׁקַע בְּתַרְדֵּמָה. כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ, נִסְעַר כֻּלּוֹ. מִיָּד שָׁלַח אֶחָד מִבְּנֵי-בֵּיתוֹ אֶל בֵּית הַחַיָּט, לְהַזְעִיקוֹ אֵלָיו.

הַחַיָּט הַמְּבֹהָל מִהֵר לְהִתְיַצֵּב בְּבֵית הָרַב. חַיָּט זֶה הָיָה תּוֹפֵר בְּגָדִים לִיהוּדִים וּלְגוֹיִים כְּאֶחָד. גַּם אַנְשֵׁי הַכְּמוּרָה בָּעִיר נָהֲגוּ לִתְפֹּר אֶצְלוֹ אֶת בִּגְדֵיהֶם. בְּמִסְגֶּרֶת עֲבוֹדָתוֹ הָיָה הַחַיָּט בָּא וְיוֹצֵא בְּבָתֵּי הַחִנּוּךְ וְהַפֻּלְחָן הַנּוֹצְרִיִּים, וְעַל-כֵּן הִכִּיר הֵיטֵב אֶת מְבוֹאוֹתֵיהֶם וּמוֹצְאוֹתֵיהֶם.

כְּכָל בְּנֵי הָעִיר, יָדַע גַּם הַחַיָּט עַל הֵעָלְמוּתוֹ הַפִּתְאוֹמִית שֶׁל הַיֶּלֶד. "לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם", פָּתַח רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ. "בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי כִּי רְפָאֵל הַקָּטָן נֶחְטַף וְנִלְקַח לְמִנְזָר פְּלוֹנִי".

הָרַב הוֹסִיף וְתֵאֵר לִפְנֵי הַחַיָּט אֶת מַרְאֵה הַמִּנְזָר וְהַגַּן הָעוֹטֵף אוֹתוֹ, וְכֵן אֶת הַחֶדֶר הַמַּשְׁקִיף אֶל הַגַּן, שָׁם יוֹשֵׁב הַיֶּלֶד. הַחַיָּט, שֶׁהִכִּיר הֵיטֵב אֶת הַמִּנְזָר, הִשְׁתּוֹמֵם עֲמֻקּוֹת מִתֵּאוּרוֹ שֶׁל הָרַב, בִּרְאוֹתוֹ כִּי חֲלוֹמוֹ אֱמֶת.

רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ בִּקֵּשׁ מֵהַחַיָּט לְקַבֵּל עָלָיו אֶת מְשִׂימַת חִלּוּצוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד מִתּוֹךְ הַמִּנְזָר, מֵאַחַר שֶׁהוֹפָעָתוֹ בְּשֶׁטַח הַמִּנְזָר לֹא הָיְתָה אֲמוּרָה לְעוֹרֵר חֲשָׁד מְיֻחָד. הַחַיָּט הִסְכִּים, אַךְ שָׁאַל: "וּמָה אִם הַיֶּלֶד יַחְשֹׁשׁ לָבוֹא אַחֲרַי?".

הִרְהֵר רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ רֶגַע וּמִיָּד הֵשִׁיב: "אֱמֹר לוֹ אֶת הַמִּלִּים – 'טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת'. מִלִּים אֵלּוּ הָיוּ נוֹשֵׂא שִׁעוּרֵנוּ הָאַחֲרוֹן. כְּשֶׁיִּשְׁמַע זֹאת הַיֶּלֶד הֶחָכָם, יֵדַע בְּבִטְחָה כִּי אֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ".

רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ הִדְרִיךְ אֶת הַחַיָּט לְאָן לְהַבְרִיחַ אֶת הַיֶּלֶד וּבִידֵי מִי לְהַפְקִידוֹ. לִפְנֵי הִפָּרְדָם שָׁאַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה' אֶת הַחַיָּט כֵּיצַד יִגְמֹל לוֹ עַל מְסִירוּת-נַפְשׁוֹ. הַחַיָּט לֹא יָדַע מָה לְהָשִׁיב. "וּבְכֵן, הֲרֵינִי מְבָרֶכְךָ בַּאֲרִיכוּת יָמִים, וּלְאַחֲרֵיהֶם תִּזְכֶּה לְהִקָּבֵר לְיָדִי", אָמַר הָרַב. עִם זֹאת הִזְהִירוֹ לְבַל יְסַפֵּר עַל כָּךְ לְאִישׁ, עַד הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָחוּשׁ כִּי בָּא יוֹמוֹ.

לְמָחֳרָת סָעֲרוּ הָרוּחוֹת בַּמִּנְזָר וּבְקֶרֶב רָאשֵׁי הַכְּמוּרָה בָּעִיר – הַיֶּלֶד הַיְּהוּדִי רְפָאֵל נֶעֱלַם מֵחַדְרוֹ וְאִישׁ לֹא יָדַע לְהַסְבִּיר כֵּיצַד וּלְאָן. רַק שְׁלֹשָׁה יָדְעוּ הֵיכָן מִסְתַּתֵּר רְפָאֵל – הָרַב, הַחַיָּט וְחוֹכֵר יְהוּדִי בַּעֲיָרָה שְׁכֵנָה.

עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן לֹא רָאָה בַּעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה' אֶת בֶּן-טִפּוּחָיו. מִסִּבּוֹת מוּבָנוֹת שֻׁנְּתָה זֶהוּתוֹ וְהוּא הָעֳבַר לַעֲיָרָה אַחֶרֶת. עִם זֹאת קִיְּמוּ בֵּינֵיהֶם קִשְׁרֵי מִכְתָּבִים הֲדוּקִים שֶׁמִּתּוֹכָם הִסִּיק הָרַב כִּי הַנַּעַר הַצָּעִיר מוֹסִיף לְהִתְעַלּוֹת בַּתּוֹרָה.

עֶשֶׂר שָׁנִים לְאַחַר פְּטִירַת הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה' נִקְבַּר לִימִינוֹ רַב גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, צָעִיר לְיָמִים, מֵאַחַת הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת. רָאשֵׁי הַחֶבְרָה-קַדִּישָׁא רָאוּ בּוֹ שָׁכֵן רָאוּי לְרַבָּם הַנַּעֲרָץ, בַּעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה'. הֵם לֹא יָדְעוּ כְּלָל כִּי זֶה אוֹתוֹ רְפָאֵל, יֶלֶד-טִפּוּחָיו שֶׁל הָרַב, בְּנוֹ שֶׁל הַשַּׁמָּשׁ הַמָּסוּר וְהַזָּכוּר לַטּוֹב.

בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה' הִתְקַיְּמָה בַּחַיָּט, וְהוּא הֶאֱרִיךְ יָמִים וְשָׁנִים. יוֹם אֶחָד חָשׁ שֶׁמּוֹתוֹ קָרֵב וּבָא. הוּא זִמֵּן אֵלָיו אֶת אַנְשֵׁי הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא וְסִפֵּר לָהֶם עַל הַצָּלָתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד רְפָאֵל וְעַל הַהַבְטָחָה שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַב לְהִקָּבֵר לְיָדוֹ. אַנְשֵׁי הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא פִּקְפְּקוּ בְּסִפּוּרוֹ וְהִקְשִׁיבוּ לוֹ בְּסַלְחָנוּת. כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים נִפְרַד הַחַיָּט הַיָּשִׁישׁ מֵהָעוֹלָם.

זֶה הָיָה יוֹם שִׁשִּׁי קָצָר, וְאַנְשֵׁי הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא נֶחְפְּזוּ לְהַשְׁלִים אֶת קְבוּרַת הַחַיָּט. "לֹא מְשַׁנֶּה הֵיכָן נִקְבְּרֵהוּ", אָמְרוּ זֶה לָזֶה. לְפֶתַע נִתְקַשְּׁרוּ עֲנָנִים כְּבֵדִים בַּשָּׁמַיִם וְגֶשֶׁם זִלְעָפוֹת הֵחֵל נִתָּךְ. הָעֲנָנִים הָאֲפֹרִים כִּסּוּ אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ וְהֶחְשִׁיכוּ אֶת אוֹר הַיּוֹם, כְּאִלּוּ כְּבָר יָרַד הָעֶרֶב. כְּשֶׁהִגִּיעוּ הַקַּבְּרָנִים לְבֵית-הָעַלְמִין הִתְעַצֵּם הַגֶּשֶׁם וְהָאֲדָמָה כֻּלָּהּ נֶהֶפְכָה בּוֹצִית מְאוֹד. הֵם קָבְרוּ אֶת הַחַיָּט בִּמְהִירוּת-שִׂיא וְנִמְלְטוּ לְבָתֵּיהֶם.

