פרשת השבוע - קרח

פרפראות לשבת

''ויקח קרח'' (ט''ז, א)

איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת שמאי והלל, ואיזוהי מחלוקת שהיא שלא לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות פ''ה מ''כ).

מה טעם לא נאמר: ''זו מחלוקת קרח ומשה'', כפי שנאמר: ''זו מחלוקת שמאי והלל''? לפי שכוונתו של משה רבנו היתה בודאי לשם-שמים, ורק כוונתם של קרח וכל עדתו לא היתה לשם שמים. ''זו מחלוקת קרח וכל עדתו'' - היינו, שגם בינם לבין עצמם היו מחולקים. לכל אחד מהם היתה כוונה אחרת ונגיעה אחרת, ולא היו מאוחדים אלא בדבר אחד: לחלוק על משה, ועל-כן אמנם היתה מחלוקתם שלא לשם שמים. לפיכך נאמר ''שמאי והלל'' ולא ''בית שמאי ובית הלל'' - שכן שמאי והלל עצמם ודאי נתכוונו לשם-שמים, אבל אצל תלמידיהם אפשר שנתערבו אי-אלה פניות ונגיעות אישיות, שהיה כל אחד אומר: רבי גדול מרבך...ואף-על-פי-כן היה זה לשם-שמים. מנין אנו למדים שמחלוקת קרח ועדתו היתה שלא לשם שמים? לפי שהיה חולק על רבו וכל החולק על רבו כחולק על השכינה, וממילא הרי לא יתכן שכוונתם היתה לשם-שמים.

ויקח קורח (טז-א)

בן שבע שנים היה רבי ישראל מהוסיאטין בעת שלמד את דברי רש"י בפרשת קורח: "וקורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו". פנה הילד אל מלמדו, הרב החסיד ר' יוחנן מסקאליט ושאל: "מדוע כתוב עינו, בלשון יחיד והלא לאדם יש שתי עינים!" "אדרבה", ענה המלמד, "אמור אתה!"

והילד הסביר: "מה הסיבה שהאדם נברא בעל שתי עיניים? כדי שבעין אחת יתבונן תמיד בגדלות הבורא יתברך שמו, ואילו בעין השניה עליו להתבונן בשיפלות עצמו. "וקורח", המשיך הילד, "מנושאי הארון היה, ובעל רוח הקודש, ובעינו האחת בודאי היטיב לראות את גדלותו של הבורא, אך העין השניה, זו שבה צריך היה לראות את שפלותו עין זו הטעתה אותו, שכן ראה בה שושלת גדולה יוצאת ממנו וכלל לא ראה בה את שפלות עצמו!" ולכן יש לנו ללמוד לקח מעצת קורח, ובכל פעם שהיצר הרע מושך אותנו למחלוקת אנחנו נגיב לו בשלילה.

''ויקח קרח'' (ט''ז, א)

מה ראה קרח לחלוק על משה? פרה אדומה ראה (מדרש).

אמרו חכמינו במדרש, שכשביקש משה על ישראל אחרי חטא-העגל אמר: ''לי ציוית ולא להם'', שכן נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד ואין ישראל ראויים לעונש. אבל עתה, כיון שטען קורח: ''כל העדה כלם קדושים - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה'' (רש''י פסוק ג), הרי עורר שוב קיטרוג על ישראל בגלל חטא העגל, וקשה איפוא: מה ראה קרח לעולל כזאת? על כך באה התשובה: ''פרה אדומה ראה'' - הוא שמע את פרשת פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא-העגל (''תבוא האם ותקנח צואת בנה'' - רש''י פרשת חוקת בשם ר''מ הדרשן), והיה סבור שאין עוד צורך בסנגוריה של משה רבנו: ''לי ציוית ולא להם'', ועל-כן אמר: ''כל העדה כולם קדושים''.

"ויקח קורח.... ואון בן פלת'' (ט''ז, א)

להלן, כשנבלעו קרח ועדתו באדמה, שוב לא נזכר שמו של און בן פלת, ואמרו על כך חכמינו כי אשתו של און בן פלת הצילתו, שאמרה לו: מה נפקא-מינה לך אם אהרן יהיה הרב ואם קרח יהיה הרב, כי בין כה וכה אתה תישאר התלמיד? אמר לה: מה אעשה, עמם הייתי בעצה ונשבעתי לו. השקתה אתו יין והלכה וישבה על פתח האהל כששערותיה סתורות ופרועות וכל מי שבא וראה חזר מיד על עקבותיו (סנהדרין ק''ט). למה נרתעו מפני ראשה הפרוע?

ברם, הרי קדושים היו בעיני עצמם, ולדעתם היה כל אחד ראוי לשמש בכהונה גדולה, ואצל כהן גדול הלא נאמר: ''וכפר בעדו ובעד ביתו - זו אשתו'', ואם-כן חייבת אשתו של כהן גדול להיות אשה צנועה, שאם-לא-כן הרי זה פגם בכהן גדול עצמו וזה עשוי לערער את כהונתו. עכשיו משראו שאשתו של און פוערת את ראשה לעיני זרים, הסיקו מזה שבעלה אינו ראוי להיות כהן גדול, ועל-כן לא רצו עוד לצרפו לחבורתם. הן יכול היה און בן פלת להשיב לה לאשתו: אמנם כעת איני אלא תלמיד, אבל אם אתמוך בקרח שטוען כי אין הכהונה שייכת לאהרן, הרי יתכן שאי-פעם יהיו בני לכהנים גדולים. לפיכך סתרה את שערותיה כדי למנוע בזה את האפשרות שיהיו בניה כהנים גדולים, כפי שסיפרו חכמינו על האשה קמחית שזכתה לבנים כהנים-גדולים, משום ש''מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערותי'' (יומא מ''ז), ואם צניעות בשיער של אשה מביאה לידי כך שיהיו בניה כהנים גדולים, הרי חוסר-צניעות בשיער מהווה ניגוד לכהונה גדולה.

''נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם'' (ט''ז, כ)

מצינו בזוהר-הקדוש, שתלמיד-חכם נקרא ''שבת''. הכוונה שבדבר היא, כי צריך תלמיד-חכם שקדושתו וגדולתו תהיינה מכח עצמו, כשם שקדושת השבת היא עצמית, ולא רק משום שמוחזק הוא לקדוש בעיני הבריות, כמו קדושת יום-טוב שאינה אלא משום שקידשו ישראל את היום הזה ליום-טוב.

לפיכך אמר הכתוב, שאף-על-פי שאותם מאתיים וחמישים איש היו ''נשיאי עדה'', הרי לא היו ראויים לכך מצד קדושתם העצמית, אלא ''קריאי מועד'' - לא היו אלא כמועדים ישראל מקדשים אותם - ''אנשי שם'' - רק שם טוב היה להם, אבל באמת מצד עצמם לא היו קדושים כלל וכלל.

''רב לכם בני לוי'' (ט''ז, ז)

וקרח שפקח היה מה ראה לעשות לשטות זו? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו, שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן. אמר: בשבילו אני נמלט. ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה (רש''י).

אמרו חכמינו: ''אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו'' (יומא כ''ב) - כלומר: מן ההכרח שיהיה לו למנהיג איזה פגם במשפחתו, כדי שלא יוכל להתגאות יתר על המידה.

לפיכך שואל רש''י: ''מה ראה לשטות זו'' - איך רצה להיות מנהיג ונשיא בזמן שהיה מיוחס גדול ולא היתה לו קופה של שרצים מאחוריו? והוא מתרץ, שראה כי עתיד נינו שמואל להיות שופט על ישראל אף-על-פי שגם הוא לא תהא לו קופה של שרצים ויהיה בן אותה משפחה מיוחסת. אולם ''לא ראה יפה'' - שלא ידע כי באמת תהיה לשמואל קופה של שרצים מאחוריו, היינו עצם היות לו סבא כקורח.

''לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו'' (ט''ז, י''א)

דרכו של עולם, כשאדם מבזה אדם חשוב ורם-מעלה ואחר-כך הוא מבזה איש פשוט ונחות, אין הלה נעלב ממנו, שכן אומר הוא לנפשו: אם אדם זה מבזה אנשים גדולים ממני בהרבה, שוב איני צריך להיפגע מבזיונותיו. זהו שאמר משה רבינו: ''אתה וכל עדתך הנועדים על ה'' - הלא באמת מתכוונים אתם בטענותיכם להטיח דברים כלפי השם-יתברך, ואם-כן ''אהרן מה הוא'' - מה יוכלו איפוא דבריכם לפגוע באהרן, ''כי תלינו עליו'' - כשאתם מתלוננים עליו. אם חולקים אתם על גדולים ממנו, שוב לא ייפגע ממכם כלל.

''העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה'' (ט''ז, י''ד)

מה ראו להזכיר דוקא ניקור עינים ולא שום עונש אחר?

אלא, בידוע שרמ''ח אבריו של אדם מכוונים כנגד רמ''ח מצוות-עשה שבתורה. כל מצוה מכוונת כנגד אבר מסויים. והלא הם כפור במצוות ציצית (ראה רש''י פסוק א) שהיא כנגד העינים, ככתוב: ''וראיתם אותו'' - ממילא ראויים היו לעונש בעיניהם, ועל-כן התבטאו ואמרו: ''העיני האנשים ההם תנקר''.

בעצם הלא ראו בעליל את קרני-האור הקורנות מפניו של משה וידעו היטב כי נישאהו השם-יתברך מעל לכל הקהל, ולמה איפוא שאלו: ''ומדוע תתנשאו על קהל ה''? אלא, הואיל ונשא משה מסווה על פניו, כדי להסתיר את קרינת אור פניו, לבל יכיר איש ברום מדרגותיו, על-כן יכלו לחרחר-ריב נגדו בקרב העם.

אמרו איפוא דתן ואבירם: ''העיני האנשים ההם תנקר'' - אפילו אם תסיר את המסווה מעל פניך וקרני-האור תנקרנה את עינינו, גם כן לא נשגיח בזה, שכן ''רשעים אפילו על פתחו של גיהינום'' - אפילו בראותם כבר את האמת לאמיתה - ''אינם חוזרים בתשובה''.

