פרשת השבוע - ואתחנן

פרפראות לשבת

פרשת ''ואתחנן'' נקראת כל שנה בשבת שלאחר תשעה באב (''שבת נחמו'').

עובדה זו הסביר המגיד רבי ישראל מקוזניץ בספרו ''עבודת ישראל'': לפי ההלכה, אסור ללמוד תורה בתשעה באב (חוץ ממדרשי ''איכה'', אגדות החורבן וכיוצא באלה); כי הלימוד גורם שמחה לאדם, ככתוב: ''פקודי ה ישרים משמחי-לב'' (תהילים י''ט, ט). ואין לשמוח ביום החורבן והאבל הלאומי. משום כך אנו קוראים פרשת ''ואתחנן'', המספרת על מתן תורה לישראל, מיד אחרי תשעה באב – שבו פסקנו מלימוד תורה – כדי להדגיש קבל עולם ומלואו, שאנו מתחילים שוב את לימוד התורה ומקבלים עלינו מחדש עול מלכות שמים ועול מצוות.

''ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר'' (ג, כ''ג)

מעיר על כך רבי משה סופר, בעל ''חת''ם סופר'': שנינו במדרש רבה לפרשת ''וזאת הברכה'', שמשה רבנו התפלל באותו זמן 515 פעמים, כמניין ''ואתחנן'' (אותיות ''ואתחנן'' עולות לגימטרייא של 515). גם אותיות ''תפלה'' עולות למניין זה (515). וכשאנו מצרפים לכך אותיות שם הויה, העולות למניין כ''ו (26), אנו מגיעים לתקמ''א (541), שהוא בגימטרייא ''ישראל'', בכך יש רמז, שכאשר ישראל דבקים בקדוש-ברוך-הוא מתקבלת תפילתם, ככתוב בהמשך הפרשה: ''ואתם הדבקים בה אלהיכם, חיים כולכם היום'' (ד, ד). ועוד אומרים כאן חכמי ישראל: ''ואתחנן'' בגימטרייא ''תפלה'' וגם ''שירה''. בכך מצוי אפוא רמז, שראוי לנו להתפלל בשירה ובזמרה, בחינת ''כל עצמותי תאמרנה'' (תהילים ל''ה, י). ועוד אמר לפניו משה: רבונו של עולם! עצמותיו של יוסף נכנסות לארץ, ואני איני נכנס לארץ?! אמר לו הקב''ה: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו; ומי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו – שאמר לשר המשקים של פרעה: ''כי גונוב גונבתי מארץ העברים'' (בראשית מ, ט''ו) - קברוהו בשכם (יהושע כ''ד, ל''ב) . ואתה, שלא הודית בארצך (כשאמור בנות יתרו לאביהן: ''איש מצרי הצילנו'' וגו – שמות ב, י''ט), אין אתה נקבר בארצך.

''ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר'' (ג, כ''ג)

פרשת ''ואתחנן'' נקראת כל שנה בשבת שלאחר תשעה באב (''שבת נחמו''). עובדה זו הסביר המגיד רבי ישראל מקוזניץ בספרו ''עבודת ישראל'': לפי ההלכה, אסור ללמוד תורה בתשעה באב (חוץ ממדרשי ''איכה'', אגדות החורבן וכיוצא באלה); כי הלימוד גורם שמחה לאדם, ככתוב: ''פקודי ה ישרים משמחי-לב'' (תהילים י''ט, ט). ואין לשמוח ביום החורבן והאבל הלאומי. משום כך אנו קוראים פרשת ''ואתחנן'', המספרת על מתן תורה לישראל, מיד אחרי תשעה באב – שבו פסקנו מלימוד תורה – כדי להדגיש קבל עולם ומלואו, שאנו מתחילים שוב את לימוד התורה ומקבלים עלינו מחדש עול מלכות שמים ועול מצוות.

''ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר'' (ג, כ''ג)

אמר לפניו משה: רבונו של עולם! עצמותיו של יוסף נכנסות לארץ, ואני איני נכנס לארץ?!

אמר לו הקב''ה: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו; ומי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו – שאמר לשר המשקים של פרעה: ''כי גונוב גונבתי מארץ העברים'' (בראשית מ, ט''ו) - קברוהו בשכם (יהושע כ''ד, ל''ב) . ואתה, שלא הודית בארצך (כשאמור בנות יתרו לאביהן: ''איש מצרי הצילנו'' וגו – שמות ב, י''ט), אין אתה נקבר בארצך.

''ויאמר ה' אלי: רב-לך, אל-תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'' (ג, כ''ו)

אמר לו הקב''ה למשה: אם אתה נוטל הכול, אין אתה מניח ליהושע תלמידך כלום. גאלת את ישראל ממצרים, הנהגתם בים (במעבר ים-סוף) והורדת להם את המן ואת התורה, והנהגתם במדבר ארבעים שנה – ואתה מבקש (עוד) ליכנס לארץ? אין אתה מניח ליהושע כלום! אמר לו משה: ינכס יהושע ויחלק הארץ להם (לבני ישראל) ויהיה מנהיגם; ואני נכנס עימהם כפגן (כהדיוט). אמר לו הקב''ה: רב הוא לך?! (הייתכן כדבר הזה, שיהושע תלמידך יהא לך רב ומנהיג?!) יהא יהושע יושב ודורש ומנהיג את ישראל ומלמדם – ואתה יושב ורואה אותו?!

''ויתעבר ה' בי למענכם...'' (ג, כ''ו)

לדברי רבי דויד מושקוביץ, בעל ''גלילי זהב'', אומר כאן משה לישראל: במי מריבה הכיתי את הסלע, ולא דיברתי אליו כמצוות ה (במדבר כ, ז-י''א), כל זאת עשיתי רק למענכם – שלא לעורר חלילה קטרוג עליכם. לאמור: הסלע הזה, שהוא אבן דוממת, בכל זאת כשמדברים אליו בשם ה – הוא מיד שומע ומקיים את הדברים שמצווים עליו; ואילו אתם, אף-על-פי שאני מדבר אליכם יום יום בשם ה – אינכם נשמעים לדבר האל. וכדי למנוע קטרוג זה כלפיכם, נטלתי עלי אחריות כבדה שלא לדבר אל הסלע, אלא להכותו; כדי להראות קבל עם ועדה, שבלי הכאה אין הסלע נותן מים...

''לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו ממנו...'' (ד, ב)

רש''י מדגים את האיסור של ''לא תוסיפו'' על-פי המובא בספרי: כגון חמש פרשיות בתפילין (במקום ארבע). חמישה מינים בלולב, וחמש ציציות בארבע כנפות.

על כך יש מקום לשאול: האמנם יש פגם בדבר, אם במקום ארבע פרשיות בתפילין יוסיף מישהו פרשה חמישית, ובמקום ארבעה מינים שנוטלים בסוכות (אתרוג, לולב, הדסים וערבות) יטול אדם מין נוסף?

הסביר זאת רבי יהונתן אייבשיץ מפראג במשל מן החיים: נתאר לעצמנו, שרופא מומחה רשם לחולה סם-מרפא בכמות מסוימת, והחולה נטל מן התרופה על דעת עצמו כמויות גדולות פי כמה ממה שרשם לו הרופא. נקל לשער את התוצאות הקשות, שהחולה עלול להמיט על עצמו במעשהו הנחפז וחסר-האחריות.

בתחום של בריאות הגוף מבין אפוא כל בר-דעת, שסמי רפואה יש לקחת במידה מדויקת, כפי שקבע הרופא המומחה – לא פחות ולא יותר. כיוצא בכך – אומר רבי יהונתן אייבשיץ – עלינו לנהוג לגבי מצוות התורה, שהן בבחינת סם-מרפא לנפש האדם, אותן יש לקיים בכתבן וכמידתן – לא להוסיף עליהן דבר, ולא לגרוע מהן משהו – כי ריבון העולמים רשם אותן במתכונת הראויה ובמידה הנדרשת...

ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (אתחנן ד-ד)

אם האדם רוצה להיות דבק בהקב"ה לבלתי יסור ימין ושמאל מאתו יתברך, עליו לחשוב שהוא חי רק היום ואין הוא יודע מה ילד יום המחרת, ואם האדם הוא במחשבה זו ודאי שיהיה דבק בהקב"ה, וזהו מה שאמרה המשנה באבות רבי אלעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, ואמרו לו תלמידיו וכי יודע האדם מתי ימות שישוב יום קודם, אמר להם אדרבא, ישוב היו שמא ימות למחר, ונמצא שאם בכל יום חושב האדם על זאת הרי הוא דבק בה' יתברך ויחזור בתשובה בכל יום, כי יודע שאין לפניו אלא יום זה בלבד שהוא עומד בו, וכפי שרמז החכם מכל האדם בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, ולכן על זה רמז הכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, שאין לאדם לצור צרת מחר אלא היום בלבד לפניו ומשום כך יהיה דבק עם הקב"ה (וידבר יוסף).