רַק בְּיוֹם רִאשׁוֹן הִתְבָּרְרָה לְאַנְשֵׁי הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא הַנִּדְהָמִים אֵיזוֹ טָעוּת עָשׂוּ בִּגְלַל מֶזֶג-הָאֲוִיר הַסּוֹעֵר וְחֶפְזוֹנָם הָרַב – הַחַיָּט הַיָּשִׁישׁ נִקְבַּר מִשְּׂמֹאלוֹ שֶׁל בַּעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה'. אוֹ-אָז יָדְעוּ הַכֹּל כִּי סִפּוּרוֹ שֶׁל הַחַיָּט נָכוֹן הָיָה וְכִי יַד הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא שֶׁהִתְעָרְבָה לְמַעַנוֹ, כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן.

ב'

זֶה עַתָּה נֶעֶרְכָה שִׂמְחַת נִשּׂוּאָיו שֶׁל רַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְבְּשִׁיץ. בְּתֹם שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה יָשַׁב מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ וְהָגָה בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁהוּא נִסְמָךְ עַל שֻׁלְחַן חוֹתְנוֹ. גַּם הַנְּדוּנְיָה הַשְּׁמֵנָה שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ הַחוֹתֵן אִפְשְׁרָה לוֹ לְהִתְמַסֵּר לְגַמְרֵי לְתַלְמוּדוֹ.

בֶּן-זוּגוֹ לַלִּמּוּד הָיָה אַף הוּא אַבְרֵךְ צָעִיר שֶׁזֶּה לֹא-כְּבָר נָשָׂא לְאִשָּׁה אַחַת מִבְּנוֹת הַמָּקוֹם. אֶלָּא שֶׁמֵהָרֶגַע הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ הֵחֵל לַחְבֹּשׁ אֶת סַפְסַל בֵּית-הַמִּדְרָשׁ לֹא מָצָא מָנוֹחַ לְנַפְשׁוֹ. מִבַּעַד לַחַלּוֹן, הַיְשֵׁר מוּל עֵינָיו, נִשְׁקְפָה כְּנֵסִיָּה שֶׁבַּחֲזִיתָהּ פֶּסֶל נוֹצְרִי רַב-מְמַדִּים.

בִּמְרוּצַת הַזְּמַן גָּבַר זַעֲמוֹ הַכָּבוּשׁ שֶׁל הֶחָבֵר עַל הַחֻצְפָּה שֶׁבְּהַצָּבַת הַפֶּסֶל מוּל חַלּוֹנוֹת בֵּית-הַמִּדְרָשׁ. "אֵיךְ אֶפְשָׁר לָשֵׂאת פֶּסֶל שֶׁל עֲבוֹדָה-זָרָה מוּל הָעֵינַיִם בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה!", הִפְטִיר מִפַּעַם לְפַעַם בְּתִסְכּוּל. לְעֻמָּתוֹ, רַבִּי יְהוֹנָתָן הֵסֵב אֶת עֵינָיו מֵהַפֶּסֶל וְהִתְעַלֵּם מִקִּיּוּמוֹ.

לַיְלָה אֶחָד קָם הַצָּעִיר וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּל נָמוּ אֶת שְׁנָתָם הִתְקָרֵב בְּשֶׁקֶט אֶל הַכְּנֵסִיָּה, הוֹצִיא מֵחֵיקוֹ גַּרְזֶן קָטָן וְחַד וְהֵחֵל לְהַשְׁחִית אֶת הַפֶּסֶל. לְפֶתַע אָחֲזוּ בּוֹ בְּחָזְקָה יָדַיִם אֵיתָנוֹת וּגְרָרוּהוּ לְבֵית-הַכֶּלֶא הַמְּקוֹמִי. לְרֹעַ מַזָּלוֹ חָלְפָה בַּמָּקוֹם בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ רֶגַע חֻלְיַת סִיּוּר מִשְׁטַרְתִּית וְהָאַבְרֵךְ נִתְפַּס בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.

לְמָחֳרָת סָעֲרָה הָעִיר כֻּלָּהּ בְּשֶׁל 'חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ' עַל-יְדֵי הַיְּהוּדִי הַ'כּוֹפֵר'. רָאשֵׁי הַכְּנֵסִיָּה תָּבְעוּ לְהָשִׁית עָלָיו גְּזַר-דִּין מָוֶת. בָּאֲוִירָה הַמִּתְלַהֶמֶת לֹא נוֹתְרָה לְבֵית-הַמִּשְׁפָּט הַמְּקוֹמִי כָּל אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת מִלְּבַד קַבָּלַת תְּבִיעַת הַכְּנֵסִיָּה בִּמְלֻאָהּ.

רָאשֵׁי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית בָּעִיר נוֹעֲדוּ עִם חֲבֵרָיו שֶׁל הָאַבְרֵךְ הַצָּעִיר כְּדֵי לְטַכֵּס עֵצָה. בְּתֹם כָּל הַדִּיּוּנִים וְהַגִּשּׁוּשִׁים הִסְתַּמְּנָה דֶּרֶךְ הַצָּלָה אַחַת וִיחִידָה: שִׁחוּד סוֹהֵר הַכֶּלֶא. זֶה כְּבָר הִסְכִּים לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה, בִּתְמוּרָה לַעֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים רוּבָּל, סְכוּם גָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר.

אִפּוּל כָּבֵד הֻטַּל עַל הַפְּעֻלָּה. הֻחְלַט שֶׁכָּל אֶחָד מֵהַחֲבֵרִים יְגַיֵּס מִמְּקוֹרוֹתָיו אֶת מֵרַב הַכֶּסֶף, כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַסְּכוּם הַגָּבוֹהַּ שֶׁדָּרַשׁ הַסּוֹהֵר.

כָּל אוֹתָהּ עֵת שָׁמַר רַבִּי יְהוֹנָתָן עַל שְׁתִיקָה. הוּא הָלַךְ לְבֵיתוֹ, נָטַל אֶת עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים הָרוּבָּלִים שֶׁל דְּמֵי הַנְּדוּנְיָה שֶׁלּוֹ וּמִהֵר לִקְבֹּעַ עִם הַסּוֹהֵר פְּגִישָׁה בִּמְקוֹם סֵתֶר. רַבִּי יְהוֹנָתָן מָסַר לִידֵי הַסּוֹהֵר אֶת צְרוֹר הַכֶּסֶף וְעוֹד בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה נִמְלַט חֲבֵרוֹ מֵהַכֶּלֶא, בְּדַרְכּוֹ אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּל.

רַק לְמָחֳרָת, כְּשֶׁנִּפְגְּשׁוּ הַחֲבֵרִים פַּעַם נוֹסֶפֶת, גִּלָּה לָהֶם רַבִּי יְהוֹנָתָן אֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה. הַחֲבֵרִים, שֶׁכְּבָר הִצְלִיחוּ לְגַיֵּס אֶת רֹב הַסְּכוּם הַנִּדְרָשׁ, חָשׁוּ אַכְזָבָה מְסֻיֶּמֶת. הֵם רָצוּ גַּם-כֵּן לְהִשְׁתַּתֵּף בְּמִצְוָה חֲשׁוּבָה זוֹ שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים. עַתָּה הִצִּיעוּ לָתֵת לְרַבִּי יְהוֹנָתָן לְפָחוֹת חֵלֶק מֵהַסְּכוּם שֶׁשִּׁלֵּם לַסּוֹהֵר, אַךְ הוּא סֵרֵב בְּתֹקֶף. "אֵינֶנִּי מוּכָן לִמְכֹּר אֶת הַמִּצְוָה וַאֲפִלּוּ לֹא חֲלָקִים מִמֶּנָּה", אָמַר.