''ופקדת כל האדם יפקד עליהם'' (ט''ז, כ''ט)

כאן מצאו חכמינו רמז לביקור-חולים, שמצוה היא לבקר אצל כל חולה (נדרים ל''ט). ויש להבין, למה דוקא כאן נרמז הרמז הזה? ברם, בידוע שלפני יעקב אבינו לא היה חולי בעולם, עד שבא יעקב וביקש רחמים כי יחלה האדם לפני מותו, למען ידע להכין עצמו ולחזור בתשובה (ראה בבא-מציעא פ''ז). ואכן, תפקידם של מבקרי החולים הוא - לפי ספרי המוסר - לעורר את החולה לתשובה. אבל עדת קרח הרי היו חואים ומחטיאים את הרבים, אשר אין מספיקים בידם לעשות תשובה, וממילא לא תהא להם כל תועלת במחלה ועליהם למות איפוא מיתה פתאומית. זהו שאמר משה רבנו: ''ופקודת כל האדם יפקד עליהם'' - אם יחלו הללו לפני מותם ויבואו אנשי לבקרם, הרי זה סימן כי ''לא ה שלחני'', אבל אם מות ימותו פתאום ללא כל מחלה מוקדמת, הרי זה סימן ''כי נאצו האנשים האלה את ה'' ואין מספיקים בידם לעשות תשובה.

''אם כמות כל אדם ימתון אלה...לא ה' שלחני'' (ט''ז, כ''ט)

איך הרהיב משה עוז לסכן את כל האמונה בנבואתו ובתורה מן השמים, והרי אפשר שיחזרו בתשובה וממילא ימותו כמות כל אדם, שכן ''אין לך דבר העומד בפני התשובה''? אלא מצינו ברמב''ם, שבעל-תשובה הריהו כקטן שנולד ונחשב לאדם אחר לחלוטין. לפיכך דייק משה ואמר: ''ימותון אלה'' - חוטאים אלה כמות שהם, בלי תשובה, אם ימותון כמות כל אדם - כי אז ''לא ה' שלחני'', אבל אם יחזרו בתשובה הרי לא יהיו עוד ''אלה'' כי אם בריות חדשות.

''ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם'' (ט''ז, ל''ב)

מה טעם נענשו להבלע בתוך האדמה? אמר על כך הרבי וולף מסטריקוב בדרך צחות: משה רבנו הלא היה נמוך (קטן בעיניו) מכל האדם אשר על-פני האדמה, והיינו שהיה מגיע ממש עד עפר, ובכל-זאת טענו כנגדו: ''ומדוע תתנשאו'', זאת אומרת שאפילו מין ענווה כזאת, להיות שפל עד עפר, נחשבת גם היא בעיניהם לגאות והתנשאות, אם-כן לא נשאר להם אלא לירד מתחת לפני האדמה.

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ותבָּקע האדמה...ותפתח הארץ את פיה ותבלע... ותכס עליהם הארץ" (טז/לא-לג) - ר' בחיי בשם הרמב"ן: מה שהוצרך לומר "ותפתח הארץ" אחר שהזכיר "ותבקע האדמה", שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו, שהרי יש מדינות נבקעות מפני הרעש [רעש אדמה], והיה הענין בטבע גמור, אין בזה נס כלל. לפיכך בא להשמיענו אחר כך "ותפתח הארץ את פיה", לבאר שהיה נס גדול, וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר "ותכס עליהם הארץ", ואין זה ענין טבעי, כי אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל כאן חזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הנסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה, ואם בריאה יברא ה', שהוא לשון המצא יש מאין, שהיה פלא עצום וחדוש גדול כחדוש המצא יש מאין. "ויאבדו מתוך הקהל" (טז/לג) - במ"ר: א"ר יהודה: באותה שעה נפתחו לארץ פיפיות הרבה, שנאמר "בקרב כל ישראל". א"ר נחמיה: והרי כתיב "ותפתח הארץ את פיה"? אמר לו: והיאך את מקיים "בקרב כל ישראל"? אלא שנעשית הארץ כמשפך, וכל היכן שהיה אחד מהם היה מתגלגל ויורד ובא עמו, נמצאת מקיים "בקרב כל ישראל"... / "ותבלעם.... ואת כל היקום אשר ברגליהם" - "ואת כל היקום" - זה הממון שמעמיד את הרגלים. רבותינו אמרו: אפילו היו כלים ביד הכובס, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן. א"ר שמואל בר נחמני: אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא היתה נבלעת שנאמר "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". / ולמה גם הרכוש נבלע? ספורנו: שלא יזכו אותם רשעים שצדיקים יהנו מרכושם, כענין שאמר ר' אלעזר בן עזריה: המאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה [ספרי, כי תצא, רפג]. / ר' יהודה בר' אלעאי [ר' יהודה] – מגדולי התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר' עקיבא. ר' נחמיה – מגדולי התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר' עקיבא. ר' שמואל בר נחמן [נחמני] פעל בדור השני ובדור השלישי לאמוראי א"י. מרבותיו: ר' יהושע בן לוי, ר' יוחנן ור' יונתן. ר' משה בן נחמן [רמב"ן] – חי בשנים ד"א תתקנ"ד (1194) – ה"א ל' (1270). קיבל מר' יהודה ן' יקר. ר' בחיי בר' אשר ן חליאווה - חי בשנים ה"א ט"ו (1255) - ד"א ק' (1340). קיבל מר' שלמה בן אדרת [רשב"א]. ר' עובדיה בר' יעקב ספורנו - חי בשנים ה"א רל"ה (1475) – ה"א ש"י (1550).

מב"י

סיפורים לשבת

א'

זֶה הָיָה בְּשַׁחַר הַחֲסִידוּת. סוֹחֲרִים מִכָּל רַחֲבֵי אֵירוֹפָּה נָהֲרוּ אֶל הַיְּרִיד הַשְּׁנָתִי הַגָּדוֹל בְּקֶנִיגְסְבֶּרְג. בֵּינֵיהֶם הָיְתָה קְבוּצַת סוֹחֲרִים מֵעָרֵי לִיטָא, מִינְסְק, קוֹבְנָה, פִּינְסְק וּסְלוֹצְק.

בְּמַהֲלַךְ הַמַּסָּע עָלָה עִנְיַן הַחֲסִידוּת עַל הַפֶּרֶק. הֵחֵלּוּ הַסּוֹחֲרִים לְדַבֵּר סָרָה בַּחֲסִידוּת וּבְמַנְהִיגֶיהָ. רַק הַסּוֹחֵר מִסְּלוֹצְק שָׁתַק וְלֹא הִתְעָרֵב בַּשִּׂיחָה. לְפֶתַע הִזְכִּיר אֶחָד מֵהַחֲבוּרָה אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ, בְּנִימַת בִּטּוּל. אוֹ-אָז מִהֵר הַסּוֹחֵר מִסְּלוֹצְק לְהַסּוֹתוֹ. "עַל הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ אָסוּר לִפְצוֹת פֶּה!", קָרָא וְעוֹרֵר עָלָיו מִיָּד אֶת תְּמִיהַת חֲבֵרָיו. "גַּם אַתָּה 'נִתְפַּסְתָּ'?!", שְׁאָלוּהוּ בְּטוֹן נוֹזֵף.

"הַקְשִׁיבוּ וַאֲסַפֵּר לָכֶם מַעֲשֶׂה שֶׁאֵרַע לֹא מִכְּבָר בְּעִירֵנוּ וְתִשְׁפְּטוּ בְּעַצְמְכֶם", עָנָה הַסּוֹחֵר מִסְּלוֹצְק וְהֵחֵל לְסַפֵּר:

לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים יָצָאתִי לְרֶגֶל עֲסָקַי לְמַסָּע אָרֹךְ בָּאָרֶץ. לַיְלָה אֶחָד תָּעִיתִי בְּדַרְכִּי וְסָטִיתִי מִמַּסְלוּל נְסִיעָתִי הַמְּתֻכְנָן. הִגַּעְתִּי לַעֲיָרָה יְהוּדִית שֶׁאֶת שְׁמָהּ לֹא יָדַעְתִּי. תַּרְתִּי אַחַר בַּיִת לַעֲשׂוֹת בּוֹ אֶת הַלַּיְלָה.

נִגַּשְׁתִּי אֶל הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּקַע מִמֶּנּוּ אוֹר. הֵקַשְׁתִּי עַל הַדֶּלֶת וְהֻזְמַנְתִּי פְּנִימָה. רַק אָז נוֹדַע לִי כִּי הִגַּעְתִּי לְמֶזְרִיטְשׁ. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אֶל בֵּית בְּכִיר תַּלְמִידֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, הֲלוֹא הוּא הַמַּגִּיד בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

הֻגְּשָׁה לִי אֲרוּחָה וְסָעַדְתִּי אֶת לִבִּי. פִּתְאוֹם יָצָא הַמַּגִּיד מֵחַדְרוֹ וְהִתְקָרֵב אֵלַי. דַּי בְּמַרְאֵהוּ בִּלְבַד לְהָטִיל חֶרְדַת-קֹדֶשׁ עַל סְבִיבָתוֹ. הוּא נָתַן בִּי מַבָּט חוֹדֵר וְהוֹשִׁיט לִי יָד. "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם ר' יְהוּדִי", אָמַר. "עֲלֵיכֶם הַשָּׁלוֹם", הֵשַׁבְתִּי.

הַמַּגִּיד שְׁאָלַנִי לִשְׁמִי וְלִמְקוֹם מְגוּרַי וְעָנִיתִי לוֹ. "כָּל דָּבָר בָּעוֹלָם הוּא בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית", אָמַר. "אִם נִתְגַּלְגַּלְתָּ לְכָאן, אֵין זֶה לְחִנָּם. שֶׁמָּא יֵשׁ דָּבָר כָּלְשֶׁהוּ בְּעִירְכֶם הַדּוֹרֵשׁ תִּקּוּן?". שָׁתַקְתִּי. לְמַעֲשֶׂה עָזַבְתִּי אֶת עִירִי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת קֹדֶם לָכֵן וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ בָּהּ עַד זְמַן שִׂיחָתֵנוּ. מִטַּעַם זֶה לֹא יָדַעְתִּי עַל הַמַּגֵּפָה הַקָּשָׁה שֶׁפָּרְצָה כַּמָּה יָמִים קֹדֶם לָכֵן בִּסְלוֹצְק – מַגֵּפָה שֶׁפָּגְעָה בְּעִקָּר בַּיְּלָדִים הַקְּטַנִּים.

הַמַּגִּיד הֵנִיחַ מִשְׁקָפַיִם עַל עֵינָיו וּלְאַחַר רֶגַע אָמַר: "לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים הָיָה בִּנְךָ חוֹלֶה מְאוֹד וּכְבָר עָמַד עַל סַף מָוֶת. אוּלָם אַל דְּאָגָה, בָּרוּךְ ה' נֶחְלַץ מִמַּחֲלָתוֹ וְעַתָּה הוּא בָּרִיא לְגַמְרֵי".

