פרשת השבוע - האזינו

פרפראות לשולחן שבת

''האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי-פי'' (ל''ב, א)

הצדיק רבי יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידי הבעל-שם-טוב, פירש את פנייתו של משה בפתח שירת ''האזינו'' בדרך הבאה: ''האזינו השמים'' - היינו תלמידי-חכמים, השקועים יומם ולילה בענייני שמים;

''ותשמע הארץ'' - הכוונה להמוני העם, הנתונים בשנות חייהם בעולם הזה בעיקר בעניינים ארציים.

וקודמת הפנייה לתלמידי-החכמים לפנייתו לשאר בני העם; שאם תלמידי-החכמים - המנהיגים והמדריכים הרוחניים - יאזינו לדבריו, ממילא ישפיע הדבר על שאר בני העם, וגם הם ישמעו ויקבלו את הדברים המושמעים באזניהם.

פירוש נוסף משה אמר: ''האזינו השמים...ותשמע הארץ''; וישעיהו (הנביא) אמר: ''שמעו שמים והאזיני ארץ'' (א', ב') - כדי לתת האזנה ושמיעה לשמים, והאזנה ושמיעה לארץ. ומה ראה ישעיהו לומר: ''שמעו שמים והאזיני ארץ'' (בשינוי סדר הפעלים משירת ''האזינו'' של משה)? אמר רבי עקיבא: כוון

שאמר משה את התורה - בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חבירו, אמר: ''האזינו השמים'' (שפונים בלשון ''האזנה'' למי שקרוב); וראה את הארץ רחוקה ממנו, אמר: ''ותשמע הארץ'' (שפונים בלשון ''שמיעה'' גם לרחוק). אבל ישעיהו, שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר: ''שמעו שמים''; ואחר-כך אמר: ''והאזיני ארץ'', שהיתה קרובה אליו.

''הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא'' (ל''ב, ד')

בפסוק זה מורה משה רבנו לישראל, שיקבלו באהבה כל מה שבא עליהם מאת הבורא. שכל דבריו ערוכים בצדק ובמשפט. וכן שנינו במסכת ברכות (ט', ה'): ''בכל מידה ומידה שהוא (=ה') מודד לך, הווה מודד לו במאוד מאוד''; ומובא שם בגמרא (ס', ע''ב) משמו של רבי עקיבא: לעולם (=תמיד) יהא אדם רגיל לומר: ''כל דעבד רחמנא - לטב עבד'' (=כל מה שעושה ה' - לטובה עושה).

ועוד מסביר הגאון רבי ישראל מאיר מראדין, בעל ''חפץ חיים'', היה אומר: אחד מיסודות האמונה בה' הוא להכיר ולהודות ''כי כל דרכיו משפט''. ואף-על-פי שפעמים הרבה אנו תוהים על עלילות הבורא לכלל ולפרט ואיננו מבינים את דרכיו והנהגתו בעולם, עלינו להאמין בלא שמץ של פקפוק, שיש צדק ומשפט בכל מעשיו, בעניין זה אנו משולים לילד חולה, שהוריו משקים אותו סמי-רפואה מרים כלענה. אותה שעה חושב בוודאי הילד, שהרופא וההורים מתנהגים כלפיו בקשיחות לב ואינם רוחשים לו אהבה. אך האמת היא, שההורים מבקשים להיטיב לבנם החולה; וכדי לרפאותו הם נאלצים לכפות עליו דברים, הגורמים לו סבל נפשי וגופני...

מעיר על כך רבי אהרן לווין מריישא: מאז ומעולם התחבטו רבים בשאלה של ''צדיק ורע לו - רשע וטוב לו'' בעולם הזה. אך התשובה הנכונה לשאלה זו היא, שאין בכוחנו לשפוט אם דבר מסוים הוא טוב או רע, משום שאנו רואים רק את התחלתו ואיננו רואים את כולו. וכך ייתכן, שדבר הנראה בעינינו טוב בתחילתו - יתגלגל בסופו של דבר לסיום רע; ודבר הנראה בשלב התחלתי רע ומדאיג - יגיע אחר-כך לגמר טוב. לכן קורא כאן משה לבני עמו: ''הצור תמים פעלו'' – כשרואים את פעלו השלם של הבורא, נוכחים לדעת ''כי כל דרכיו משפט''...