לְמָחֳרָת נוֹדַע בָּרַבִּים דְּבַר בְּרִיחַת הַנִּדּוֹן לַמָּוֶת. הַקְּהִלָּה הַנּוֹצְרִית בָּעִיר זָעֲמָה עַל רַשְׁלָנוּתוֹ שֶׁל הַסּוֹהֵר אֲבָל הֶאֱמִינָה לְסִפּוּרוֹ עַל 'הַבְּרִיחָה הַמְּתֻחְכֶּמֶת וְהַנּוֹעֶזֶת' שֶׁל הַיְּהוּדִי.

לִבּוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹנָתָן עָלַץ עַל הַצָּלַת חֲבֵרוֹ, אַךְ עַתָּה מִלֵּא אוֹתוֹ הַחֲשָׁשׁ מִפְּנֵי תְּגוּבַת חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ הַטְּרִיָּה, כְּשֶׁיִּוָּדַע לָהֶם כִּי רוֹקֵן אֶת כָּל כַּסְפֵּי הַנְּדוּנְיָה. הוּא הֶחְלִיט אֵפוֹא לַעֲזֹב אֶת הָעִיר לְכַמָּה יָמִים, בְּנִסָּיוֹן לִמְצֹא דֶּרֶךְ לְרַכֵּךְ אֶת תְּגוּבָתָם. מְיֻתָּר לְצַיֵּן כִּי הֵעָדְרוּתוֹ הַפִּתְאוֹמִית שֶׁל רַבִּי יְהוֹנָתָן עוֹרְרָה בְּקֶרֶב מִשְׁפַּחְתּוֹ דְּאָגָה רַבָּה.

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת נִשְׁמְעוּ נְקִישׁוֹת עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹנָתָן. הָאִשָּׁה הַמֻּדְאֶגֶת נִגְּשָׁה לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת וּלְפָנֶיהָ עָמַד סוֹהֵר הַכֶּלֶא, עָטוּף בִּמְעִיל הַמְּכַסֶּה אֶת רֹאשׁוֹ. הָאִישׁ הוֹשִׁיט לָהּ צְרוֹר כֶּסֶף עָבֶה. הוּא גּוֹלֵל לְפָנֶיהָ בִּקְצָרָה אֶת סִפּוּר הַבְרָחָתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי מֵהַכֶּלֶא, וְאַף אֶת חֶלְקוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ בָּעִנְיָן. הוּא אָמַר כִּי בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים הִתְהַדְּקָה הַחֲקִירָה וְכָל הָעֲקֵבוֹת מוֹלִיכִים אֵלָיו, וְעַל-כֵּן הוּא מֻכְרָח לְהֵעָלֵם לִזְמַן-מָה מֵהָעִיר.

כָּעֵת הֵבִינָה הָאִשָּׁה כִּי גַּם הֵעָדְרוּתוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ מֵהַבַּיִת קְשׁוּרָה בְּדֶרֶךְ כָּלְשֶׁהִי בַּפָּרָשָׁה. "בְּהֶכֵּרוּתִי הַקְּצָרָה עִם בַּעֲלֵךְ נוֹכַחְתִּי כִּי אָדָם יָשָׁר הוּא, וְעַל-כֵּן מָצָאתִי לְנָכוֹן לְהַפְקִיד אֶת הַכֶּסֶף בִּידֵיכֶם", אָמַר הַסּוֹהֵר וְנֶעֱלַם בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה.

לְמָחֳרָת נוֹדַע כִּי חַיָּלֵי הַמִּשְׁמָר הִבְחִינוּ בְּסוֹהֵר הַמְּנַסֶּה לְהִמָּלֵט מֵהָעִיר דֶּרֶךְ הַגֶּשֶׁר הַחוֹצֶה אֶת הַנָּהָר. כְּשֶׁנִּסּוּ לְתוֹפְסוֹ, קָפַץ הַסּוֹהֵר בְּבֶהָלָה לְתוֹךְ מֵי הַנָּהָר וְטָבַע. עִם מוֹתוֹ לָקַח עִמּוֹ לַמְּצוּלוֹת גַּם אֶת הַמֵּידָע עַל חֶלְקוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹנָתָן בְּהַבְרָחַת הָאָסִיר הַיְּהוּדִי.

כַּעֲבֹר יוֹמַיִם נוֹסָפִים הֶחְלִיט רַבִּי יְהוֹנָתָן כִּי אֵין לוֹ מָנוֹס אֶלָּא לָשׁוּב לְבֵיתוֹ. בְּבוֹאוֹ הַבַּיְתָה הֻשְׁלְמָה הַתְּמוּנָה. אִשְׁתּוֹ סִפְּרָה לוֹ עַל הַכֶּסֶף שֶׁמָּסַר לָהּ הַסּוֹהֵר שָׁעוֹת אֲחָדוֹת לִפְנֵי טְבִיעָתוֹ. "נִרְאֶה שֶׁזְּכוּת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁקִּיַּמְתָּ לְהַצִּיל אֶת חֲבֵרְךָ, הִיא שֶׁעָמְדָה לְךָ וְלָנוּ", אָמְרָה.

אֶלָּא שֶׁדַּוְקָא רַבִּי יְהוֹנָתָן לֹא שָׂמַח כְּלָל. לְהֶפֶךְ, הוּא רָאָה בְּהַחְזָרַת הַכֶּסֶף כְּעֵין אוֹת מִשָּׁמַיִם שֶׁמִּצְוָתוֹ לֹא הָיְתָה רְצוּיָה. הֲלוֹא הוּא בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב אֶת מָמוֹנוֹ לְמַעַן קִיּוּם הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה, וְאַף סֵרֵב בְּתֹקֶף לִמְכֹּר חֲלָקִים מִמֶּנָּה לַאֲחֵרִים, וְהִנֵּה עַתָּה מוּשָׁב לוֹ כָּל כַּסְפּוֹ!

נַפְשׁוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹנָתָן לֹא יָדְעָה מַרְגוֹעַ. הוּא הִתְעַנָּה וְהִתְפַּלֵּל וּלְבַסּוֹף עָרַךְ 'שְׁאֵלַת חֲלוֹם'. שְׁאֵלָתוֹ הָיְתָה מַדּוּעַ 'נֶעֱנַשׁ' וּמִצְוָתוֹ לֹא נִתְקַבְּלָה.

בַּלַּיְלָה חָלַם חֲלוֹם וּבוֹ תְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתוֹ: "מִצְוָתְךָ יְקָרָה וַחֲשׁוּבָה בַּשָּׁמַיִם וּשְׂכָרְךָ רַב מְאוֹד, וְאוּלָם חִסָּרוֹן אֶחָד הָיָה בַּמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָשִׂיתָ – רְצוֹנְךָ לַחְטֹף אֶת כָּל הַמִּצְוָה כֻּלָּהּ לְעַצְמְךָ, מִבְּלִי לְהוֹתִיר לַאֲחֵרִים אֶפְשָׁרוּת לְהִשְׁתַּתֵּף בָּהּ"...

ג'

תְּכוּנָה רַבָּה שָׂרְרָה אוֹתוֹ יוֹם בְּסָלוֹנִיקִי שֶׁבְּיָוָן. מוֹשֵׁל חָדָשׁ בָּא לָעִיר, וּנְצִיגוּת נִכְבָּדָה שֶׁל כָּל חֲשׁוּבֵי הָעִיר קִדְּמָה אֶת פָּנָיו. הַמּוֹשֵׁל הִגִּיעַ רָכוּב עַל סוּסוֹ, וּבְלִוְיַת כָּל הַפָּמַלְיָה הֵחֵל לְהִתְקַדֵּם לְעֵבֶר אַרְמוֹנוֹ.