הִבַּטְתִּי בַּמַּגִּיד בְּתַדְהֵמָה. לֹא פִּקְפַּקְתִּי בִּנְכוֹנוּת דְּבָרָיו וּבְלִבִּי הוֹדֵיתִי לַה' עַל הַחְלָמַת בְּנִי. הַמַּגִּיד הוֹסִיף וְאָמַר: "כְּשֶׁתַּחְזֹר לִסְלוֹצְק תִּהְיֶה עֵד לַמַּגֵּפָה הַקָּשָׁה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת שָׁם וּפוֹגַעַת בִּילָדִים רַבִּים. תִּמְצָא אֶת בְּנֵי הָעִיר נְבוֹכִים וּמְבֻלְבָּלִים – חוֹקְרִים וּמְחַפְּשִׂים אַחַר הַסִּבָּה הָרוּחָנִית לַמַּגֵּפָה".

הַמַּגִּיד הִבִּיט קָדִימָה כְּצוֹפֶה לְמֵרָחוֹק וְהִמְשִׁיךְ: "לְמָחֳרָת שׁוּבְךָ תִּשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה וְגַם שָׁם יַעַסְקוּ הַכֹּל בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. הַחֲשָׁד יִפֹּל עַל אִישׁ פְּלוֹנִי וְהַכֹּל יַאֲשִׁימוּהוּ בִּגְרִימַת הַמַּגֵּפָה. דַּע, כִּי אָדָם זֶה אֵינוֹ קָשׁוּר כְּלָל לָעִנְיָן. וּכְשֶׁיָּקוּם אַחַד הַמְּסֻבִּים לְהַכּוֹתוֹ, הִתְיַצֵּב עַל רַגְלֶיךָ, אֱחֹז בְּיָדוֹ וּגְעַר בּוֹ כִּי הוּא-הוּא הַחוֹטֵא".

שַׁבְתִּי לִסְּלוֹצְק אָפוּף תְּהִיּוֹת וּמַחְשָׁבוֹת. עִם בּוֹאִי נוֹדַע לִי מִיָּד עַל הַמַּגֵּפָה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת בָּעִיר וּמַכָּה בַּיְּלָדִים הָרַכִּים. נִכְנַסְתִּי לְבֵיתִי וְאָז גַּם נוֹדַע לִי כִּי בְּנִי הַקָּט אָכֵן חָלָה וּכְבָר הִגִּיעַ לִכְלַל סַכָּנָה, אַךְ בְּשָׁלָב מְסֻיָּם, בְּאֹרַח פֶּלֶא, הֶחְלִים לְגַמְרֵי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָדַעְתִּי בְּבִטְחָה כִּי גַּם יֶתֶר דִּבְרֵי הַמַּגִּיד יִתְקַיְּמוּ.

בְּהֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם הוֹדִיעוּ לִי עַל בְּרִית-מִילָה שֶׁיַּעֲרֹךְ מָחָר אֶחָד מִנִּכְבְּדֵי סְלוֹצְק. הִשְׁתַּתַּפְתִּי בַּבְּרִית. הַכֹּל דִּבְּרוּ בְּעִנְיַן הַמַּגֵּפָה שֶׁמִּטֶּבַע הַדְּבָרִים הִטְרִידָה וְלֹא נָתְנָה מָנוֹחַ לְאִישׁ.

ר' אֵלִיָּהוּ, מִזִּקְנֵי הָעִיר וְנִכְבָּדֶיהָ, קָם לְפֶתַע מִמְּקוֹמוֹ וְאָמַר: "סְבוּרַנִי כִּי אִישׁ חוֹטֵא אֲשֶׁר נִכְשַׁל בַּעֲווֹן חָמוּר וְנוֹרָא מִתְהַלֵּךְ בְּקִרְבֵּנוּ וּבְעֶטְיוֹ בָּאָה עָלֵינוּ הָרָעָה הַזֹּאת". כָּל הַיּוֹשְׁבִים סָבִיב הִנְהֲנוּ בְּהַסְכָּמָה. פִּתְאוֹם עָבַר רַחַשׁ בַּקָּהָל – "מוֹטְל... מוֹטְל הוּא הַחוֹטֵא".

מוֹטְל הוּא אָדָם פָּשׁוּט שֶׁאֵינוֹ מַרְבֶּה לְהוֹפִיעַ בֵּין הַבְּרִיּוֹת. גַּם בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת כִּמְעַט אֵינוֹ מַרְאֶה אֶת פָּנָיו. "חֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַמַּגֵּפָה הָאֲרוּרָה", קָרָא לְעֶבְרוֹ אַחַד הַמְּסֻבִּים. קוֹלוֹת נוֹסָפִים בַּקָּהָל הֶחֱרוּ-הֶחְזִיקוּ אַחֲרָיו. מוֹטְל יָשַׁב דּוֹמֵם, חִוֵּר כַּסִּיד.

וְהִנֵּה קָם מִמְּקוֹמוֹ שִׁמְעוֹן, מֵעֲשִׁירֵי הָעִיר, וְקָרַב אֶל מוֹטְל. הוּא הֵנִיף יָד כְּדֵי לְהַנְחִיתָהּ עַל לֶחְיוֹ שֶׁל מוֹטְל. בִּרְאוֹתִי כֵּיצַד כָּל דְּבָרָיו שֶׁל הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ מִתְאַמְּתִים מוּל עֵינַי, אָזַרְתִּי עֹז וְתָפַסְתִּי בְּכוֹחַ בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַגְּבִיר. "שַׁקְרָן וְרָשָׁע!", הִרְעַמְתִּי עָלָיו בְּקוֹלִי. "הוֹדֵה עַל הָאֱמֶת כִּי אַתָּה הַחוֹטֵא הַגָּדוֹל. הִתְוַדֵּה עַל מַעֲשֶׂיךָ בִּמְקוֹם לְהָטִיל רֶפֶשׁ בְּאָדָם אַחֵר!".

שֶׁקֶט הִשְׂתָּרֵר בַּמָּקוֹם. שִׁמְעוֹן הַגְּבִיר הִבִּיט בִּי מֻכֶּה הֶלֶם. נָתַתִּי בּוֹ מַבָּט קָשֶׁה וְלֹא הֵסַרְתִּי עֵינַי מֵעֵינָיו עַד אֲשֶׁר נִשְׁבַּר וְהִתְיַשֵּׁב עַל כִּסֵּא סָמוּךְ. חָלְפוּ עוֹד כַּמָּה רְגָעִים וּלְפֶתַע פָּרַץ בִּבְכִי. הוּא הֵחֵל לְהִתְוַדּוֹת כִּי אָמְנָם נִכְשַׁל בַּעֲווֹנוֹת חֲמוּרִים בְּיוֹתֵר. לִבְסוֹף בִּקֵּשׁ אֶת מְחִילַת הַכְּלָל וְהִתְחַיֵּב קֳבָל עַם וְעֵדָה לָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה.

הַצֶּבַע שָׁב לְפָנָיו הַחִוְּרוֹת שֶׁל מוֹטְל הָאֻמְלָל. בְּתוֹךְ כָּךְ הֻפְנוּ כָּל הַמַּבָּטִים אֵלַי. "רוּחַ-הַקֹּדֶשׁ?!", תָּמְהוּ הַכֹּל. "אָמְנָם כֵּן", הֲשִׁיבוֹתִי, "אַךְ לֹא רוּחַ-הַקֹּדֶשׁ שֶׁלִּי, אֶלָּא שֶׁל הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ". וּמִיָּד סִפַּרְתִּי לָהֶם כֵּיצַד נִתְגַּלְגַּלְתִּי לְבֵיתוֹ שֶׁל הַמַּגִּיד וְכָל אֲשֶׁר אָמַר לִי הִתְקַיֵּם. הַנּוֹכְחִים הָיוּ אֲחוּזֵי הִשְׁתּוֹמְמוּת. חִישׁ-מַהֵר פָּשְׁטָה הַשְּׁמוּעָה בְּכָל סְלוֹצְק וּמֵאָז נִזְהָרִים בְּעִירֵנוּ מִלִּפְגֹּעַ בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הַמַּגִּיד הַקָּדוֹשׁ.

הַסּוֹחֵר מִסְלוֹצְק סִיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ. חֲבֵרָיו הַסּוֹחֲרִים נִצְּבוּ סְבִיבוֹ בִּדְמָמָה, נְתוּנִים לְרֹשֶׁם דְּבָרָיו. "נוּ, מַדּוּעַ שׁוֹתְקִים אַתֶּם", הִקְנִיטָם הַסְּלוֹצְקָאִי, "שֶׁמָּא גַּם אַתֶּם 'נִתְפַּסְתֶּם'?".

ב'

הַיְּדִיעָה עַל מוֹת הַסַּבָּל מִצְּפַת הֵבִיאָה לַמָּקוֹם קֹמֶץ אֲנָשִׁים, בְּעִקָּר מִקֶּרֶב חֲבֵרָיו לָעֲבוֹדָה, אַנְשֵׁי עָמָל יְגֵעֵי-כַּפַּיִם. הֵם עָזְבוּ אֶת עִנְיְנֵיהֶם וּבָאוּ לְלַוּוֹת אֶת חֲבֵרָם בְּדַרְכּוֹ הָאַחֲרוֹנָה.

הַהַלְוָיָה הַקְּטַנָּה הִתְנַהֲלָה לְאִטָּהּ, עוֹבֶרֶת בְּסִמְטְאוֹת הָעִיר הַמִּתְפַּתְּלוֹת, בְּדַרְכָּהּ לְבֵית-הַחַיִּים הָעַתִּיק. בְּמַסָּעָהּ חָלְפָה גַּם בְּמִשְׁעוֹל צַר, שֶׁאֵלָיו הִשְׁקִיפוּ חַלּוֹנוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי אַבְרָהָם-דֹּב מֵאוֹוְרִיטְשׁ, מְחַבֵּר הַסֵּפֶר 'בַּת-עַיִן'. לְפֶתַע יָצָא הַצַּדִּיק מִבֵּיתוֹ וְהִצְטָרֵף לַמְּלַוִּים הַמְּעַטִּים. הוּא לֹא הִסְתַּפֵּק בְּלִוּוּי קָצָר, כְּדַרְכּוֹ בְּרֹב הַהַלְוָיוֹת שֶׁבָּהֶן הִשְׁתַּתֵּף, אֶלָּא הִמְשִׁיךְ עִם הַמְּלַוִּים עַד מְקוֹם הַקֶּבֶר, וְאַף הִמְתִּין לִסְתִימַת הַגּוֹלֵל.