''רק השמר לך ושמר נפשך מאוד...'' (ד, ט)

ה''חוזה'' מלובלין (רבי יעקב יצחק הורביץ) היה מפרש פסוק זה בדרך החסידות והמוסר: ''רק השמר לך'' – לענייני גופך תקדיש זמן מועט וכוחות מצומצמים; ורמז לדבר: ''אכין ורקין מיעוטין'' (''אך'' ו''רק'' במקרא באות למעט – ירושלמי ברכות י''ד, ב). לעומת זאת ''ושמור נפשך מאוד'' – כל הכוחות הגנוזים בך תשקיע בשמירת הנפש ובטיפוח ענייני הרוח, שבהם מותר האדם מן הבהמה...

רבי ישראל ליפקין מסלנט (אבי תנועת ה''מוסר'' בליטא) היה אומר: ראיתי אנשים רבים, הדואגים דאגה יתרה לגוף שלהם ולנשמה של הזולת. כוון שכך הם מטיפים מוסר לאחרים, כשנדמה להם שאינם מהדרים במצוות; וכאשר פלוני נכשל בעברה קלה, הם עטים מיד להוכיחו בשבט מוסר ואינם מסתירים את שמחתם נוכח כשלונו של הזולת. ואני סבור, שחסיד אמיתי הוא מי שדואג תמיד לנשמה שלו ולגוף של הזולת, וכתוצאה מכך הוא בוחן את עצמו בקביעות בענייני יראת-שמים והידור מצוות, ובאותו זמן משתדל למלא מחסורם של עניי ישראל בכל שידו משגת...

''רק השמר לך ושמר נפשך מאוד...'' (ד, ט)

רבי ישראל ליפקין מסלנט (אבי תנועת ה''מוסר'' בליטא) היה אומר: ראיתי אנשים רבים, הדואגים דאגה יתרה לגוף שלהם ולנשמה של הזולת. כוון שכך הם מטיפים מוסר לאחרים, כשנדמה להם שאינם מהדרים במצוות; וכאשר פלוני נכשל בעברה קלה, הם עטים מיד להוכיחו בשבט מוסר ואינם מסתירים את שמחתם נוכח כשלונו של הזולת. ואני סבור, שחסיד אמיתי הוא מי שדואג תמיד לנשמה שלו ולגוף של הזולת, וכתוצאה מכך הוא בוחן את עצמו בקביעות בענייני יראת-שמים והידור מצוות, ובאותו זמן משתדל למלא מחסורם של עניי ישראל בכל שידו משגת...

''וידעת היום...כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת...'' (ד, ל''ט)

פסוק זה מסיים את הקטע הראשון בתפילת ''עלינו לשבח'', הנאמרת על-ידינו בברכת ''מלכיות'' בראש השנה ובסיום התפילות בכל ימות השנה (רב האי גאון מייחס תפילה זו ליהושע בן-נון, שאמרה בעת כבוש יריחו – יהושע ו).

כמה מחכמי ישראל מוצאים במלים ''בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'' הנחיה נאותה לדרך שכל אדם ראוי לילך בה בחיים: א) ''בשמים ממעל'' – כשמדובר בענייני ''שמים'', כהשגת תורה ויראת-שמים ועידון המידות. עליך להתבונן ''ממעל'' – כלפי אלה שעומדים בתחומים אלה מעליך, וכתוצאה מכך תשאף להידמות אליהם ולהתקדם ככל האפשר במעלות התורה והיראה. ב) ''ועל הארץ מתחת'' – בעניינים ארציים, כהשגת ממון ושאר צרכים גשמיים, עליך להסתכל באלה שמצויים ''מתחת'' – שיש להם פחות ממך ומצבם הגשמי קשה ממצבך. כתוצאה מכך תהיה שמח בהישגים הגשמיים שהגעת אליהם, ותפנה עיקר מרצך לעשות חיל בתורה ובמצוות ה...

כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך (ואתחנן ה-טז)

במצוות "כיבוד אב כלולה גם ההכרה בלבו של הבן שאביו הינו חשוב ונעלה. ככל שדמותו של האב חשובה יותר במחשבת הבן, כן גדולה מצוות כיבוד אב ואם שלו. נביא מעשה שקשור לענין זה.

בספר "עמוד אש" מסופר על המהרי"ל דיסקין: כאשר ר' יהושע לייב עבר דירה בירושלים, הוא שכר אדם שיוביל את הכתבים של דברי התורה לדירה החדשה. הכתבים הכילו שתי תיבות, ור' יהושע לייב אמר לאותו אדם שיחזיק את התיבות אחת למעלה ואחת למטה ושלא ישנה חלילה את הסדר. לכל אורך הדרך היה המהרי"ל אומר לאותו אדם שיזהר לא להפוך את סדר התיבות. הסבל היה סקרן לדעת מהי סיבת הדבר, ושאל: רבי, מה יקרה אם ישתנה סדר התיבות? הסביר לו המהרי"ל: בתיבה העליונה נמצאים כתבי תורתו של אבי, בתיבה התחתונה נמצאים הכתבים שלי, לא ראוי שאפילו שעה אחת יהיו כתבי אבי תחת הכתבים שלי. (מורשת אבות)

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (ואתחנן ו-ה)

בעת שיצאה הלויתו של רבי אברהם זצ"ל (בנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, אשר חלק מחידושי תורה שחידש בבחרותו מובאים על ידי ה"חפץ חיים" בספר "ליקוטי הלכות" בדרכה לבית העלמין, עמד ה"חפץ חיים" ופתח בהספד על בנו: בשנות השמד והגזירות ת"ח-ת"ט, בעה ה' את כל חרון אפו על עשרות קהילות, ואלפי יהודים נהרגו ונשחטו על קידוש שמו הגדול - התגוררה באחת העיירות אם עם בנה היחיד שהיה יקר לה יותר מבבת עינה. הבית שבו התגוררו האשה ובנה עמד בקצה העיירה, ובשעה שפרצו שונאי ישראל ימ"ש לעיירה התנפלו מיד על בית האלמנה ושחטו את בנה יחידה לעיניה. עמדה האשה באלם יגונה על יד גופתו של בנה וכפיה פרושות לשמים. יבש מקור דמעותיה, אולם שופכת היא מרי שיחה וקובלת לפניו יתברך: "רבון העולמים! בחזהו של כל אדם ואדם נטעת לב כדי שיאהב אותך. רק אני, שפחתך החוטאת, לא יכולתי לאהוב אותך בכל לבי, מחצית האהבה היתה לבני אשר ילדתי. אולם עתה, לאחר שנעשה רצונך ובני נלקח ממני, שוב אוכל לאהוב אותך בכל לבי!" כל ימי - כך סיים ה"חפץ חיים" הספדו - רציתי לאהוב את ה' בכל לבי. אולם הרי אין אני אלא בשר ודם ואב לילדים, ורחמי אב על בניו ואהבתו להם, טבע הוא באדם. עמדתי וחילקתי את האהבה לחלקים - חלק לילד זה וחלק לילד זה. ואת החלק הגדול חילקתי לה'. אולם עתה, משלקח הקב"ה ממני את אחד מילדי, הרי נשאר לי עוד חלק אחד של לבי לאהבתו יתברך". (לקח טוב)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" – דב"ר ב': א"ר יוחנן [דור ב' לאמוראי א"י]: עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן: [א] שועה – שנאמר (שמות ב/כג) "ותעל שועתם אל האלהי-ם מן העבודה". [ב] צעקה - שנאמר (שם) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו..." [וכן: "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה"]. [ג] נאקה - דכתיב (שם) "וישמע אלהי-ם את נאקתם". [ד] רינה - דכתיב (ירמיה ז/טז) "אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה". [ה] פגיעה - דכתיב (שם) "ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שומע אותך" [וכן: "ויפגע במקום וילן שם"]. [ו] קריאה – שנאמר (שמ"ב כב/ח) "בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אקרא". [ז] עמידה – שנאמר "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" (ראה גם ב"ר ס"ח). [ח] ניפול - דכתיב "ואתנפל לפני ה'". [ט] פילול – דכתיב "ויעמוד פינחס ויפלל" [י] תחינה – דכתיב "ואתחנן אל ה'"...ומכולן לא נתפלל משה, אלא בלשון תחנונים. אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים. רש"י: ואתחנן - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו (שמות לג) "וחנותי את אשר אחון", אמר לו בלשון "ואתחנן". דב"ר יא: באותו הפרק התפלל משה תקט"ו פעמים, כמנין "ואתחנ"ן" [וכן "תפל"ה" בגימ' 515]. דב"ר ז: כיון שבא משה ליכנס לא"י התחיל אומר: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". אמר לו הקב"ה: משה כבר ביטלת את שלי וקיימתי את שלך. אני אמרתי: "הרף ממני ואשמידם" ואתה אמרת "סלח נא לעוון העם הזה", ונתקיים שלך, וגם עכשיו מבקש אתה לקיים את שלך ולבטל את שלי...אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשים?! אם "אעברה נא" אתה מבקש לקיים - בטל "סלח נא", ואם "סלח נא" אתה מבקש לקיים - בטל "אעברה נא". א"ר יהושע בן לוי [דור א' לאמוראי א"י]: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבש"ע, ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מישראל.