הַדֶּרֶךְ לָאַרְמוֹן עָבְרָה דֶּרֶךְ הַנָּמֵל. בְּאוֹתוֹ יוֹם הָיָה הַנָּמֵל שׁוֹמֵם וְשׁוּם פּוֹעֵל לֹא נִרְאָה בּוֹ. הַמּוֹשֵׁל הָיָה מֻפְתָּע: "הַאֻמְנָם שָׁבְתָה כָּל הָעֲבוֹדָה לִכְבוֹדִי?". מְלַוָּיו נֶאֶלְצוּ לְאַכְזְבוֹ: "הַנָּמֵל שׁוֹבֵת הַיּוֹם, מִשּׁוּם שֶׁזֶּהוּ יוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁל הַיְּהוּדִים, וּפוֹעֲלֵי הַנָּמֵל וּמְנַהֲלָיו רֻבָּם כְּכֻלָּם יְהוּדִים וְאֵינָם עוֹבְדִים בְּשַׁבָּת".

הַדְּבָרִים הִכְעִיסוּ אֶת הַמּוֹשֵׁל. "לֹא יִתָּכֵן לְהַשְׁבִּית אֶת הַנָּמֵל הֶחָשׁוּב שֶׁל סָלוֹנִיקִי לְיוֹם שָׁלֵם, רַק מִשּׁוּם שֶׁאֵצֶל הַיְּהוּדִים זֶהוּ יוֹם שַׁבָּת!", אָמַר לִמְלַוָּיו וְהוֹדִיעַ: "אֶצְלִי יַעֲבֹד הַנָּמֵל גַּם בְּשַׁבָּת".

וְאָכֵן, כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים הוֹפִיעָה פְּקֻדַּת הַמּוֹשֵׁל: עַל כָּל עוֹבְדֵי הַנָּמֵל לְהַפְעִילוֹ כָּרָגִיל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְאֵין רְשׁוּת לְהַשְׁבִּית אֶת הַנָּמֵל אֶלָּא בִּימֵי הַמְּנוּחָה הַלְּאֻמִּיִּים.

גְּזֵרַת הַמּוֹשֵׁל עוֹרְרָה הִתְמַרְמְרוּת עַזָּה בְּקֶרֶב הַיְּהוּדִים. הֵם לֹא הִתְכּוֹנְנוּ כְּלָל לְהִכָּנַע לָהּ. הַתְּסִיסָה הִגִּיעָה לְאָזְנֵי הַמּוֹשֵׁל. הוּא הֶחְלִיט לְבַקֵּר בְּחֶלְקָהּ שֶׁל הָעִיר הַמְּאֻכְלָס רֻבּוֹ בִּיהוּדִים, כְּדֵי לַעֲמֹד מִקָּרוֹב עַל הַלְכֵי הָרוּחַ.

בְּבִקּוּרוֹ נִפְגַּשׁ עִם נְצִיגֵי הַיְּהוּדִים וְשָׁמַע אֶת עֶמְדָּתָם. הֵם הוֹדִיעוּ לוֹ כִּי שׁוּם כּוֹחַ שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יִכְפֶּה עֲלֵיהֶם לְחַלֵּל אֶת יוֹם שַׁבַּת-קֹדֶשׁ. הַמּוֹשֵׁל רָאָה שֶׁהַהִתְנַגְּדוּת לִגְזֵרָתוֹ אֵיתָנָה, אַךְ סֵרֵב לַחְזֹר בּוֹ: "אִם לֹא תַּעַבְדוּ בְּשַׁבָּת, תְּפֻטְּרוּ מֵעֲבוֹדַתְכֶם", הִזְהִיר הַמּוֹשֵׁל וְהִמְשִׁיךְ בְּסִיּוּרוֹ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר.

פִּתְאוֹם רָאָה מַחֲזֶה שֶׁמָּשַׁךְ אֶת תְּשׂוּמַת-לִבּוֹ: בִּקְצֵה הָעִיר הִשְׂתָּרֵעַ שֶׁטַח עָצוּם, כֻּלּוֹ מְכֻסֶּה עֲרֵמוֹת אֵפֶר. הָיָה בָּרוּר שֶׁהִתְחוֹלְלָה בַּמָּקוֹם דְּלֵקַת עֲנָק. הַשֶּׁטַח הָיָה שׁוֹמֵם, אוּלָם בְּמֶרְכָּזוֹ עָמַד בִּנְיָן גָּדוֹל וְנָאֶה וּשְׁבִיל סָלוּל הוֹלִיךְ אֵלָיו.

הַמּוֹשֵׁל וּמְלַוָּיו פָּנוּ אֶל הַבִּנְיָן, וְשָׁמְעוּ מִתּוֹכוֹ קוֹלוֹת שִׁירָה וְלִמּוּד. בְּעוֹדָם עוֹמְדִים, יָצָא אֲלֵיהֶם יְהוּדִי זָקֵן, בֵּרְכָם לְשָׁלוֹם וְאָמַר: "אֲנִי הַשַּׁמָּשׁ כָּאן. הַנְּעָרִים לוֹמְדִים תּוֹרָה. נָא לֹא לְהַפְרִיעַ. אֶתְכַּבֵּד לְאָרְחֲכֶם בְּבֵיתִי", וְהוּא הִצְבִּיעַ עַל בַּיִת קָטָן הַסָּמוּךְ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת.

"מִי בָּנָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה וּמֶה הָיָה כָּאן בַּשֶּׁטַח הַשָּׂרוּף?", שָׁאַל הַמּוֹשֵׁל בִּפְלִיאָה.

"הוֹ, סִפּוּר אָרֹךְ הוּא, אֲבָל לִכְבוֹדְכֶם אֲסַפְּרוֹ בִּשְׁלֵמוּתוֹ", הֵשִׁיב הַזָּקֵן.

"לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הִתְגּוֹרֵר בַּמָּקוֹם הַזֶּה סוֹחֵר עֵצִים גָּדוֹל, סְטֶפָנוּס שְׁמוֹ. הוּא הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל, רַב-הַשְׁפָּעָה וְרַב-כּוֹחַ. עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת עָמְדָה חֲוִילָתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת וְכָאן שָׁכְנוּ גַּם מַחְסְנֵי הָעֵצִים. סְטֶפָנוּס לֹא הֶאֱמִין בְּהַשְׁקָעוֹת בִּנְכָסִים, אֶלָּא שָׁמַר אֶת כָּל כַּסְפּוֹ בִּמְזֻמָּן בְּמָקוֹם סֵתֶר בְּאֶחָד מִמַּחְסָנָיו.

"עַל גּוּפוֹ מֵעוֹלָם לֹא נָשָׂא כֶּסֶף. הֲרֵי הַכֹּל הִכִּירוּ אוֹתוֹ. דַּי הָיָה שֶׁיְּבַקֵּשׁ דְּבַר-מָה, וּמִיָּד הָיְתָה הַבַּקָּשָׁה מִתְמַלֵּאת עַד תֻּמָּה. אֶת הוֹנוֹ הָרַב נִצֵּל כְּדֵי לֵהָנוֹת מִמַּנְעַמֵּי הָעוֹלָם.

יוֹם שִׁשִּׁי אֶחָד הִגִּיעָה לַנָּמֵל אֳנִיָּה טְעוּנָה עֵצִים יְקָרִים עֲבוּר סְטֶפָנוּס . פּוֹעֲלֵי הַנָּמֵל עָמְלוּ קָשֶׁה כְּדֵי לִפְרֹק אֶת הַמִּטְעָן, אוּלָם מְנַהֵל הַנָּמֵל הִבְהִיר לסְטֶפָנוּס כִּי לֹא יִהְיֶה נִתַּן לִפְרֹק אֶת כָּל הַמִּטְעָן לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְכִי יֵאָלֵץ לְהַשְׁאִירוֹ בַּנָּמֵל עַד אַחַר הַשַּׁבָּת.

"הַהוֹדָעָה הִכְעִיסָה אוֹתוֹ. הוּא פָּנָה אֶל הַמְּנַהֵל וְהִזְהִירוֹ לִפְרֹק מִיָּד אֶת כָּל הַמִּטְעָן, אֲפִלּוּ אִם יִצְטָרְכוּ לַעֲבֹד לְשֵׁם כָּךְ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וָלֹא – יְשַׁלֵּם עַל כָּךְ בְּיֹקֶר. מִבְּלִי לְהַמְתִּין לִתְשׁוּבָה עָלָה עַל מִרְכַּבְתּוֹ וְיָצָא לִכְפַר-הַנֹּפֶשׁ שֶׁבּוֹ הָיָה אָמוּר לְבַלּוֹת אֶת סוֹף הַשָּׁבוּעַ.