''שחת לו לא, בניו, מומם, דור עקש ופתלתל'' (ל''ב, ה')

העיר על כך רבי ישראל מאיר מראדין, בעל ''חפץ חיים'': אם אדם נוהג שלא כדין ומזלזל במצווה מן המצוות - ואפילו מורה התר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל - עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם ''בניו מומם'': הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה ''קלה'' - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה ''חמורה'', וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל ''דור עקש ופתלתול''.

ועוד אף-על-פי שהם (=בני ישראל) מלאים מומים (=פגמים, כתוצאה מחטאים ועוונות), קרויים ''בנים'' (=בנים לה', ככתוב: ''בנים אתם לה' אלהיכם'' - י''ד, א'); דברי רבי מאיר, וכן היה רבי מאיר אומר: אם כשהם מלאים מומים, קרויים ''בנים''; כשאין בהם מומים - על אחת כמה וכמה! כיוצא בו: ''זרע מרעים, בנים משחיתים'' (ישעיה א', ד'). אם כשמשחיתים, קרויים ''בנים''; אילו לא היו משחיתים - על אחת כמה וכמה!

''אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם'' (ל''ב, כ')

הצדיק רבי שמואל מסוכצ'וב, בעל ''שם משמואל'', הסביר פסוק זה על-ידי משל: למה הדבר דומה? לאב שכעס על בנו הקטן, בשל מעשיו הנלוזים, והחליט להסתיר עצמו מפניו. וכוון שהאב ידע, שילדו הרך אינו מסוגל להתהלך בלא עזרתו, לא הסיר עיניו ממנו במקום המחבוא; וכאשר הילד היה נופל וקם מדי פעם בהליכתו הכושלת - נמנע האב מלצאת מן המחבוא ולהתגלות לפניו. אולם בשעה שהילד נראה מתקרב אל התהום, והסכנה ריחפה על חייו - מיהר האב לחוש לעזרת בנו; שאפילו כשהוא חוטא, בנו הוא. כיוצא בכך - אומר רבי שמואל - נוהג הקדוש-ברוך-הוא בישראל, עם סגולתו. גם בשעה שהוא נוהג בהם ''הסתרת פנים'' בגלל מעשיהם הרעים ודרכיהם הנלוזות - אין הוא זונח אותם ומתעלם מגורלם; אלא עוקב בלא הפסק אחר הנעשה עימהם, וכאשר הסכנה מרחפת עליהם - הוא חש לעזרתם ומצילם מכל רע.

הוא שאומר כאן הכתוב: אפילו ''אסתירה פני מהם'' - לא אסיר לרגע עיני מהם, אלא ''אראה מה אחריתם''.

''וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר: עלה אל הר העברים הזה...ומת בהר אשר אתה עלה שמה...'' (ל''ב, מ''ח-נ')

נשאלת השאלה: מדוע אין משה מנסה ביום מותו להעביר את גזרת הבורא כלפיו בתפילה - כשם שנהג לפני-כן (ג', כ''ג-כ''ה)? הרי חז''ל הורו לנו, שאפילו חרב חדשה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י', ע''א)!משיבים על כך חכמים: כששמע משה מפי ה': ''ומת בהר אשר אתה עולה שמה'', ראה בזה ''מצוות עשה''; ומצוות הבורא יש לקבל באהבה ולקיימן בלא דיחוי.

ועוד בעניין זה מובא משמו של הגאון רבי אליהו מווילנא: גם במיתתו היה משה עובד את ה' וקיים מצוות עשה: ''ומת בהר'' וגו'. והוסיף לו הקדוש-ברוך-הוא גם מצוות לא תעשה: ''ושמה לא תבוא'' וגו' (ל''ב, נ''ב) כדי להרבות בשכרו...

סיפורים לשבת

א'

כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לִפְנֵי חַג-הַסֻּכּוֹת פָּרְצָה בְּנַדְבוֹרְנָה וּבִסְבִיבוֹתֶיהָ מַגֵּפָה קָשָׁה, שֶׁהִפִּילָה חֲלָלִים לָרֹב. הָרוֹפְאִים הָיוּ אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוּל הַמַּגֵּפָה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת. טוֹבֵי הַמֻּמְחִים מֵהָאֵזוֹר כֻּלּוֹ הֻזְעֲקוּ לָעִיר, כְּדֵי לְהִתְחַקּוֹת אַחַר שֹׁרֶשׁ הַמַּגֵּפָה וּלְהַצִּיעַ דְּרָכִים לְמַגְּרָהּ. לְבַסּוֹף נִמְנוּ וְגָמְרוּ כֻּלָּם כִּי הַמַּגֵּפָה נִגְרְמָה בְּשֶׁל זִהוּם סְבִיבָתִי חָמוּר.

עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם הֵפִיצוּ הַשִּׁלְטוֹנוֹת שׁוּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל חֻקֵּי נִקָּיוֹן וְהִיגְיֶנָה. הֵם הִזְהִירוּ כִּי מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַחֻקִּים, יֵעָנֵשׁ קָשׁוֹת. סַיֶּרֶת פַּקָּחִים מֻנְּתָה לְשׁוֹטֵט בָּעִיר וְלֶאֱכֹף אֶת הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים.

בְּהַגִּיעַ חַג-הַסֻּכּוֹת חָשְׁשׁוּ יְהוּדֵי נַדְבוֹרְנָה לְהָקִים סֻכּוֹת בְּחַצְרוֹת בָּתֵּיהֶם, דָּבָר שֶׁעָמַד בְּנִגּוּד מֻחְלָט לְכַמָּה מֵחֻקֵּי הַנִּקָּיוֹן הַחֲדָשִׁים. בְּאֵין-בְּרֵרָה נֶאֶלְצוּ הַיְּהוּדִים לִבְנוֹת סֻכּוֹת זְעִירוֹת, שֶׁהֻסְווּ בְּאֶמְצָעִים שׁוֹנִים וּמְתֻחְכָּמִים.

רַק הַצַּדִּיק רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה לֹא הָיָה מוּכָן לְהִתְכּוֹפֵף מוּל הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים, וְהֵקִים אֶת סֻכָּתוֹ הַגְּדוֹלָה כְּמִיָּמִים יָמִימָה, בַּמָּבוֹא שֶׁל בֵּיתוֹ. לֵיל הַחַג עָבַר בְּשָׁלוֹם, אַךְ כְּבָר לְמָחֳרָת נֶחְשְׂפָה סֻכָּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק לְעֵין-כֹּל.

הַפַּקָּח שֶׁהִבְחִין בְּכָךְ הִזְעִיק לַמָּקוֹם חֻלְיַת שׁוֹטְרִים. אֵלֶּה הִתְפָּרְצוּ לְתוֹךְ הַסֻּכָּה בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק וּבְנֵי-מִשְׁפַּחְתּוֹ יָשְׁבוּ בָּהּ לִסְעוּדַת הַחַג. "בְּתוֹךְ שָׁעָה עָלֶיךָ לְפָרֵק אֶת הַסֻּכָּה", פָּקְדוּ. רַבִּי מָרְדְּכַי לֹא נִרְתַּע. "הֵקַמְתִּי אֶת הַסֻּכָּה כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא כְּדֵי לְהַחְרִיבָהּ", אָמַר בְּתַקִּיפוּת.

הַשּׁוֹטְרִים הֻפְתְּעוּ מִנְּחִישׁוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וְשִׁנּוּ אֶת נִימָתָם. הֵם הֶעֱמִידוּ אֶת הַצַּדִּיק עַל חֻמְרַת מַעֲשֵׂהוּ וְהִזְהִירוּהוּ מִפְּנֵי הָעֹנֶשׁ הַצָּפוּי לוֹ. רַבִּי מָרְדְּכַי נִסָּה לְרַצּוֹתָם בְּדִבְרֵי הֶסְבֵּר וְשִׁכְנוּעַ, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. הַשּׁוֹטְרִים הָיוּ הֶחְלֵטִיִּים. לְבַסּוֹף עָזְבוּ אֶת סֻכָּתוֹ זְעוּפֵי-פָּנִים.

מִהֲרוּ הַשּׁוֹטְרִים אֶל שׁוֹפֵט הָעִיר וְסִפְּרוּ לוֹ בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַל הַחֻצְפָּה הַכְּפוּלָה שֶׁל הָרַב הַיְּהוּדִי, שֶׁהֵעֵז לְהָפֵר אֶת הַחֹק וְגַם לְהַחְצִיף פָּנָיו מוּל נְצִיגָיו. הַדְּבָרִים הִכְעִיסוּ מְאוֹד אֶת הַשּׁוֹפֵט, וְהוּא הֶחְלִיט לָגֶשֶׁת מִיָּד לְבֵיתוֹ שֶׁל רַבִּי מָרְדְּכַי כְּדֵי לַחְזוֹת בְּמוֹ-עֵינָיו בַּמַּעֲשֶׂה הַנִּפְשָׁע.

בְּתוֹךְ שָׁעָה קַלָּה הוֹפִיעַ הַשּׁוֹפֵט בְּסֻכַּת הַצַּדִּיק. "שַׁעֲרוּרִיָּה!", הִכְרִיז. "הֲרֵינִי פּוֹקֵד עָלֶיךָ לְפָרֵק לְאַלְתַּר אֶת הַסֻּכָּה". רַבִּי מָרְדְּכַי לֹא יָצָא מִגִּדְרוֹ. הוּא חָזַר פַּעַם נוֹסֶפֶת עַל מִשְׁפָּטוֹ לַשּׁוֹטְרִים: "הֵקַמְתִּי אֶת הַסֻּכָּה כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא כְּדֵי לְהַחְרִיבָהּ". חֲמָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹפֵט בָּעֵרָה בּוֹ. "עוֹד מִלָּה אַחַת וְתֵאָלֵץ לְהִפָּרֵד מֵהַסֻּכָּה לְטוֹבַת בִּלּוּי אָרֹךְ בַּכֶּלֶא".

הַצַּדִּיק מִנַּדְבוֹרְנָה נוֹתַר שָׁלֵו וְרָגוּעַ. הוּא הֵישִׁיר מַבָּט חַד אֶל הַשּׁוֹפֵט וְאָמַר: "אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִפָּנֶיךָ וְלֹא אֶשְׁמַע לְקוֹלְךָ. דַּע, כִּי הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מִפְּרַמִישְׁלַאן הָיָה דּוֹדִי-זְקֵנִי!".

הַשּׁוֹפֵט הִבִּיט בּוֹ בְּתִמָּהוֹן. "אֵין זֶה מֵעִנְיָנִי מִי הָיָה דּוֹדְךָ וּמִי הָיָה זְקֵנְךָ. אִם לֹא תְּפָרֵק אֶת סֻכָּתְךָ לְאַלְתַּר, רַע וּמַר יִהְיֶה גּוֹרָלְךָ!".

הַצַּדִּיק הִתְעַלֵּם מֵהֶעָרַת הַשּׁוֹפֵט וְהוֹסִיף לְדַבֵּר: "אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִיהוּ דּוֹדִי-זְקֵנִי, הַסְכֵּת וּשְׁמַע:

"לִפְנֵי שָׁנִים הִתְגּוֹרֵר בְּעִירֵנוּ כֹּמֶר עַתִּיר-נְכָסִים וּבַעַל חֲוִילָה נָאָה, שֶׁגַּן נָאֶה הִקִּיפָהּ. יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט הַכֹּמֶר לַעֲקֹר מִגִּנָּתוֹ כַּמָּה עֵצִים עַתִּיקִים וַחֲסֻנִּים, כְּדֵי לִשְׁתֹּל בִּמְקוֹמָם פְּרָחִים.

"חָלְפוּ יָמִים אֲחָדִים וּבְנוֹ הַבְּכוֹר שֶׁל הַכֹּמֶר חָלָה וּמֵת. כַּעֲבֹר יָמִים נוֹסָפִים נָטָה בֵּן נוֹסָף לָמוּת. לֹא אָרְכוּ הַשָּׁעוֹת וְגַם הַלָּה שָׁבַק חַיִּים. חַיָּיו הַמְּאֻשָּׁרִים שֶׁל הַכֹּמֶר חָשְׁכוּ, כַּאֲשֶׁר בְּתוֹךְ שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים חָלוּ וּמֵתוּ כָּל יְלָדָיו, חוּץ מֵהַקָּטָן שֶׁבָּהֶם. אֵין לְתָאֵר אֶת יְגוֹנוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר וְאֶת תְּחוּשַׁת חֹסֶר-הַיֵּשַׁע נֹכַח שַׁרְשֶׁרֶת הָאֲסוֹנוֹת שֶׁפָּקְדָה אוֹתוֹ. לֹא חָלְפוּ חֳדָשִׁים רַבִּים וְגַם צְעִיר הַבָּנִים חָלָה קָשׁוֹת.

"בַּצַּר לוֹ הֶחְלִיט הַכֹּמֶר לִפְנוֹת אֶל הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מִפְּרַמִישְׁלַאן, שֶׁנּוֹדַע כִּקְדוֹשׁ-עֶלְיוֹן, שֶׁבִּרְכוֹתָיו מְחוֹלְלוֹת יְשׁוּעוֹת. הִקְשִׁיב רַבִּי מֵאִיר לְסִפּוּרוֹ הַכָּאוּב שֶׁל הַכֹּמֶר וּבִקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ עַל הַקּוֹרוֹת אוֹתוֹ בַּתְּקוּפָה שֶׁקָּדְמָה לְמוֹת יְלָדָיו.

"סִפֵּר לוֹ הַכֹּמֶר הַכֹּל – עַל עָשְׁרוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ, עַל בֵּיתוֹ וְגִנָּתוֹ, וַאֲפִלּוּ עַל עֲקִירַת הָעֵצִים. בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִפְסִיקוֹ הַצַּדִּיק וְאָמַר: 'בְּתוֹרָתֵנוּ נֶאֱמַר, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", וְחָל אִסּוּר לַעֲקֹר עֲצֵי פְּרִי, וְאַף סַכָּנָה יֵשׁ בַּדָּבָר. כְּשֶׁעָקַרְתָּ אֶת הָעֵצִים הָעַתִּיקִים מִגַּנְּךָ, עוֹרַרְתָּ עָלֶיךָ קִטְרוּג קָשֶׁה. וְאוּלָם אִם תַּבְטִיחַ לְהַרְבּוֹת בְּמַעֲשֵׂי צְדָקָה וָחֶסֶד וּלְהֵיטִיב לַיְּהוּדִים, אֶתְפַּלֵּל לֶאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּרַפֵּא אֶת בִּנְךָ הַצָּעִיר'".

רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה הֵסִיר אֶת מַבָּטוֹ לָרֶגַע מֵהַשּׁוֹפֵט וְלָגַם מְעַט מַיִם מֵהַכּוֹס שֶׁלְּפָנָיו. פָּנָיו שֶׁל הַשּׁוֹפֵט הָיוּ חִוְּרִים כְּסִיד. כַּעֲבֹר רֶגַע שָׁב הַצַּדִּיק מִנַּדְבוֹרְנָה וְנָתַן עֵינָיו בַּשּׁוֹפֵט, שֶׁדּוֹמֶה הָיָה כִּי קוֹמָתוֹ שָׁחָה מְעַט. "וְהִנֵּה אַתָּה, אוֹתוֹ בֵּן צָעִיר שֶׁנִּצַּל בִּזְכוּת בִּרְכַּת דּוֹדִי-זְקֵנִי, עוֹמֵד מוּלִי וּמְשַׁלֵּחַ לְעֶבְרִי אֲיֻמִּים. הַאִם תָּבִין עַתָּה מַדּוּעַ אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִמְּךָ וּמֵאִיּוּמֶיךָ?!".

דְּמָעוֹת עָמְדוּ בְּעֵינֵי הַשּׁוֹפֵט. קוֹלוֹ הָיָה עַתָּה רַךְ וּמִתְחַנֵּן. "יִסְלַח-נָא לִי כְּבוֹדוֹ, יִסְלַח-נָא לִי. אָמְנָם אָבִי סִפֵּר לִי לִפְנֵי מוֹתוֹ כִּי חָב אֲנִי אֶת חַיַּי לְצַדִּיק מְסֻיָּם, אַךְ לֹא זָכַרְתִּי אֶת שְׁמוֹ וְגַם לֹא יָדַעְתִּי כִּי דּוֹדְךָ-זְקֵנְךָ הָיָה".

בִּקֵּשׁ הַשּׁוֹפֵט אֶת מְחִילַת רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה וּבוֹ-בַּמָּקוֹם חָתַם עַל אִשּׁוּר מְיֻחָד לְהוֹתִיר אֶת הַסֻּכָּה עַל כַּנָּה כָּל יְמֵי הַחַג.

ב'

אווירת חרדה מהולה בהתרוממות-רוח אפפה את העיר ברדיצ'ב בבוקר ערב היום הקדוש. את תחושת הביטחון שחשו יהודי העיר ניתן היה לתלות גם בעובדה, שסמכו על רבם הגדול, אוהב ישראל וסנגורם, רבי לוי-יצחק, שבתפילותיו ובמעשיו ישיג לכולם שנה טובה ומתוקה.

בלילה הקודם מסר השמש את סדר-היום המיוחד שלפיו ינהג הרבי בערב יום- הכיפורים. מיד לאחר תפילת שחרית יחל הרבי בקבלת פתקאות 'פדיונות-הנפש' מאת הציבור, עד שעת תפילת המנחה. כמו-כן הודיע השמש בשם הרבי, כי השנה נדרש כל מגיש פתקה לצרף אליה גם מטבע של רובל שלם לצדקה, עבור כל שם.