מב"י

סיפורים לשבת

א'

לְצַד עֲנַף הַיַּהֲלוֹמִים הַמְּשַׂגְשֵׂג בְּאַנְטְוֶרְפֶּן שֶׁבְּבֶלְגְיָה, פּוֹרַחַת בָּעִיר גַּם תַּעֲשִׂיָּה מְפֻתַּחַת שֶׁל תַּכְשִׁיטִים. גַּם בִּתְחוּם זֶה הִשְׁתַּלְּבוּ הַיְּהוּדִים בְּהַצְלָחָה רַבָּה. אֵלִיָּהוּ הוּא יְהוּדִי שֶׁהִגֵּר לְבֶלְגְיָה מִגְּרוּזְיָה, בַּעַל חֲנוּת לְתַכְשִׁיטֵי זָהָב בִּרְחוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻיּוֹת רַבּוֹת דּוֹמוֹת.

לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים נִרְקַם קֶשֶׁר חַם בֵּינוֹ וּבֵין הָרַב שַׁבְּתַי סְלָבַטִיצְקִי, רַב קְהִלָּה בְּאַנְטְוֶרְפֶּן. בִּזְכוּת הַקֶּשֶׁר הַזֶּה הֵחֵל אֵלִיָּהוּ לְקַיֵּם כַּמָּה מִצְווֹת, כְּמוֹ הֲנָחַת תְּפִלִּין וּשְׁמִירַת כַּשְׁרוּת. מִפַּעַם לְפַעַם הוֹסִיף מִצְוָה חֲדָשָׁה לִרְשִׁימַת הַמִּצְווֹת שֶׁכְּבָר קִיֵּם.

אֲבָל בִּתְחוּם אֶחָד נָחַל הָרַב סְלָבַטִיצְקִי כִּשָּׁלוֹן חָרוּץ – שְׁמִירַת שַׁבָּת. כְּרֹב חֲבֵרָיו הַסּוֹחֲרִים, גַּם אֵלִיָּהוּ פָּתַח אֶת חֲנוּתוֹ בְּשַׁבָּתוֹת. "זֶה יוֹם הַמְּכִירוֹת הַטּוֹב בְּיוֹתֵר", טָעַן אֵלִיָּהוּ. הָרַב הָיָה אוֹמֵר לוֹ שֶׁזֶּה כֶּסֶף לְלֹא בְּרָכָה, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל.

יוֹם אֶחָד בָּא אֵלִיָּהוּ אֶל הָרַב וְעֵינָיו נוֹצְצוֹת. "הֶחְלַטְתִּי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ עוֹד אֶת חֲנוּתִי בְּשַׁבָּת", בִּשֵּׂר בְּהִתְרַגְּשׁוּת. הָרַב סְלָבַטִיצְקִי הָיָה נִרְגָּשׁ לֹא-פָּחוֹת. "כָּל הַכָּבוֹד!", אָמַר לְאֵלִיָּהוּ וְנָשַׁק לוֹ עַל מִצְחוֹ. עָבְרוּ חֳדָשִׁים וְאֵלִיָּהוּ דָּבַק בְּהַחְלָטָתוֹ.

יוֹם רִאשׁוֹן אֶחָד, הִתְקַשֵּׁר אֵלִיָּהוּ אֶל הָרַב סְלָבַטִיצְקִי. "כְּבוֹד הָרַב, אֲנִי חַיָּב לִרְאוֹת אוֹתְךָ בִּדְחִיפוּת!", אָמַר. "בּוֹא", הִזְמִינוֹ הָרַב. כְּשֶׁהוֹפִיעַ הָיָה אֵלִיָּהוּ נִסְעָר. "אֲנִי צָרִיךְ תִּקּוּן, תִּקּוּן גָּדוֹל!", אָמַר.

"בַּמֶה מְדֻבָּר?", הִתְעַנְיֵן הָרַב בִּזְהִירוּת. אֵלִיָּהוּ הֵחֵל לְסַפֵּר אֶת שֶׁאֵרַע בַּיּוֹם הָאֶתְמוֹל – בְּשַׁבָּת. זוֹ הָיְתָה הַשַּׁבָּת שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ-הַשָּׁנָה הָאֶזְרָחִי. שַׁבָּת זוֹ נִקְרֵאת בְּפִי סוֹחֲרֵי הַזָּהָב הַיְּהוּדִים בְּאַנְטְוֶרְפֶּן – כַּמָּה אַבְּסוּרְדִי – 'שַׁבָּת הַגָּדוֹל', מִשּׁוּם שֶׁבְּשַׁבָּת זוֹ הַכֹּל קוֹנִים תַּכְשִׁיטִים לִנְשׁוֹתֵיהֶם. הֶקֵּף הַמְּכִירוֹת נוֹסֵק לְמַעְלָה וְהָרֶוַח בְּהֶתְאֵם.

"כָּל הַלַּיְלָה הִתְהַפַּכְתִּי עַל מִטָּתִי", הִתְוַדָּה אֵלִיָּהוּ. "הַמַּחְשָׁבָה עַל יוֹם הַמְּכִירוֹת הַגָּדוֹל שֶׁאַחְמִיץ מָחָר לֹא הִרְפְּתָה מִמֶּנִּי. כְּשֶׁקַּמְתִּי בַּבֹּקֶר חַשְׁתִּי כִּי מֵעַי נֶהֱפָכִים בְּקִרְבִּי. הִתְגַּבַּרְתִּי וְהָלַכְתִּי לְבֵית-הַכְּנֶסֶת. כָּל הַתְּפִלָּה לֹא הָיִיתִי מְרֻכָּז. בְּשׁוּבִי מֵהַתְּפִלָּה הֶחְלַטְתִּי לַעֲבֹר, רַק לַעֲבֹר, דֶּרֶךְ הָרְחוֹב שֶׁל הַחֲנֻיּוֹת, לְהָצִיץ וּלְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה.

"אֲנִי נִכְנָס לָרְחוֹב. מָה אֹמַר לְךָ, כָּבוֹד הָרַב, זֶה הָיָה מַחֲזֶה קָשֶׁה בִּשְׁבִילִי. כָּל הַחֲנֻיּוֹת מְלֵאוֹת קוֹנִים עַד אֶפֶס מָקוֹם. רַק הַחֲנוּת שֶׁלִּי סְגוּרָה, רֵיקָה וְשׁוֹמֵמָה.

"פִּתְאוֹם הִבְחִין בִּי חָבֵר מֵחֲנוּת סְמוּכָה. 'הֵי, אֶלִי! מָה קוֹרֶה? פָּרַשְׁתָּ לְגִמְלָאוֹת?!', שָׁאַל בְּתִמָּהוֹן. דְּבָרָיו כְּמוֹ חָתְכוּ בִּבְשָׂרִי. 'לֹא פּוֹתֵחַ בְּשַׁבָּת', עָנִיתִי. הוּא הִבִּיט בִּי כְּפִי שֶׁמַּבִּיטִים בְּאָדָם שֶׁיָּצָא מִדַּעְתּוֹ. 'אֲנִי רְצִינִי לְגַמְרֵי. כְּבָר כַּמָּה חֳדָשִׁים אֵינִי פּוֹתֵחַ אֶת הַחֲנוּת בְּשַׁבָּת', אָמַרְתִּי.

"הוּא הֵישִׁיר מַבָּט לְעֵינַי וְאָמַר: 'שְׁמַע טוֹב, אֶלִי, תֵּן אַתָּה לֶאֱלֹקִים אֶת כָּל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה, אֲבָל שַׁבָּת אַחַת הוּא חַיָּב לָתֵת לְךָ. לִסְגֹּר חֲנוּת בְּ'שַׁבָּת הַגָּדוֹל'?! אֲנִי מִתְפַּלֵּא עָלֶיךָ... פְּקַח אֶת הָעֵינַיִם, רְאֵה מָה קוֹרֶה כָּאן!', אָמַר וְהִצְבִּיעַ עַל הֶהָמוֹן שֶׁגָּדַשׁ אֶת חֲנוּתוֹ וְאֶת שְׁאָר הַחֲנֻיּוֹת.

"כִּמְעַט הִתְפַּתֵּיתִי. בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן נָשָׂאתִי אֶת רַגְלַי וּמִהַרְתִּי לְבֵיתִי. נִכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה מְבֻלְבָּל כֻּלִּי. עָשִׂיתִי לְאִשְׁתִּי וְלִילָדַי 'קִדּוּשׁ' וּלְפֶתַע חַשְׁתִּי סְחַרְחֹרֶת. לְנֶגֶד עֵינַי רִחֲפוּ צְמִידִים, שַׁרְשְׁרוֹת, טַבָּעוֹת וּשְׁאָר תַּכְשִׁיטִים. חָשַׁבְתִּי עַל חֲבֵרַי שֶׁבְּסוֹף הַיּוֹם יִצְחֲקוּ כָּל הַדֶּרֶךְ לַבַּנְק וְלִבִּי נֶחְמַץ. רַגְלַי בִּקְּשׁוּ לְהוֹלִיכֵנִי חֲזָרָה אֶל הַחֲנוּת.