"בְּצָהֳרֵי הַשַּׁבָּת הִגִּיעַ אֵלָיו רָץ מְבֹהָל וּבִשֵּׂר לוֹ עַל אָסוֹן נוֹרָא: דְּלֵקָה פָּרְצָה בְּמַחְסְנֵי הָעֵצִים וְכִלְּתָה אֶת הַכֹּל. בֵּיתוֹ, מַחְסָנָיו וְכָל רְכוּשׁוֹ הָיוּ לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ. הוּא מִהֵר לָשׁוּב אֶל הַמָּקוֹם וּמִמֶּרְחַקִּים רָאָה אֶת הַלֶּהָבוֹת הָעֲצוּמוֹת הַמְּכַלּוֹת אֶת כָּל אֲשֶׁר צָבַר בִּימֵי חַיָּיו.

"הָאָסוֹן הַנּוֹרָא הִטְרִיף אֶת דַּעְתּוֹ. עַתָּה נִשְׁאַר בְּעֵירֹם וּבְחֹסֶר-כֹּל. שָׁבוּר וְכוֹאֵב נִמְלַט הָאִישׁ מִן הַמָּקוֹם וְרָץ לַאֲשֶׁר נְשָׂאוּהוּ רַגְלָיו. לֹא הָיָה עוֹד טַעַם לְחַיָּיו וְהוּא חִפֵּשׂ מָקוֹם שֶׁבּוֹ יוּכַל לְהִתְאַבֵּד.

"יָמִים אֲחָדִים הִתְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּפָרִים. לֹא הָיָה בּוֹ הָעֹז לִטֹּל אֶת נַפְשׁוֹ, וְכָךְ חָזַר יוֹם אֶחָד אֶל הָעִיר. בְּשַׁעַר הָעִיר בָּאוּ לִקְרָאתוֹ כַּמָּה מִפּוֹעֲלֵי הַנָּמֵל. הֵם הִכִּירוּהוּ וְקָרְאוּ לְעֶבְרוֹ: 'מְנַהֵל הַנָּמֵל מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ כְּבָר כַּמָּה יָמִים. הוּא רוֹצֶה שֶׁתִּקַּח אֶת מִטְעַן הָעֵצִים שֶׁלְּךָ!'.

עֵינָיו שֶׁל סְטֶפָנוּס אוֹרוּ. מִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא הִתְרוֹשֵׁשׁ לְגַמְרֵי. הוּא רָץ אֶל מְנַהֵל הַנָּמֵל, וְזֶה אָמַר לוֹ: 'רוֹאֶה אַתָּה, בִּזְכוּת הַשַּׁבָּת נִשְׁאַר בְּיָדְךָ כָּל הַמִּטְעָן הַיָּקָר. אִלּוּ הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלְךָ וּפוֹרֵק אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, הָיָה גַּם הוּא עוֹלֶה בַּלֶּהָבוֹת'. זֶה הַסִּפּוּר", סִיֵּם הַזָּקֵן אֶת דְּבָרָיו.

"וְהֵיכָן הוּא סְטֶפָנוּס זֶה?", שָׁאַל הַמּוֹשֵׁל בְּסַקְרָנוּת.

"הוֹ, סְטֶפָנוּס אֵינֶנּוּ קַיָּם עוֹד", חִיֵּךְ הַזָּקֵן. "הוּא הֵחֵל לְהִתְעַנְיֵן בַּדָּת הַיְּהוּדִית, חִסֵּל אֶת עֲסָקָיו, הִתְגַּיֵּר וּבָנָה עַל חָרְבוֹת חֲוִילָתוֹ בֵּית-כְּנֶסֶת וְתַלְמוּד-תּוֹרָה. יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אַבְרָהָם וְיֵשׁ שֶׁמְּכַנִּים אוֹתוֹ שַׁבְּתַּי, כִּי בִּזְכוּת הַשַּׁבָּת נוֹלַד מֵחָדָשׁ. הוּא הֵמִיר אֶת חַיֵּי הַהוֹלְלוּת בְּמִשְׂרַת שַׁמַּשׁ בֵּית-הַכְּנֶסֶת".

"אַתָּה הוּא סְטֶפָנוּס!", קָרָא הַמּוֹשֵׁל בְּהִתְרַגְּשׁוּת.

"אָכֵן, אֲנִי", עָנָה הַזָּקֵן בַּעֲנָוָה.

הַמּוֹשֵׁל הָיָה נִרְגָּשׁ, שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים, וּלְבַסּוֹף הֵנִיד בְּרֹאשׁוֹ וְאָמַר: "לוּ יְהִי כֵּן. גְּזֵרָתִי מְבֻטֶּלֶת. יוֹסִיפוּ הַיְּהוּדִים לִשְׁמֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".

ד'

בָּעִיר דֶּנֶנְבּוּרְג (לְיָמִים דְּוִינְסְק), שֶׁעַל גְּדוֹת הַנָּהָר דְּוִינָה, כִּהֵן רַב, עֲנָק בַּתּוֹרָה, ר' לֵיְבּ בַּטְלָן שְׁמוֹ. מְסַפְּרִים, כִּי פַּעַם אַחַת שִׁגֵּר שְׁאֵלָה וּתְשׁוּבָה הִלְכָתִית אֶל הַגָּאוֹן רַבִּי יוֹסֵף תּוֹמַרְקִין, רַבָּה שֶׁל קְרֶמֶנְצ'וּג, שֶׁהָיָה מִגְּאוֹנֵי דּוֹרוֹ. כְּשֶׁעִיֵּן זֶה בַּמִּכְתָּב, הֵגִיב: "לְשֵׁם מָה הוּא שׁוֹלֵחַ אֵלַי אֶת חִדּוּשָׁיו? כְּדֵי לְהוֹכִיחַ לִי שֶׁהוּא לַמְדָן גָּדוֹל מִמֶּנִּי? זֹאת יוֹדֵעַ אֲנִי מִכְּבָר!"...

כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ יָשַׁב ר' לֵיְבּ בְּחֶדֶר צְדָדִי בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ וְהָגָה בַּתּוֹרָה. רַק לִקְרַאת שַׁבַּת-קֹדֶשׁ הָיָה שָׁב לְבֵיתוֹ. לְר' לֵיְבּ הָיָה בֵּן יָחִיד, שֶׁהִצְלִיחַ בַּעֲסָקָיו וְנַעֲשָׂה עָשִׁיר גָּדוֹל. הַבֵּן הָיָה מִסַּפָּקֵי הַטֶּקְסְטִיל הַגְּדוֹלִים שֶׁל צְבָא רוּסְיָה וְגַם קַבְּלַן-בִּנְיָן שֶׁהֶעֱמִיד אֶת שֵׁרוּתָיו לַצָּבָא.

פַּעַם אַחַת הֵקִים בִּנְיָן בְּדֶנֶנְבּוּרְג, שֶׁנּוֹעַד לְשַׁמֵּשׁ אֶת מִפְקֶדֶת הַצָּבָא הָאֲזוֹרִית. זֶה הָיָה בִּנְיָן גְּדוֹל-מְמַדִּים, בַּעַל אוּלַמּוֹת רַבִּים וַחֲדָרִים לָרֹב.

זְמַן קָצָר לְאַחַר שֶׁהוּקַם הַבִּנְיָן נִזְדַּמֵּן לְדֶנֶנְבּוּרְג הַקֵּיסָר נִיקוֹלַאי, וְאַנְשֵׁי הַצָּבָא נִצְטַוּוּ לְהַצִּיג לְפָנָיו אֶת בִּנְיַן הַמִּפְקָדָה הֶחָדָשׁ. הַקֵּיסָר צָעַד בָּרֹאשׁ וּלְצִדּוֹ רֹאשׁ הַמִּפְקָדָה, קָצִין בְּדַרְגַּת גֶּנֶרָל, וְאַחֲרֵיהֶם שֹׁבֶל אָרֹךְ שֶׁל אַנְשֵׁי צָבָא וּפָמַלְיַת הַקֵּיסָר. לְצַד הַגֶּנֶרָל פָּסַע גַּם מֵקִים הַבִּנְיָן, בְּנוֹ שֶׁל ר' לֵיְבּ, לְמִקְרֶה שֶׁתִּשָּׁאֵל שְׁאֵלָה הַקְּשׁוּרָה בַּבִּנְיָן וְהַגֶּנֶרָל לֹא יֵדַע לְהָשִׁיב עָלֶיהָ.

