פרשת השבוע - שופטים

פרפראות לשבת

שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נתן לך לשבטך ושפטו את העם משפט צדק (שופטים טז-יח)

מעלת המשפט שלמה המלך ע"ה אמר במשלי: דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג). שכל נתיבות התורה היינו יסודותיה ועיקריה שלו. ושלום קיום העולם, וכשם שהשלום קיום העולם, כך המשפט הוא קיום העולם שאלמלא המשפט היו הבריות גוזלין וחומסים והורגים זה את זה ולא היה העולם מתקיים ועל ידי המשפט הוא מתקיים כמו שאמרו חז"ל על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת והשלום. שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח) שהשופטים מעמדים השלום שכל העולם תלוי בו. ולכן נצטוינו למנות בית דין בכל שער ושער. ומעשה היה ברבי חנינא בן אליעזר, שהיה לו אילן נטוע בתוך שדהו ונופיו נוטים לשדה אחר היינו אמרי האילן וענפיו נטו לשדה אחר. בא אדם אחד וטען על חברו שענפי אילנו נוטים לשדהו ובא לחייב אותו לקצוץ האילן. אמר רבי חנינא לאיש הזה לך עכשיו ובוא אלי למחרת אמר לו האיש והרי כל הדינים שבאים לפניך אתה פוסק להם את הדין מיד שאין אתה משהה את הדין ולי אתה אומר לבוא למחר מה עשה רבי חנינא, מיד שלח פועליו וקצץ את האילן שלו שהיו ענפיו נוטים לשדה חברו. למחר כשבא האיש לפניו לדין, אמר לו לבעל דינו צריך אתה לקצוץ אותו אמר לו בעל דינו לרבי חנינא ולמה אילן שלך ענפיו נוטים לשדה אחר, אמר לו ר' חנינא צא לשדה וראה את האילן שלי, מה שעשיתי לאילן שלי עשה לאילן שלך מיד הלך ועשה כן. וגם השוטרים בכלל השופטים הם שהרי בלי שוטרים אין ערך לדין השופטים. שהרי קודם שהתחילו את הדין היה הנתבע חושב שהדין עמו אבל עכשיו שנתגלה שהדין אינו עמו, והוא יסרב להחזיר הממון לבעליו הרי יהיה זה גזל בידו. וזהו שאומר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק. ושפטו מוסב גם על השוטרים כי בזה שם עושים הדין של השופטים הם עצמם נחשבים כשופטים. ועוד שאילולי השוטרים עלולין הדינים להתיירא מפני בעלי דין קשים והמשפט עלול לצאת מוטעה. אבל אם יהיו גם שוטרים ישפטו הדינים את העם משפט צדק.

''כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'' (ט''ז, י''ט)

בעת שישב בעל ''אוהב-ישראל'' זצ''ל, מאפטא, על כסא הרבנות בקולבסוב, באו פעם לפניו שני בעלי-דין לדין תורה. יתר הדיינים לקחו שוחד והיו נוטים לצד אחד, אולם הרב מאפטא גילה כלפיהם התנגדות נמרצת והוכיח להם כי אין ההלכה כמותם. יעצו הדיינים לבעל-הדין כי ישחד גם את הרב. אך כיצד עושים זאת, והלא בשום-פנים לא יסכים הרב לקבל שוחד? יעצו לו איפוא לשלשל בחשאי סכום-כסף ניכר לכיס בגדו של הרב. בעל-הדין עשה כעצתם ואיש לא ידע דבר על כך. למחר, כאשר ישב הרב להמשיך בדין-תורה, הרגיש כי דעתו החלה להסס בדבר וכי קם בו רצון להסכים עם דעת הדיינים. מיד דחה את ישיבת בית-הדין וכל אותו היום בכה והתחנן לפני רבונו-של-עולם, כי יאיר את עיניו לראות את האמת. כך עברו ימים מספר עד אשר גילה הרב את הכסף בכיס בגדו ומיד הבין כי בעל-הדין הוא אשר שם את הכסף בכיסו כדי לשחדו. כל-כך גדול הוא כוחו של שוחד, שאפילו אם הדיין אינו יודע מאומה על כך, בכל-זאת זה משפיע על שכלו לסלף את דעתו.

זהו פירושו של הפסוק: ''ויסלף דברי צדיקים'' – אמר הרב מאפטא זצ''ל – אפילו אם הדיין מוסיף להיות צדיק גם לאחרי קבלת השוחד, שכן ראה ולא ידע מאומה על כך, בכל-זאת יש בכוחו של השוחד לסלף את בינתו ואת דבריו. מכאן יש ללמוד קל-וחומר: אם נגיעה יש בה כדי לעוור את העינים, הרי מכל-שכן ''מידה טובה מרובה ממידת פורעניות'' – שאם אדם מסלק מעל עצמו את כל הנגיעות והפניות וטורח לרדוף אחרי הצדק, עיניו נפקחות ומוארות להשיג ולהבין את האמת (שפת אמת) .

למען תחיה וירשת את הארץ (שופטים טז-כ)

כדאי הוא מנוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן אל אדמתן. שנינו במשנה: "חרב בא לעולם על עוות הדין, גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה" (אבות פ"ה מ"ט) כן אמרו חכמינו: "כל המעמיד דין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה". (סנהדרין ז'). הרי פירושו של דבר הוא, שעל ידי מינוי דיינים בלתי כשרים חרב באה לעולם, לפי שהם מעוותים את הדין, וגם גלות באה לעולם, לפי שזה נחשב כעבודה זרה ("נוטע אשירה"). ואילו על ידי מינוי דיינים כשרים מונעים חרב מן העולם וזה גורם "להחיות את ישראל", וכן מונעים גלות "להושיבן על אדמתן"... (מעינה של תורה).

''לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך'' (ט''ז, כ''א)

אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר-הבית (רש''י).

המקום הקדוש צריך להיות נאה בעיניך בזכות קדושתו ולא בזכת קישוטים חיצוניים כגון עצים נאים ובנינים מפוארים. אם מבקש אתה לפאר את הקדושה בקישוטים חיצוניים, הרי משמע שאתה מזלזל ביופיה המקורי של הקדושה. לפיכך אמרו חכמינו: ''כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה אצל המזבח'' (סנהדרין ז') – אם ממנים דיין שאינו הגון מצד התנהגותו בדברים שבקדושה, אלא שיש בו מעלות חיצוניות כגון השכלה גבוהה וכשרון-נאום – הרי זה באמת ''כאילו נוטע אשירה אצל המזבח'', שבמקום היופי המקורי והפנימי של תורה ויראת-שמים מבכרים את היופי החיצוני המקושט. (אבני אזל) .

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד (שופטים יז-י)

מצינו במדרש: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקדוש-ברוך-הוא, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". יוצא איפוא כי "על פי שנים עדים" - על-פי שתי דעותיהן של החכמה והנבואה, או אפילו "שלושה עדים" - גם לי הדעה השלישית של התורה - "יומת המת" - אין לו לחוטא תקנה אלא עליו למות שכן אפילו לפי דעת התורה שעליו להביא קרבן, מה יעשה בזמן שאין בית-המקדש קיים ואי-אפשר להביא קרבן, או כאשר אין בידו משגת להביא קרבן? ברם, "לא יומת על-פי עד אחד" לפי דעתו של ה"אחד", הוא הקדוש-ברוך-הוא, לא יומת החוטא, שכן עצה קלה יעוצה לו כי יעשה תשובה ויתכפר לו... (הרה"ק ר' אברהם ממיקאלייב ז"ל לוקט ממעינה של תורה)

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד (שופטים יז-י)

מצינו במדרש: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקדוש-ברוך-הוא, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". יוצא איפוא כי "על פי שנים עדים" - על-פי שתי דעותיהן של החכמה והנבואה, או אפילו "שלושה עדים" - גם לי הדעה השלישית של התורה - "יומת המת" - אין לו לחוטא תקנה אלא עליו למות שכן אפילו לפי דעת התורה שעליו להביא קרבן, מה יעשה בזמן שאין בית-המקדש קיים ואי-אפשר להביא קרבן, או כאשר אין בידו משגת להביא קרבן? ברם, "לא יומת על-פי עד אחד" לפי דעתו של ה"אחד", הוא הקדוש-ברוך-הוא, לא יומת החוטא, שכן עצה קלה יעוצה לו כי יעשה תשובה ויתכפר לו... (מעינה של תורה)