הִשְׁתּוֹמְמוּ הַמְּלַוִּים עַל הַכָּבוֹד הָרַב שֶׁחָלַק הַצַּדִּיק לַסַּבָּל. אוּלַי הָיָה הַסַּבָּל אֶחָד מִל"ו הַצַּדִּיקִים הַנִּסְתָּרִים, תָּהוּ בְּלִבָּם. אִם-כֵּן, תָּמְהוּ, מַדּוּעַ לֹא קָרָא הַצַּדִּיק לְכָל שְׁאָר תּוֹשָׁבֵי הָעִיר לְהִצְטָרֵף גַּם-כֵּן לְמַסַּע הַלְוָיָתוֹ שֶׁל 'הַצַּדִּיק'?

מֵחֲמַת יִרְאָתָם מֵהַצַּדִּיק לֹא הֵעֵזּוּ הַמְּלַוִּים לִשְׁאֹל אוֹתוֹ עַל כָּךְ. הֵם קִוּוּ כִּי הוּא-עַצְמוֹ יַבְהִיר לָהֶם אֶת פֵּשֶׁר הַדָּבָר.

וְאָמְנָם, לְאַחַר הַהַלְוָיָה פָּנָה הָרַב אֶל כַּמָּה מִמְּקֹרָבָיו וּבִקְּשָׁם לָגֶשֶׁת לְבֵית הַסַּבָּל וּלְחַפֵּשׂ שָׁם עֵדֻיּוֹת לְצִדְקַת הַנִּפְטָר. עַד מְהֵרָה הִגִּיעוּ הַלָּלוּ לְבֵית הָאַלְמָנָה וּבְהַסְכָּמָתָהּ סִיְּרוּ בּוֹ סִיּוּר חָטוּף. כַּעֲבֹר שָׁעָה שָׁבוּ אֶל הַצַּדִּיק בְּיָדַיִם רֵיקוֹת. "לֹא מָצָאנוּ שָׁם סִפְרֵי קַבָּלָה אוֹ כָּל מִמְצָא אַחֵר שֶׁיָּעִיד עַל הֱיוֹתוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר אִישׁ-מַעֲלָה, לְמַעְלָה מִסַּבָּל פָּשׁוּט", אָמְרוּ.

דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם-דֹּב לֹא נָחָה. "שׁוּבוּ לְבֵיתוֹ וְדוֹבְבוּ אֶת הָאַלְמָנָה; אוּלַי מִפִּיהָ תַּצְלִיחוּ לִדְלוֹת פְּרָטִים חֲדָשִׁים עַל אִישִׁיּוּתוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר", הוֹרָה לָהֶם. עָשׂוּ כֵּן הַשְּׁלִיחִים וְגַם הַפַּעַם הֶעֱלוּ חֶרֶס בְּיָדָם.

הַצַּדִּיק לֹא אָמַר נוֹאָשׁ. "חִזְּרוּ אֶל הָאַלְמָנָה וּבַקְּשׁוּהָ לְסַפֵּר לָכֶם עַל מַהֲלַךְ חַיֵּי בַּעֲלָהּ", אָמַר לָהֶם וְהוֹסִיף, "רַשָּׁאִים אַתֶּם לִמְסֹר לָהּ כִּי בִּשְׁלִיחוּתִי בָּאתֶם אֵלֶיהָ".

כְּשֶׁשָּׁמְעָה הָאַלְמָנָה אֶת בַּקָּשַׁת הַצַּדִּיק הֵחֵלָּה לְסַפֵּר: "בַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת לְנִשּׂוּאַי הָיָה בַּעֲלִי הַמָּנוֹחַ רוֹכֵל, הַסּוֹבֵב בַּכְּפָרִים וּבָעֲיָרוֹת. בִּזְמַן קָבוּעַ מֵרֹאשׁ הָיָה מַגִּיעַ לְכָל כְּפָר וּלְכָל עֲיָרָה וּמֵבִיא לַתּוֹשָׁבִים אֶת מְבֻקָּשָׁם. רֹב לָקוֹחוֹתָיו הָיוּ כַּפְרִיִּים עַרְבִים, תּוֹשָׁבֵי הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן.

"בִּצְעִירוּתוֹ הָיָה בַּעֲלִי אִישׁ יְפֵה-תֹּאַר, גְּבַהּ-קוֹמָה, וְנָשָׂא חֵן בְּעֵינֵי כָּל רוֹאָיו. הַפַּרְנָסָה הָיְתָה מְצוּיָה בְּרֶוַח וּבְכָבוֹד, וְחַיֵּינוּ הִתְנַהֲלוּ עַל מֵי-מְנוּחוֹת. לְפֶתַע נָחֲתָה עָלֵינוּ צָרָה נוֹרָאָה – בִּתּוֹ הַיְּחִידָה שֶׁל שֵׁיח' עַרְבִי נִכְבָּד חָשְׁקָה בְּבַעֲלִי. "אָבִיהָ הַשֵּׁיח' הִזְמִינוֹ לְבֵיתוֹ וְסִפֵּר לוֹ עַל רְצוֹנָהּ שֶׁל בִּתּוֹ לְהִנָּשֵׂא לוֹ. הוּא תֵּאֵר בְּאָזְנָיו אֶת נִסְיוֹנוֹתָיו הַכּוֹשְׁלִים לְהָנִיאָהּ מִכָּךְ. 'אִם אֵינִי נִשֵּׂאת לִיהוּדִי זֶה, טוֹב מוֹתִי מֵחַיַּי', הוֹדִיעָה הַבַּת לְאָבִיהָ. הַשֵּׁיח' הִצִּיג לִפְנֵי בַּעֲלִי שְׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת: אַחַת – סְעוּדַת נִשּׂוּאִין, בְּגָדִים יְקָרִים, מַתָּנוֹת וְכֶסֶף. הַשְּׁנִיָּה – מָוֶת.

"בַּעֲלִי הַמָּנוֹחַ לֹא הִסֵּס אֲפִלּוּ לְרֶגַע. הָיָה בָּרוּר לוֹ כִּי יַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן וִיהִי-מָה. הוּא הָיָה מוּכָן לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא לַעֲבֹר עַל רְצוֹן ה', אַךְ חִפֵּשׂ דֶּרֶךְ נְאוֹתָה לְהֵחָלֵץ מֵהַצָּרָה שֶׁנִּחֲתָה עַל רֹאשׁוֹ. לַשֵּׁיח' לֹא גִּלָּה זֹאת. לְהֶפֶךְ, הוּא נָתַן לוֹ לְהָבִין כִּי נַעֲנָה לְבַקָּשָׁתוֹ. "הַשֵּׁיח' שָׂמַח מְאוֹד, בְּיָדְעוֹ כִּי חַיֵּי בִּתּוֹ נִצְּלוּ וְגַם כִּי זָכָה בְּחָתָן יְפֵה-תֹּאַר, יָשָׁר וְהָגוּן. מִיָּד צִוָּה עַל מְשָׁרְתָיו לְהָכִין סְעוּדַת נִשּׂוּאִין כַּיָּאֶה לְבִתּוֹ הַיְּחִידָה שֶׁל הַשֵּׁיח' הֶעָשִׁיר. "לֵיל הַחֲתֻנָּה הִגִּיעַ. הַשֵּׁיח' הַמְּאֻשָּׁר יָשַׁב לְצַד הֶחָתָן. בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הַחֲגִיגָה הִגִּישׁוּ לָהֶם הַמְּשָׁרְתִים נַרְגִילוֹת לְעִשּׁוּן. בַּמֶּרְכָּז עָמַד מַגַּשׁ נְחֹשֶׁת, וְעָלָיו גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַמְּכֻבָּדִים נָטַל מֵהַגֶּחָלִים כְּדֵי לְהָזִין בָּהֶן אֶת הַנַּרְגִילָה שֶׁלְּפָנָיו. עַנְנֵי עָשָׁן הֵחֵלּוּ לְהִתַּמֵּר מֵעַל רָאשֵׁי הַמְּסֻבִּים. "גַּם הֶחָתָן הִתְקָרֵב לַמַּגָּשׁ כְּדֵי לָקַחַת מִמֶּנּוּ גֶּחָלִים. לְפֶתַע, לְתַדְהֵמַת הַכֹּל, הֵרִים אֶת הַמַּגָּשׁ הֶעָמוּס בְּגֶחָלִים וַהֲפָכוֹ עַל בִּטְנוֹ וְרַגְלָיו, כְּשֶׁהַגֶּחָלִים שׂוֹרְפוֹת אֶת גּוּפוֹ. בֶּהָלָה וּמְהוּמָה קָמוּ בַּמָּקוֹם וְהַשִּׂמְחָה נֶהֶפְכָה לְתוּגָה. הַשֵּׁיח' חָשׁ בֹּשׁ וְנִכְלָם מֵהִתְנַהֲגוּת הֶחָתָן. הוּא וַחֲבֵרָיו הֵחֵלּוּ לַהֲלֹם בְּגוּפוֹ שֶׁל בַּעֲלִי, שֶׁכְּבָר הָיָה מָלֵא כְּוִיּוֹת. דַּעְתָּם לֹא נָחָה עַד אֲשֶׁר גֵּרְשׁוּהוּ מֵהַמָּקוֹם, שׁוֹתֵת דָּם וּמְיֻסָּר. "כָּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ נִמְלַט בַּעֲלִי מֵהַכְּפָר. בְּדֶרֶךְ-לֹא-דֶּרֶךְ הִצְלִיחַ לְהַגִּיעַ הַבַּיְתָה, פָּצוּעַ, חָבוּל וְחוֹלֶה. עַד מוֹתוֹ סָבַל יִסּוּרִים מֵהַכְּוִיּוֹת הַקָּשׁוֹת. אַף-עַל-פִּי-כֵן הָיוּ פָּנָיו מְאִירוֹת, וּבְלִבּוֹ שָׂמַח תָּמִיד עַל שֶׁבְּעֶזְרַת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא הִצְלִיחַ לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן. אֶת כָּל יִסּוּרָיו קִבֵּל בְּאַהֲבָה", סִיְּמָה הָאַלְמָנָה הַמִּתְיַפַּחַת וְהוֹסִיפָה, "זֶה הָיָה בַּעֲלִי הַמָּנוֹחַ". הַשְּׁלִיחִים הִקְשִׁיבוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת לְסִפּוּרוֹ הַמֻּפְלָא שֶׁל הַסַּבָּל, וְיָדְעוּ כִּי הַפַּעַם תָּנוּחַ דַּעַת רַבָּם. וְאָמְנָם, כְּשֶׁשָּׁבוּ אֵלָיו וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאַלְמָנָה, הִבְחִינוּ בָּאוֹר שֶׁזָּרַח עַל פָּנָיו שֶׁל הַצַּדִּיק. "כַּאֲשֶׁר עָבְרָה הַהַלְוָיָה לְיַד בֵּיתִי רָאִיתִי עַמּוּד אֵשׁ עוֹלֶה מֵהַמִּטָּה וּמִזְדַּקֵּר עַד הַשָּׁמַיִם", אָמַר לָהֶם, "כָּעֵת אֲנִי גַּם מֵבִין מַדּוּעַ זָכָה לְכָךְ".