הַקֵּיסָר הָיָה שָׁרוּי בְּמַצַּב-רוּחַ קוֹדֵר, כְּדַרְכּוֹ. בְּשֵׁבֶט בִּקָּרְתּוֹ הַקָּשָׁה בָּחַן כָּל חֶדֶר וְכָל אֲגַף בַּבִּנְיָן. פֹּה וְשָׁם הֵעִיר הֶעָרוֹת, סִנֵּן תְּגוּבוֹת, אַךְ בְּסַךְ-הַכֹּל נִרְאֶה הָיָה שֶׁהַבִּקּוּר עוֹבֵר בְּשָׁלוֹם.

רֶגַע בְּטֶרֶם כְּבָר עָמַד לָצֵאת מֵהַבִּנְיָן, עָצַר הַקֵּיסָר לְיַד אַחַד הַקִּירוֹת וְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ אֲרֻכּוֹת. פַּחַד וַחֲרָדָה אָפְפוּ אֶת הַגֶּנֶרָל. כְּמִי שֶׁהִכִּיר הֵיטֵב אֶת הַקֵּיסָר, הָיָה הַגֶּנֶרָל מוּדָע הֵיטֵב לְשִׁגְיוֹנוֹתָיו וְהִתְכּוֹנֵן לַגָּרוּעַ מִכֹּל. "הַקִּיר עָקוּם!", רָטַן הַקֵּיסָר וְנָעַץ עֵינַיִם נוֹקְבוֹת בַּגֶּנֶרָל. הַגֶּנֶרָל לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מִפַּחַד וּלְשׁוֹנוֹ נֶעֶתְקָה מִפִּיו.

"הַבְּנִיָּה נֶעֶשְׂתָה עַל-יְדֵי טוֹבֵי הַבַּנָּאִים, אֲשֶׁר הִשְׁתַּמְּשׁוּ בִּכְלֵי מְדִידָה מְדֻיָּקִים בְּיוֹתֵר", נִשְׁמְעָה לְפֶתַע הַתְּשׁוּבָה. הַקֵּיסָר הִטָּה אֶת רֹאשׁוֹ כְּלֹא מַאֲמִין לְעֵבֶר הַקּוֹל, שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא קוֹלוֹ שֶׁל הַקַּבְּלָן הַיְּהוּדִי.

הַגֶּנֶרָל, שֶׁהִכִּיר הֵיטֵב אֶת אָפְיוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר, נָשַׁם עַתָּה לִרְוָחָה. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בִּתְשׁוּבָה זוֹ כְּדֵי לְהָנִיחַ אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר. לְהֶפֶךְ, זוֹ רַק הִגְבִּירָה אֶת זַעֲמוֹ. אֲבָל הַזַּעַם הֶעָצוּם עַל הַיְּהוּדִי שֶׁהֵעֵז לִסְתֹּר אֶת קְבִיעַת הַקֵּיסָר – יָדַע הַגֶּנֶרָל – מָחַק בְּאַחַת אֶת הַבִּקֹּרֶת שֶׁאַךְ לִפְנֵי רֶגַע הֻפְנְתָה לְעֶבְרוֹ.

בְּתוֹךְ פָּחוֹת מִדַּקָּה מָצָא אֶת עַצְמוֹ הַקַּבְּלָן הַיְּהוּדִי הֶעָשִׁיר, בְּנוֹ שֶׁל רַב הָעִיר, בְּדַרְכּוֹ לְבֵית-הַכֶּלֶא.

הַשְּׁמוּעָה עַל מַאֲסַר בְּנוֹ שֶׁל ר' לֵיְבּ פָּשְׁטָה חִישׁ מַהֵר וְהִגִּיעָה גַּם לְאָזְנֵי אִמּוֹ. הָאֵם הַהֲמוּמָה מִהֲרָה אֶל בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, הִתְפָּרְצָה לְחַדְרוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ וְסִפְּרָה לוֹ בְּבֶהָלָה אֶת שֶׁאֵרַע לִבְנָם-יְחִידָם. דַּאֲגָתָהּ לֹא הָיְתָה לַשָּׁוְא. כְּשֶׁהַקֵּיסָר בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ שָׁלַח אָדָם לַכֶּלֶא, יָדְעוּ מָתַי הַמַּאֲסָר הֵחֵל, אֲבָל לְעוֹלָם לֹא יָכְלוּ לָדַעַת מָתַי יִסְתַּיֵּם.

ר' לֵיְבּ הִקְשִׁיב לְדִבְרֵי אִשְׁתּוֹ בְּמִדָּה לֹא מְעַטָּה שֶׁל קֹצֶר-רוּחַ, כְּאִלּוּ אֵין הַדְּבָרִים נוֹגְעִים לוֹ כָּל-כָּךְ. "מָה אַתְּ מַרְעִישָׁה עוֹלָמוֹת", הֵגִיב כְּשֶׁסִּיְּמָה אֶת דְּבָרֶיהָ, "הַאִם אֵינֵךְ מַאֲמִינָה בְּהַנְהָגַת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ עַל כָּל הַמִּתְרַחֵשׁ בְּעוֹלָמוֹ?!".

אוּלָם בִּרְאוֹתוֹ אֶת עֵינֵי אִשְׁתּוֹ, הַמַּבִּיטוֹת בּוֹ בִּמְבוּכָה וּבִתְחִנָּה, רָכַן לְעֶבְרָה וְלָחַשׁ כְּמַמְתִּיק סוֹד: "דְּעִי, כִּי לְגוֹי אֵין בְּחִירָה חָפְשִׁית וְלֵב מְלָכִים וְשָׂרִים בְּיַד ה' הוּא". וּבְדַבְּרוֹ שָׁב לְתַלְמוּדוֹ, בְּחֵשֶׁק וּבְהִתְלַהֲבוּת, כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר.

זְמַן קָצָר לְאַחַר שֶׁיָּצָא הַקֵּיסָר מִדֶּנֶנְבּוּרְג, הוֹרָה לְאֶחָד מִמְּלַוָּיו לָשׁוּב הָעִירָה וּלְשַׁחְרֵר אֶת הַקַּבְּלָן הַיְּהוּדִי מִכִּלְאוֹ. אַנְשֵׁי פָּמַלְיַתוֹ נִדְהֲמוּ מִצַּעַד כֹּה בִּלְתִּי-צָפוּי שֶׁל הַקֵּיסָר. "מַדּוּעַ לֹא הִמְתִּין הוֹד רוֹמְמוּתוֹ לְפָחוֹת עַד בּוֹאֵנוּ אֶל הַתַּחֲנָה הַבָּאָה, שֶׁמִּמֶּנָּה יָכֹל הָיָה לִשְׁלֹחַ צַו כָּתוּב וְחָתוּם, כַּמְּקֻבָּל, בְּאֶמְצָעוּת הַדֹּאַר!", הֵעֵז אַחַד הַמְּקֹרָבִים לִשְׁאֹל אֶת הַקֵּיסָר.

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה נִרְאֶה הָיָה הַקֵּיסָר שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים. "הֲזוֹכֵר אַתָּה אֶת הַגֶּנֶרָל פְּלוֹנִי?", נֵעוֹר לְפֶתַע הַקֵּיסָר מֵהִרְהוּרָיו.

"וַדַּאי, זוֹכֵר אֲנִי", הֵשִׁיב הַשּׁוֹאֵל. "לִפְנֵי שָׁנִים מִסְפָּר, בְּעֵת שֶׁהוֹד רוֹמְמוּתוֹ סָקַר מִסְדַּר צְבָאִי בּוֹ הִשְׁתַּתְּפוּ נְצִיגֵי כָּל הַחֵילוֹת, לֹא הָיָה שְׂבַע-רָצוֹן מִתַּרְגִּילֵי הַסֵּדֶר שֶׁל אַחַד הַחֵילוֹת וּבוֹ בַּמָּקוֹם שָׁלַח אֶת הַגֶּנֶרָל"...