תמים תהיה עם ה' אלוהך (שופטים יח-יג)

"תמים תהיה" בגמטריא תשרי (910) והיינו: ראה לשוב בתשובה בימי אלול כדי שתהיה תם ושלם בחודש תשרי בימי הדין הבאים עלינו לטובה, ואמרו כי הצדיק הוא תם, והרשע הופך סדר האותיות ונהיה מת. והענין הוא כי הלא האות ת' בסוף האותיות והאות מ' באמצען, הצדיק חושב על העתיד, מקדים הת' ועל פיו פועל בהווה ונשמר מטעויות, ואילו הרשע מקדים לחשוב על ההווה ונופל ברשעו (רבינו אפרים זצ"ל). כמו כן כשהתפילה יוצאת מאדם תמים, הקדוש ברוך הוא מסדר את המילים שלו לטובה, למרות שהתמים הופך את משמעות המילה, כמו שמסופר על הבעל שם טוב זצ"ל, שראוהו תלמדיו בערב ראש השנה שצוחק. התפלאו מה לרבם לצחוק בשעה כזו מתוחה? אמר להם, דעו שנגזרה גזירה על נשות ישראל המעוברות שהשנה יפילו נפלים, וככל שהתאמצתי לבטל את הגזירה לא הצלחתי. וכעת נתבטלה הגזירה בגלל תפילתו של אדם צדיק תמים שבמקום לומר מברך השנים אמר מברך הנשים, ובכך נתברכו כל המעוברות שבעם ישראל שילדו בנים בני קיימא.

יתר על כן אף אם תצא חלילה קללה מהתמים בחושבו שזו ברכה, הרי יתברכו גם ממנו. וכמו שסיפר רבנו יוסף חיים מבבל זצ"ל על אדם תם עם הארץ שלא ידע להתפלל, ואפילו פירוש מילים של הפסוקים ושל תורה לא ידע. וה' יתברך חננו בעושר וברבוי בנים ובנות. בבית הכנסת שבו היה מתפלל היה חזן קורא את הקרבנות בנעימה וכשמגיע לפסוק, "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן", היה אומרו בנעימה מיוחדת יותר מכל התפילה. וזה העם הארץ שאינו יודע פירוש המלים חשב שכנראה תיבות האלו הם ברכות גדולות ובהם החזן מברך את הקהל, ולכן מגביה קולו בכדי להשמיע לציבור. במשך הזמן קלט את חמשה תיבות האלו בעל פה וכשהיו בניו נגשים לקבל ממנו ברכה בערב שבת היה מברך אותם ואומר: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן".פעם התארח בביתו תלמיד חכם וכששמע אותו שמברך את בניו, "אלו ואלו נשרפין בבית הדשן", אמר לו: מה אתה עושה?! אתה מקלל את בניך ולא מברכם?! אותו עם הארץ נדהם, והצטער צער גדול. בלילה באו לתלמיד החכם הזה בחלום מן השמים בכעס, ואמרו לו: דע לך שכשהעם הארץ הזה היה אומר את המלים הללו בתמימות בחשבו שזה ברכה, הקדוש ברוך הוא היה לוקח את המילים ובחסדו מסדר אותם לברכה. כשקם אותו תלמיד חכם משנתו נצטער עד למאוד.

ועל כיוצא בזה דרשו, "ודגלו עלי אהבה" ודילוגו עלי אהבה, שאף על פי שהוא מדלג אותיות או תיבות, ובזה משתנה משמעות הדברים, או תתהפך מטוב לרע, עם כל זה הם אהבה שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר הנכון (עוד יוסף חי פרשת מטות עה"פ לא יחל דברו).

אולם יש לציין שכל זה למי שתמים ואינו יודע מימינו ומשמאלו, אבל מי שיודע לקרוא ואינו מדקדק בתפילתו עונשו כפול ממי שאינו מתפלל כלל, כי אם כבר הוא מתפלל סימן שהוא הגיע להכרה שהוא מחוייב בתפילה ומדוע הוא מזלזל בכך? וכמו שאמרו חז"ל כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם ומדובר באחד שכבר נוטל אלא שהוא מזלזל בכך, ודאי שעונשו חמור יותר ממי שאינו נוטל כלל. (לבוש יוסף)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"שופטים ושוטרים תתן לך" – והרי המשפט לה'? ולמה כתוב "לך" - תנחומא: "תתן לך", מלמד, שנקראו הדיינין על שם משה. זה אחד משלשה דברים שמסר משה נפשו עליהן, ונקרא על שמו. [א] נתן נפשו על התורה, שנאמר "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (שמ' לד/כח), ונקראת על שמו, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג/כב). [ב] נתן נפשו על ישראל, שנאמר "ועתה אם תשא חטאתם" וגו' (שמות לב/לב). ונקראו על שמו, שנאמר "לך רד כי שחת עמך" (שם לב/ז). [ג] נתן נפשו על הדינין, שנאמר "ויך את המצרי...ויצא ביום השני...ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט" וגו' (שם ב/יב- יד), לפיכך נקראו על שמו, שנאמר "וירא ראשית לו...' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג/כא).

"לא תטע לך אשרה... אצל מזבח ה' אלהיך" (דברים טז/כא) - סנהדרין ז': אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה בישראל שנאמר בסמוך לו: "לא תטע לך אשרה". אמר רב אשי: ואם העמיד תלמיד חכם, כאלו נטעה אצל מזבח שנאמר "אצל מזבח ה' אלהיך" [ע"כ] עוד פירשו: שהדיין יהא כמזבח שבתוכו אדמה – שיהא בבחינת "ואנכי עפר ואפר", אבל מבחוץ המזבח מצופה 'נחושת' – לפי שעליו להיראות נחוש ללא חת ושאינו מתיירא מבעלי הדין.

"והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן... ומת האיש ההוא" (דברים יז/יב) – אמרו במס' ברכות ד: כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. שאל נוצרי את רבינו יהונתן אייבשיץ: כיצד העובר על דברי חכמים חייב מיתה, בעוד שהעושה הרבה עבירות מהתורה אינו חייב מיתה? השיב רבינו: משל למלך שיש שומרים מסביב לארמונו. בא אחד להיכנס למלך והשומרים אינם מתירים לו. אם יתעקש ולא ישמע לדבריהם יהרגוהו. אבל אם יעשה דבר כנגד המלך, יעמידו המלך למשפט ולא יהרגהו מיד. אם כן, חכמינו הם השומרים על ארמון התורה והעובר על דבריהם קשה יותר מזה העובר על מצוות התורה גופא.

מב"י

סיפורים לשבת

א'

ְּצַלְאֵל הָיָה זַמַּר אוֹפֶּרָה בַּעַל שֵׁם עוֹלָמִי. אֶת תְּהִלָּתוֹ הֵחֵל לִקְצֹר עוֹד בְּאוֹדֶסָה, עִיר מוֹלַדְתּוֹ. הוּא הוֹפִיעַ בְּהֵיכְלֵי הַתַּרְבּוּת הַגְּדוֹלִים בְּרוּסְיָה. הֲמוֹנִים נָהֲרוּ לְהוֹפָעוֹתָיו וְנִשְׁבּוּ בְּקֶסֶם קוֹלוֹ הָאַדִּיר. הַהַצְלָחָה הֵאִירָה לוֹ פָּנִים וְהוּא זָכָה בְּכָבוֹד, בְּמַעֲמָד וּבְעֹשֶׁר רָב.

גַּם קִטְעֵי חַזָּנוּת מִתּוֹךְ תְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ שְׁגוּרִים עַל פִּיו, אַךְ הוּא הָיָה רָחוֹק לְמַדַּי מֵאוֹרְחוֹת הַחַיִּים הַיְּהוּדִיִּים. אֶת חַיָּיו בִּלָּה בִּפְרִיקַת עֹל גְּמוּרָה וּבְהִתְמַסְּרוּת לַקַּרְיֶרָה הָאִישִׁית וּלְמַנְעַמֵּי הַחַיִּים שֶׁהִשִּׂיג בְּאֶמְצָעוּתָהּ. הָעֻבְדָּה שֶׁהָיָה כְּבַד-רְאִיָּה לֹא פָּגְעָה בְּשִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁבּוֹ.

הַכֹּל הֻפְתְּעוּ יוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר בְּאַחֲרִית יָמָיו הֶחְלִיט פִּתְאוֹם לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ וּלְהִתְיַשֵּׁב בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם. הַשְּׁאֵלָה, מַה גָּרַם לוֹ לְהִתְנַתֵּק מִמְּקוֹם הֻלַּדְתּוֹ וּמִמּוֹקֵד הַצְלָחָתוֹ, נִשְׁאֲרָה בְּגֶדֶר תַּעֲלוּמָה.

אַךְ אֵין לְהָבִין כִּי מַשֶּׁהוּ בְּאוֹרְחוֹת חַיָּיו הִשְׁתַּנָּה לְטוֹבָה מֵאָז עֲלוֹתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אַדְּרַבָּה, בִּירוּשָׁלַיִם הֵקִים מַקְהֵלַת זֶמֶר לִנְעָרִים, שֶׁדַּעַת חֲכָמִים לֹא הָיְתָה נוֹחָה מִמֶּנָּה. צְעִירִים רַבִּים, שֶׁנִּתְבָּרְכוּ בְּקוֹלוֹת נָאִים, לֹא עָמְדוּ בַּפִּתּוּי וְנָהֲרוּ לְבֵיתוֹ שֶׁל הַזַּמָּר הַיָּדוּעַ. הֵם לָמְדוּ אֶצְלוֹ פִּתּוּחַ קוֹל וְאַף הִצְטָרְפוּ לְהוֹפָעוֹתָיו בְּרַחֲבֵי הָאָרֶץ.

חָלְפוּ שָׁנִים. יוֹם אֶחָד עָבַר קוֹל בִּירוּשָׁלַיִם: בְּצַלְאֵל הַזַּמָּר שׁוֹכֵב עַל עֶרֶשׂ דְּוַי. לֹא רַבִּים מִבְּנֵי הַיִּשּׁוּב הַיְּהוּדִי הִזִּילוּ דִּמְעָה לְמִשְׁמַע בְּשׂוֹרָה זוֹ. אוּלָם כַּאֲשֶׁר חָלְפוּ הַיָּמִים וְהַזַּמָּר הַנּוֹדָע שָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי, נִרְאוּ, בְּאֹרַח מַפְתִּיעַ לְמַדַּי, גַּם רַבִּים מִבְּנֵי הַצִּבּוּר הַחֲרֵדִי בֵּין הַצּוֹעֲדִים אַחַר מִטָּתוֹ. הַסִּבָּה לְכָךְ נְעוּצָה בְּמַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַזַּמָּר בְּרִגְעֵי חַיָּיו הָאַחֲרוֹנִים.

גְּסִיסָתוֹ שֶׁל בְּצַלְאֵל הָיְתָה אֲרֻכָּה וּמְיַסֶּרֶת. הוּא כְּבָר הָיָה עִוֵּר גָּמוּר. לְמַעְלָה מִשָּׁבוּעַ יָמִים שָׁכַב בְּמִטָּתוֹ מִתְיַסֵּר בְּיִסּוּרִים, מִתְקַשֶּׁה לִנְשֹׁם וּמְפַרְפֵּר בֵּין מָוֶת לְחַיִּים. הָרוֹפְאִים קָבְעוּ כִּי מוֹתוֹ הוּא עִנְיָן שֶׁל שָׁעוֹת אֲחָדוֹת, אוּלָם אֵלֶּה נִתְמַשְּׁכוּ וְנִתְאָרְכוּ, כְּשֶׁהוּא שׁוֹאֵל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וְאֵינוֹ יָכוֹל.

יָמִים אֲחָדִים שָׁכַב כָּךְ, נָתוּן בְּתַהֲלִיךְ גְּסִיסָה שֶׁאֵינוֹ נִגְמַר. פִּתְאוֹם נִרְאֶה הָיָה כְּאִלּוּ נֵעוֹרוּ בּוֹ כֹּחוֹת חֲדָשִׁים. הוּא פָּקַח אֶת עֵינָיו וּבִקֵּשׁ בְּקוֹל חָלוּשׁ, כִּי נַעֲרֵי מַקְהֵלָתוֹ יוֹפִיעוּ אֶצְלוֹ. לֹא חָלְפָה שָׁעָה קַלָּה וְכָל תַּלְמִידָיו וּמַעֲרִיצָיו הִקִּיפוּ אֶת מִטָּתוֹ.

דְּמָמָה מְלֵאָה שָׂרְרָה בַּחֶדֶר. הַחוֹלֶה הָאָנוּשׁ אָזַר אֶת שְׁאֵרִית כֹּחוֹתָיו. כְּשֶׁהוּא מִתְנַשֵּׁם בִּכְבֵדוּת הֵחֵל לְדַבֵּר, וְנִכַּר הָיָה כִּי הַדְּבָרִים יוֹצְאִים מֵעֹמֶק לִבּוֹ:

"שִׁמְעוּ נָא תַּלְמִידַי הַיְּקָרִים", פָּתַח וְאָמַר. "זְמַן רַב אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתִי וְאֶת אוֹרְחוֹת חַיַּי. אַךְ לֹא תָּמִיד חָיִיתִי כָּךְ. נוֹלַדְתִּי לְהוֹרִים שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמְהַדְּרִים בְּמִצְווֹת. אֶת כִּשְׁרוֹנִי הַקּוֹלִי הַמְּיֻחָד זִהוּ בִּי מַכִּירַי כְּבָר מִיַּלְדוּתִי. קוֹלִי זֶה בָּא לִי בִּירֻשָּׁה מֵאָבִי זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁנִּתְבָּרֵךְ אַף הוּא בְּקוֹל עָרֵב, וְהָיָה בַּעַל תְּפִלָּה יָדוּעַ בְּעִירֵנוּ. אַךְ בִּי נִתְקַיֵּם 'יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב'.

"כְּשֶׁגָּדַלְתִּי, רָצִיתִי לְמַצּוֹת אֶת כִּשְׁרוֹנִי עַד תֹּם וְלִזְכּוֹת בְּהַכָּרָה וּבִתְהִלָּה. הֵבַנְתִּי, שֶׁלֹּא אוּכַל לְהִתְפַּתֵּחַ אִם אֶשָּׁאֵר בַּמִּסְגֶּרֶת הַיְּהוּדִית-דָּתִית. לָכֵן נָטַשְׁתִּי אֶת בֵּית הוֹרַי וְהָלַכְתִּי לִלְמֹד מוּסִיקָה וּפִתּוּחַ קוֹל. הַסּוֹבְבִים אוֹתִי לֹא הִסְתִּירוּ אֶת הִתְפַּעֲלוּתָם מִמֶּנִּי. בִּמְרוּצַת הַזְּמַן, הִתְרַחַקְתִּי לְגַמְרֵי מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ חֻנַּכְתִּי, וּפָרַקְתִּי מֵעָלַי עֹל מִצְווֹת.

"יוֹם אֶחָד נִזְדַּמַּנְתִּי לָעֲיָרָה פְּרִימִישְׁלַאן, שֶׁבָּהּ הִתְגּוֹרֵר הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר. דַּחַף פְּנִימִי גָּרַם לִי לְהִכָּנֵס פְּנִימָה, כְּדֵי לְהָצִיץ בְּפָנָיו שֶׁל הָאִישׁ שֶׁרַבִּים הֶעֱרִיצוּהוּ כָּל כָּךְ. נִכְנַסְתִּי אֵלָיו, וְהוּא קִבְּלַנִי בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. מִשִּׂיחָתוֹ עִמִּי הֵבַנְתִּי, כִּי הוּא יוֹדֵעַ אֶת מוֹצָאִי וְאֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי אֶל מִחוּץ לַיַּהֲדוּת.

"לְפֶתַע אָמַר לִי, כִּי הִסְתַּכְּלוּת בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵינָם רְאוּיִים פּוֹגֶמֶת בָּרְאִיָּה. סָתַם וְלֹא פֵּרֵשׁ. הָרַבִּי הִמְשִׁיךְ לְשׂוֹחֵחַ עִמִּי, וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁדְּבָרָיו חוֹדְרִים לְעִמְקֵי לְבָבִי. לְפֶתַע פָּרַצְתִּי בִּבְכִי, וְהִבְטַחְתִּי לָרַבִּי, כִּי אֶשְׁתַּדֵּל לְתַקֵּן אֶת דַּרְכִּי וְלָשׁוּב לְצוּר מַחְצַבְתִּי.

"הָרַבִּי לֹא הֵגִיב עַל דְּבָרַי אֵלֶּה, כְּאִלּוּ לֹא שְׁמָעָם כְּלָל. הוּא אָמַר: 'אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ שֶׁבְּטֶרֶם תֵּצֵא מִן הָעוֹלָם תָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה'. נִרְאֶה הָיָה שֶׁאֵינוֹ תּוֹלֶה תִּקְוָה רַבָּה בַּהַבְטָחָה שֶׁנָּתַתִּי לוֹ.

"וְאָמְנָם, לֹא חָלְפוּ יָמִים רַבִּים וּפְגִישָׁתִי עִם רַבִּי מֵאִיר נִשְׁתַּכְּחָה מִלִּבִּי. שַׁבְתִּי לְהֶרְגֵּלִי. כַּעֲבֹר תְּקוּפָה קְצָרָה, הֵחֵלָּה רְאִיָּתִי לְהֵחָלֵשׁ, וְאָז הֵבַנְתִּי כִּי כַּנִּרְאֶה לְזֹאת רָמַז הָרַבִּי בִּדְבָרָיו אֵלַי. אוּלָם גַּם עֻבְדָּה זוֹ לֹא שִׁנְּתָה אֶת הִתְנַהֲגוּתִי".

קוֹלוֹ שֶׁל הַזַּמָּר הֵחֵל וְנֶחְלַשׁ. הוּא הִמְשִׁיךְ: "בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים, אֲנִי סוֹבֵל כְּאֵבִים וְיִסּוּרִים נוֹרָאִים, אַךְ נִשְׁמָתִי כְּאִלּוּ מְסָרֶבֶת לַעֲזֹב אֶת גּוּפִי. פִּתְאוֹם עָלָה בְּדַעֲתִי, כִּי אוּלַי הִיא מַמְתִּינָה עַד אֲשֶׁר אֲקַיֵּם אֶת דְּבָרָיו שֶׁל הַצַּדִּיק וְאָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה".

עֵינָיו שָׁבוּ וְנֶעֶצְמוּ לְרֶגַע. דְּמָעוֹת רוֹתְחוֹת זָלְגוּ עַל לְחָיָיו. בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתָיו קָרָא: "הָכִינוּ עַצְמְכֶם, תַּלְמִידַי הַיְּקָרִים, לָשִׁיר יַחַד עִמִּי אֶת הַוִּדּוּי".

הַתַּלְמִידִים הַצְּעִירִים נִסְחֲפוּ אַף הֵם אַחַר הִתְרַגְּשׁוּתוֹ שֶׁל מוֹרָם הַגּוֹסֵס וְעֵינֵיהֶם מָלְאוּ דְּמָעוֹת. וְאָז הֵחֵל בְּצַלְאֵל לָשִׁיר בְּקוֹל רָם אֶת מִלּוֹת הַוִּדּוּי: 'אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ...' בְּעוֹד תַּלְמִידָיו מְלַוִּים אוֹתוֹ חֲרִישִׁית. כְּשֶׁגָּמַר אֶת נֻסַּח הַוִּדּוּי, נִשְׁמַט רֹאשׁוֹ לְאָחוֹר וְהוּא נָפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ בִּקְרִיאַת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד".

ב'

יְרֵא-שָׁמַיִם וּמוֹקִיר רַבָּנָן הָיָה פַיְבְל הָעֶגְלוֹן, תּוֹשַׁב הָעֲיָרָה רַאדִין. בֵּיתוֹ שָׁכַן לֹא-הַרְחֵק מִבֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׂרָאֵל-מֵאִיר הַכֹּהֵן, הֶחָפֵץ-חַיִּים. בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת אֶפְשָׁרִית הָיָה מֵצִיץ בְּפָנָיו הַקּוֹרְנוֹת שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְשׁוֹאֵב מֵהֶן הֶאָרָה שֶׁל קְדֻשָּׁה. כַּאֲשֶׁר נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַסִּיעַ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם זֶה הָיָה לוֹ יוֹם חַג.

פַּעַם אַחַת, בְּעוֹדוֹ רוֹתֵם אֶת עֶגְלָתוֹ לִשְׁנֵי סוּסָיו, עָצַר לְיָדוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים וּבְפִיו בַּקָּשָׁה לֹא-שִׁגְרָתִית: "ר' פַיְבְל יַקִּירִי. אִם תִּזְדַּמֵּן בָּעֵת הַקְּרוֹבָה לְאַיְשִׁישׁוֹק, אָנָּא סוּר אֶל רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל הוּטְנֶר וּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ בְּרָכָה בַּעֲבוּרִי".

נַפְשׁוֹ שֶׁל פַיְבְל עָלְצָה בְּקִרְבּוֹ. הֶחָפֵץ-חַיִּים בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הֵטִיל עָלָיו שְׁלִיחוּת אִישִׁית!... לֹא, הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן לְהַמְתִּין עַד שֶׁתִּזְדַּמֵּן לוֹ כִּבְדֶרֶךְ-אַגַּב נְסִיעָה לְאַיְשִׁישׁוֹק. חִישׁ-מַהֵר עָלָה עַל עֶגְלָתוֹ וְהִצְלִיף בְּסוּסָיו בַּדֶּרֶךְ לְאַיְשִׁישׁוֹק.

בְּעֵינֵי רוּחוֹ כְּבָר רָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל וּמוֹסֵר לוֹ אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים; וּמִיָּד לְאַחַר מִכֵּן שָׁב אֶל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְחוֹזֵר לְפָנָיו בְּחֶרְדַת-קֹדֶשׁ עַל נֻסַּח הַבְּרָכָה. הַמַּחְשָׁבָה עַל שֶׁזָּכָה לְשַׁמֵּשׁ שָׁלִיחַ בֵּין שְׁנֵי גְּדוֹלֵי-עוֹלָם, סִחְרְרָה אֶת רֹאשׁוֹ.

לֹא חָלַף זְמַן רַב וּפַיְבְל הִתְיַצֵּב בְּחִיל וּבִרְעָדָה לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל בְּאַיְשִׁישׁוֹק, בְּהַצִּיגוֹ לְפָנָיו אֶת בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים. שָׁקַע רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל בְּהִרְהוּר קָצָר וּלְאַחַר מִכֵּן אָמַר לְפַיְבְל אֶת הַמִּלִּים שֶׁיִּמְסֹר מִשְּׁמוֹ לֶחָפֵץ-חַיִּים.

לְמִשְׁמַע מִלּוֹתָיו הַסְּפוּרוֹת שֶׁל הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק הֶחְסִיר לִבּוֹ שֶׁל פַיְבְל פְּעִימָה. תְּחִלָּה סָבַר כִּי אָזְנָיו הִטְעוּהוּ. לְנֹכַח תְּגוּבָתוֹ הַלֹּא-בְּרוּרָה שֶׁל פַיְבְל, חָזַר רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל עַל מִלּוֹתָיו. עַתָּה לֹא נוֹתַר עוֹד כָּל סָפֵק בַּאֲשֶׁר לְתֹכֶן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְבַּקֵּשׁ לִמְסֹר לֶחָפֵץ-חַיִּים.

הַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה לְרַאדִין עָבְרָה עַל פַיְבְל מִתּוֹךְ בִּלְבּוּל וְסַעֲרַת-נֶפֶשׁ. "בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא אֶמְסֹר אֶת נֻסַּח הַ'בְּרָכָה' הַזּוֹ לֶחָפֵץ-חַיִּים!", אָמַר לְעַצְמוֹ. לֹא הָיָה בּוֹ הָעֹז לַעֲשׂוֹת זֹאת.

בַּיָּמִים הַבָּאִים עָשָׂה פַיְבְל כָּל מַאֲמָץ לְהִמָּנַע מִלִּפְגֹּשׁ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים פָּנִים-אֶל-פָּנִים. הוּא שִׁנָּה אֶת שְׁעוֹת הַתְּפִלָּה הַקְּבוּעוֹת שֶׁלּוֹ, וְאַף נִזְהַר שֶׁלֹּא לַחְלֹף סָמוּךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים, לְבַל יֵאָלֵץ לַחְזֹר בְּאָזְנָיו עַל 'בִּרְכַּת' הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק.

אוֹתוֹ יוֹם הֵקִיץ הַקֵּץ עַל מַסַּע הַהִתְחַמְּקוּת שֶׁל פַיְבְל. בְּעוֹדוֹ שָׁקוּעַ בְּחִזּוּק אוֹפַנֵּי עֶגְלָתוֹ נָגְעָה יָד בִּכְתֵפוֹ. "נוּ ר' פַיְבְל, שֶׁמָּא כְּבָר הִזְדַּמֵּן לְךָ לִהְיוֹת בְּאַיְשִׁישׁוֹק?". חִוֵּר כְּסִיד הֵסֵב פַיְבְל אֶת פָּנָיו לְאָחוֹר וְרָאָה מוּלוֹ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים. לְשַׁקֵּר לֹא הֵעֵז, בְּוַדַּאי לֹא לֶחָפֵץ-חַיִּים. כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד הֵנִיד אֶת רֹאשׁוֹ לְחִיּוּב.

"וְשֶׁמָּא זְכַרְתַּנִי לְטוֹבָה וּבִקַּשְׁתָּ בַּעֲבוּרִי בְּרָכָה מֵרַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל?", שָׁאַל הֶחָפֵץ-חַיִּים. פַיְבְל הָיָה מוּכָן לְשַׁלֵּם הוֹן כְּדֵי לְהִקָּבֵר תַּחְתָּיו בְּאוֹתוֹ רֶגַע. שׁוּב הֵנִיד רֹאשׁוֹ בְּחִיּוּב. "אִם-כֵּן, מַדּוּעַ מוֹנֵעַ אַתָּה טוֹב מִבְּעָלָיו וְאֵינְךָ מְסַפֵּר לִי? מָה אָמַר לְךָ?", הוֹסִיף הֶחָפֵץ-חַיִּים בְּרַכּוּת שֶׁטְּרוּנְיָה נְסוּכָה בָּהּ.

פַיְבְל שָׁתַק. לְשׁוֹנוֹ דָּבְקָה לְפִיו וְהוּא חָשׁ כִּי נְשִׁימָתוֹ מִתְקַצֶּרֶת. "וְכִי אֵינְךָ זוֹכֵר?!", דָּחַק בּוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים.

"דְּבָרִים קָשִׁים אָמַר רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל וְאֵינִי רוֹצֶה לַחְזֹר עֲלֵיהֶם", פָּלַט פַיְבְל בְּמַאֲמָץ רַב.

"בְּכָל-זֹאת אֱמֹר", הִפְצִיר בּוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים, וְעֵינָיו הִבִּיעוּ פְּלִיאָה.

פַיְבְל הוֹסִיף לִשְׁתֹּק.

"אֱמֹר!", פָּקַד עָלָיו הֶחָפֵץ-חַיִּים.

"הוּא אָמַר...", לָחַשׁ פַיְבְל בַּחֲשָׁשׁ, "הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק אָמַר, כִּי הוּא מְבָרֵךְ אֶת רַבֵּנוּ שֶׁבְּקָרוֹב מְאוֹד יֵלֵךְ בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת וְיִשָּׂא אֲבָנִים עַל לִבּוֹ". אֶת הַחִוָּרוֹן עַל פָּנָיו שֶׁל פַיְבְל הֶחְלִיף עַתָּה סֹמֶק עַז. כּוֹחוֹ לֹא עָמַד לוֹ וְהוּא פָּרַץ בִּבְכִי נִרְגָּשׁ. "יִסְלַח לִי רַבֵּנוּ עַל שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה חוֹבָה עַל יָדִי", הִתְיַפֵּחַ. "אִלּוּלֵי צִוָּה עָלַי בִּמְפֹרָשׁ, לֹא הָיִיתִי מוֹצִיא מִלִּים אֵלֶּה מִפִּי לְעוֹלָם!".

בְּעוֹדוֹ מְדַבֵּר בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן, הֵעִיף מַבָּט חָטוּף לְעֵבֶר הֶחָפֵץ-חַיִּים, וּלְתַדְהֵמָתוֹ רָאָה כִּי בִּמְקוֹם לִכְעֹס וּלְהִבָּהֵל מֵהַ'בְּרָכָה' הַמְּשֻׁנָּה שֶׁשֻּׁגְּרָה לוֹ מֵאַיְשִׁישׁוֹק, נָהֲרוּ פָּנָיו וְחִיּוּךְ שֶׁל קוֹרַת-רוּחַ נִמְתַּח עַל שְׂפָתָיו.

"הַאִם אֵינְךָ מֵבִין, ר' פַיְבְל יַקִּירִי?", פָּנָה לְפֶתַע הֶחָפֵץ-חַיִּים אֶל הָעֶגְלוֹן הַנָּבוֹךְ וְהַמְּיֻסָּר. "הֲלוֹא בְּרָכָה גְּדוֹלָה עַד מְאוֹד אָצַל לִי הַצַּדִּיק מֵאַיְשִׁישׁוֹק. בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ הִתְהַלְּכוּ הַכֹּהֲנִים לְלֹא נַעֲלַיִם לְרַגְלֵיהֶם וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נָשָׂא עַל לִבּוֹ אֶת אַבְנֵי הַחֹשֶׁן!... בֵּרְכַנִי אֵפוֹא הַצַּדִּיק כִּי אֶזְכֶּה לִהְיוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ. אֲנִי, דַּי לִי אִם אֶזְכֶּה לְקִיּוּם חֶלְקָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַבְּרָכָה".

וְאָמְנָם בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק בִּמְקוֹמָהּ הָיְתָה. כַּיָּדוּעַ, כָּל יָמָיו יִחֵל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְצִפָּה לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ. עַד כְּדֵי כָּךְ גְּדוֹלָה הָיְתָה צִפִּיָּתוֹ, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁלַח אִגֶּרֶת לְכָל רַבָּנֵי הָאֵזוֹר וּבִקְּשָׁם לַעֲרֹךְ רְשִׁימָה מְסֻדֶּרֶת שֶׁתִּכְלֹל אֶת שְׁמוֹת הַכֹּהֲנִים הַמִּתְגּוֹרְרִים בִּתְחוּם רַבָּנוּתָם, תּוֹךְ פֵּרוּט גִּילָם, מִדַּת יִחוּסָם וּמוּכָנוּתָם לָעֲבוֹדָה בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ. בְּכָל יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ!

בִּרְכַּת הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק הָיְתָה אֵפוֹא יְקָרָה מְאוֹד לְלִבּוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים.

ג'

לְאַחַר סִדְרָה שֶׁל מַכְשֵׁלוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל שׁוֹחֵט הָעִיר, פִּטֵּר הַצַּדִּיק רַבִּי זְאֵב-ווֹלְף מִזִּ'יטוֹמִיר אֶת הַשּׁוֹחֵט מִתַּפְקִידוֹ. הַשּׁוֹחֵט קִבֵּל עָלָיו בַּתְּחִלָּה אֶת הַדִּין, אוּלָם מֵאַחַר שֶׁהָיָה בַּעַל מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה וְחָלְפוּ הַיָּמִים וְלֹא מָצָא פַּרְנָסָה נְאוֹתָה, גָּבְרָה בְּלִבּוֹ הַמְּרִירוּת עַל הַחְלָטָתוֹ שֶׁל הָרַב.

יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט הַשּׁוֹחֵט: אָמְנָם הֶעֱבִירַנִי הָרַב מִן הַשְּׁחִיטָה בִּקְהִלָּתִי, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא גָּזַר עָלַי שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הָעִיר. אֵלֵךְ לִי אֶל הַכְּפָרִים הָרְחוֹקִים, לַמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם אֵין מְצוּדָתוֹ שֶׁל הָרַב פְּרוּשָׂה, וְאֶשְׁחַט שָׁם עוֹפוֹת וּבְהֵמוֹת כְּדֵי לְפַרְנֵס אֶת מִשְׁפַּחְתִּי.

אָמַר וְעָשָׂה. נָטַל אֶת תִּיק הַסַּכִּינִים וּמְעַט אֹכֶל וּבְגָדִים וְיָצָא לְדַרְכּוֹ הַחֲדָשָׁה. הָלַךְ יוֹם וְלַיְלָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לִכְפָר קָטָן וְרָחוֹק. נִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל הַמּוֹזֵג הַיְּהוּדִי וּלְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית פָּנָה אֶל בַּעֲלַת-הַבַּיִת בְּהַצָּעָה לִשְׁחֹט לָהּ עוֹפוֹת. לְמַרְבֶּה אַכְזָבָתוֹ סִפְּרָה לוֹ הָאִשָּׁה, כִּי הַשּׁוֹחֵט הַקָּבוּעַ כְּבָר הִקְדִּימוֹ וּבַבֹּקֶר הַשְׁכֵּם עָבַר בַּכְּפָר וְשָׁחַט כָּל מָה שֶׁעָמַד לִשְׁחִיטָה.

נֶאֱנַח הַשּׁוֹחֵט הַמֻּדָּח אֲנָחָה כְּבֵדָה וּפָנָה לְהֶמְשֵׁךְ דַּרְכּוֹ. הַדֶּרֶךְ עָבְרָה בַּיַּעַר. בְּעוֹד הוּא מְשָׂרֵךְ אֶת רַגְלָיו בֵּין עֲצֵי-הַבְּרֵאשִׁית שָׁקְעָה הַחַמָּה. הוּא שָׁקַל אֶת צְעָדָיו כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע פִּלְּחָה קְרִיאָה מַקְפִּיאַת-דָּם אֶת הָאֲוִיר. בְּתוֹךְ שְׁנִיּוֹת הֻקַּף חֲבוּרַת שׁוֹדְדֵי-יְעָרוֹת וְאֵלֶּה כְּפָתוּהוּ וּגְרָרוּהוּ לִמְקוֹם מִסְתּוֹר.

לְפֶתַע הִבְזִיק בְּמוֹחוֹ רַעְיוֹן. "לָמָּה תִּנְהֲגוּ כָּךְ בְּאִישׁ מִשֶּׁלָּכֶם?", אָמַר לַשּׁוֹדְדִים. לְנֹכַח הַפְּלִיאָה שֶׁעָלְתָה בְּעֵינֵיהֶם הוֹסִיף בְּחִיּוּךְ: "גַּם אֲנִי בְּאוֹתוֹ מִקְצוֹעַ, וּבְטוּחַנִי כִּי אוּכַל לִהְיוֹת חָבֵר נֶאֱמָן וּמוֹעִיל בַּחֲבוּרַתְכֶם".

בְּדַבְּרוֹ שָׁלַף מִתַּרְמִילוֹ אֶת סַכִּינֵי הַשְּׁחִיטָה. עֵינֵיהֶם שֶׁל הַשּׁוֹדְדִים אוֹרוּ לְמַרְאֵה הַסַּכִּינִים, שֶׁנִּרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם כַּחֲרָבוֹת חַדּוֹת. בּוֹ-בַּמָּקוֹם שִׁחְרְרוּהוּ מִכְּבָלָיו וְקִבְּלוּהוּ לַחֲבוּרָתָם.

בַּתְּחִלָּה יִסְּרוֹ מַצְפּוּנוֹ וְהוּא חִכָּה לִשְׁעַת-כֹּשֶׁר רִאשׁוֹנָה כְּדֵי לַחְמֹק מִן הַחֲבוּרָה. וְאוּלָם כְּשֶׁחָלַף זְמַן וְהַדָּבָר לֹא צָלַח בְּיָדוֹ, לֹא נוֹתְרָה לוֹ בְּרֵרָה אֶלָּא לְחַקּוֹת אֶת חֲבֵרָיו הַחֲדָשִׁים וְלִנְהֹג כְּמוֹתָם.

כָּךְ נֶהֱפַךְ הַשּׁוֹחֵט לְשֶׁעָבַר לְשׁוֹדֵד לְכָל דָּבָר. הוּא הָיָה שֻׁתָּף פָּעִיל לְכָל מַעֲשֵׂי הַשֹּׁד וְהַבִּזָּה, וְאַף פָּגַע בְּעַצְמוֹ בְּלֹא-מְעַט בְּנֵי-אָדָם תְּמִימִים וּמִסְכֵּנִים.

חָלְפוּ שָׁנִים. בֹּקֶר אֶחָד אָרַב לְטַרְפּוֹ בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר, בְּסָמוּךְ לְצֹמֶת דְּרָכִים שֶׁאַחַת מֵהֶן מוֹלִיכָה לְמֶזְרִיטְשׁ. כְּשֶׁעָבְרָה בַּמָּקוֹם כִּרְכָּרָה קְטַנָּה, הִתְנַפֵּל עָלֶיהָ וְגָרַר אֶת הַנּוֹסֵעַ לְעֹמֶק הַיַּעַר. בְּהַגִּיעָם לִמְקוֹם הַמִּסְתּוֹר תָּבַע מֵהַשָּׁבוּי לָתֵת לוֹ אֶת כָּל כַּסְפּוֹ. זֶה הוֹצִיא מִכִּיסוֹ צְרוֹר דַּל וְעָלוּב, שֶׁבּוֹ רַק כַּמָּה זְהוּבִים. הַדָּבָר הֶעֱלָה אֶת חֲמָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹדֵד, וְהוּא הֵנִיף עַל הָאִישׁ אֶת חַרְבּוֹ כְּדֵי לְהוֹרְגוֹ נֶפֶשׁ.

הַשָּׁבוּי תָּלָה בּוֹ עֵינַיִם מִתְחַנְּנוֹת. "הֲרֵי אֲנִי בְּיָדְךָ, וְתוּכַל לַעֲשׂוֹת בִּי כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. רַק בַּקָּשָׁה אַחַת אֲבַקֵּשׁ לִפְנֵי מוֹתִי. הַנַּח לִי לִטֹּל אֶת יָדַי, לְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, לִקְרֹא קְרִיאַת-שְׁמַע וּלְהִתְוַדּוֹת".

הַשּׁוֹדֵד הִסְכִּים וְהַשָּׁבוּי נָטַל אֶת יָדָיו וְהֵחֵל לָשֵׂאת אֶת תְּפִלָּתוֹ בְּנַחַת וּבְרֶגֶשׁ. "אֱלֹקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא, אַתָּה בְּרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי"...

הַשָּׁבוּי הָיָה כֹּה מְרֻכָּז בִּתְפִלָּתוֹ עַד שֶׁלֹּא הִבְחִין כְּלָל בַּתְּמוּרוֹת הַפּוֹקְדוֹת אֶת הַשּׁוֹדֵד הָעוֹמֵד מוּלוֹ, אוֹחֵז חֶרֶב חַדָּה בְּיָדוֹ. זֶה הֶחְלִיף צְבָעִים וְהֵחֵל מַזִּיעַ מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ. בְּשָׁלָב מְסֻיָּם אַף הֵחֵל כָּל גּוּפוֹ לִרְעֹד, מִבְּלִי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ כָּל שְׁלִיטָה עַל עַצְמוֹ.

קוֹל חֲבָטַת הַנְּפִילָה שֶׁל הַשּׁוֹדֵד אַרְצָה הוֹצִיא אֶת הַשָּׁבוּי מֵרִכּוּזוֹ. הוּא מִהֵר אֵלָיו וּבְאֶמְצָעוּת הַמַּיִם שֶׁנּוֹתְרוּ בִּכְלִי הַנְּטִילָה, הֵקִיץ אֶת הַשּׁוֹדֵד מֵעֶלְפוֹנוֹ.

חָלְפוּ דַּקּוֹת עַד שֶׁרוּחוֹ שֶׁל הַשּׁוֹדֵד שָׁבָה אֵלָיו וְהוּא הִצְלִיחַ לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. בְּקוֹל רוֹעֵד אָמַר: "רַבִּי, הַתַּכִּירֵנִי?", וּמִיָּד הֵחֵלּוּ הַדְּמָעוֹת קוֹלְחוֹת מֵעֵינָיו. "אֲנִי הוּא הַשּׁוֹחֵט מִזִּ'יטוֹמִיר שֶׁהֻדַּח עַל-יְדֵי כְּבוֹדוֹ לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת".

תַּדְהֵמָה מֻחְלֶטֶת אָחֲזָה בַּצַּדִּיק רַבִּי זְאֵב-ווֹלְף. "כֵּיצַד הִגַּעְתָּ לְכָאן?! אֵיךְ הִדַּרְדַּרְתָּ לְמַצָּב כֹּה נוֹרָא?!", שָׁאַל הַצַּדִּיק, מִתְקַשֶּׁה לְהַאֲמִין. הַשּׁוֹדֵד גּוֹלֵל לְפָנָיו אֶת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדְּבָרִים וּפָרַץ בִּבְכִי מְחֻדָּשׁ. "רַבִּי, רוֹצֶה אֲנִי לַחְזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. הַאִם יֵשׁ לְפָנַי דֶּרֶךְ חֲזָרָה?".

"שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לֹא נִנְעֲלוּ", הֵשִׁיב הַצַּדִּיק מִזִּ'יטוֹמִיר. "כְּלָל רִאשׁוֹן הוּא עֲזִיבַת הַחֵטְא. הַנַּח הַכֹּל מֵאֲחוֹרֶיךָ. הִמָּלֵט מִמָּקוֹם אָפֵל זֶה וּבוֹא נִסַּע יַחְדָּו אֶל מוֹרִי הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ. בְּטוּחַנִי כִּי הוּא יִרְאֶה לְנִבְכֵי נִשְׁמָתְךָ הָאֻמְלָלָה וְיִמְצָא בַּעֲבוּרָהּ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה".

מִהֲרוּ הַשְּׁנַיִם לַעֲזֹב אֶת הַיַּעַר וְכַעֲבֹר יוֹם הִגִּיעוּ לְבֵית-מִדְרָשׁוֹ שֶׁל הַמַּגִּיד. לְאַחַר שֶׁרַבִּי זְאֵב-ווֹלְף סִפֵּר לְרַבּוֹ אֶת תּוֹלְדוֹת הַשּׁוֹחֵט שֶׁהָיָה לְשׁוֹדֵד-יְעָרוֹת וְכָעֵת מְבַקֵּשׁ לָבוֹא בִּקְהָלָם שֶׁל בַּעֲלֵי-הַתְּשׁוּבָה, נִקְרָא הַלָּה לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי הַמַּגִּיד וְזֶה נָתַן לוֹ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה. זוֹ הָיְתָה דֶּרֶךְ קָשָׁה וּמְיַסֶּרֶת בְּיוֹתֵר, אַךְ הוּא קִבְּלָהּ בְּשִׂמְחָה וּבְאַהֲבָה.

הָאִישׁ לֹא הֶאֱרִיךְ יָמִים, וְכַעֲבֹר זְמַן שָׁבַק חַיִּים כְּשֶׁהוּא חָבוּט וּמְיֻסָּר בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ. לֹא רַבִּים הָלְכוּ אַחֲרֵי מִטָּתוֹ. אֶחָד מֵהֶם, הַצַּדִּיק רַבִּי זְאֵב-ווֹלְף מִזִּ'יטוֹמִיר, צָעַד אַחֲרֶיהָ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן. בְּדִבְרֵי הֶסְפֵּדוֹ יִסֵּר הַצַּדִּיק אֶת עַצְמוֹ בִּדְבָרִים, שֶׁרַק מְעַטִּים יָרְדוּ לְעָמְקָם: "וְכָל זֶה לֹא בָּא אֶלָּא בְּעֶטְיִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִיַּמְתִּי אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת-הַגְּדוֹלָה שֶׁאָמְרוּ, 'הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין'".

ד'

זֶה זְמַן רַב שֶׁרוּחוֹ שֶׁל רַבִּי דָּוִד בֶּן שְׁמוּאֵל הַלֵּוִי, בַּעַל הַ'טּוּרֵי-זָהָב', אֵינָהּ שְׁקֵטָה. רַבָּנוּתוֹ אָמְנָם צוֹלַחַת בְּיָדוֹ וְאַנְשֵׁי קְהִלָּתוֹ, קְהִלַּת אוֹסְטְרָאָה, מְקַבְּלִים אֶת מָרוּתוֹ לְלֹא עוֹרְרִין. פְּסִיקוֹת בֵּית-הַדִּין, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּרֹאשׁוֹ, מְקֻבָּלוֹת עַל הַכֹּל. סִפְרֵי הַ'טּוּרֵי-זָהָב' שֶׁלּוֹ נִתְקַבְּלוּ בְּכָל תְּפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל וְנַעֲשׂוּ נֵר לְרַגְלֵי כָּל רַב וּפוֹסֵק. וּבְכָל זֹאת חָשׁ תְּחוּשָׁה עֲמֻקָּה שֶׁל חֹסֶר שְׁלֵמוּת.

נַפְשׁוֹ כָּמְהָה לְהִתְעַלּוֹת עוֹד וָעוֹד בְּמַעֲלוֹת הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חָשׁ צֹרֶךְ לָקוּם וְלַעֲשׂוֹת צַעַד שֶׁיְּשַׁנֶּה אֶת כָּל שִׁגְרַת-חַיָּיו. זֶה שָׁנִים רַבּוֹת הוּא מִשְׁתּוֹקֵק לַעֲשׂוֹת כְּרַבִּים מִגְּדוֹלֵי-יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָזְבוּ אֶת בֵּיתָם וְיָצְאוּ לַעֲרֹךְ 'גָּלוּת' בְּעַיְרוֹת יִשְׂרָאֵל, לִטְעֹם אֶת מְרוֹרוֹתֶיהָ וְלִכְאֹב אֶת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה.

הֶחְלִיט וְעָשָׂה. עָזַב אֶת הָרַבָּנוּת, אֶת הַפְּסִיקָה, אֶת הַחַיִּים הַנּוֹחִים וְהַכָּבוֹד. לָבַשׁ בְּגָדִים בְּלוּיִים, שָׂם כִּכַּר לֶחֶם וּסְפָרִים אֲחָדִים בְּתַרְמִיל שֶׁל קַבְּצָנִים, נָטַל בְּיָדוֹ מַקֵּל וְיָצָא בַּסֵּתֶר מֵעִירוֹ.

לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה צָעִיר לְיָמִים, הָלַךְ רַגְלִי מֵעִיר לְעִיר, מִכְּפָר לִכְפָר. לֹא לָן בְּמָקוֹם אֶחָד יוֹתֵר מִלַּיְלָה. בִּימֵי שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי עָשָׂה תַּעֲנִית, וּבִשְׁאָר יְמֵי הַשָּׁבוּעַ אָכַל רַק לֶחֶם יָבֵשׁ, פְּרַט לְשַׁבָּת, שֶׁאָז טָעַם מָזוֹן מְבֻשָּׁל לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת.

שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נָדַד כָּךְ, עַד שֶׁכּוֹחַ-גּוּפוֹ אָזַל. כְּשֶׁהִגִּיעַ לִבְסוֹף לָעִיר לְבוֹב הֶחְלִיט לָנוּחַ בָּהּ מִסְפַּר יָמִים, עַד שֶׁיֶּאֱסֹף כּוֹחַ לְהַמְשִׁיךְ בִּנְדוּדָיו. חָלְפוּ יְמֵי הַמְּנוּחָה, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לַחְזֹר לְדַרְכּוֹ, הִרְגִּישׁ שֶׁרוּחוֹ אָמְנָם אֵיתָנָה, אַךְ רַגְלָיו כּוֹשְׁלוֹת וְגוּפוֹ אֵינוֹ עוֹמֵד בִּתְלָאוֹת הַדֶּרֶךְ. הֶחְלִיט לְהִשָּׁאֵר בִּלְבוֹב וּלְהַמְשִׁיךְ בְּגָלוּתוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר.

לְהִתְפַּרְנֵס מִנְּדָבוֹת לֹא רָצָה, לָכֵן הִשְׂכִּיר אֶת עַצְמוֹ לְמִשְׂרַת קַצָּב-מְנַקֵּר. "זוֹ עֲבוֹדָה קָשָׁה, מְלֻכְלֶכֶת וּבְזוּיָה שֶׁתַּתְאִים לִצְרָכַי", אָמַר בְּלִבּוֹ.

עַד מְהֵרָה יָצָא לוֹ שֵׁם שֶׁל מְנַקֵּר מֻמְחֶה. הוּא יָדַע, כַּמּוּבָן, אֶת מְקוֹם הַגִּידִים הַנִּסְתָּרִים בְּיוֹתֵר, וְלֹא נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ גַּם גּוּשֵׁי הַחֵלֶב הַקְּטַנִּים בְּיוֹתֵר. וּכְדֵי שֶׁלֹּא לִהְיוֹת בָּטֵל בַּעֲבוֹדָתוֹ מִדִּבְרֵי-תּוֹרָה, הָיָה מוֹצֵא עִנְיָן בְּכָל אֵבֶר שֶׁפֵּרֵק מִן הַבְּהֵמָה וּבְכָל חֵלֶק שֶׁנִּקֵּר. הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת שֶׁנִּתְקַשָּׁה בָּהֶן בִּזְמַן שֶׁלָּמַד הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּטְרֵפוֹת נִתְחַוְּרוּ לוֹ, כִּי אֵין דּוֹמֶה לִמּוּד בְּסֵפֶר לִרְאִיָּה בְּעֵינַיִם וּלְמִשּׁוּשׁ בְּאֶצְבָּעוֹת.

כָּךְ קָרָה לֹא-אַחַת, שֶׁגַּם בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי הַלָּקוֹחוֹת, הָיָה מְהַרְהֵר פִּתְאוֹם בְּאֵיזוֹ סוּגְיָה חֲמוּרָה, וְשׁוֹכֵחַ לְגַמְרֵי אֶת דְּרִישַׁת הַקּוֹנִים. הַלָּקוֹחוֹת תָּמְהוּ עָלָיו, לָעֲגוּ לוֹ וְגִדְּפוּהוּ, עַד שֶׁהִתְעוֹרֵר כְּאִלּוּ מֵחֲלוֹם, וְעָשָׂה סוֹף-סוֹף אֶת שֶׁנִּתְבַּקֵּשׁ.

אַךְ שִׁבְעָתַיִם סָבַל מֵחֲבֵרָיו הַמְּנַקְּרִים. הוּא, שֶׁהָיָה בָּקִיא בְּדִינֵי נִקּוּר וְיָדַע אֶת שִׁעוּר אָרְכָּם שֶׁל הַגִּידִים גַּם בִּבְהֵמָה גַּסָּה וְגַם בִּבְהֵמָה דַּקָּה – לֹא הָיָה יָכֹל לְהַחְרִישׁ נֹכַח עֲבוֹדָתָם שֶׁל חֲבֵרָיו, וּפְעָמִים רַבּוֹת הָיָה מַכְשִׁיר אֶת אֲשֶׁר הִטְרִיפוּ וּמַטְרִיף אֶת אֲשֶׁר הִכְשִׁירוּ. עֵקֶב כָּךְ הִרְבּוּ הַלָּלוּ לָרִיב עִמּוֹ וּבִקְּשׁוּ לִמְצֹא פְּסוּל בַּעֲבוֹדָתוֹ.

יוֹם אֶחָד הוּבְאָה אֶל רַבִּי דָּוִד שְׁאֵלָה שֶׁנִּמְצְאָה בְּפָרָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה, וְהוּא קָבַע שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה. חֲבֵרָיו בְּדָקוּהָ גַּם הֵם וְטָעֲנוּ שֶׁהִיא טְרֵפָה. הִתְוַכְּחוּ בֵּינֵיהֶם, עַד שֶׁהֶחְלִיטוּ לְהָבִיא אֶת הַשְּׁאֵלָה לִפְנֵי רַב הָעִיר, רַבִּי מֵאִיר ז"ק, וְהוּא פָּסַק שֶׁצָּדְקוּ הַמַּטְרִיפִים. אַךְ בַּעַל הַ'טּוּרֵי-זָהָב' עָמַד עַל דַּעְתּוֹ, וְהֵבִיא רְאָיוֹת מִן הַשַּׁ"ס וְהָרִאשׁוֹנִים לְהוֹכָחַת דְּבָרָיו.

בְּלַהַט הַוִּכּוּחַ, כְּשֶׁהַמְּנַקֵּר הֶעָנִי עָמַד בְּתֹקֶף עַל דַּעְתּוֹ, סָבַר הָרַב שֶׁיֵּשׁ בְּהִתְנַהֲגוּת זוֹ מִשּׁוּם עֶלְבּוֹן לְעַצְמוֹ, וְהֶחְלִיט לְהַעֲנִישׁ אֶת הַמְּנַקֵּר הַסַּרְבָן. "שִׂימוּ אוֹתוֹ בַּצִּינוֹק", הוֹרָה לְשַׁמָּשָׁיו. נִלְקַח רַבִּי דָּוִד אֶל הַצִּינוֹק שֶׁבַּחֲצַר בֵּית-הַכְּנֶסֶת, כְּמִנְהַג הַקְּהִלָּה עִם כָּל עֲבַרְיָן וּפוֹשֵׁעַ.

קִבֵּל עָלָיו רַבִּי דָּוִד אֶת הַדִּין. עוֹמֵד הָיָה כָּל הַיּוֹם וְהוֹגֶה בְּדִבְרֵי-תּוֹרָה. יוֹם אֶחָד עָבַר שָׁם נַעַר לְהָצִיץ בּוֹ, כְּמִנְהַג יַלְדֵי הָעִיר, וּבַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבִּי דָּוִד, סִפֵּר לוֹ שֶׁאִמּוֹ שָׁלְחָה אוֹתוֹ אֶל הָרַב לִשְׁאֹל עַל תַּרְנְגֹלֶת אִם כְּשֵׁרָה הִיא אוֹ טְרֵפָה, וְהָרַב הִטְרִיפָהּ.

בִּקֵּשׁ הָאָסִיר מֵהַנַּעַר לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת, בְּדָקָהּ וְאָמַר לַנַּעַר: "חֲזֹר אֶל הָרַב וֶאֱמֹר לוֹ שֶׁיְּעַיֵּן בְּ'יוֹרֶה דֵּעָה', הִלְכוֹת טְרֵפוֹת, סִימָן פְּלוֹנִי בְּ'טוּרֵי-זָהָב', סְעִיף קָטָן אַלְמוֹנִי, וְיָבִין בְּעַצְמוֹ שֶׁטָּעָה וְהִטְרִיף עוֹף כָּשֵׁר".

חָזַר הַנַּעַר אֶל הָרַב, וְסִפֵּר לוֹ שֶׁהָעֲבַרְיָן הַכָּפוּת בְּצִינוֹק בֵּית-הַכְּנֶסֶת אָמַר לוֹ לִמְסֹר לָרַב כָּךְ וְכָךְ. עִיֵּן הָרַב כִּדְבָרָיו וְנִבְהַל לִמְצֹא שֶׁאָכֵן נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ דְּבָרִים מְפֹרָשִׁים שֶׁכְּתוּבִים בְּ'טוּרֵי-זָהָב'. הֵבִין, שֶׁהָעֲבַרְיָן שֶׁהֶעֱנִישׁ הוּא תַּלְמִיד-חָכָם גָּדוֹל, וְלִבּוֹ נָפַל בְּקִרְבּוֹ. וּמִכֵּיוָן שֶׁאִישׁ יָשָׁר הָיָה, הוֹדָה מִיָּד בְּטָעוּתוֹ וְשָׁלַח אֶת הַשַּׁמָּשׁ לְשַׁחְרֵר אֶת רַבִּי דָּוִד.

שֻׁחְרַר הָאָסִיר, וּכְדֵי לְהַרְאוֹת לָרַב שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ טִינָה עָלָיו, הָלַךְ לְבַקְּרוֹ. יָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם וְגִלְגְּלוּ שִׂיחוֹת, וְהָרַב רָאָה שֶׁהָאִישׁ הָעוֹמֵד לְפָנָיו מָלֵא רוּחַ אֱלֹקִים וְכָל דְּבָרָיו אֱמֶת. בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ סְלִיחָה וְהִתְנַצֵּל עַל שֶׁנָּהַג עִמּוֹ בִּפְזִיזוּת.

כְּשֶׁהָלַךְ רַבִּי דָּוִד, אָסַף הָרַב אֶת פַּרְנְסֵי הָעִיר, סִפֵּר לָהֶם אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה וְאָמַר: "דְּעוּ, שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה רָם וְנִשָּׂא, וְרָאוּי לָשֶׁבֶת בִּמְקוֹמִי עַל כֵּס הָרַבָּנוּת. זָקֵן אֲנִי, עֵינַי כֵּהוֹת, וְהִנֵּה הִקְרָה ה' לִפְנֵיכֶם אִישׁ מָלֵא רוּחַ ה'. יַעֲלֶה אֵפוֹא וְיָבוֹא לַמָּקוֹם הַמּוּכָן לוֹ".

רָאוּ רָאשֵׁי הַקְּהִלָּה שֶׁרַבָּם שָׁלֵם עִם דְּבָרָיו. הִשְׁאִירוּ אוֹתוֹ עַל כֵּס רַבָּנוּתוֹ, וּמִנּוּ אֶת בַּעַל הַ'טּוּרֵי-זָהָב' לְרֹאשׁ בֵּית-הַדִּין. וְכַאֲשֶׁר נִפְטַר הָרַב מֵאִיר ז"ק וְהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, הוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי דָּוִד עַל כִּסְּאוֹ.