"בָּרֶגַע הַזֶּה יָדַעְתִּי כִּי עָלַי לַעֲשׂוֹת צַעַד קִיצוֹנִי. 'לֹא מַרְגִּישׁ טוֹב', פָּלַטְתִּי, 'אֲנִי הוֹלֵךְ לָנוּחַ'. הִסְתַּגַּרְתִּי בַּחֲדַר-הַשֵּׁנָה. רוֹקַנְתִּי לְתוֹכִי חֲצִי בַּקְבּוּק ווֹדְקָה וְכַעֲבֹר דַּקָּה אוֹ שְׁתַּיִם שָׁקַעְתִּי בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְעוֹרַרְתִּי רַק בָּעֶרֶב. לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי יֵאָמֵר כִּי לֹא הֵצִיקָה לִי בִּשְׁאֵלוֹת מְיֻתָּרוֹת. כַּנִּרְאֶה חָשָׁה כִּי דְּבַר-מָה מַסְעִיר אוֹתִי.

אֵלִיָּהוּ סִיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ. "כְּבוֹד הָרַב", אָמַר, "אֲנִי בֶּאֱמֶת מִצְטַעֵר עַל שֶׁכָּךְ עָבְרָה עָלַי הַשַּׁבָּת – בְּשִׁכְרוּת וּבְשֵׁנָה. בָּאתִי אֵלֶיךָ לְבַקֵּשׁ תִּקּוּן".

לְפֶתַע הִבְחִין אֵלִיָּהוּ כִּי עֵינָיו שֶׁל הָרַב סְלָבַטִיצְקִי דּוֹמְעוֹת. אֵלִיָּהוּ הֵחֵל לִבְכּוֹת גַּם-כֵּן. "כָּל-כָּךְ נוֹרָא הַמַּצָּב? אֵין לִי שׁוּם תִּקּוּן?!", שָׁאַל בַּחֲרָדָה.

הָרַב סְלָבַטִיצְקִי נִזְקַק לְכַמָּה דַּקּוֹת כְּדֵי לְהֵרָגַע מֵהִתְרַגְּשׁוּתוֹ. "לֹא, אֵלִיָּהוּ יַקִּירִי, לֹא הֵבַנְתָּ. אֵינִי בּוֹכֶה עַל גֹּדֶל הֶעָווֹן שֶׁלְּךָ. לְהֶפֶךְ, אֲנִי בּוֹכֶה מִקִּנְאָה. אַתָּה פָּשׁוּט צַדִּיק. לְמַעֲשֶׂה, אַתָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִצַּדִּיק, שֶׁכֵּן 'בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי-תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים, אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד'!".

אֵלִיָּהוּ נִרְאָה נָבוֹךְ. "רְאֵה", הִסְבִּיר הָרַב, "אֲנִי בּוֹחֵן אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה עָלַי וּמְנַסֶּה לְהַשְׁווֹתָהּ לַשַּׁבָּת שֶׁלְּךָ. אֲנִי קַמְתִּי בַּבֹּקֶר, טָבַלְתִּי בַּמִּקְוֶה, הָלַכְתִּי לְבֵית-הַכְּנֶסֶת וְהִתְפַּלַּלְתִּי בְּנַחַת וּבְרֹגַע. שׁוּם דָּבָר לֹא טָרַד אֶת שַׁלְוַת הַשַּׁבָּת שֶׁלִּי וְשׁוּם סְעָרָה לֹא הִתְחוֹלְלָה בְּקִרְבִּי. שַׁבְתִּי הַבַּיְתָה לִסְעוּדַת שַׁבָּת, עִם דָּגִים, בָּשָׂר וּזְמִירוֹת. מַמָּשׁ תַּעֲנוּג. וּבְכֵן, מָה הַשַּׁבָּת תָּרְמָה לִי – זֶה בָּרוּר לְגַמְרֵי. לְעֻמַּת זֹאת, מָה אֲנִי נָתַתִּי לָהּ, מָה אֲנִי הִקְרַבְתִּי לְמַעַנָהּ – עַל כָּךְ אֵין לִי תְּשׁוּבָה שֶׁל מַמָּשׁ. וְאִלּוּ הַשַּׁבָּת שֶׁלְּךָ, לְאַחַר שֶׁהָיִיתָ רָגִיל בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים לִפְתֹּחַ אֶת חֲנוּתְךָ בְּשַׁבָּת, הִתְגַּבַּרְתָּ וְחָדַלְתָּ מִכָּךְ. וְהִנֵּה אַתָּה נִצָּב מוּל כָּל הַחֲנֻיּוֹת הַמְּלֵאוֹת קוֹנִים, מִתְלַבֵּט וּמִתְיַסֵּר – וּבְכָל-זֹאת מַצְלִיחַ לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן הֶעָצוּם. יֵשׁ לְךָ מֻשָּׂג אֵיזֶה עֹנֶג גָּרְמָה הַשַּׁבָּת שֶׁלְּךָ בַּמְּרוֹמִים? כָּעֵת אַתָּה מֵבִין מַדּוּעַ אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ?"...

אֵלִיָּהוּ חָשׁ מְעוֹדָד מִדִּבְרֵי הָרַב. בְּלִבּוֹ כְּבָר יָדַע כִּי מִכָּאן וְהָלְאָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת לֹא תִּהְיֶה עוֹד עִנְיָן לִלְבָטִים וְלִסְפֵקוֹת. לְאַחַר שֶׁעָמַד בְּפִתּוּיֶיהָ שֶׁל 'שַׁבָּת הַגָּדוֹל', דָּבָר כְּבָר לֹא יִשְׁבֹּר אוֹתוֹ.

ב'

בְּיַרְכְּתֵי הָעִיר וִילְנָה הִתְעַקְּלָה סִמְטָה קְטַנָּה וְצָרָה שֶׁנִּקְרְאָה בְּפִי כֹּל 'סִמְטַת גִּיטָה-טוֹיְבָּה', מִי הָיְתָה גִּיטָה-טוֹיְבָּה זוֹ וּבַמֶּה זָכְתָה שֶׁסִּמְטָה בְּעִיר כֹּה נִכְבָּדָה תִּקָּרֵא עַל שְׁמָהּ?

סִפּוּרָהּ שֶׁל גִּיטָה-טוֹיְבָּה מַחְזִיר אוֹתָנוּ אֶל יָמֶיהָ הַגְּדוֹלִים שֶׁל וִילְנָה. לַמְדָנִים רַבִּים וּמֻפְלָגִים מִלְּאוּ אֶת הָעִיר וְאֶת בָּתֵּי הַמִּדְרָשׁ שֶׁלָּהּ. אֶחָד הַמְּיֻחָדִים שֶׁבָּהֶם הָיָה רַבִּי מָרְדְּכַי אֶפְּשְׁטֵין, בְּנוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי אַרְיֵה-לֵיְבּ, רַבָּהּ שֶׁל קֶנִיגְסְבֶּרְג. רַבִּי מָרְדְּכַי הָיָה בַּעֲלָהּ שֶׁל אוֹתָהּ גִּיטָה-טוֹיְבָּה.

רַבִּי מָרְדְּכַי נִמְנָה עִם יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה אֲשֶׁר הֵמִיתוּ אֶת עַצְמָם בְּאָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה. רַעְיָתוֹ, גִּיטָה-טוֹיְבָּה, נָשְׂאָה לְבַדָּהּ בְּעֹל אַחְזָקַת הַבַּיִת וּפַרְנָסַת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. הִיא לֹא בָּחֲלָה בְּשׁוּם מְלָאכָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי לְהָבִיא פְּרוּטוֹת אֲחָדוֹת לַמִּשְׁפָּחָה.

אוֹתוֹ עֶרֶב שָׂרְרָה בְּבֵיתָם הַדַּל שֶׁל רַבִּי מָרְדְּכַי וְגִיטָה-טוֹיְבָּה אֲוִירָה קָשָׁה. כְּבָר יָמִים אֲחָדִים שֶׁיָּדֶיהָ לֹא הִשִּׂיגוּ כָּל מְלָאכָה. הַפְּרוּטוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת כָּלוּ וְעִמָּן פֵּרוּרֵי הַמָּזוֹן הָאַחֲרוֹנִים. הָאֵם הָאֻמְלָלָה נֶאֶלְצָה לְהַשְׁכִּיב אֶת יְלָדֶיהָ לִישֹׁן כְּשֶׁהֵם רְעֵבִים.

בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת שָׁב רַבִּי מָרְדְּכַי מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ. עֵינֶיהָ שֶׁל גִּיטָה-טוֹיְבָּה הָיוּ אֲדֻמּוֹת מִבְּכִי. מְנַת הָאֹכֶל הַזְּעוּמָה שֶׁרְגִילָה הָיְתָה לְקַדֵּם אֶת פְּנֵי בַּעֲלָהּ בְּשׁוּבוֹ, גַּם הִיא נֶעֶדְרָה מִן הַשֻּׁלְחָן. רַבִּי מָרְדְּכַי רָאָה וְהֵבִין וְלֹא אָמַר מִלָּה. הוּא הִתְיַשֵּׁב עַל מְקוֹמוֹ, נָטַל סֵפֶר כָּלְשֶׁהוּ, כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ לְהַשְׁקִיט בְּאֶמְצָעוּתוֹ אֶת רַעֲבוֹנוֹ. גִּיטָה-טוֹיְבָּה, שֶׁרָאֲתָה בַּמַּצָּב מֵעֵין כִּשָּׁלוֹן אִישִׁי שֶׁלָּהּ, לֹא הִצְלִיחָה לַעֲצֹר בְּעַד הָאֲנָחָה הַכְּבֵדָה שֶׁפָּרְצָה מֵעִמְקֵי לִבָּהּ.