"יָפֶה", קָטַע אוֹתוֹ הַקֵּיסָר. "וּבְכֵן, לִפְנֵי זְמַן קָצָר, כְּשֶׁבִּקַּרְתִּי בַּכֶּלֶא, הֻפְתַּעְתִּי לְגַלּוֹת בּוֹ אֶת הַגֶּנֶרָל, שֶׁעֲדַיִן הָיָה כָּלוּא. בִּקַּשְׁתִּי שֶׁיַּזְכִּיר לִי עַל מָה נִכְלָא וּלְכַמָּה זְמַן, וּכְשֶׁהִזְכִּיר לִי אֶת הַמַּעֲשֶׂה, הֶחְלַטְתִּי שֶׁכְּבָר בָּא עַל עָנְשׁוֹ וְשִׁחְרַרְתִּי אוֹתוֹ".

בְּעוֹד הַשּׁוֹאֵל מְנַסֶּה לִתְהוֹת עַל הַקֶּשֶׁר בֵּין הַדְּבָרִים, שָׁקַע לְפֶתַע הַקֵּיסָר שֵׁנִית בְּהִרְהוּרָיו. "וּבְכֵן, מְעַנְיֵן מְאוֹד", הִמְשִׁיךְ הַקֵּיסָר, "אוֹתוֹ גֶּנֶרָל חָשׁוּב וְנִכְבָּד בִּצְבָאִי נִשְׁכַּח מִתּוֹדָעָתִי רֶגַע אֶחָד בִּלְבַד לְאַחַר שֶׁנִּשְׁלַח עַל-יָדִי לַכֶּלֶא. שָׁנִים אֲרֻכּוֹת נָמַק בַּכֶּלֶא וְזִכְרוֹנוֹ לֹא עָלָה לְפָנַי כְּלָל, עַד שֶׁלֹּא נִזְדַּמַּנְתִּי בְּעַצְמִי לְשָׁם וּרְאִיתִיו בְּמוֹ-עֵינַי. לְעֻמַּת זֹאת, יְהוּדִי מְחֻצָּף זֶה, שֶׁהֵעֵז לִסְתֹּר אֶת דְּבָרַי – דְּמוּתוֹ לֹא מָשָׁה מִנֶּגֶד עֵינַי כָּל הַשָּׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, וְאֵינֶנִּי מַצְלִיחַ לְהַסִּיחַ מִמֶּנּוּ אֶת דַּעְתִּי. אֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְשַׁחְרְרוֹ"...

ה'

ר' נָחוּם כְּבָר עָמַד לִסְגֹּר אֶת שַׁעֲרֵי הָאַכְסַנְיָה שֶׁלּוֹ וְלִפְרֹשׁ לִמְנוּחַת לַיְלָה, כְּשֶׁבַּפֶּתַח הוֹפִיעַ פִּתְאוֹם הֵלֶךְ עָנִי. הָאִישׁ, שֶׁנָּשָׂא עַל גַּבּוֹ שַׂק מִטַּלְטְלִין וְנִרְאֶה הָיָה כְּמִי שֶׁכּוֹרֵעַ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, לֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. רַק עֵינָיו כְּאִלּוּ בִּקְּשׁוּ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה.

ר' נָחוּם לֹא הֵשִׁיב מֵעוֹלָם אֶת פָּנָיו שֶׁל אִישׁ רֵיקָם. עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה יְהוּדִי עָלוּב וּמִסְכֵּן, דֻּגְמַת זֶה שֶׁנִּצַּב לְפָנָיו כָּעֵת. בִּמְאוֹר-פָּנִים הִזְמִין אֶת הָאוֹרֵחַ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה, וְעוֹד בְּטֶרֶם הִסְפִּיק זֶה לִפְצוֹת אֶת פִּיו, כְּבָר הֻגְּשָׁה אֶל הַשֻּׁלְחָן אֲרוּחָה חַמָּה וַעֲשִׁירָה.

בְּעוֹד הַהֵלֶךְ מֵשִׁיב אֶת נַפְשׁוֹ הָרְעֵבָה, מִהֵר ר' נָחוּם אֶל אֶחָד מֵחַדְרֵי הָאַכְסַנְיָה, וְהִצִּיעַ שָׁם מִטָּה עֲבוּר הָאוֹרֵחַ. "אֵין סָפֵק שֶׁרַק יְסַיֵּם אֶת סְעוּדָתוֹ, יִפֹּל שָׁדוּד עַל הַמִּטָּה וְיֵרָדֵם", הִרְהֵר בְּלִבּוֹ.

אֲבָל לְמַרְבֶּה הַפְתָּעָתוֹ, כַּאֲשֶׁר סִיֵּם הָאִישׁ לִסְעֹד אֶת לִבּוֹ, קָם מִמְּקוֹמוֹ, הוֹדָה לְר' נָחוּם עַל הַכְנָסַת הָאוֹרְחִים שֶׁנָּהַג בּוֹ, הֵרִים אֶת שַׂקּוֹ עַל כְּתֵפוֹ וּכְבָר הֵחֵל לִפְסֹעַ לְכִוּוּן הַדֶּלֶת. "לֹא", דָּחָה בְּשָׂפָה רָפָה אֶת הַצָּעָתוֹ שֶׁל ר' נָחוּם, "לֹא אוּכַל לְהִשָּׁאֵר כָּאן לָלוּן, עָלַי לְהַגִּיעַ עוֹד הַלַּיְלָה אֶל הָעִיר הַסְּמוּכָה", אָמַר וְהִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו.

רַחֲמָיו שֶׁל ר' נָחוּם נִכְמְרוּ עַל הַמִּסְכֵּן שֶׁנֶּאֱלַץ, מִטַּעַם מִסְתּוֹרִי, לְהַמְשִׁיךְ וּלְכַתֵּת אֶת רַגְלָיו בִּשְׁעַת לַיְלָה זוֹ. "שֶׁמָּא זָקוּק אַתָּה לִמְעַט כֶּסֶף?", הִצִּיעַ בַּעֲדִינוּת.

"לֹא, תּוֹדָה, אֵינֶנִּי זָקוּק לְכֶסֶף", הֵשִׁיב הַהֵלֶךְ בְּפַסְקָנוּת. "יֵשׁ לִי כָּל טוּב וּמְאוּם לֹא חָסֵר לִי".

תְּחוּשַׁת הָרַחֲמִים שֶׁהִתְעוֹרְרָה קֹדֶם בְּלִבּוֹ שֶׁל ר' נָחוּם הִתְעַרְבְּבָה עַתָּה בִּתְהִיָּה. לְרֶגַע חָלַף בּוֹ הִרְהוּר, שֶׁמָּא מַר גּוֹרָלוֹ שֶׁל הָאִישׁ שִׁבֵּשׁ אֶת דַּעְתּוֹ. נִרְאָה שֶׁהַבָּעַת פָּנָיו הִסְגִּירָה אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו, שֶׁכֵּן הַהֵלֶךְ פָּנָה אֵלָיו פִּתְאוֹם וְאָמַר: "רוֹאֶה אָנֹכִי כִּי תָּמֵהַּ אַתָּה עַל דְּבָרַי, וְאוּלַי אַף חוֹשֵׁשׁ אַתָּה שֶׁמָּא נִשְׁתַּבְּשָׁה דַּעְתִּי. לֹא וָלֹא. אִם תִּרְצֶה, אֲסַפֵּר לְךָ אֶת סִפּוּרִי".

שְׁתִיקָתוֹ שֶׁל ר' נָחוּם נִתְפָּרְשָׁה עַל-יְדֵי הָאוֹרֵחַ כְּאוֹת עִידוּד, וְהוּא פָּתַח בְּסִפּוּרוֹ:

"אָכֵן, כְּפִי שֶׁאָמַרְתִּי, מְאוּמָה לֹא חָסֵר לִי. בַּעַל-בַּיִת מְכֻבָּד אֲנִי, תּוֹשַׁב עִיר פְּלוֹנִית. כָּל יָמַי הִשְׁתַּדַּלְתִּי לַעֲבֹד אֶת קוֹנִי בְּיֹשֶׁר. אֲבָל יוֹם אֶחָד נִכְשַׁלְתִּי בְּעָווֹן נוֹרָא בְּיוֹתֵר, שֶׁעַד הַיּוֹם טוֹרֵד אֶת שַׁלְוָתִי.