ג'

אִישׁ אָמִיד הָיָה ר' סֶנְדֶר וְגַם בַּעַל צְדָקָה. אֶת כַּסְפּוֹ הִרְוִיחַ בְּמִסְחָר. קוֹנֶה הָיָה סְחוֹרוֹת בְּסִיטוֹנָאוּת וּמוֹכְרָן בַּשּׁוּק הַקִּמְעוֹנַאי. לְשֵׁם כָּךְ הָיָה מַרְבֶּה לִנְדֹּד בֶּעָרִים וּבָעֲיָרוֹת, לִפְקֹד יְרִידִים וְלַעֲשׂוֹת עִסְקוֹת עִם סוֹחֲרִים גְּדוֹלִים.

בַּתְּקוּפוֹת שֶׁשָּׁהָה בְּבֵיתוֹ יָדְעוּ כָּל עֲנִיֵּי הָעִיר וְהַסְּבִיבָה כִּי אֵצֶל ר' סֶנְדֶר יִמְצְאוּ אֹזֶן-קַשֶּׁבֶת. יָדוֹ הָיְתָה פְּתוּחָה לְכָל חָתָן וְכַלָּה עֲנִיִּים, לְכָל אַלְמָנָה וְיָתוֹם מִסְכֵּנִים, וְלִשְׁאָר קְשֵׁי-יוֹם וְנִזְקָקִים.

לְעֶגְלוֹנוֹ שֶׁל ר' סֶנְדֶר קָרְאוּ סֶרְגֵי. ר' סֶנְדֶר רָחַשׁ אֵמוּן מָלֵא לְעֶגְלוֹנוֹ. אִם בַּתְּחִלָּה הִקְפִּיד לְהַסְתִּיר מִמֶּנּוּ מֵידָע עַל עִסְקָאוֹתָיו, הֲרֵי עִם הַזְּמַן חָדַל לַחְשֹׁשׁ מִפָּנָיו וְסֶרְגֵי הָיָה עֵד לְכָל הַפְּעֻלּוֹת הַקְּשׁוּרוֹת לַעֲסָקָיו.

פַּעַם אַחַת הִתְכּוֹנֵן ר' סֶנְדֶר לִירִיד גָּדוֹל, שֶׁהָיָה עָתִיד לְהִתְקַיֵּם שָׁבוּעַ שָׁלֵם, בְּאַחַת הֶעָרִים הַסְּמוּכוֹת. בְּהִתְקָרֵב הַיְּרִיד הִשְׁתַּדֵּל לִמְכֹּר אֶת הַסְּחוֹרוֹת שֶׁבְּמַחְסָנָיו, כְּדֵי לֶאֱסֹף סְכוּם רַב כְּכָל הָאֶפְשָׁר שֶׁל כֶּסֶף מְזֻמָּן.

לִקְרַאת סוֹף הַשָּׁבוּעַ הִשְׁלִים ר' סֶנְדֶר אֶת הֲכָנוֹתָיו לַנְּסִיעָה. בְּאַרְנָקוֹ הָיוּ אַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-מֵאוֹת רוּבָּלִים – סְכוּם גָּדוֹל מְאוֹד. הַיְּרִיד הָיָה אָמוּר לְהִפָּתַח בְּבֹקֶר יוֹם רִאשׁוֹן, וְר' סֶנְדֶר הוֹדִיעַ לְסֶרְגֵי כִּי יֵצְאוּ לַדֶּרֶךְ בְּמוֹצָאֵי-שַׁבָּת.

עִם צֵאת הַשַּׁבָּת, לְאַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית, הִתְיַשֵּׁב ר' סֶנְדֶר לִסְעוּדַת מְלַוֵּה-מַלְכָּה. לְאַחַר מִכֵּן בֵּרֵךְ בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן, וְהֵחֵל לְהָכִין אֶת עַצְמוֹ לַנְּסִיעָה. הוּא נִגַּשׁ לָאָרוֹן שֶׁבְּחַדְרוֹ וּפָתַח אֶת הַמְּגֵרָה הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁבָּהּ נָהַג לִשְׁמֹר אֶת כַּסְפּוֹ.

יָדוֹ נִשְׁלְחָה בְּטִבְעִיּוּת לְעֹמֶק הַמְּגֵרָה. פְּעִימָה נֶחְסְרָה מִלִּבּוֹ כַּאֲשֶׁר נָעָה יָדוֹ מִצַּד לְצַד, בְּחָפְשִׁיּוּת גְּמוּרָה, בְּלִי לְהִתָּקֵל בְּדָבָר. בְּבֶהָלָה הִתְכּוֹפֵף מְלֹא קוֹמָתוֹ וְסָרַק אֶת הַמְּגֵרָה. הִיא הָיְתָה רֵיקָה לְגַמְרֵי. בִּתְנוּעוֹת חֲפוּזוֹת מָשַׁךְ אֵלָיו אֶת כָּל שְׁאָר הַמְּגֵרוֹת בָּאָרוֹן, שֶׁמָּא בְּטָעוּת הִנִּיחַ אֶת כַּסְפּוֹ בְּאַחַת מֵהֶן. אַךְ גַּם בָּהֶן לֹא נִמְצָא הָאַרְנָק.

"אוֹי וַי! גֶּעוַאלְד!", הִתְחִיל לִצְעֹק וּלְהִתְרוֹצֵץ בַּבַּיִת. רַק אָדָם זָר אֶחָד יָדַע עַל תָּכְנִיתוֹ לָצֵאת בּוֹ-בָּעֶרֶב לַיְּרִיד, כְּשֶׁבִּרְשׁוּתוֹ אַרְנָק מָלֵא כֶּסֶף – סֶרְגֵי הָעֶגְלוֹן. ר' סֶנְדֶר יָצָא בְּרִיצָה מֵהַבַּיִת וְהֵחֵל לִקְרֹא בִּשְׁמוֹ שֶׁל סֶרְגֵי. אוּלָם הַקּוֹל הַיָּחִיד שֶׁעָנָה לִקְרִיאָתוֹ הָיָה הֵד קוֹלוֹ הַחוֹזֵר.

"סֶרְגֵי הַמְּנֻוָּל... הַחְזֵר לִי אֶת כַּסְפִּי, אוֹ שֶׁ...", סִנֵּן בַּחֲמַת-זַעַם בְּעוֹדוֹ מִתְרוֹצֵץ מִצַּד לְצַד כָּאֲרִי בַּסּוּגַר. מָה יַעֲשֶׂה עַכְשָׁו? "לֹא יִתָּכֵן, לֹא אֶחְיֶה כְּעָנִי וְאֶבְיוֹן", הוֹסִיף לָרוּץ וּלְמַלְמֵל. "וּמָה עַל כָּל הַצְּדָקָה שֶׁעָשִׂיתִי? רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל מָה וְלָמָּה נֶעֱנַשְׁתִּי?!".

"אֶפְנֶה לַמִּשְׁטָרָה", הִבְזִיק בְּמוֹחוֹ רַעְיוֹן. הוּא פָּתַח בְּרִיצָה לְעֵבֶר תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה. "מָה כְּבָר יֵצֵא לִי מֵהֶם", חָשַׁב לְעַצְמוֹ כַּעֲבֹר רֶגַע, "מָתַי לָאַחֲרוֹנָה הִצְלִיחוּ לְפַעְנֵחַ מַעֲשֶׂה פֶּשַׁע כָּלְשֶׁהוּ?". אַף-עַל-פִּי-כֵן הוֹסִיף לָרוּץ.

עוֹדוֹ רָץ חָלַף לְיַד בֵּית הָרַב. בְּהַחְלָטָה שֶׁל שַׁבְרִיר-שְׁנִיָּה בָּלַם אֶת רִיצָתוֹ וְהִתְפָּרֵץ לְבֵיתוֹ שֶׁל הָרַב. בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת סִפֵּר לָרַב אֶת שֶׁאֵרַע לוֹ.

"מָה אֵרַע לְךָ, ר' סֶנְדֶר!", נֶחְרַד הָרַב מֵאָבְדַּן הָעֶשְׁתּוֹנוֹת שֶׁל הַסּוֹחֵר, "כְּלוּם אִבַּדְתָּ כָּלִיל אֶת אֱמוּנָתְךָ בַּה'?! הַאִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ שֶׁ'כָּל דְּעָבֵד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד'?! (=כָּל מָה שֶׁה' עוֹשֶׂה לְטוֹב הוּא עוֹשֶׂה). חֲזֹר לְבֵיתְךָ, הֵרָגַע וְלֵךְ לִישֹׁן. מָחָר בַּבֹּקֶר תָּשׁוּב אֵלַי וְנִרְאֶה מָה בְּיָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת".

כְּשֶׁחָזַר ר' סֶנְדֶר לְבֵיתוֹ כְּבָר צִפְּתָה לוֹ שָׁם אִשְׁתּוֹ וְחִיּוּךְ גָּדוֹל עַל פָּנֶיהָ. "הָאֲבֵדָה נִמְצְאָה", בִּשְּׂרָה לוֹ; יָדָהּ הָאַחַת מְנִיפָה אֶת מְעִילוֹ הָעֶלְיוֹן בְּעוֹד הַשְּׁנִיָּה מַצְבִּיעָה לְעֵבֶר אֶחָד מִכִּיסָיו. רַק אָז נִזְכַּר ר' סֶנְדֶר כִּי בְּיוֹם שִׁשִּׁי הוּא אָמְנָם הִתְכַּוֵּן לְהַטְמִין אֶת הָאַרְנָק בַּמְּגֵרָה, אַךְ בְּפֹעַל לֹא הִסְפִּיק לַעֲשׂוֹת זֹאת וְהָאַרְנָק נִשְׁאַר בִּמְעִילוֹ.