נְקִישׁוֹת קַלּוֹת קָטְעוּ אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ הַנּוּגוֹת. בַּפֶּתַח נִצַּב יְהוּדִי אַלְמוֹנִי. רַבִּי מָרְדְּכַי נִגַּשׁ אֵלָיו כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו וּלְהַזְמִינוֹ פְּנִימָה. הָאִישׁ סִפֵּר כִּי הוּא רָגִיל לְשׁוֹטֵט בַּדְּרָכִים, וְכַאֲשֶׁר הִבְחִין בָּאוֹר הַבּוֹקֵעַ מִן הַבַּיִת בִּקֵּשׁ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה כְּדֵי לְהָשִׁיב אֶת נַפְשׁוֹ.

לִבּוֹ שֶׁל רַבִּי מָרְדְּכַי, שֶׁהֵבִין אֶת הָרֶמֶז שֶׁבְּדִבְרֵי הַהֵלֶךְ, נִחְמַץ. הוּא הִתְנַצֵּל לְפָנָיו בְּצַעַר עַל שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לְכַבְּדוֹ. הָאִישׁ נָתַן בְּרַבִּי מָרְדְּכַי מַבָּט מֵבִין וְהִנְהֵן בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת הִשְׁתַּתְּפוּת. רַבִּי מָרְדְּכַי תָּמַהּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אִם כְּבָר רָאָה אֵי-פַּעַם אֶת פָּנָיו שֶׁל הַהֵלֶךְ. אֶפְשָׁר שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַקַּבְּצָנִים הַמּוֹפִיעִים תָּדִיר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, הִרְהֵר.

לְפֶתַע, כְּאִלּוּ נִזְרְקָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל הַהֵלֶךְ מַחְשָׁבָה חֲדָשָׁה, נִעֵר אֶת רֹאשׁוֹ וּפָנָה אֶל רַבִּי מָרְדְּכַי. "רוֹאֶה אֲנִי כִּי עֲנִיּוּתְכֶם רַבָּה עַד מְאוֹד", אָמַר. "יֵשׁ בְּפִי הַצָּעָה עֲבוּרְכֶם".

הוּא שָׁלַף מִכִּיסוֹ מַטְבֵּעַ יְקָר-עֶרֶךְ. "אַשְׁאִיר בְּיֶדְכֶם מַטְבֵּעַ זֶה, שֶׁמַּטְבֵּעַ שֶׁל בְּרָכָה הוּא. אִם תִּסְחֲרוּ בּוֹ, מֻבְטָחִים אַתֶּם שֶׁתַּצְלִיחוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם. אוּלָם בְּעוֹד שָׁנִים מִסְפָּר אָשׁוּב לְכָאן כְּדֵי לִטֹּל אוֹתוֹ מִיֶּדְכֶם בַּחֲזָרָה".

הַהֵלֶךְ פָּסַק לְרֶגַע מִדִּבּוּרוֹ, הֵרִים אֶת עֵינָיו אֶל רַבִּי מָרְדְּכַי וְהִמְשִׁיךְ: "אֶלָּא שֶׁהֵחָלְצוּתְכֶם מִן הָעֹנִי, אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ כְּמָוֶת, תָּבוֹא עַל חֶשְׁבּוֹן אֲרִיכוּת חַיֵּיכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. זְמַן קָצָר לְאַחַר שֶׁאָשׁוּב כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַמַּטְבֵּעַ, תֵּאָלְצוּ לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמוֹתֵיכֶם לְבוֹרְאֲכֶם".

רַבִּי מָרְדְּכַי נִדְהַם מֵהַהַצָּעָה הַמַּפְתִּיעָה. "אֵינֶנִּי רַשַּׁאי לְהַחְלִיט עַל כָּךְ לְבַדִּי", אָמַר, וְקָרָא לְרַעְיָתוֹ. גִּיטָה-טוֹיְבָּה הִרְהֲרָה בַּהַצָּעָה וְהִכְרִיעָה לְקַבְּלָהּ. "כָּעֵת עָלֵינוּ לְהַאֲכִיל אֶת יְלָדֵינוּ. מַה שֶׁיִּהְיֶה בְּעוֹד שָׁנִים – יְרַחֵם ה'", אָמְרָה. וְכָךְ אָמְנָם נַעֲשָׂה. בְּטֶרֶם צֵאתוֹ לְדַרְכּוֹ הִפְקִיד הַהֵלֶךְ בִּידֵיהֶם אֶת הַמַּטְבֵּעַ.

דְּבָרָיו שֶׁל הָאִישׁ הַמִּסְתּוֹרִי הֵחֵלּוּ מִתְקַיְּמִים. לְמָחֳרָת יָצְאָה גִּיטָה-טוֹיְבָּה אֶל הַשּׁוּק וְרָכְשָׁה סְחוֹרָה בְּהַקָּפָה. כַּעֲבֹר זְמַן קָצָר הִצְלִיחָה לְמָכְרָהּ בִּסְכוּם כָּפוּל. הִיא הוֹסִיפָה לִסְחֹר גַּם בַּכֶּסֶף שֶׁקִּבְּלָה, וּבְכָל פַּעַם הַצְלָחָתָהּ גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת.

בִּמְרוּצַת הַזְּמַן חָל מַהְפָּךְ גָּמוּר בְּרָמַת חַיֵּיהֶם שֶׁל רַבִּי מָרְדְּכַי וְרַעְיָתוֹ. הֵם עָבְרוּ לְדִירָה מְרֻוַּחַת, רָכְשׁוּ רָהִיטִים נָאִים וְיַלְדֵיהֶם הֻשְׁפְּעוּ כָּל טוּב. אוּלָם הַכֶּסֶף הָרַב לֹא פָּגַע כְּהוּא-זֶה בְּצִדְקוּתָהּ וּבִנְדִיבוּת לִבָּה שֶׁל גִּיטָה-טוֹיְבָּה. בְּכָל יוֹם הָיְתָה עוֹרֶכֶת חֶשְׁבּוֹן מְדֻקְדָּק מֵהַכְנָסוֹתֶיהָ, מַפְרִישָׁה אֶת הַמְּעַט הַדָּרוּשׁ לְצָרְכֵי הַבַּיִת, וְאֶת הָעִקָּר חִלְּקָה לַעֲנִיִּים.

חָלְפוּ שָׁנִים. יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהָיָה רַבִּי מָרְדְּכַי שָׁקוּעַ בְּתַלְמוּדוֹ, קָרַב אֵלָיו אָדָם. הָיָה זֶה הַהֵלֶךְ אֲשֶׁר פָּגַשׁ בְּאוֹתוֹ לֵיל רָעָב. פְּנֵי הַהֵלֶךְ הֵפִיקוּ צַעַר. "בָּאתִי לִגְבּוֹת בַּחֲזָרָה אֶת הַמַּטְבֵּעַ שֶׁלִּי", אָמַר.

רַבִּי מָרְדְּכַי, סָגַר אֶת סִפְרוֹ וְיַחְדָּו פָּנוּ הַשְּׁנַיִם אֶל בֵּיתוֹ, כְּדֵי לְסַלֵּק אֶת הַחוֹב. כְּשֶׁנִּכְנַס פְּנִימָה בִּקְּשָׁה גִּיטָה-טוֹיְבָּה מִן הַהֵלֶךְ לְהִכָּנֵס עִמָּהּ לְלִשְׁכָּתָהּ, שֶׁמִּמֶּנָּה נִהֲלָה אֶת עִנְיָנֶיהָ. הִיא הֵנִיחָה עַל הַשֻּׁלְחָן חֲבִילוֹת שֶׁל פִּנְקָסִים עֲבֵי-כֶּרֶס, רְשׁוּמִים בִּכְתַב יָדָהּ. "הֲרֵי לְפָנֶיךָ רְשִׁימַת כָּל רְוָחַי בַּשָּׁנִים שֶׁחָלְפוּ, וּלְצִדָּם פֵּרוּט מָלֵא שֶׁל הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶם. רְאֵה-נָא בְּעַצְמְךָ בְּכַמָּה מִן כֶּסֶף נֶהֱנֵינוּ אָנוּ, וְכַמָּה הֻקְדַּשׁ לְמַטְּרוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד. גַּשׁ-נָא לְבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה וּשְׁאַל שָׁם אִם לֹא הָיִיתִי גַּבָּאִית נֶאֱמָנָה, וְאִם אָכֵן בִּרְצוֹנָם לְפַטְּרֵנִי מִמִּשְׂרָתִי זוֹ"...