הוראה זו האחרונה נתקבלה בהפתעת-מה, שכן מעולם לא היתנה הרבי את ברכותיו ותפילותיו בסכום כלשהו. אולם ההוראה ניתנה ואין להרהר אחריה. הסכום הנדרש, רובל שלם, היה גבוה במקצת לרבים מבני העיירה העניים. אך הכול ידעו כי הנתיב לספר החיים חולף דרך מפתן חדרו של הרבי, ומי הוא זה אשר יחסוך בממון בשעה שמדובר בספר החיים.

שעות ארוכות ישב הרבי בחדרו וקיבל אנשים שהגיעו לא רק מקרב תושבי ברדיצ'ב, אלא מהאזור כולו. בחוץ השתרך תור ארוך והומה, אך בתוך הבית - שקט ודממה. מבוגרים כצעירים נכנסו פנימה כשעל פניהם נסוכה חרדת-קודש, וכשיצאו נראו כמאושרים באדם. היוצאים דמו ללקוחות ששכרו זה עתה את שירותיו של עורך-דין ידוע, כשהם בוטחים בייצוגם ההולם בבית-המשפט...

בין הבאים הייתה גם אשה אלמנה, תושבת ברדיצ'ב, שבאה בלוויית בנה הקט. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את פתקתה בצירוף רובל. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה. היא עמדה רועדת כולה מאימת המעמד. הרבי הביט במטבע המונח על השולחן ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב איתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".

"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת את החדר.

כשיצאה מהבית פרצה האלמנה בבכי נרגש. מניין תיקח עתה עוד רובל שלם? שאלה את עצמה בייאוש. הלוא גם את הרובל הראשון לא השיגה בקלות! בנפש עגומה שבה האשה לביתה העלוב והחלה לטכס עצה. היא חיפשה אחר חפצי-ערך שעוד נותרו בביתה, כדי למשכנם ולהשיג תמורתם הלוואה, אך בבית כבר לא נותר דבר.

שעת המנחה הגיעה. הכול המתינו לכניסתו של הרבי לתפילה. אך הדקות נקפו והרבי עדיין מתמהמה בחדרו. משמשו של הרבי גילה, כי כל הבאים להתקבל אצל הרבי כבר נתקבלו, וכי הרבי משתהה בחדרו מסיבה שאינה ידועה. כעבור זמן ביקש הרבי כי לא ימתינו לו, והקהל שהתפלל מנחה מיהר לביתו לסעודה המפסקת.

השמש נעה במהירות מערבה. בעוד שעה קלה יתכנסו כולם בבית-המדרש לתפילת 'כל נדרי'. אך רבי לוי-יצחק נשאר ספון בחדרו. ממתין.

לפתע התדפקה אשה על דלת הבית. הייתה זו האלמנה. מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה.

היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".

נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", פנה אל האשה.

האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".

עיניו של הרבי הוסיפו להפיק רוך וטוב-לב, גם כאשר אמר את המלים הקשות: "אם- כן תיאלצי להסתפק בשמך בלבד", והוסיף: "רובל אחד תמורת כל נפש - אין לשנות".

גופה של האלמנה המסכנה נתקף רעד. בכי עמוק חנק את גרונה. היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. כל אותה שעה הביט בה רבי לוי-יצחק בחמלה רבה, ונראה היה כי גם הוא אינו מצליח לעמוד בפני בכייה. לפתע, מתוך הבכי, זעקה האלמנה: "רבי! אינך יכול לרשום בספר החיים אלא אחד משנינו, אם-כן, מוותרת אני על עצמי ועל חיי, ובלבד שתרשום את בני! רשום אותו, את ילדי הקט! שיזכה הוא לחיים טובים!".

בת-שחוק עלתה על פניו של רבי לוי-יצחק. למלים האלה חיכה כל היום. "לכי לשלום, יהודייה טהורה", אמר לאלמנה, "הקב"ה ייתן שנה טובה גם לך וגם לבנך".

כשהלך אותה שנה רבי לוי-יצחק לתפילת 'כל-נדרי', היה אחוז כולו אש-קודש. כל העת לא פסק פיו מלומר בקול רם: "ריבונו של עולם, זועק אני אליך, בדם נפשה ובדמעותיה של אותה אלמנה אומללה - אנא, אבינו היקר, ותר על כל חשבונותיך והתחשבנויותיך איתנו. הנח הצידה את כבודך ואת שמך הקדוש, כאותה אלמנה שוויתרה על עצמה. הצל את בניך, את עם-ישראל, וחתום אותם לשנה טובה ומתוקה"...