הַחִידָה הַיְּחִידָה שֶׁנּוֹתְרָה בִּלְתִּי-פְּתוּרָה הָיְתָה הֵעָלְמוּתוֹ הַפִּתְאוֹמִית שֶׁל סֶרְגֵי. בִּתְחוּשַׁת מְבוּכָה אַךְ בְּלֵב צוֹהֵל עָלָה ר' סֶנְדֶר עַל יְצוּעוֹ, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לָצֵאת לְמָחֳרָת עִם שַׁחַר לַיְּרִיד.

לֹא חָלְפָה שָׁעָה אֲרֻכָּה וְשׁוֹטֵר נָקַשׁ עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל ר' סֶנְדֶר. ר' סֶנְדֶר, שֶׁקּוּרֵי-שֵׁנָה הֵחֵלּוּ לֶאֱפֹף אוֹתוֹ, נֶחְרַד. מָה כְּבָר עָשָׂה? בַּמֶּה הוּא מָאֳשָׁם?...

הַשּׁוֹטֵר הִתְנַצֵּל עַל הַשָּׁעָה הַמְּאֻחֶרֶת וְנִכְנַס פְּנִימָה. "אֲנִי מֵבִין שֶׁכֶּסֶף רַב נִגְנַב מִמְּךָ הָעֶרֶב", פָּתַח וְאָמַר. ר' סֶנְדֶר בִּקֵּשׁ לְהָגִיב עַל כָּךְ, אַךְ הַשּׁוֹטֵר הָיָה נָחוּשׁ לְהַשְׁלִים אֶת דְּבָרָיו לְלֹא הַפְרָעוֹת. "לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה נִמְצָא כַּסְפְּךָ... הֻזְעַקְנוּ לְבַיִת בִּקְצֵה הָעִיר, לְאַחַר שֶׁנּוֹדַע לָנוּ כִּי סֶרְגֵי הָעֶגְלוֹן שֶׁלְּךָ נִדְקַר בִּידֵי אַלְמוֹנִים. מָצָאנוּ אֶת סֶרְגֵי מֻטָּל עַל הָאָרֶץ, שׁוֹתֵת דָּם. הוּא לֹא הִצְלִיחַ לְדַבֵּר הַרְבֵּה, אַךְ הַמְּעַט שֶׁאָמַר הִבְהִיר אֶת הַתְּמוּנָה.

"וּבְכֵן, סֶרְגֵי עָשָׂה יָד אַחַת עִם שְׁנֵי שׁוֹדְדִים שֶׁאֵינָם מִבְּנֵי הָעִיר. הוּא דִּוֵּחַ לָהֶם עַל נְסִיעָתְךָ הַצְּפוּיָה לַיְּרִיד וְעַל אַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-מֵאוֹת הָרוּבָּלִים שֶׁבְּאַרְנָקְךָ. הַשּׁוֹדְדִים זָמְמוּ לִתְקֹף אוֹתְךָ וְלִשְׁדֹּד אֶת כַּסְפְּךָ בְּצֵאתְךָ מֵהָעִיר, וּלְאַחַר מִכֵּן לְהִתְחַלֵּק בַּכֶּסֶף עִם סֶרְגֵי. הָעֶרֶב הִמְתִּינוּ לָכֶם הַשּׁוֹדְדִים מִחוּץ לָעִיר. כְּשֶׁבּוֹשַׁשְׁתֶּם לְהַגִּיעַ, הִסִּיקוּ הַשְּׁנַיִם כִּי סֶרְגֵי שָׁדַד אוֹתְךָ לְבַדּוֹ וְלָקַח אֶת כָּל הַכֶּסֶף לְעַצְמוֹ. סֶרְגֵי לֹא הִצְלִיחַ לְהַשְׁלִים אֶת הַסִּפּוּר, קֹדֶם שֶׁנָּפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ, אַךְ הִסְפִּיק לִנְקֹב בִּשְׁמָם".

הַשּׁוֹטֵר עָשָׂה אֶתְנַחְתָּא קְצָרָה וּמִיָּד הוֹסִיף בְּטוֹן גֵּאֶה: "לְאַחַר מָצוֹד קָצָר הִצְלַחְנוּ לָשִׂים אֶת יָדֵינוּ עַל הַשְּׁנַיִם. כָּרֶגַע הֵם מְבַלִּים בְּתָא הַמַּעֲצָר. בְּכִיסָם מָצָאנוּ אַלְפֵי רוּבָּלִים, וְאָנוּ מְשַׁעֲרִים שֶׁבְּתוֹכָם גַּם אַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ-מֵאוֹת הָרוּבָּלִים שֶׁנִּשְׁדְּדוּ מִמְּךָ. אָנוּ מַחְזִירִים לְךָ אֵפוֹא אֶת כַּסְפְּךָ".

בְּאָמְרוֹ זֹאת הוֹצִיא הַשּׁוֹטֵר שַׂקִּית מְלֵאָה כֶּסֶף וְהִנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. ר' סֶנְדֶר הִבִּיט בַּשּׁוֹטֵר כְּלֹא-מַאֲמִין. "בְּסַךְ-הַכֹּל מִלֵּאנוּ אֶת תַּפְקִידֵנוּ", הוֹסִיף הַשּׁוֹטֵר בַּאֲרֶשֶׁת חֲשִׁיבוּת וְיָצָא מֵהַבַּיִת...

ד'

בְּאַחַת מֵעַיְרוֹת רוּסְיָה יֵשׁ עַד הַיּוֹם מִקְוֶה יָשָׁן, שֶׁכְּבָר מִזְּמַן אֵין אִישׁ טוֹבֵל בּוֹ. הַמִּקְוֶה חָרֵב וְנָטוּשׁ, אֲבָל סִפּוּרוֹ מוֹסִיף לִחְיוֹת וְהוּא רָשׁוּם בְּסֵפֶר דִּבְרֵי-הַיָּמִים שֶׁל יְהוּדֵי רוּסְיָה. לֹא בִּזְכוּת יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ שֶׁל הַמִּקְוֶה, שֶׁכֵּן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה יָפֶה וּמְהֻדָּר, אֶלָּא בִּגְלַל הָאִישׁ שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ.

הַיָּמִים יְמֵי רֵאשִׁיתָהּ שֶׁל הַמַּהְפֵּכָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית. טְרוֹצְקִי, מִדְּמֻיּוֹתֶיהָ הַמֶּרְכָּזִיּוֹת שֶׁל מִפְלֶגֶת הַשִּׁלְטוֹן וּמִמְּקֹרָבָיו הַבְּכִירִים שֶׁל לֶנִין, מְמַלֵּא כִּכָּרוֹת בַּהֲמוֹנִים הַבָּאִים לְהַאֲזִין לוֹ וּלְמִשְׁנָתוֹ. בֵּין מִשְׁתַּתְּפֵי הָעֲצָרוֹת לֹא-מְעַט צְעִירִים יְהוּדִים הַנִּסְחָפִים אַחַר הַיְּהוּדִי הַמִּתְבּוֹלֵל, מִגְּדוֹלֵי הָרֶטוֹרִיקָנִים בְּכָל הַזְּמַנִּים.

גַּם שְׁלֹמֹה-זַלְמָן, 'שְׁלוֹזְמֶן' בְּפִי יְדִידָיו, אֶחָד מֵהֶם. צָעִיר תּוֹסֵס וְנִמְרָץ, הַנִּשְׁבֶּה בְּמִקְסַם-הַשָּׁוְא שֶׁל הַמַּהְפֵּכָה, שֶׁמַּבְטִיחָה שִׁחְרוּר, צֶדֶק וְשִׁוְיוֹן לַכֹּל.

הוּא עוֹזֵב אֶת בֵּית-הוֹרָיו. עִם חֲבוּרָה שֶׁל צְעִירִים אֲחֵרִים הוּא מֵקִים בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הָעֲיָרָה גַּרְעִין פָּעִיל שֶׁל הַמִּפְלָגָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית. שְׁלוֹזְמֶן פּוֹרֵק מֵעָלָיו עֹל תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּמַשְׂבִּיעַ אֶת הוֹרָיו צַעַר וּבוּשָׁה.

הַזְּמַן חוֹלֵף וּבֵינְתַיִם הוֹלְכִים הוֹרָיו שֶׁל שְׁלוֹזְמֶן לְעוֹלָמָם. שְׁלוֹזְמֶן מַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ הַמִּתְנַכֶּרֶת לַיַּהֲדוּת, אוּלָם הַחֲבוּרָה אֵינָהּ מִסְתַּפֶּקֶת בַּזֹאת. בְּאוֹתָם יָמִים שֶׁל תֹּהוּ-וָבֹהוּ, כַּאֲשֶׁר בִּרְחוֹבוֹת רוּסְיָה נִטָּשִׁים קְרָבוֹת עַזִּים בֵּין הַ'לְּבָנִים' לָ'אֲדֻמִּים', הָיוּ גַּם שְׁלוֹזְמֶן וַחֲבוּרָתוֹ חֵלֶק מֵהַהֶפְקֵרוּת הַכְּלָלִית. כְּמוֹ הָאֲחֵרִים, גַּם הֵם שָׁלְחוּ יְדֵיהֶם לֹא-פַּעַם בִּגְנֵבָה וּבְבִזָּה.

חָלְפוּ עוֹד כַּמָּה שָׁנִים, וְהִנֵּה שָׁנָה אַחַת, בְּהַגִּיעַ הַ'יָּארְצַיְּט' (יוֹם-הַשָּׁנָה) שֶׁל אָבִיו, הִתְעוֹרֵר בְּלִבּוֹ שֶׁל שְׁלוֹזְמֶן רָצוֹן מוּזָר לוֹמַר 'קַדִּישׁ' בְּמִנְיָן. הוּא הִגִּיעַ לְאֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת בָּעֲיָרָה.