וְאָכֵן, רַבִּי מָרְדְּכַי וְרַעְיָתוֹ, לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁחַיֵּיהֶם לֹא קֻפְּדוּ, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם זָכוּ לְשֵׂיבָה טוֹבָה. בְּכָל מֶשֶׁךְ חַיֵּיהֶם הָיָה הַדָּבָר סוֹד כָּמוּס בֵּינֵיהֶם. רַק בְּטֶרֶם מוֹתָהּ גִּלְּתָה גִּיטָה-טוֹיְבָּה לְמַכָּרֶיהָ אֶת מְקוֹר עָשְׁרָם הַפִּתְאוֹמִי וְאֶת דְּבַר הַמַּעֲשֶׂה הַמֻּפְלָא שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו.

לְאַחַר מוֹתָהּ בִּקְּשׁוּ יְהוּדֵי וִילְנָה לְהַנְצִיחַ אֶת דְּמוּתָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הַמֻּפְלָאָה, וְהֶחְלִיטוּ לִקְרֹא אֶת סִמְטַת בֵּיתָהּ, אֲשֶׁר סְפוּגָה הָיְתָה בְּמַעֲשֵׂי הַחֶסֶד הָרַבִּים שֶׁעָשְׂתָה, עַל שְׁמָהּ.

ג'

בִּקּוּרָיו אֵצֶל רַבּוֹ, הַצַּדִּיק מִלּוּבְּלִין, פָּסְקוּ פִּתְאוֹם. בֶּעָבָר הָיָה מַרְבֶּה לְבַקֵּר בַּחֲצֵרוֹ. הַכֹּל הִכִּירוּהוּ בְּתוֹר 'הַגְּבִיר'. עֲסָקָיו שִׂגְשְׂגוּ וְהִצְלִיחוּ, וּכְגֹדֶל עָשְׁרוֹ, כֵּן גֹּדֶל מַעֲשֵׂי הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה. נוֹסַף עַל כָּךְ נֵחַן בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת וְהָיָה יְרֵא-שָׁמַיִם וִישַׁר-דֶּרֶךְ.

אַחַת לְשָׁנָה הָיָה מִתְפַּנֶּה לְגַמְרֵי לַעֲבוֹדַת-הַשֵּׁם. הָיָה מַגִּיעַ אֶל רַבּוֹ וְעוֹסֵק שָׁם בְּתוֹרָה, בִּתְפִלָּה וּבְמַתַּן צְדָקָה בְּיַד רְחָבָה. מֵעוֹלָם לֹא הֵשִׁיב פְּנֵי אִישׁ רֵיקָם.

עַל נְסִיעָתוֹ זוֹ לָרַבִּי לֹא וִתֵּר מֵעוֹלָם. וּפִתְאוֹם חָדַל לְהַגִּיעַ. הַסִּבָּה הָיְתָה מַעֲצִיבָה מְאוֹד מִבְּחִינָתוֹ: מַצָּבוֹ הַכַּלְכָּלִי. הוּא הִסְתַּבֵּךְ בְּכַמָּה עֲסָקִים לֹא מֻצְלָחִים וְהִפְסִיד כֶּסֶף רַב. וּבְפֶרֶק זְמַן קָצָר אִבֵּד אֶת כָּל עָשְׁרוֹ. הֶעָשִׁיר לְשֶׁעָבַר נֶאֱלַץ לְהֵעָשׂוֹת סַבָּל, כְּדֵי לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בְּנֵי-בֵּיתוֹ.

בְּמַצָּבוֹ זֶה לֹא הָיָה יָכֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמוֹ לְהוֹפִיעַ בְּלוּבְּלִין. הַכֹּל יְבַקְּשׁוּ צְדָקָה וּתְמִיכָה – וּמָה יָשִׁיב?

עָמַד הוּא בְּכִכַּר הַשּׁוּק, מַמְתִּין לְלָקוֹחוֹת. "שָׁלוֹם, מָה שְׁלוֹמְךָ?", נִתֵּק קוֹל נָעִים אֶת חוּט מַחְשְׁבוֹתָיו. הוּא הֵרִים אֶת עֵינָיו וְרָאָה מוּלוֹ אֶת הַכֹּמֶר הַמְּקוֹמִי. זֶה הֻפְתַּע מְאוֹד לִרְאוֹת אֶת הֶעָשִׁיר הַנּוֹדָע עוֹבֵד כְּסַבָּל בַּשּׁוּק.

הַשְּׁנַיִם הֵחֵלּוּ לְשׂוֹחֵחַ, וּבְמוֹחוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר צָץ רַעְיוֹן. הִנֵּה לְפָנָיו הִזְדַּמְּנוּת נִפְלָאָה לַעֲשׂוֹת נְפָשׁוֹת לְדָתוֹ. אַט-אַט הֵחֵל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו. 'בְּמִקְרֶה' הָיָה פּוֹגֵשׁ בּוֹ שׁוּב וָשׁוּב, מִתְעַנְיֵן בְּמַצָּבוֹ וּמַסְבִּיר לוֹ פָּנִים. הֵם שׂוֹחֲחוּ בִּידִידוּת, וְהַכֹּמֶר הִפְנָה בַּעֲדִינוּת אֶת הַשִּׂיחָה לְדִיּוּנִים פִילוֹסוֹפִיִּים.

אַט-אַט הֵחֵל הַכֹּמֶר לְזַעְזֵעַ אֶת אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי וּלְהָטִיל בָּהּ סְפֵקוֹת. "כָּל חַיֶּיךָ הָיִיתָ יְהוּדִי טוֹב וְיָשָׁר, וּרְאֵה מָה קִבַּלְתָּ", הָיָה אוֹמֵר לוֹ. הַהַצָּעָה הַמְּפַתָּה לֹא אִחֲרָה לָבוֹא. הַכֹּמֶר הִבְטִיחַ לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִם יֵאוֹת לְהָמִיר אֶת דָּתוֹ.

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הִזְדַּעְזֵעַ הַיְּהוּדִי לְגַמְרֵי. אַךְ הַכֹּמֶר לֹא הִתְיָאֵשׁ. הוּא הוֹסִיף לְנַסּוֹת לְשַׁכְנֵעַ וּלְפַתּוֹת. אֶת כָּל כִּשְׁרוֹנוֹ הָרֶטוֹרִי הִפְעִיל, וּמַאֲמַצָּיו נָשְׂאוּ פְּרִי.

"לֹא בְּכָל לִבִּי אֶתְנַצֵּר, חַס וְשָׁלוֹם", אָמַר הַיְּהוּדִי בְּלִבּוֹ, "רַק לְמַרְאִית-עַיִן". גַּם אִשְׁתּוֹ הִסְכִּימָה לְדַעֲתוֹ. הָעֹנִי וְהַמַּחְסוֹר הֶעֱבִירוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם וְעַל דַּעַת קוֹנָם.

הַכֹּמֶר לָחַץ לְקַיֵּם אֶת טֶקֶס הַהִתְנַצְּרוּת מִיָּד, אַךְ הַיְּהוּדִי, לַמְרוֹת הַסְכָּמָתוֹ הָעֶקְרוֹנִית, לֹא מָצָא עֹז בְּנַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַצַּעַד הַנּוֹרָא. מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי עָצַר בַּעֲדוֹ. בִּמְצוּקַת נַפְשׁוֹ הֶחְלִיט יוֹם אֶחָד לִנְסֹעַ אֶל רַבּוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מוֹצָא מֵהַסְּבַךְ.

כְּשֶׁדְּמָעוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת לְחָיָיו גִּלְגֵּל אֶת כָּל קוֹרוֹתָיו. סִפֵּר עַל מַצָּבוֹ הַקָּשֶׁה. עַל אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו הָרְעֵבִים. עַל הַהַצָּעָה הַמְּפַתָּה הַנִּצֶּבֶת לְנֶגֶדוֹ. עַל כַּוָּנָתוֹ לְהִתְנַצֵּר לְמַרְאִית-עַיִן, וּלְהִשָּׁאֵר יְהוּדִי מַאֲמִין בְּלִבּוֹ.

אֲרֶשֶׁת תַּדְהֵמָה עָלְתָה עַל-פְּנֵי הָרַבִּי. "הַיִּתָּכֵן שֶׁיְּהוּדִי יַעֲזֹב אֶת דָּתוֹ תְּמוּרַת בֶּצַע-כֶּסֶף?! הַחֲסֵרִים יְהוּדִים הַשְּׁרוּיִים בִּמְצוּקָה?! הַאִם יַעֲלֶה עַל דַּעַת אֶחָד מֵהֶם לְהִתְנַצֵּר, וְלוּ לְמַרְאִית-עַיִן?!".

"אֵינֶנִּי כְּמוֹ כֻּלָּם", עָנָה הַיְּהוּדִי, "מַצָּבִי שׁוֹנֶה. לִי יֵשׁ טְעָנוֹת כְּלַפֵּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. כָּל חַיַּי עָשִׂיתִי רַק טוֹב וָחֶסֶד, וְזֶה גְּמוּלִי?!", וּבְדַבְּרוֹ פָּרַץ בִּבְכִי מַר מֵעֹמֶק לִבּוֹ הַשָּׁבוּר.

"כָּךְ?", הֵגִיב הָרַבִּי, "יֵשׁ לְךָ טְעָנוֹת? נוּ, כְּשֶׁיֵּשׁ טְעָנוֹת, הוֹלְכִים לְדִין-תּוֹרָה! עָלֶיךָ לְהַזְמִין אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְבֵית-דִּין וְלִטְעֹן אֶת טַעֲנוֹתֶיךָ".

הֶעָשִׁיר לֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע-אָזְנָיו. לִתְבֹּעַ אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְדִין-תּוֹרָה?! אַךְ נִימַת דְּבָרָיו שֶׁל הַצַּדִּיק הָיְתָה רְצִינִית לַחֲלוּטִין. הוּא הִתְכַּוֵּן בְּדִיּוּק לַאֲשֶׁר אָמַר.

שְׁלֹשָׁה תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים נִקְרְאוּ לְשַׁמֵּשׁ כְּבֵית-דִּין. הֶעָשִׁיר לְשֶׁעָבַר הִרְצָה אֶת טַעֲנוֹתָיו אַחַת לְאַחַת. מוּלוֹ הִתְיַצֵּב הַצַּדִּיק, כְּסָנֶגוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. הוּא הִזְכִּיר אֶת חֲטָאָיו שֶׁל הַיְּהוּדִי מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ וְעַד עַתָּה. הֶעָשִׁיר, לְעֻמָּתוֹ, הִצִּיג אֶת מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, שֶׁהִצִּילוּ לֹא אַחַת נְפָשׁוֹת רַבּוֹת.

תַּמּוּ הַטְּעָנוֹת. הַדַּיָּנִים הִסְתַּגְּרוּ לְמַתַּן פְּסַק-הַדִּין. שָׁעָה אֲרֻכָּה שָׁקְלוּ וְדָנוּ, וּלִבְסוֹף קָבְעוּ: כַּסְפּוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי שֶׁאָבַד לוֹ, כַּפָּרָה הוּא עַל עֲווֹנוֹתָיו. אוּלָם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁרַחֲמָיו אֵין-סוֹפִיִּים, יָשִׁיב לוֹ אֶת רְכוּשׁוֹ, בִּתְנַאי שֶׁיַּקְפִּיד שֶׁלֹּא לַחְטֹא עוֹד. הַמּוֹעֵד לְבִצּוּעַ פְּסַק-הַדִּין נִקְבַּע לִשְׁלֹשִׁים יוֹם.

שָׁב הַיְּהוּדִי לְבֵיתוֹ וְלַעֲבוֹדַת הַסַּבָּלוּת. הִגִּיעַ הַיּוֹם הַשְּׁלֹשִׁים, הַמּוֹעֵד הָאַחֲרוֹן שֶׁבּוֹ צָרִיךְ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְמַלֵּא אֶת פְּסַק-הַדִּין. אוֹתוֹ בֹּקֶר הִגִּיעָה עֲגָלָה מְפֹאֶרֶת לְפֶתַח בֵּית-הַמָּלוֹן שֶׁבּוֹ עָבַד הַיְּהוּדִי. בָּעֲגָלָה יָשַׁב שַׂר נִכְבָּד, שֶׁבִּקְּשׁוֹ לְהַכְנִיס אֶת חֲפָצָיו פְּנִימָה.

הַיְּהוּדִי פָּרַק אֶת הַמִּטְעָן מִן הָעֲגָלָה וְהִמְתִּין לְבוֹאוֹ שֶׁל הַשַּׂר שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ אֶת שְׂכָרוֹ, אַךְ זֶה בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא. הוּא חִכָּה וְחִכָּה, הֲרֵי אִי-אֶפְשָׁר לַעֲזֹב חֲפָצִים יִקְרֵי-עֶרֶךְ בְּלֹא שְׁמִירָה. כָּךְ עָמַד שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, אוּלָם הַשַּׂר נֶעֱלַם.

לִבְסוֹף נִתְבַּקֵּשׁ עַל-יְדֵי הַנְהָלַת הַמָּלוֹן לְפַנּוֹת אֶת הַחֲפָצִים, שֶׁהִפְרִיעוּ לִתְנוּעַת הָאוֹרְחִים. בְּאֵין-בְּרֵרָה נְשָׂאָם עַל גַּבּוֹ לְבֵיתוֹ. בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת לֹא הָיָה יָכֹל עוֹד לְהַחְזִיק אֶת הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד, וְאַרְגָּז גָּדוֹל נָפַל מִיָּדָיו וְנִבְקַע.

תַּדְהֵמָתוֹ הָיְתָה עֲצוּמָה. מִן הָאַרְגָּז הִתְגַּלְגְּלוּ מַטְבְּעוֹת זָהָב לָרֹב. כְּשֶׁמָּנָה אֶת הַכֶּסֶף גִּלָּה, שֶׁהַסְּכוּם עוֹלֶה בְּדִיּוּק לִסְכוּם הַכֶּסֶף שֶׁאִבֵּד בְּמַפֹּלֶת עֲסָקָיו. הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא קִיֵּם אֶת פְּסַק-הַדִּין...

ד'

הַסִּפּוּר הַזֶּה אֵרַע לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנָה. לִפְנֵי בֵּית-הַדִּין בִּירוּשָׁלַיִם הִתְיַצְּבוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְדִין-תּוֹרָה. הַתּוֹבֵעַ הֵחֵל לְהַרְצוֹת אֶת טַעֲנוֹתָיו לִפְנֵי הַדַּיָּנִים: "קָנִיתִי מֵאִישׁ זֶה, הָעוֹמֵד כָּאן לְצִדִּי, שְׁנֵי בָּתִּים. הָאֶחָד נִמְצָא בְּתוֹךְ חוֹמוֹת הָעִיר, וְהַשֵּׁנִי בְּאַחַת מִשְּׁכוּנוֹתֶיהָ הַחֲדָשׁוֹת שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת. עַתָּה טוֹעֵן פִּתְאוֹם הַמּוֹכֵר, כִּי מָכַר לִי רַק אֶת הַבַּיִת שֶׁבֵּין הַחוֹמוֹת וְהוּא מַכְחִישׁ בְּרֹב חֻצְפָּתוֹ כִּי מָכַר גַּם אֶת הַבַּיִת שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת".

"הַאִם יֵשׁ בְּיָדְךָ שְׁטַר מְכִירָה?", שְׁאָלוֹ אַב בֵּית-הַדִּין. הַטּוֹעֵן שָׁלַח יָד לְכִיס מְעִילוֹ וְשָׁלַף מִשָּׁם דַּף נְיָר כָּתוּב וְחָתוּם. נָטַל הַדַּיָּן אֶת הַדַּף בְּיָדוֹ וּבְחָנוֹ הֵיטֵב, וְאָמְנָם, זֶה הָיָה שְׁטַר מְכִירָה שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם, לִכְאוֹרָה, כַּדָּת וְכַדִּין.

"אֱמֹר אֵפוֹא אַתָּה, מָה בְּפִיךָ", פָּנָה הַדַּיָּן אֶל הַמּוֹכֵר. זֶה אִשֵּׁר רַק אֶת מַחֲצִית הַכָּתוּב בַּשְּׁטָר וְכָפַר בַּמַּחֲצִית הָאַחֶרֶת, כְּלוֹמַר, בִּמְכִירַת הַבַּיִת שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת. "בְּהֵן-צִדְקִי, כְּבוֹד הָרַבָּנִים", טָעַן הַנִּתְבָּע בְּלַהַט, "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ כֵּיצַד הִשְׁתַּרְבֵּב בַּיִת זֶה שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת אֶל תּוֹךְ שְׁטַר הַמְּכִירָה. מֵעוֹלָם לֹא מְכַרְתִּיו וְהַדָּבָר אַף לֹא עָלָה מֵעוֹלָם עַל דַּעְתִּי".

נֹכַח הַכְחָשָׁתוֹ הַנִּמְרֶצֶת שֶׁל הַמּוֹכֵר הִתְקַשָּׁה אַב בֵּית-הַדִּין לְהַכְרִיעַ בַּדִּין. מִצַּד אֶחָד, הָרְאָיוֹת תָּמְכוּ בְּעֶמְדַּת הַתּוֹבֵעַ, אַךְ מִצַּד שֵׁנִי, הִתְרַשֵּׁם מִכֵּנוּת דְּבָרָיו שֶׁל הַנִּתְבָּע, הַטּוֹעֵן שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם אֶת הַבַּיִת הַנּוֹסָף.

לְאַחַר הִתְיָעֲצוּת קְצָרָה עִם חֲבֵרָיו הַדַּיָּנִים, הִזְמִין הָרַב אֶת שְׁנֵי הַצְּדָדִים לְהִתְלַוּוֹת אֲלֵיהֶם לְבֵיתוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי שְׁמוּאֵל סָלַנְט. רַבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם נוֹדַע בְּפִקְּחוּתוֹ הָרַבָּה וּבְחוּשָׁיו הַמְּחֻדָּדִים. קָשֶׁה מְאוֹד הָיָה לְרַמּוֹתוֹ. הוּא יָדַע לְהַבִּיט בִּפְנֵיהֶם שֶׁל הָאֲנָשִׁים, לִשְׁאֹל אוֹתָם אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הַנְּכוֹנוֹת וּלְהַגִּיעַ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְחֵקֶר הָאֱמֶת. אַב בֵּית-הַדִּין הָיָה מְשֻׁכְנָע כִּי גַּם בְּמִקְרֶה זֶה יוֹצִיא הַגָּאוֹן אֶת הָאֱמֶת לָאוֹר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה חַדְרוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל מָלֵא תַּלְמִידִים, שֶׁיָּשְׁבוּ לְפָנָיו כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מִפִּיו תּוֹרָה. כְּשֶׁהוֹפִיעוּ בְּבֵיתוֹ הָאוֹרְחִים הַנִּכְבָּדִים, חַבְרֵי בֵּית-הַדִּין, קָם רַבִּי שְׁמוּאֵל לִקְרָאתָם וְקִבְּלָם בְּכָבוֹד רַב. בְּתוֹךְ דַּקּוֹת אֲחָדוֹת כְּבָר הָיָה עָרוּךְ וּמוּכָן לִשְׁמֹעַ אֶת טַעֲנוֹת הַצְּדָדִים.

הַתּוֹבֵעַ שָׁב וְהִרְצָה אֶת דְּבָרָיו וְגַם הַנִּתְבָּע חָזַר עַל קַו הֲגָנָתוֹ הַקָּלוּשׁ. זֶה אוֹמֵר: "קָנִיתִי אֶת שְׁתֵּי הַדִּירוֹת", וּמִסְתַּיֵּעַ בִּשְׁטַר מְכִירָה כָּתוּב וְחָתוּם, וְזֶה מֵשִׁיב: "לֹא, מָכַרְתִּי לְךָ רַק בַּיִת אֶחָד, זֶה שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת", וְאֵין לוֹ מַעֲנֶה עַל הַשְּׁטָר הֶחָתוּם עַל-יָדוֹ.

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הֵסִיר רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶת עֵינָיו לְרֶגַע מֵהַצְּדָדִים הַטּוֹעֲנִים. לְאַחַר מִכֵּן בִּקֵּשׁ לְקַבֵּל לְיָדָיו אֶת שְׁטַר הַמְּכִירָה. בְּמֶשֶׁךְ דַּקּוֹת הִבִּיט רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּשְּׁטָר, תּוֹךְ שֶׁהוּא הוֹפֵךְ אוֹתוֹ מִצַּד אֶל צַד וּמִתְבּוֹנֵן בּוֹ בְּעִיּוּן רַב, כְּאִלּוּ הָיָה חוֹקֵר בְּמַעְבָּדָה. בַּחֶדֶר שָׂרְרָה דְּמָמָה מֻחְלֶטֶת, בְּעוֹד הַדַּיָּנִים וְהַתַּלְמִידִים עוֹקְבִים בְּעִיּוּן אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל וּמְצַפִּים בְּקֹצֶר-רוּחַ לְמוֹצָא פִּיו.

פִּתְאוֹם הִתְנַעֵר רַבִּי שְׁמוּאֵל מֵהִרְהוּרָיו וּבְקוֹל רוֹעֵם פָּנָה לְעֵבֶר הַתּוֹבֵעַ: "רָשָׁע! הוֹדֵה מִיָּד עַל הָאֱמֶת. אַתָּה זִיַּפְתָּ אֶת הַשְּׁטָר. אֶת חֶלְקוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַכָּתוּב בּוֹ הוֹסַפְתָּ לְבַדְּךָ, בִּרְצוֹתְךָ לִזְכּוֹת בִּרְכוּשׁ שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לְךָ!".

דְּבָרָיו הַתַּקִּיפִים שֶׁל רַבִּי שְׁמוּאֵל הִבְהִילוּ אֶת הַתּוֹבֵעַ וְהוּא פָּרַץ בִּבְכִי כְּתִינוֹק. "אֱמֶת וְיַצִּיב, רַבִּי", הִתְיַפֵּחַ. "רוּחַ-שְׁטוּת נִכְנְסָה בִּי וַאֲנִי הִתְפַּתֵּיתִי כְּטִפֵּשׁ. אָכֵן, זִיַּפְתִּי חֵלֶק מִשְׁטַר הַמְּכִירָה. אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה וּמְחִילָה"...

הַבָּעַת תַּדְהֵמָה עָלְתָה עַל פְּנֵי הַנּוֹכְחִים. לְצַד הַפְתָּעָתָם מִן הַהִתְפַּתְּחוּת הַבִּלְתִּי-צְפוּיָה שֶׁאֵרְעָה לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, תָּמְהוּ הַכֹּל מִנַּיִן יָכֹל הָיָה רַבִּי שְׁמוּאֵל לָדַעַת כִּי הַשְּׁטָר מְזֻיָּף.

הִבְחִין רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּאוֹתוֹת הַתִּמָּהוֹן שֶׁעַל פְּנֵי הַנּוֹכְחִים בַּחֶדֶר, וּשְׁבִיב שֶׁל חִיּוּךְ עָלָה עַל שְׂפָתָיו. בִּשְׁתֵּי יָדָיו הָרִים אֶת שְׁטַר הַמְּכִירָה כְּלַפֵּי מַעְלָה, לְעֵבֶר הָאוֹר.

"אֵינְכֶם מְבִינִים אֵיךְ יָדַעְתִּי כִּי הַשְּׁטָר מְזֻיָּף הוּא? וּבְכֵן, הָאֱמֶת הִיא שֶׁמִּצַּד הָעֻבְדּוֹת הַיְּבֵשׁוֹת לֹא הָיְתָה לִי כָּל רְאָיָה לְכָךְ. תֹּאמְרוּ, נָבִיא אָנֹכִי? לֹא מִנֵּיהּ וְלֹא מִקְצָתֵיהּ!

"כְּבָר לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה, שֶׁ'נִּכָּרִים דִּבְרֵי אֱמֶת'. כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת דְּבָרָיו הַפְּשׁוּטִים וְהַכֵּנִים שֶׁל הַמּוֹכֵר, חַשְׁתִּי כִּי הַצֶּדֶק עִמּוֹ. אֲבָל הַתּוֹרָה, כַּיָּדוּעַ, לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא, וְכָל עוֹד מֻנָּח לְפָנַי שְׁטָר שֶׁהַנִּתְבָּע מְאַשֵּׁר אֶת חֶלְקוֹ וּמְקַיֵּם אֶת חֲתִימָתוֹ, הַדִּין לְצִדּוֹ שֶׁל הַתּוֹבֵעַ".

רַבִּי שְׁמוּאֵל הִגְבִּיהַּ עוֹד מְעַט אֶת הַשְּׁטָר וְקֵרְבוֹ לִמְקוֹר הָאוֹר. הוּא הִזְמִין אֶת הַנּוֹכְחִים לְהִצְטוֹפֵף וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו. "הַבִּיטוּ וּרְאוּ אֶת הַקֵּפֶל הֶעָדִין הַזֶּה, הַחוֹצֶה אֶת הַדַּף בִּשְׁלִישׁוֹ הָעֶלְיוֹן, בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מִסְתַּיְּמוֹת הַשּׁוּרוֹת הַמְּתָאֲרוֹת אֶת הַנֶּכֶס שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמוֹת, וּמַתְחִיל תֵּאוּרוֹ שֶׁל הַנֶּכֶס שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹמוֹת. אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת הַמְּכִירָה, קִפֵּל הַקּוֹנֶה אֶת הַדַּף לִשְׁנַיִם, מִבְּלִי שֶׁהַמּוֹכֵר הִבְחִין בְּכָךְ. לְאַחַר שֶׁנִּפְרְדוּ לְדַרְכָּם, שָׁטַח הַקּוֹנֶה אֶת הַדַּף וּ'מָכַר' לְעַצְמוֹ אֶת הַבַּיִת הַנּוֹסָף. זוֹ הַסִּבָּה שֶׁמִּצַּד אֶחָד אִשֵּׁר הַמּוֹכֵר אֶת הַשְּׁטָר וְהַחֲתִימָה, אַךְ מִצַּד שֵׁנִי לֹא הִצְלִיחַ לְהָבִין מִנַּיִן צָצָה לָהּ לְפֶתַע הַמְּכִירָה הַנּוֹסֶפֶת"...

הַנּוֹכְחִים בַּחֶדֶר לֹא הִצְלִיחוּ לִכְבֹּשׁ אֶת הִתְפַּעֲלוּתָם מֵחָכְמַת רַבָּם וּמֵעֵינֵי הַנֵּץ שֶׁלּוֹ, שֶׁהִבְחִינוּ בַּקֵּפֶל הַקַּל שֶׁרִשּׁוּמָיו כִּמְעַט נָמוֹגוּ לַחֲלוּטִין.

וּמְסַפְּרִים, שֶׁמֵּאוֹתוֹ יוֹם וָאֵילָךְ שִׁנָּה גַּם הַקּוֹנֶה-הַתּוֹבֵעַ אֶת דְּרָכָיו מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. הוּא נֶהֱפַךְ לִיהוּדִי יְרֵא-שָׁמַיִם אֲמִתִּי שֶׁזְּהִירוּתוֹ מִכָּל צֵל וְאָבָק שֶׁל שֶׁקֶר הָיְתָה שֵׁם-דָּבָר וּמוֹפֵת לַכֹּל.