"הָיָה זֶה כַּאֲשֶׁר גִּלִּיתִי, כִּי מִמְּגֵרַת שֻׁלְחָנִי נֶעֱלַם סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל. חֲשָׁדִי נָפַל עַל הַמְּשָׁרֶתֶת הַיְּהוּדִיָּה שֶׁהִתְגּוֹרְרָה בְּבֵיתֵנוּ וְשֶׁיָּדֶיהָ שָׁלְטוּ בְּכָל פִּנָּה בַּבַּיִת. כְּכָל שֶׁהִרְהַרְתִּי בַּדָּבָר, כֵּן הִתְעַצֵּם הַחֲשָׁד, וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי אֵיתָן בְּדַעֲתִי, קָרָאתִי לָהּ וּבִקַּשְׁתִּי כִּי תַּחְזִיר אֶת הַכֶּסֶף שֶׁגָּנְבָה. הַמְּשָׁרֶתֶת פָּרְצָה בִּבְכִי וְטָעֲנָה כִּי אֵין לָהּ שׁוּם מֻשָּׂג עַל הַכֶּסֶף שֶׁנֶּעֱלַם וְכִי חוֹשֵׁד אֲנִי בִּכְּשֵׁרִים. אוּלָם חֲשָׁדִי גָּבַר וְהָלַךְ. כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁהִיא מְסָרֶבֶת לְהוֹדוֹת בַּגְּנֵבָה, סִלַּקְתִּי אוֹתָהּ מִבֵּיתִי.

"הַנַּעֲרָה עָזְבָה אֶת הַבַּיִת וְשָׁבָה בְּבֹשֶׁת-פָּנִים וּבְבִזְיוֹנוֹת לְבֵית הוֹרֶיהָ. הָאֵרוּעַ פָּגַע בָּהּ קָשׁוֹת. הִיא שָׁקְעָה בְּדִכָּאוֹן, וְכַעֲבֹר זְמַן-מָה חָלְתָה וּמֵתָה. רַבִּים רָאוּ בְּכָךְ אוֹת מִשָּׁמַיִם עַל חֵטְא הַגְּנֵבָה שֶׁחָטְאָה.

"אֲבָל יוֹם אֶחָד נִתְגַּלְּתָה לִי הָאֱמֶת הַמָּרָה". הָאִישׁ נָשַׁם נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְקוֹלוֹ רָעַד. "עָרַכְתִּי סֵדֶר בִּנְיָרוֹתַי, וּלְפֶתַע מָצָאתִי אֶת צְרוֹר הַכֶּסֶף בִּשְׁלֵמוּתוֹ, מֻנָּח בֵּין הַנְּיָרוֹת. לִבִּי נָפַל בְּקִרְבִּי. חַשְׁתִּי רִגְשׁוֹת-אַשְׁמָה נוֹרָאִים, עַל שֶׁחָשַׁדְתִּי בְּנַעֲרָה כְּשֵׁרָה וְגָרַמְתִּי לְמוֹתָהּ בְּטֶרֶם עֵת.

"בַּצָּר לִי פָּנִיתִי אֶל מוֹרִי וְרַבִּי, הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מֵפְּרִימִישְׁלַאן. סִפַּרְתִּי לוֹ אֶת כָּל הַסִּפּוּר. לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע אֶת הַדְּבָרִים, הֵלִיט אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו וְשֶׁקַע זְמַן רַב בְּמַחְשָׁבוֹת. כְּשֶׁנֵּעוֹר מֵהִרְהוּרָיו, נָעַץ בִּי מַבָּט שֶׁפִּלֵּחַ אֶת כִּלְיוֹתַי וְאָמַר, שֶׁרַשַּׁאי אֲנִי לִבְחֹר אֶת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה מִבֵּין שָׁלֹשׁ חֲלוּפוֹת: אַחַת – לְהִסְתַּלֵּק הַשָּׁנָה מִן הָעוֹלָם; שְׁנִיָּה – לִסְבֹּל יִסּוּרִים קָשִׁים בְּמֶשֶׁךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים; שְׁלִישִׁית – לָצֵאת לְגָלוּת לְמֶשֶׁךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

בָּחַרְתִּי בַּגָּלוּת, וְאָז הוֹסִיף הָרַבִּי שְׁלֹשָׁה תְּנָאִים: שֶׁלֹּא אֲבַקֵּשׁ בְּפֵרוּשׁ נְדָבָה מֵאִישׁ, שֶׁאֶסְתַּפֵּק בִּסְעוּדָה אַחַת בְּיוֹם, וְשֶׁלֹּא אָלוּן בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שָׁהִיתִי בַּיּוֹם. קִבַּלְתִּי עָלַי אֶת הַכֹּל בְּאַהֲבָה, וְהָרַבִּי בֵּרְכַנִי שֶׁאֶזְכֶּה לְהַשְׁלִים אֶת תְּשׁוּבָתִי. הוּא בִּקְּשַׁנִי לָסוּר אֵלָיו בְּתֹם שְׁלֹשׁ שְׁנוֹת הַגָּלוּת.

"וְכָךְ, כְּבָר שְׁנָתַיִם אֲנִי נָע וְנָד בָּאָרֶץ, הַרְחֵק מֵאִשְׁתִּי וּמִיְּלָדַי הַקְּטַנִּים, וְכֻלִּי תְּפִלָּה שֶׁתְּשׁוּבָתִי תִּתְקַבֵּל לִפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם", סִיֵּם הָאִישׁ אֶת סִפּוּרוֹ.

הוּא הֵישִׁיר מַבָּט לְעֵבֶר ר' נָחוּם, כִּמְבַקֵּשׁ לַעֲמֹד עַל תְּגוּבָתוֹ, וְהִמְשִׁיךְ: "לֹא מִכְּבָר הִגִּיעָה אֵלַי הַשְּׁמוּעָה הַמָּרָה עַל הִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁל מוֹרִי וְרַבִּי, הַצַּדִּיק מֵפְּרִימִישְׁלַאן. עַתָּה אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד אוּכַל לְמַלֵּא אֶת הוֹרָאָתוֹ. אַךְ שָׁמַעְתִּי כִּי בָּעִיר צַאנְז הַסְּמוּכָה יוֹשֵׁב צַדִּיק גָּדוֹל, רַבִּי חַיִּים מִצַּאנְז. הֶחְלַטְתִּי לִפְנוֹת אֵלָיו וּלְבַקֵּשׁ אֶת עֲצָתוֹ, וְעַתָּה אֲנִי בְּדַרְכִּי אֵלָיו". הָאִישׁ סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו וְנֶעֱלַם בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה.

חָלְפוּ חֳדָשִׁים אֲחָדִים. יוֹם אֶחָד עָצְרָה לְיַד הָאַכְסַנְיָה כִּרְכָּרָה מְפֹאֶרֶת, וּמִתּוֹכָהּ יָרַד סוֹחֵר הֲדוּר-לְבוּשׁ. ר' נָחוּם זִהָה בּוֹ מִיָּד אֶת הַהֵלֶךְ הֶעָנִי שֶׁסֵּרֵב לְקַבֵּל בִּשְׁעָתוֹ נְדָבָה.

עַתָּה סִפֵּר לוֹ הָאִישׁ אֶת סוֹפוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר: כְּשֶׁהִגִּיעַ לְצַאנְז וְנִכְנַס לְחַדְרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק, עוֹד בְּטֶרֶם פָּצָה אֶת פִּיו, פָּנָה אֵלָיו ר' חַיִּים: "גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם. גַּם לְאַחַר מוֹתָם הֵם אֵינָם עוֹזְבִים אֶת צֹאן מַרְעִיתָם. רַשַּׁאי אַתָּה לָשׁוּב לְבֵיתְךָ, כִּי רַבִּי מֵאִיר מֵפְּרִימִישְׁלַאן עוֹרֵר עָלֶיךָ רַחֲמִים וּתְשׁוּבָתְךָ כְּבָר נִתְקַבְּלָה".