הַקּוֹמוּנִיסְט הַצָּעִיר לֹא הֶעֱרִיךְ נָכוֹן אֶת שֶׁעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ. אַךְ דָּרְכוּ רַגְלָיו עַל מִפְתַּן בֵּית-הַכְּנֶסֶת, הִתְרוֹקֵן הַמָּקוֹם בְּאַחַת. קֹמֶץ הַמִּתְפַּלְּלִים שֶׁשָּׁהָה בּוֹ נָס עַל נַפְשׁוֹ מֵרֹב פַּחַד. מִי יוֹדֵעַ מָה יְעוֹלֵל פִּרְחָח זֶה – חָשְׁבוּ הָאֲנָשִׁים בְּלִבָּם – עַל מִי יַלְשִׁין וְאֶת מִי יַטְעִים מִנַּחַת-זְרוֹעוֹ.

שְׁלוֹזְמֶן נִדְהַם וְנִפְגַּע כְּאֶחָד. הוּא יָדַע אֶת מִקּוּמָם שֶׁל שְׁאָר בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת בָּעֲיָרָה וּפָנָה לְבֵית-כְּנֶסֶת שֵׁנִי. הַמַּחֲזֶה הַקּוֹדֵם חָזַר וְנִשְׁנָה גַּם הַפַּעַם. רֹב מִתְפַּלְּלֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת מִהֲרוּ לִנְטֹשׁ אֶת הַמָּקוֹם וְהוֹתִירוּ אֶת שְׁלוֹזְמֶן כִּמְעַט לְבַדּוֹ.

דַּוְקָא בְּרִיחַת אֶחָיו הַיְּהוּדִים מִפָּנָיו הִבְהִירָה לוֹ עַד כַּמָּה הִתְרַחֵק מֵעַמּוֹ. הַקֹּשִׁי שֶׁנִּצַּב בְּדַרְכּוֹ לְמַמֵּשׁ אֶת מְבֻקָּשׁוֹ, רַק הִגְבִּיר אֶצְלוֹ אֶת הָרָצוֹן לוֹמַר 'קַדִּישׁ'. הוּא חָשׁ דַּחַף פְּנִימִי גּוֹבֵר וְהוֹלֵךְ לוֹמַר 'קַדִּישׁ' אַחַר אָבִיו.

בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן שֵׂרַךְ שְׁלוֹזְמֶן אֶת רַגְלָיו לְעֵבֶר בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַשְּׁלִישִׁי בָּעֲיָרָה. זֶה הָיָה בֵּית-כְּנֶסֶת שֶׁל חֲסִידִים. הוּא נִכְנַס פְּנִימָה עַל בְּהוֹנוֹתָיו, כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא לְהַבְהִיל אֶת הַמִּתְפַּלְּלִים. הַמִּתְפַּלְּלִים הִבִּיטוּ בּוֹ בַּחֲשָׁשׁ, אַךְ לֹא בָּרְחוּ מִפָּנָיו. אֶחָד מֵהֶם, זָקֵן מֻפְלָג שֶׁכְּבָר רָאָה רַבּוֹת בְּחַיָּיו, הִתְקָרֵב אֵלָיו. הַצָּעִיר רָאָה מוּלוֹ זוּג עֵינַיִם מְפִיקוֹת טוּב-לֵב.

"מָה רְצוֹנְךָ, אִינְגְּלֶ'ה (=יֶלֶד)?", שָׁאַל בְּחִבָּה מֻפְגֶּנֶת וְהֵנִיחַ יָד כְּחוּשָׁה עַל כְּתֵפוֹ הַמּוּצָקָה שֶׁל שְׁלוֹזְמֶן.

"'קַדִּישׁ', 'קַדִּישׁ' בִּרְצוֹנִי לוֹמַר", עָנָה שְׁלוֹזְמֶן בְּמַבָּט נִכְלָם.

"וּתְפִלִּין כְּבָר הֵנַחְתָּ הַיּוֹם?", שָׁאַל הַזָּקֵן. שְׁלוֹזְמֶן שֶׁלֹּא הִתְכַּוֵּן כְּלָל לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, הִתְקַשָּׁה לְסָרֵב לַזָּקֵן הֶחָבִיב שֶׁקִּבֵּל אֶת פָּנָיו בִּמְאוֹר-פָּנִים. הוּא הֵנִיד רֹאשׁוֹ בִּשְׁלִילָה. מִיָּד הוֹצִיא הַזָּקֵן מֵחֵיקוֹ זוּג תְּפִלִּין וְסִיֵּעַ לִשְׁלוֹזְמֶן לִכְרֹךְ אוֹתָן עַל זְרוֹעוֹ וְעַל רֹאשׁוֹ.

הַזָּקֵן סָקַר בְּעֵינָיו אֶת בֵּית-הַכְּנֶסֶת לְוַדֵּא שֶׁיֵּשׁ בַּמָּקוֹם עֲשָׂרָה, וּלְאַחַר מִכֵּן הִכָּה בְּיָדוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן. "קַדִּישׁ יָתוֹם!", הִכְרִיז וְתָקַע בְּיָדָיו שֶׁל שְׁלוֹזְמֶן סִדּוּר. בְּאֶמְצַע הַקַּדִּישׁ נֶחְנַק קוֹלוֹ שֶׁל שְׁלוֹזְמֶן מֵהִתְרַגְּשׁוּת. מִסָּבִיב הִבִּיטוּ בּוֹ הַחֲסִידִים בְּעֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת וּמִשְׁתָּאוֹת.

חֲבֵרָיו שֶׁל שְׁלוֹזְמֶן, שֶׁנֶּעֱלַם מֵהֶם לְפֶתַע בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם, חִכּוּ לוֹ, אַךְ לַשָּׁוְא. שְׁלוֹזְמֶן לֹא חָזַר עוֹד אֵלֵיהֶם. בֵּית-הַכְּנֶסֶת שֶׁל הַחֲסִידִים הָיָה לְבֵיתוֹ הַשֵּׁנִי. כָּל שָׁעָה פְּנוּיָה שֶׁלּוֹ בִּלָּה שָׁם, בְּחֶבְרַת הַחֲסִידִים. שְׁלוֹזְמֶן חָזַר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְנֶהֱפַךְ לְאֶחָד מֵהַחֲבוּרָה.

שִׁלְטוֹנוֹת הַמַּהְפֵּכָה סָגְרוּ אֶת הַמִּקְוֶה הַיָּחִיד שֶׁהָיָה בָּעֲיָרָה. הֵם נִמְּקוּ זֹאת בְּסִבּוֹת בְּרִיאוּתִיּוֹת, אַךְ בָּרוּר הָיָה כִּי הַסִּבָּה הָאֲמִתִּית הִיא מִלְחַמְתָּם כְּנֶגֶד הַדָּת. שְׁלוֹזְמֶן הֶחְלִיט לְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַמְּשִׂימָה הַקָּשָׁה וְהַמְּסֻכֶּנֶת.

מֵאֲחוֹרֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת שָׁכַן יַעַר עָבוֹת. בְּעֵצָה אַחַת עִם חֲבֵרָיו הַמִּתְפַּלְּלִים, הֶחְלִיט שְׁלוֹזְמֶן כִּי זֶה הַמָּקוֹם הַמַּתְאִים לַהֲקָמַת הַמִּקְוֶה. בְּמֶשֶׁךְ לֵילוֹת אֲרֻכִּים יוֹצֵא הָיָה אֶל הַיַּעַר, כְּשֶׁבְּיָדָיו כְּלֵי-עֲבוֹדָה. הוּא חָפַר חֲפִירָה, יָצַק יְצִיקָה, וּלְבַסּוֹף בָּנָה סְבִיבָהּ בִּיתָן קָטָן. הַבִּיתָן הֻסְתַּר בְּאֶמְצְעֵי-הַסְוָאָה נוֹסָפִים.

מִקְוֵה הַטָּהֳרָה הַזֶּה שִׁמֵּשׁ אֶת תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת, לְרַבּוֹת בַּזְּמַנִּים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר. גַּם שְׁלוֹזְמֶן עַצְמוֹ, הֲלוֹא הוּא שְׁלֹמֹה-זַלְמָן, לֹא וִתֵּר מֵאָז עַל טְבִילָה בְּמִקְוֶה, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד.

ה'

הַשַּׁמָּשׁ שָׁכַב עַל עֶרֶשׂ דְּוַי. לְצִדּוֹ עָמַד רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ, רַבָּהּ שֶׁל קְהִלַּת מֵיְיץ וּבַעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה'. "כָּל יָמַי שִׁמַּשְׁתִּי אֶת רַבֵּנוּ בִּמְסִירוּת וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי דָּבָר בִּתְמוּרָה", אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּקוֹל חָלוּשׁ. "עַתָּה, קֹדֶם מוֹתִי, מֵעֵז אֲנִי לְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁה אַחַת – לִדְאֹג שֶׁבְּנִי הַצָּעִיר, רְפָאֵל, יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה".

הִקְשִׁיב רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ לְבַקָּשַׁת הַשַּׁמָּשׁ, שֶׁבָּקְעָה מֵעֹמֶק הַלֵּב. "לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁאֶדְאַג לְכָךְ, אֶלָּא אֲנִי-עַצְמִי אְלַמְּדֵהוּ תּוֹרָה", הִבְטִיחַ. חִיּוּךְ קַל שֶׁל אֹשֶׁר נָח עַל שְׂפָתָיו שֶׁל הַשַּׁמָּשׁ, וְהוּא נָפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ וֶהֱשִׁיבָהּ לְיוֹצְרָהּ.

מֵאוֹתוֹ יוֹם נֶהֱפַךְ רְפָאֵל הַיָּתוֹם לְבֶן-טִפּוּחָיו שֶׁל בַּעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה'. מִדֵּי יוֹם הִקְדִּישׁ שָׁעוֹת רַבּוֹת לְחִנּוּכוֹ וְלִמְּדוֹ תּוֹרָה. וְאָמְנָם, בֶּן הַשַּׁמָּשׁ לֹא אִכְזֵב. הוּא הִתְגַּלָּה כְּבַעַל הֲבָנָה טוֹבָה וְזִכָּרוֹן מְצֻיָּן, וְהִתְעַלָּה בִּמְהִירוּת בְּמַעֲלוֹת הַתּוֹרָה. עוֹד בְּטֶרֶם מָלְאוּ לוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים כְּבָר יָדַע כַּמָּה מַסֶּכְתּוֹת עַל-בָּרְיָן.

יוֹם אֶחָד אֵרַע אָסוֹן: הַיֶּלֶד רְפָאֵל נֶעֱלַם. בַּבֹּקֶר יָצָא מִבֵּית הָרַב בִּשְׁלִיחוּת מְסֻיֶּמֶת, וְלֹא שָׁב. צַעֲרוֹ שֶׁל רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ הָיָה כָּבֵד מִנְּשׂוֹא. הוּא אָהַב אֶת הַיֶּלֶד אַהֲבָה עַזָּה וְחָשׁ כְּלַפָּיו אַחֲרָיוּת אִישִׁית עֲמֻקָּה. כָּל בְּנֵי הַקְּהִלָּה נִרְתְּמוּ לִמְלֶאכֶת הַחִפּוּשִׂים אַחַר הַיֶּלֶד הָאוֹבֵד – לַשָּׁוְא; כְּאִלּוּ בְּלָעַתּוּ הָאֲדָמָה.

מֵאָז הֵחֵל רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ לְהִתְעַנּוֹת וּלְהִסְתַּגֵּף. מִדֵּי לַיְלָה הָיָה מִתְפַּלֵּל לַה' בִּבְכִיּוֹת, לְשׁוּבוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. עֶרֶב אֶחָד, בְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל וּבוֹכֶה, שָׁקַע בְּתַרְדֵּמָה. כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ, נִסְעַר כֻּלּוֹ. מִיָּד שָׁלַח אֶחָד מִבְּנֵי-בֵּיתוֹ אֶל בֵּית הַחַיָּט, לְהַזְעִיקוֹ אֵלָיו.

הַחַיָּט הַמְּבֹהָל מִהֵר לְהִתְיַצֵּב בְּבֵית הָרַב. חַיָּט זֶה הָיָה תּוֹפֵר בְּגָדִים לִיהוּדִים וּלְגוֹיִים כְּאֶחָד. גַּם אַנְשֵׁי הַכְּמוּרָה בָּעִיר נָהֲגוּ לִתְפֹּר אֶצְלוֹ אֶת בִּגְדֵיהֶם. בְּמִסְגֶּרֶת עֲבוֹדָתוֹ הָיָה הַחַיָּט בָּא וְיוֹצֵא בְּבָתֵּי הַחִנּוּךְ וְהַפֻּלְחָן הַנּוֹצְרִיִּים, וְעַל-כֵּן הִכִּיר הֵיטֵב אֶת מְבוֹאוֹתֵיהֶם וּמוֹצְאוֹתֵיהֶם.

כְּכָל בְּנֵי הָעִיר, יָדַע גַּם הַחַיָּט עַל הֵעָלְמוּתוֹ הַפִּתְאוֹמִית שֶׁל הַיֶּלֶד. "לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם", פָּתַח רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ. "בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי כִּי רְפָאֵל הַקָּטָן נֶחְטַף וְנִלְקַח לְמִנְזָר פְּלוֹנִי".

הָרַב הוֹסִיף וְתֵאֵר לִפְנֵי הַחַיָּט אֶת מַרְאֵה הַמִּנְזָר וְהַגַּן הָעוֹטֵף אוֹתוֹ, וְכֵן אֶת הַחֶדֶר הַמַּשְׁקִיף אֶל הַגַּן, שָׁם יוֹשֵׁב הַיֶּלֶד. הַחַיָּט, שֶׁהִכִּיר הֵיטֵב אֶת הַמִּנְזָר, הִשְׁתּוֹמֵם עֲמֻקּוֹת מִתֵּאוּרוֹ שֶׁל הָרַב, בִּרְאוֹתוֹ כִּי חֲלוֹמוֹ אֱמֶת.

רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ בִּקֵּשׁ מֵהַחַיָּט לְקַבֵּל עָלָיו אֶת מְשִׂימַת חִלּוּצוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד מִתּוֹךְ הַמִּנְזָר, מֵאַחַר שֶׁהוֹפָעָתוֹ בְּשֶׁטַח הַמִּנְזָר לֹא הָיְתָה אֲמוּרָה לְעוֹרֵר חֲשָׁד מְיֻחָד. הַחַיָּט הִסְכִּים, אַךְ שָׁאַל: "וּמָה אִם הַיֶּלֶד יַחְשֹׁשׁ לָבוֹא אַחֲרַי?".

הִרְהֵר רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ רֶגַע וּמִיָּד הֵשִׁיב: "אֱמֹר לוֹ אֶת הַמִּלִּים – 'טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת'. מִלִּים אֵלּוּ הָיוּ נוֹשֵׂא שִׁעוּרֵנוּ הָאַחֲרוֹן. כְּשֶׁיִּשְׁמַע זֹאת הַיֶּלֶד הֶחָכָם, יֵדַע בְּבִטְחָה כִּי אֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ".

רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְיבּ הִדְרִיךְ אֶת הַחַיָּט לְאָן לְהַבְרִיחַ אֶת הַיֶּלֶד וּבִידֵי מִי לְהַפְקִידוֹ. לִפְנֵי הִפָּרְדָם שָׁאַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה' אֶת הַחַיָּט כֵּיצַד יִגְמֹל לוֹ עַל מְסִירוּת-נַפְשׁוֹ. הַחַיָּט לֹא יָדַע מָה לְהָשִׁיב. "וּבְכֵן, הֲרֵינִי מְבָרֶכְךָ בַּאֲרִיכוּת יָמִים, וּלְאַחֲרֵיהֶם תִּזְכֶּה לְהִקָּבֵר לְיָדִי", אָמַר הָרַב. עִם זֹאת הִזְהִירוֹ לְבַל יְסַפֵּר עַל כָּךְ לְאִישׁ, עַד הָרֶגַע שֶׁבּוֹ יָחוּשׁ כִּי בָּא יוֹמוֹ.

לְמָחֳרָת סָעֲרוּ הָרוּחוֹת בַּמִּנְזָר וּבְקֶרֶב רָאשֵׁי הַכְּמוּרָה בָּעִיר – הַיֶּלֶד הַיְּהוּדִי רְפָאֵל נֶעֱלַם מֵחַדְרוֹ וְאִישׁ לֹא יָדַע לְהַסְבִּיר כֵּיצַד וּלְאָן. רַק שְׁלֹשָׁה יָדְעוּ הֵיכָן מִסְתַּתֵּר רְפָאֵל – הָרַב, הַחַיָּט וְחוֹכֵר יְהוּדִי בַּעֲיָרָה שְׁכֵנָה.

עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן לֹא רָאָה בַּעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה' אֶת בֶּן-טִפּוּחָיו. מִסִּבּוֹת מוּבָנוֹת שֻׁנְּתָה זֶהוּתוֹ וְהוּא הָעֳבַר לַעֲיָרָה אַחֶרֶת. עִם זֹאת קִיְּמוּ בֵּינֵיהֶם קִשְׁרֵי מִכְתָּבִים הֲדוּקִים שֶׁמִּתּוֹכָם הִסִּיק הָרַב כִּי הַנַּעַר הַצָּעִיר מוֹסִיף לְהִתְעַלּוֹת בַּתּוֹרָה.

עֶשֶׂר שָׁנִים לְאַחַר פְּטִירַת הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה' נִקְבַּר לִימִינוֹ רַב גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, צָעִיר לְיָמִים, מֵאַחַת הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת. רָאשֵׁי הַחֶבְרָה-קַדִּישָׁא רָאוּ בּוֹ שָׁכֵן רָאוּי לְרַבָּם הַנַּעֲרָץ, בַּעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה'. הֵם לֹא יָדְעוּ כְּלָל כִּי זֶה אוֹתוֹ רְפָאֵל, יֶלֶד-טִפּוּחָיו שֶׁל הָרַב, בְּנוֹ שֶׁל הַשַּׁמָּשׁ הַמָּסוּר וְהַזָּכוּר לַטּוֹב.

בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה' הִתְקַיְּמָה בַּחַיָּט, וְהוּא הֶאֱרִיךְ יָמִים וְשָׁנִים. יוֹם אֶחָד חָשׁ שֶׁמּוֹתוֹ קָרֵב וּבָא. הוּא זִמֵּן אֵלָיו אֶת אַנְשֵׁי הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא וְסִפֵּר לָהֶם עַל הַצָּלָתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד רְפָאֵל וְעַל הַהַבְטָחָה שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַב לְהִקָּבֵר לְיָדוֹ. אַנְשֵׁי הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא פִּקְפְּקוּ בְּסִפּוּרוֹ וְהִקְשִׁיבוּ לוֹ בְּסַלְחָנוּת. כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים נִפְרַד הַחַיָּט הַיָּשִׁישׁ מֵהָעוֹלָם.

זֶה הָיָה יוֹם שִׁשִּׁי קָצָר, וְאַנְשֵׁי הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא נֶחְפְּזוּ לְהַשְׁלִים אֶת קְבוּרַת הַחַיָּט. "לֹא מְשַׁנֶּה הֵיכָן נִקְבְּרֵהוּ", אָמְרוּ זֶה לָזֶה. לְפֶתַע נִתְקַשְּׁרוּ עֲנָנִים כְּבֵדִים בַּשָּׁמַיִם וְגֶשֶׁם זִלְעָפוֹת הֵחֵל נִתָּךְ. הָעֲנָנִים הָאֲפֹרִים כִּסּוּ אֶת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ וְהֶחְשִׁיכוּ אֶת אוֹר הַיּוֹם, כְּאִלּוּ כְּבָר יָרַד הָעֶרֶב. כְּשֶׁהִגִּיעוּ הַקַּבְּרָנִים לְבֵית-הָעַלְמִין הִתְעַצֵּם הַגֶּשֶׁם וְהָאֲדָמָה כֻּלָּהּ נֶהֶפְכָה בּוֹצִית מְאוֹד. הֵם קָבְרוּ אֶת הַחַיָּט בִּמְהִירוּת-שִׂיא וְנִמְלְטוּ לְבָתֵּיהֶם.

רַק בְּיוֹם רִאשׁוֹן הִתְבָּרְרָה לְאַנְשֵׁי הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא הַנִּדְהָמִים אֵיזוֹ טָעוּת עָשׂוּ בִּגְלַל מֶזֶג-הָאֲוִיר הַסּוֹעֵר וְחֶפְזוֹנָם הָרַב – הַחַיָּט הַיָּשִׁישׁ נִקְבַּר מִשְּׂמֹאלוֹ שֶׁל בַּעַל הַ'שַּׁאֲגַת אַרְיֵה'. אוֹ-אָז יָדְעוּ הַכֹּל כִּי סִפּוּרוֹ שֶׁל הַחַיָּט נָכוֹן הָיָה וְכִי יַד הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא שֶׁהִתְעָרְבָה לְמַעַנוֹ, כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן.