פרשת השבוע - כי תבוא

פרפראות לשבת

''ולקחת מראשית כל פרי האדמה...אשר ה' אלהיך נתן לך'' (כ''ו, ב')

מצינו בגמרא, שהנותן מתנה לאדם חשוב הרי זה כאילו מקבל הוא ממנו, שכן הנאה יש לו על אשר קבלו האדם החשוב ממנו את מתנתו (קדושין ז'). לפיכך אמרה תורה על הבאת הבכורים מלשון ''ולקחת'' – שכן האדם לוקח מהשם-יתברך את ההנאה מכך שזכה להביא לפניו מתנה. זהו גם פשוטו של הפסוק: ''ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה''' (להלן פסוק י') - זה שאני מביא לך את ראשית פירותי, הרי זה ''אשר נתת לי'' – שאתה נותן לי (נחל קדומים).

''ולקח הכהן הטנא מידך'' (כ''ו, ד')

הרמב''ם פוסק, שאם כי לא נתנה תורה שיעור מסוים להבאת הבכורים, הרי נתנו חכמים שיעור של ''אחד מששים'' (ירושלמי בכורים פ''ג). ואפשר למצוא בתורה רמז לשיעור זה. שכן מתבאר מהמשנה (כלים פי''ב מ''ג) כי הטנא מכיל חצי סאה. כן מצינו בגמרא, שבזמן שהברכה שרויה בארץ-ישראל אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא פירות כדי משא שתי אתונות (כתובות קי''א), ומשא של אתון הוא – לפי דברי חכמינו – חמש-עשרה סאה. יוצא איפוא שאילן אחד היה מוציא שלושים סאה. ומכיון שחיוב בכורים חל אפילו על אילן אחד (''הקונה אילן וקרקעו'') הרי איפוא מדברת התורה בשיעור-בכורים המועט ביותר, אפילו של אילן אחד בלתי-פורה, ואם מצוה התורה להביא טנא המכיל מחצית הסאה, הרי זה באמת אחד מששים מפירותיה של אילן אחד, המוציא שלושים סאה. ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא...(עליות אליהו).

''וענית ואמרת לפני ה' אלהיך'' (כ''ו, ה')

לפני שבא אדם לומר דבר לפני השם-יתברך, עליו להכניע את עצמו ולהתבונן במעוט ערכו ושפלותו. ''וענית'' – היינו: שתכניע את עצמך (מלשון ''לענות מפני'') תחילה, לפני ''ואמרת לפני ה''' (תפארת שלמה).

''וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט'' (כ''ו, ה')

בעצם היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם''? ברם, מסופר בירושלמי שהראה אחד החכמים לחברו בית-כנסת מפואר ומהודר, נענה וקרא את הכתוב: ''וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות'' – לפי שבחוץ-לארץ אין להקים בניני-פאר גדולים, כי אם לנהל חיים צנועים. זהו איפוא פשוטו של הפסוק: ''ויגר שם במתי מעט'' – יעקב התגורר במצרים באורח-חיים צנוע תוך צמצום (בשם אדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל).

''ארמי אבד אבי וירד מצרימה'' (כ''ו, ה')

מפני שנהג לבן הארמי מנהג רמאי ונתן ליעקב אבינו את לאה לפני רחל, נתגלגלו הדברים שיוסף הצדיק לא היה הבכור – לפיכך כאשר עשה לו אביו כתונת-פסים עורר הדבר את קנאתם של אחיו וזה גרם לגלות-מצרים. ברם, אלמלא היה יוסף הבכור, כי אז לא היו אחיו מקנאים בו, שכן בכור זכאי לקבל יותר מכל אחיו (אלשיך).

''וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט'' (כ''ו, ה')

בעצם היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם''? ברם, מסופר בירושלמי שהראה אחד החכמים לחברו בית-כנסת מפואר ומהודר, נענה וקרא את הכתוב: ''וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות'' – לפי שבחוץ-לארץ אין להקים בניני-פאר גדולים, כי אם לנהל חיים צנועים.

זהו איפוא פשוטו של הפסוק: ''ויגר שם במתי מעט'' – יעקב התגורר במצרים באורח-חיים צנוע תוך צמצום (בשם אדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל).

''ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה''' (כ''ו, י''א)

אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל-כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה, חשיבותו של הנותן היא העיקר בשמחתו. לפיכך אמר הכתוב: ''ושמחת בכל הטוב'' – לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר ''אשר נתן לך ה' אלהיך'' – משום שהשם-יתברך הוא הנותן'' (תפארת שלמה). זוהי גם הכוונה שבדברי-הבקשה: ''שמחנו בישועתך'' (תפילת שבת) – שנהיה שמחים לא רק בעצם הישועה, אלא בעיקר משום שהישועה היא ישועתך (אבני אזל).

''לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי'' (כ''ו, י''ג)

לשם-מה כפילות לשון זו?

ברם, יתכן שיקויים אדם מצוה ויסיח דעתו הימנה, כי ישכח את זה אשר ציוו אותה ויקיימה מתך רגילות גרידא – ''מצוות אנשים מלומדה''. לפיכך אומרים: ''לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי'' – שעה שקיימתי את המצוות לא שכחתי אותך, אשר ציוויתנו אותן (בשם שפת-אמת ז''ל). נאמר במדרש, שהמונע עצמו מן המעשרות סופו שהעכברים אוכלים את תבואתו; וכמו כן מצינו בגמרא, כי האוכל ממה שעכבר אוכל שוכח את תלמודו (הוריות י''ג). לפיכך אומרים: ''לא עברתי ממצוותיך'' – אלא הפרשתי מעשת כהלכה, הרי ממילא לא אכלו העכברים מתבואתי, ועל-כן ''לא שכחתי'' את תלמודי (ערבי נחל).

''אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם'' (כ''ז, כ''ו)

יש בני-אדם שמקיימים את המצוות מתוך כוונת-רמיה, למען היו מוחזקים לאנשים חשובים וישרים ועל-ידי-כך יזכו לאמון בעניני-ממון או לכיבודים שונים. והיינו: ''אשר לא יקים...לעשות אותם'' – שאיננו מקיים את המצוות משום שצריך לקיימן, אלא תוך שאיפה להשיג את מטרותיו השפלות. אדם שכמותו הוא בכלל ''ארור'' (עקדת יצחק). כידוע סברו הרפורמים הראשונים, כי מן הצורך להקל את עול-היהדות ולבטל חלק מן המצוות, כדי לאפשר לאנשי הדור החדש להשאר במקצת בתחומי היהדות. אם דורשים מאנשי דורנו – טענו הרפורמים – יתר על מידה, הרי זה קשה מדי בשבילם והם מנערים עצמם לחלוטין מן היהדות. אמר על כך בעל הכתב-סופר ז''ל, כי זוהי כוונת הפסוק: ''ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת'' – ארור כל מי שאומר כי אין צורך לקיים את כל התורה כולה, אלא יש לבטל חלק ממנה, ואפילו אם כוונתו היא ''לעשות אותם'' – כדי שיקיימו לפחות חלק אחד ממצוות-התורה.

''אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם'' – היינו, מי שאומר כי מצוות-התורה אין צורך לקיימן דוקא למעשה, אלא די אם יורד אדם לעומק מובנן ולבו מרגיש את קדושתן, בהסתמכו על דברי חכמינו: ''רחמנא לבא בעי'' – אפיקורסים שכמותו הם בכלל ''ארור'' (כתב סופר). הרמב''ן מביא על הפסוק הזה מאמר חז''ל: ''אמר רב אסי בשם רבי תנחום בר' חייא: אפילו למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק (לומדי-תורה) ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור'' (ירושלמי סוטה).

''ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך'' (כ''ח, ב')

פעמים רבות יש שאדם בורח מפני דבר שבעצם לטובתו הוא, כי איננו יודע ואיננו רואה את הטובה העשויה לצמוח לו ממנו. לפיכך אמרה תורה: ''והשיגוך'' – הברכות ידלקו אחריך, וישיגוך, אף אם תברח מפניהן. כיוצא בזה ביקש גם דוד המלך: ''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'' (תהילים כ''ג, ו') – ירדפוני נא הטוב והחסד, גם כאשר לא אדע כי טוב וחסד הם ואברח מפניהם (שער בת רבים). ''והשיגוך'' – שימצאוך באותו מקום בו היית עד כה, שלא תלך שולל אחרי העשירות וההצלחה לסטות מדרך היהדות האמיתית, כדרכו של עולם (חשבה לטובה).

''ברוך אתה בעיר'' (כ''ח, ג')

בעיר – בשכר במצוות שאתה עושה בעיר (מדרש).

יש בני-אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ייאמר עליהם חלילה כי ''חשוכים'' הם, ''נחשלים'' וכדומה, על-כן אמר הכתוב: ''ברוך אתה בעיר'' – רק אם לא תבוש ותקיים את המצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות, אזי תהיה ברוך. וכך נאמר גם בסימן הראשון בשולחן-ערוך: ''ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו'' (דברי שערי חיים). יהודי אמיתי אל לו להיות יהודי ירא-שמים רק בפני עצמו, אלא עליו להשתדל ולעשות הכל כדי להשפיע גם על סביבתו; עליו לדאוג לכך שגם ''בעיר'' יקיימו תורה ומצוות (שם). נוהגים העולם לומר על אדם אשר הוא צדיק בפני עצמו ואינו עושה מאומה בשביל אחרים, כי הוא ''צדיק בפרווה''. שכן יש אדם, אשר בהשתלט עליו הקור הריהו מתעטף בפרווה וחם לו, אולם יתר הנוכחים בבית מוסיפים לקפוא בקור. אבל מאידך יש אדם שבמקרה כזה הוא מסיק את התנור וכך הוא משפיע חום גם על האחרים. לפיכך, צדיק הדואג רק לעצמו, שאינו נותן דעתו על אחרים ומניחם ''לקפוא'' – הריהו ''צדיק בפרווה'' (הרבי ר' בונם מפשיסחה ז''ל).

''ברוך אתה בעיר'' (כ''ח, ג')

בעיר – בשכר במצוות שאתה עושה בעיר (מדרש). יש בני-אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ייאמר עליהם חלילה כי ''חשוכים'' הם, ''נחשלים'' וכדומה, על-כן אמר הכתוב: ''ברוך אתה בעיר'' – רק אם לא תבוש ותקיים את המצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות, אזי תהיה ברוך. וכך נאמר גם בסימן הראשון בשולחן-ערוך: ''ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו'' (דברי שערי חיים). יהודי אמיתי אל לו להיות יהודי ירא-שמים רק בפני עצמו, אלא עליו להשתדל ולעשות הכל כדי להשפיע גם על סביבתו; עליו לדאוג לכך שגם ''בעיר'' יקיימו תורה ומצוות (שם).

מאורי הדורות בראי הפרשה

והפלָא" ה'' את מכותך" – ילק"ש ישעיה [לדעת רבינו החיד"א, ר' שמעון אשכנזי מפרנקפורט הוא מחבר "ילקוט שמעוני", ויש המשערים שפעל במאה ה-13 למנינם]: כשר' יוסף ממלחיא נפטר, עלו רבי יוחנן וריש לקיש [מגדולי האמוראים ופעלו בדור השני בא"י] לגמול לו חסד והיה עמם ר' יצחק פסיקא. קם אחד סבא וביקש להספידו. א"ר ר' יצחק: לפני שני אריות אלה אתה מבקש לדבר? א"ל רבי יוחנן: הנח לו, שהוא זקן ומבקש להתייקר במקומו. התחיל הזקן והספיד ואמר: קשה הוא סילוקן של צדיק לפני מי שאמר והיה העולם ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה [צ"ח קללות שבפרשה] ומחורבן בית המקדש. דאלו בתוכחות כתיב "והפלָא ה' את מכותך" ובחורבן בית המקדש כתיב (איכה א/ט) "ותרד פלאים [שני פעמים 'פלא'] אין מנחם לה", אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישע' כט/יד) "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא" [ג' פעמים 'פלא']... א"ר יצחק פסיקא: ברוך זה גברא בחיליה. א"ר יוחנן: אלו השתקנוהו מהיכן היינו יודעים מרגלית זו.

"והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" – מגילה כד: תניא א"ר יוסי [הוא התנא ר' יוסי בן חלפתא שפעל בדור הרביעי והיה מגדולי תלמידי ר"ע]: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, וכי מה אכפת לו לעוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

מב"י

סיפורים לשבת

א'

הַיָּמִים שִׁלְהֵי חֹדֶשׁ אֱלוּל. רֵיחָם שֶׁל הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים כְּבָר נִשָּׂא בָּאֲוִיר. הַהֲכָנוֹת לַחַג בְּעִצּוּמָן. הַשְּׁוָקִים מְלֵאִים סְחוֹרָה. עַל הַדּוּכָנִים נֶעֱרָמוֹת עֲרֵמוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל יְרָקוֹת וּפֵרוֹת שֶׁנָּהוּג לְאָכְלָם בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה: רִמּוֹנִים, תְּמָרִים וְעוֹד. תְּכוּנָה רַבָּה מֻרְגֶּשֶׁת בִּרְחוֹבוֹת הַיְּהוּדִים. מְנַקִּים אֶת הַבָּתִּים, קוֹנִים בְּגָדִים חֲדָשִׁים. הַבָּעַת פְּנֵיהֶם שֶׁל הָאֲנָשִׁים מְבַטֵּאת אֶת רְצִינוּת הַיָּמִים הַלָּלוּ, שֶׁל עֶרֶב הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה. מַקְפִּידִים יוֹתֵר עַל תְּפִלָּה בַּצִּבּוּר וְעַל שִׁעוּרֵי תּוֹרָה, נִזְהָרִים יוֹתֵר מִלָּשׁוֹן הָרַע וּרְכִילוּת. רוּחַ אַחֶרֶת אוֹפֶפֶת אֶת הָעֲיָרָה.

גַּם בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב נֶעֱרָכוֹת הַהֲכָנוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת לִקְרַאת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים. מִתְפַּלְּלִים בַּאֲרִיכוּת וּבְכַוָּנָה רַבָּה, עוֹשִׂים אִישׁ-אִישׁ אֶת חֶשְׁבּוֹן נַפְשׁוֹ, שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל כָּל מָה שֶׁלֹּא הָיָה כָּרָאוּי בַּשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת.

תַּלְמִידֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב הֵכִינוּ אֶת עַצְמָם לִתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁל יוֹם חוֹל. מְחַכִּים רַק לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב שֶׁיִּכָּנֵס וְלִתְחִלַּת הַתְּפִלָּה. בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה נִכְנַס הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, לֹא פָּתַח אֶת סִדּוּרוֹ, אֶלָּא נִשְׁאַר לַעֲמֹד עַל מְקוֹמוֹ כְּשֶׁהוּא שָׁקוּעַ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו.

אִישׁ לֹא הֵעֵז כַּמּוּבָן לְהַפְרִיעַ לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אוֹ לְרַמֵּז לוֹ עַל זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהִגִּיעַ. הַדַּקּוֹת נָקְפוּ, וְהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב עֲדַיִן נָתוּן בְּשַׂרְעַפָּיו, כְּמִי שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה. הַתַּלְמִידִים כְּבָר הָיוּ מֻרְגָּלִים בְּמַרְאוֹת מֵעֵין אֵלֶּה.

חָלְפָה שָׁעָה אֲרֻכָּה, וְאָז כְּאִלּוּ נֵעוֹר הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, כְּשֶׁפָּנָיו קוֹרְנוֹת מִשִּׂמְחָה פְּנִימִית גְּדוֹלָה. הַתְּפִלָּה עַצְמָהּ הָיְתָה שׁוֹנָה בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מִבְּכָל יוֹם אַחֵר. הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב הִתְפַּלֵּל בַּאֲרִיכוּת וּבִדְבֵקוּת מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ. נִכַּר הָיָה שֶׁמַּשֶּׁהוּ גָּדוֹל קָרָה.

תַּמָּה הַתְּפִלָּה, וְתַלְמִידֵי הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב צִפּוּ לִשְׁמֹעַ מִפִּיו אֶת פֵּשֶׁר הַדָּבָר. הֵם הִצְטוֹפְפוּ סְבִיב רַבָּם, וְהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב לֹא הִמְתִּין שֶׁיִּשָּׁאֵל עַל כָּךְ וְהִתְחִיל לְסַפֵּר: לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם חַי יְהוּדִי, שֶׁגָּדַל וְהִתְחַנֵּךְ בְּבַיִת יְהוּדִי חַם, אַךְ כְּשֶׁהִתְבַּגֵּר, נָטַשׁ אֶת דֶּרֶךְ הַיַּהֲדוּת וְהֵחֵל לְהִתְרוֹעֵעַ עִם הַצְּעִירִים הַגּוֹיִים. אַט-אַט הִתְעָרָה בֵּינֵיהֶם וְהָיָה לְאֶחָד מֵהֶם, כְּשֶׁהוּא מִתְנַכֵּר לְגַמְרֵי מִמּוֹצָאוֹ הַיְּהוּדִי.

חָלְפוּ שָׁנִים רַבּוֹת. הָאִישׁ עָזַב אֶת הָאֵזוֹר שֶׁבּוֹ הוּא נוֹלַד וְעָבַר לְהִתְגּוֹרֵר בֵּין הַגּוֹיִים, כְּשֶׁהוּא חַי כְּגוֹי גָּמוּר. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן שָׁכַח לְגַמְרֵי אֶת אֹרַח הַחַיִּים הַיְּהוּדִי, אֶת הַתְּפִלּוֹת וְהַמִּנְהָגִים, וְכָךְ עָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשִׁים שָׁנָה. הָעֶרֶב, הוֹסִיף הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב וְסִפֵּר, נִקְלַע לְצֹרֶךְ עֲסָקָיו לַעֲיָרָה יְהוּדִית סְמוּכָה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לָעֲיָרָה, הִבְחִין בַּהֲמֻלָּה הַמְּיֻחֶדֶת, וְהַדָּבָר עוֹרֵר אֶת סַקְרָנוּתוֹ. הוּא פָּנָה אֶל אַחַד הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים וּשְׁאָלוֹ לְפֵשֶׁר הַתְּכוּנָה הַיּוֹצֵאת דֹּפֶן.

"אֲנַחְנוּ מִתְכּוֹנְנִים עַכְשָׁו לִקְרַאת חַג הַנִּקְרָא אֶצְלֵנוּ רֹאשׁ-הַשָּׁנָה", הֵשִׁיב הָאִישׁ. וְהוֹסִיף: "עַל-פִּי הַמָּסֹרֶת הַיְּהוּדִית, זֶהוּ יוֹם בְּרִיאַת הָאָדָם וּבוֹ נִדּוֹן כָּל הָעוֹלָם". דִּבְרֵי הָאִישׁ הַפָּשׁוּט הִכּוּ בַּיְּהוּדִי הַמִּתְבּוֹלֵל בְּעָצְמָה רַבָּה. אֶפְשָׁר שֶׁהָיְתָה זוֹ הַמִּלָּה "אֶצְלֵנוּ", שֶׁהִמְחִישָׁה לוֹ אֶת הַתְּהוֹם שֶׁנִּפְעֲרָה בֵּינוֹ לְבֵין צוּר מַחְצַבְתּוֹ. אוֹ אוּלַי הַזְכָּרַת יוֹם הַדִּין הַמִּתְקָרֵב הִיא שֶׁעוֹרְרָה אֶת נִשְׁמָתוֹ. כָּךְ אוֹ כָּךְ, הִמְשִׁיךְ הַיְּהוּדִי הַמִּתְבּוֹלֵל לְסַיֵּר בֵּין דּוּכְנֵי הַשּׁוּק, וְכָל זִכְרוֹנוֹת הַיַּלְדוּת שָׁבוּ וְעָלוּ בּוֹ.

הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה מִלְּאָה אוֹתוֹ. פִּתְאוֹם הִרְגִּישׁ כִּי הֵמִיר עוֹלָם עָשִׁיר וּמָלֵא תֹּכֶן בְּחַיֵּי הוֹלְלוּת רֵיקִים. גַּעְגּוּעִים עַזִּים לִימֵי יַלְדוּתוֹ צָרְבוּ אֶת לִבּוֹ. בְּעוֹדוֹ מְשׁוֹטֵט כָּךְ בְּחוּצוֹת הָעֲיָרָה, מָצָא אֶת עַצְמוֹ עוֹמֵד מוּל בֵּית-הַכְּנֶסֶת שֶׁל הָעֲיָרָה. הַיּוֹם כְּבָר יָרַד וְאַפְלוּלִית אָפְפָה אֶת הָאֵזוֹר. הָאֲנָשִׁים הִתְכַּנְּסוּ בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת לִתְפִלַּת עַרְבִית, וְהוּא עוֹמֵד וּמַבִּיט, בְּלֵב נִסְעָר וְנִרְגָּשׁ. תְּשׁוּקָה עַזָּה הִתְעוֹרְרָה בּוֹ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה וּלְהִצְטָרֵף לַתְּפִלָּה. מִצַּד שֵׁנִי, הִתְבַּיֵּשׁ בְּמַרְאֵהוּ וּבִבְגָדָיו, שֶׁעַל פִּיהֶם נִרְאֶה גּוֹי גָּמוּר. אַךְ הַסְּעָרָה הַפְּנִימִית שֶׁהִתְחוֹלְלָה בּוֹ הָיְתָה עַזָּה, וְהוּא לֹא הָיָה יָכֹל לַעֲצֹר בְּעַד רִגְשׁוֹתָיו.

מֶה עָשָׂה? פָּנָה אֶל עֶזְרַת הַנָּשִׁים וְהִסְתַּתֵּר שָׁם מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן, כְּשֶׁהוּא מִתְבּוֹנֵן מִבַּעַד לְחָרָךְ צַר בַּנַּעֲשֶׂה בְּאוּלַם בֵּית-הַכְּנֶסֶת. כְּשֶׁהִכְרִיז הַחַזָּן בְּקוֹל: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָווֹן", עָבַר רַעַד בְּכָל גּוּפוֹ. הוּא בִּקֵּשׁ לְהִצְטָרֵף לַתְּפִלָּה, אֲבָל מִלּוֹת הַתְּפִלָּה כְּבָר נִשְׁכְּחוּ מִמֶּנּוּ לַחֲלוּטִין. כְּאֵב נוֹרָא פִּלֵּחַ אֶת לִבּוֹ וְעֵינָיו זָלְגוּ דְּמָעוֹת. כְּשֶׁעָזַב אַחֲרוֹן הַמִּתְפַּלְּלִים אֶת בֵּית-הַכְּנֶסֶת אָזַר הָאִישׁ עֹז, נָטַל לְיָדָיו סִדּוּר תְּפִלָּה, וְהֵחֵל לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה עֲצוּמָה. בְּסַעֲרַת לְבָבוֹ שִׁלֵּב אֶת מִלּוֹת הַתְּפִלָּה עִם דְּבָרִים שֶׁיָּצְאוּ הַיְשֵׁר מִתּוֹךְ לִבּוֹ הַנִּרְגָּשׁ: "יוֹדֵעַ אֲנִי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁאֵין בָּעוֹלָם חוֹטֵא גָּדוֹל כָּמוֹנִי", וְכָאן הֵחֵל לְפָרֵט אֶת חֲטָאָיו. "אֲבָל", סִיֵּם, "שֶׁחַנּוּן וְרַחוּם אַתָּה וְרַב חֶסֶד, אָנָּא סְלַח לִי עַל חֲטָאַי וּפְשָׁעַי, וּמֵעַתָּה לֹא אוֹסִיף עוֹד לַחְטֹא. רוֹצֶה אֲנִי לָשׁוּב וְלִהְיוֹת יְהוּדִי. קַבְּלֵנִי נָא!".

תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יְהוּדִי עוֹרְרָה רַעַשׁ גָּדוֹל לְמַעְלָה, גִּלָּה הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. תְּפִלָּתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי הַמִּתְבּוֹלֵל, שֶׁנִּדְמֶה הָיָה כְּמִי שֶׁאָבַד לְעַם יִשְׂרָאֵל, עָלְתָה עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד. הִיא אַף הֶעֶלְתָה עִמָּהּ תְּפִלּוֹת שֶׁבְּמֶשֶׁךְ מֵאוֹת שָׁנִים חִכּוּ לְתִקּוּנָן. רָאִיתִי אֶת הַמִּתְחוֹלֵל בְּלִבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יְהוּדִי, סִיֵּם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, וְהִמְתַּנְתִּי לִתְפִלָּתוֹ. רָצִיתִי לְהִתְפַּלֵּל יַחַד אִתּוֹ. זוֹ הַסִּבָּה לְאִחוּר הַתְּפִלָּה הַיּוֹם, אַךְ זָכִינוּ לְהִתְפַּלֵּל יַחַד עִם בַּעַל-הַתְּשׁוּבָה, וּתְפִלָּתֵנוּ הִגִּיעָה יַחַד עִם תְּפִלָּתוֹ הַיְשֵׁר לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים.

ב'

עַל בִּימַת בֵּית-הַכְּנֶסֶת בְּפָרִיס עָמַד הַגָּאוֹן רַבִּי יְחִיאֵל (מִבַּעֲלֵי הַ'תּוֹסְפוֹת'), עָטוּף בְּטַלִּית, אוֹחֵז בַּשּׁוֹפָר. הַמִּתְפַּלְּלִים הִמְתִּינוּ בְּרֶטֶט לַאֲמִירַת הַבְּרָכוֹת וְלִתְחִלַּת הַתְּקִיעוֹת, אֶלָּא שֶׁהַפַּעַם הֶחְלִיט הָרַב לְשַׁנּוֹת מֵהַסֵּדֶר הָרָגִיל.

לְפֶתַע הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ וְהִזְמִין בִּתְנוּעַת יָד קַלָּה אֶת אַחַד הָאֲנָשִׁים לָגֶשֶׁת אֵלָיו. חִישׁ-מַהֵר פִּלֵּס לוֹ הָאִישׁ דֶּרֶךְ בֵּין הַמִּתְפַּלְּלִים, וְהִתְיַצֵּב לְצִדּוֹ שֶׁל רַבִּי יְחִיאֵל. זֶה הָיָה נַפְתָּלִי עֲזַרְיָה, צוֹרֵף זָהָב יָדוּעַ בַּקְּהִלָּה.

"עַל-אַף גֹּדֶל הַשָּׁעָה, וְאוּלַי דַּוְקָא בְּשֶׁל כָּךְ", פָּתַח רַבִּי יְחִיאֵל, "מָצָאתִי לְנָכוֹן לְשַׁתֵּף אֶת כֻּלְּכֶם בְּסִפּוּר בַּעַל לֶקַח חָשׁוּב, שֶׁתְּחִלָּתוֹ לִפְנֵי שָׁנָה וְסוֹפוֹ אֶמֶשׁ. לְפִי סִכּוּם מֻקְדָּם עִם אֶחָד מִגִּבּוֹרֵי הַמַּעֲשֶׂה, יְדִידֵנוּ ר' נַפְתָּלִי, אַזְמִין אוֹתוֹ כָּעֵת לְסַפֵּר לָכֶם אֶת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדְּבָרִים".

הַכֹּל הִבִּיטוּ מִשְׁתָּאִים בָּרַב וּבַצּוֹרֵף, סַקְרָנִים לִשְׁמֹעַ אֶת הַסִּפּוּר. נַפְתָּלִי הָיָה נִרְגָּשׁ. הוּא בָּלַע אֶת רֻקּוֹ, הִשְׁתַּעֵל שִׁעוּל נָבוֹךְ וְהֵחֵל בְּסִפּוּרוֹ:

וַדַּאי מַכִּירִים אַתֶּם אֶת שְׁכֵנִי הַטּוֹב, עֲמִיתִי לִמְלֶאכֶת הַצּוֹרְפוּת, יַעֲקֹב אֲבּוּדְרָהם. וּבְכֵן, יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי רֹאשׁ-הַשָּׁנָה שֶׁעָבַר שַׁבְנוּ שְׁנֵינוּ מֵהָעֲבוֹדָה וְהֶאֱזַנּוּ לְשִׁעוּר תּוֹרָה. בַּשִּׁעוּר לָמַדְנוּ אֶת דִּבְרֵי הַגְּמָרָא, כִּי "מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ-הַשָּׁנָה".

הַדְּבָרִים עוֹרְרוּ בָּנוּ הִתְעַנְיְנוּת מְיֻחֶדֶת. בְּשִׂיחָה בֵּינֵינוּ עָלְתָה הַהַצָּעָה – לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית מְיֻחֶדֶת וּלְבַקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כִּי יְגַלֶּה לָנוּ כַּמָּה תִּהְיֶה פַּרְנָסָתֵנוּ בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

כָּךְ עָשִׂינוּ. יוֹמַיִם לִפְנֵי רֹאשׁ-הַשָּׁנָה צַמְנוּ וְצִפִּינוּ לְאוֹת כָּלְשֶׁהוּ מִשָּׁמַיִם. בַּלַּיְלָה הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה אֵרַע הַדָּבָר – כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ חָלַם כַּמָּה כֶּסֶף יַרְוִיחַ בַּשָּׁנָה הַקְּרוֹבָה. כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בַּבֹּקֶר סִפַּרְנוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ בְּהִשְׁתָּאוּת אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ. חֲבֵרִי יַעֲקֹב חָלַם כִּי בַּשָּׁנָה הַבָּאָה יַרְוִיחַ מָאתַיִם זְהוּבִים, וְאִלּוּ בַּחֲלוֹמִי שֶׁלִּי רָאִיתִי כִּי אַרְוִיחַ רַק מֵאָה וַחֲמִשִּׁים זְהוּבִים.

הֶחְלַטְנוּ לִפְנוֹת אֶל מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ וּלְסַפֵּר לוֹ עַל הַתַּעֲנִית וְעַל הַחֲלוֹם. "אִם לַעֲצָתִי תִּשְׁמְעוּ", אָמַר, "כִּתְבוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה הַבָּאָה כָּל הַכְנָסָה, קְטַנָּה כִּגְדוֹלָה, שֶׁתָּבוֹא לָכֶם". מוּבָן שֶׁקִּבַּלְנוּ אֶת עֲצָתוֹ וְנָהַגְנוּ עַל-פִּיהָ.

יוֹם אֶחָד נִתְגַּלֵּעַ בֵּינֵינוּ וִכּוּחַ חָרִיף סְבִיב סְחוֹרָה שֶׁרָכַשְׁנוּ בְּשֻׁתָּפוּת וּמְכַרְנוּהָ בְּרֶוַח נָאֶה. כְּשֶׁבָּאנוּ לַחְלֹק בָּרֶוַח, טָעַן יַעֲקֹב חֲבֵרִי, כִּי הַשֻּׁתָּפוּת בָּעִסְקָה הָיְתָה עַל דַּעַת כֵּן שֶׁנַּחְלֹק בָּרְוָחִים שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. לְעֻמָּתוֹ טָעַנְתִּי אֲנִי, כִּי מִכֵּיוָן שֶׁהִשְׁקַעְתִּי בָּרְכִישָׁה שְׁנֵי שְׁלִישִׁים וְאִלּוּ הוּא הִשְׁקִיעַ רַק שְׁלִישׁ, יֵשׁ לַחְלֹק אֶת הָרְוָחִים גַּם-כֵּן עַל-פִּי אוֹתוֹ יַחַס.

פָּנִינוּ לָרַב שֶׁיִּפְסֹק דִּין-תּוֹרָה. "בִּידֵי מִי נִמְצָא עַתָּה הָרֶוַח מֵהַמְּכִירָה?", שָׁאַל. הַכֶּסֶף הָיָה בִּידֵי יַעֲקֹב. "הַאִם יֵשׁ לָכֶם עֵדִים אוֹ שְׁטָר עַל הָעִסְקָה שֶׁעֲשִׂיתֶם?", הוֹסִיף הָרַב לַחְקֹר. לֹא הָיוּ עֵדִים וְלֹא הָיָה שְׁטָר. "אִם-כֵּן, יַעֲקֹב הוּא הַ'מֻּחְזָק' וְעַל נַפְתָּלִי לְהָבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו. בְּאֵין לְנַפְתָּלִי כָּל רְאָיָה, יִשָּׁבַע יַעֲקֹב כִּי דְּבָרָיו אֱמֶת הֵם וְיִזְכֶּה בְּמַחֲצִית הָרֶוַח".

אֲבָל יַעֲקֹב מֵאֵן לְהִשָּׁבַע. "דְּבָרַי אֱמֶת לַאֲמִתָּם, אַךְ לְהִשָּׁבַע אֵינֶנִּי מוּכָן, וְעַל-כֵּן אֲוַתֵּר עַל הָרֶוַח הַמַּגִּיעַ לִי", אָמַר. נָטַל אֵפוֹא יַעֲקֹב לְעַצְמוֹ שְׁלִישׁ מֵהָרֶוַח וּמָסַר לִי אֶת שְׁנֵי הַשְּׁלִישִׁים הַנּוֹתָרִים. הַפַּעַר בֵּינִי לְבֵינוֹ עָמַד עַל עֲשָׂרָה זְהוּבִים.

הִמְשַׁכְנוּ כְּמִנְהָגֵנוּ לִרְשֹׁם אֶת כָּל רְוָחֵינוּ. לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים, בְּהִתְקָרֵב רֹאשׁ-הַשָּׁנָה, הוֹצֵאנוּ אֶת רְשִׁימוֹתֵינוּ וְסִכַּמְנוּ אֶת כָּל הַהַכְנָסוֹת. הִתְבָּרֵר כִּי יַעֲקֹב הִרְוִיחַ בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁנָה, מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתִשְׁעָה זְהוּבִים – אַחַד-עָשָׂר זְהוּבִים פָּחוֹת מִבַּחֲלוֹמוֹ. וְאִלּוּ אֲנִי הִרְוַחְתִּי מֵאָה שִׁשִּׁים וְאֶחָד זְהוּבִים, אַחַד-עָשָׂר זְהוּבִים יוֹתֵר מִבַּחֲלוֹמִי.

בָּאנוּ לִפְנֵי רַבֵּנוּ וְסִפַּרְנוּ לוֹ כַּמָּה הִרְוַחְנוּ. הוּא לֹא חָשַׁב רַבּוֹת וְקָבַע מִיָּד: "וּבְכֵן, מִסְתַּבֵּר כִּי בַּוִּכּוּחַ הַהוּא עַל הָעִסְקָה, חֲבֵרְךָ הוּא שֶׁצָּדַק וְהָיָה עֲלֵיכֶם לַחְלֹק בָּרְוָחִים שָׁוֶה בְּשָׁוֶה".

"מַדּוּעַ אֵפוֹא הַפַּעַר הוּא שֶׁל אַחַד-עָשָׂר זְהוּבִים, בְּשָׁעָה שֶׁהַוִּכּוּחַ בֵּינֵינוּ הָיָה עַל עֲשָׂרָה בִּלְבַד?", נִסִּיתִי לַעֲמֹד עַל שֶׁלִּי. תְּשׁוּבַת רַבֵּנוּ הָיְתָה מוּכָנָה בְּפִיו. "זָהוּב אֶחָד הוֹצֵאתִי בִּשְׂכַר הַסּוֹפֵר שֶׁכָּתַב אֶת כְּתַב-הַתְּבִיעָה וְהַשָּׁלִיחַ שֶׁקָּבַע לָכֶם זְמַן לַדִּין", אָמַר.

וְאוּלָם אֲנִי לֹא עָמַדְתִּי בַּפִּתּוּי וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְהַשְׁלִים עִם הֶפְסֵד פִּתְאוֹמִי שֶׁל אַחַד-עָשָׂר זְהוּבִים, סְכוּם גָּדוֹל וְנִכְבָּד. "אֵינֶנִּי מַשְׁגִּיחַ בְּדִבְרֵי חֲלוֹמוֹת", הִפְטַרְתִּי, וּכְדֵי לְהַשְׁקִיט אֶת מַצְפּוּנִי הוֹסַפְתִּי: "עַל-פִּי דִּין הַתּוֹרָה פָּסַק רַבֵּנוּ כְּפִי שֶׁפָּסַק, וַאֲנִי זָכִיתִי בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר בִּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים מֵהָרְוָחִים".

פָּנִינוּ אֶל חֲנֻיּוֹתֵינוּ כְּדֵי לְהַשְׁלִים כַּמָּה הִתְחַיְּבֻיוֹת לַחַג. פִּתְאוֹם הִבְחַנְתִּי כִּי חֲנוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הוֹמָה קוֹנִים, וְאִלּוּ לַחֲנוּתִי לֹא נִכְנָס אִישׁ.

עַד הַצָּהֳרַיִם הִרְוִיחַ יַעֲקֹב אַחַד-עָשָׂר זְהוּבִים. סָגַר אֶת הַחֲנוּת וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ. סָר וְזָעֵף פָּנִיתִי גַּם אֲנִי לְבֵיתִי. בְּעָבְרִי בַּשּׁוּק פָּגַעְתִּי בְּדוּכָנוֹ שֶׁל מוֹכֵר זְכוּכִית נָכְרִי וְהִפַּלְתִּי אֶת סְחוֹרָתוֹ אַרְצָה. הַכֵּלִים נִשְׁבְּרוּ וְהַמּוֹכֵר הִפְלִיא בִּי אֶת מַכּוֹתָיו. עַד מְהֵרָה נִגְרַרְתִּי לְבֵית-הַמִּשְׁפָּט. הַשּׁוֹפֵט הֵרִיץ לַשּׁוּק שַׁמַּאי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַנֶּזֶק שֶׁעוֹלַלְתִּי בְּ...אַחַד-עָשָׂר זְהוּבִים. הִגַּעְתִּי אֵפוֹא לְבֵיתִי חָבוּל וּמֻשְׁפָּל וַחֲסַר אַחַד-עָשָׂר זְהוּבִים.

אָז יָדַעְתִּי כִּי צָדַק רַבֵּנוּ וְכִי גָּדוֹל אֱלֹקֵינוּ. עוֹד אֶמֶשׁ נִגַּשְׁתִּי לְבֵית יְדִידִי יַעֲקֹב אֲבּוּדְרָהם וּבִקַּשְׁתִּי אֶת מְחִילָתוֹ. אַחַר-כָּךְ פָּנִיתִי אֶל רַבֵּנוּ וְשִׁתַּפְתִּיו בְּסוֹף הַסִּפּוּר.

נִרְגָּשׁ יָרַד נַפְתָּלִי עֲזַרְיָה מֵהַבִּימָה, וְרַבִּי יְחִיאֵל פָּתַח בְּסֵדֶר הַתְּקִיעוֹת.

ג'

מתפללי בית-הכנסת באחת הערים בטורקיה כבר היו רגילים לתופעה. היא חזרה ונשנתה מדי שנה בראש-השנה לפני התקיעות.

התוקע בשופר בבית-הכנסת היה כבר יהודי זקן. כל השנה היה מסוגר בתוך עצמו, מרבה בתפילה ובאמירת תהילים. רק בראש-השנה היה עומד לפני הקהל ומדבר.

ממש לפני התקיעות, כשהיה עולה לדוכן והשופר בידו, נהג לספר מעשייה. איש לא הבין למה בחר לו דווקא שעה נשגבה זו כדי לספר את הסיפור.

"במדינתנו, טורקיה, חי פעם יהודי, שהיה התוקע בשופר בראש-השנה", היה הזקן פותח את סיפורו. "מיומן היה במלאכתו, והתפקיד היה שמור לו משנה לשנה.

"שנים רבות היה ירא-שמים ושומר מצווה קלה כחמורה. אך עם השנים חל בו מיפנה. לא בבת-אחת אירע המהפך. התהליך היה איטי והדרגתי. סיבות שונות גרמו לכך, שהיהודי התרחק אט-אט מיהדותו, ובמקביל התרחקו ממנו גם אחיו היהודים. כשראה שהוא יוצא קירח מכאן ומכאן, גמלה בו החלטה להתאסלם.

"הלך והמיר את דתו. בא בחברת הגויים ואימץ לו את מנהגיהם ואורחות-חייהם. המוסלמים, מצידם, קירבו מאוד את המומר ועודדו אותו. לא בכל יום קם יהודי ומתאסלם. שמו התפרסם, ועד מהרה קיבל המומר משרה בחצר הסולטן. בהיותו בעל חוש מוסיקלי, התקבל כחבר בלהקת הנגנים המלכותית.

"הוא התחבב על חבריו החדשים, וכדי להדגיש את היותו מוסלמי נאמן, חיפש הזדמנויות ללעוג ליהודים, לדתם ולמנהגיהם.

"ערב אחד נערכה בארמון מסיבה מפוארת, ובה השתתפו שרים ונכבדים אחרים. במוחו צץ רעיון: הוא כבר יהפוך את הערב הזה לחוויה בלתי-רגילה...

"מיהר לביתו והחל מפשפש בארונות, עד שהעלה את שללו בידו. הוא אחז בשופר, השופר השמור בביתו מן הימים בהם היה תוקע בראש-השנה בבית-הכנסת. עתה מיהר עם השופר אל חצר הסולטן. כמה יצחקו האורחים למשמע התקיעות, השברים והתרועות שיוציא מן השופר, כלעג למנהגיהם של היהודים...

"התגובות אכן היו נלהבות מאוד. המומר המיומן קירב את פיית השופר לפיו, נשף והקולות בקעו: 'תקיעה', 'שברים'. הוא הוסיף לנשוף כדי להפיק צליל של 'תרועה', אך מן השופר בקעו קולות משונים. המומר ניסה שוב - ללא הועיל. פניו אדמו, הוא נשף ונשף, אך קול ה'תרועה' לא נשמע.

"קולות צחוק נשמעו באולם. הפעם היה זה צחוק לעג למומר המתרברב. רצה להוכיח את יכולתו, והנה איננו יודע להפיק מן השופר את הקולות הנכונים.

"בבושת פנים עזב את החגיגה והשופר בידו. גם בבית ניסה את כוחו, והתופעה חזרה ונשנתה: 'תקיעה' ו'שברים' הצליח להפיק, 'תרועה' - לא.

"הוא הבין שיש דברים בגו, וכשלא הצליח למצוא הסבר לתופעה, הלך לשאול את פי הרב אברהם היכיני. 'מדוע אינני מצליח להפיק את קול ה'תרועה' מן השופר?', שאל המומר בייאוש.

"רבי אברהם לא הופתע כלל לשמוע על התופעה. 'אין כל פלא בכך', אמר בנחת, 'סוד גדול וקדוש טמון כאן'.

"נוכח תמיהתו של המומר, החל הרב להסביר: 'התקיעות בשופר באות גם כדי לבלבל את המקטרגים. בראש-השנה, כאשר כל היהודים מתקבצים יחדיו בבית-הכנסת, כשהם מלאים רגשות קדושה וטהרה, קמים ומתעוררים כל המקטרגים. ואנו, היהודים, תוקעים כנגדם בשופר, כדי שיבלבלו אותם הקולות ולא יצליחו בקיטרוגם'.

"הרב המשיך בהסבריו: 'שלושה סוגי קולות הם: 'תקיעה'; 'שברים'; 'תרועה'. ה'תקיעה' היא כנגד אברהם אבינו, אבל לאברהם היה גם בן, ישמעאל, ואף הוא בא ותובע את חלקו. ה'שברים' הם כנגד יצחק אבינו, אך גם לו יש בן גוי - עשיו; גם כאן יש אחיזה כלשהי לגויים. אולם ה'תרועה' היא כנגד יעקב אבינו. היא כולה של ישראל. רק ליהודים היא שייכת, ולבני עם זר אין אליה כל גישה. וכפי שאנו אומרים: 'אשרי העם יודעי תרועה'. על-כן לא הצלחת להשמיע קול תרועה', סיים הרב את דבריו.

"המומר העומד מולו ניצב על מקומו כאילו ניטע באדמה. באחת תפס את משמעות מעשהו. לפתע התחוור לו כי כמוהו כגוי, שאין לו חלק ונחלה בזרע יעקב. ליבו ניעור. צימאון עז התעורר בנפשו לחזור אל עמו, אל דתו ואל אלוקיו.

"הוא נפל לרגלי רבי אברהם וביקש דרך תשובה. הרב הורה לו לעזוב את העיר ולעבור לעיר מרוחקת, ושם לעסוק יומם ולילה בתפילה ובאמירת תהילים.

"אכן, שב האיש לעמו ולאלוקיו. וכימי קדם, שב לאחוז בשופר והיה שוב לתוקע בראש-השנה בבית-הכנסת", היה הזקן מסיים את סיפורו.

שנה אחת, סיפר את הסיפור בהתרגשות מיוחדת, עד שכל המתפללים הזדהו עם רגשות- התשובה של המומר, ונתעוררו גם הם לשוב בתשובה שלמה, איש-איש על חטאיו-הוא.

ההפתעה באה לבסוף: "אני הוא התוקע ששב בתשובה!", קרא הזקן בהתרגשות גדולה. רתת חלף בין המושבים בקהל. בלב נרגש קירב התוקע את השופר לפיו, והקול נשמע ברור וחזק: 'תקיעה', 'שברים', 'תרועה'.

ימים מעטים אחר-כך, נפטר התוקע.

ד'

עָנִי מָרוּד הָיָה ר' שָׁלוֹם. אֶת פַּרְנָסָתוֹ מָצָא מֵעֲבוֹדוֹת תִּקּוּן וְשִׁפּוּץ מִזְדַּמְּנוֹת, בְּעִיר מְגוּרָיו אַפְּטָה. פֹּה הִטְלִיא גַּג פָּרוּץ, שָׁם סִיֵּד קִיר מְקֻלָּף וּבְמָקוֹם אַחֵר שִׁקֵּם אֲרוֹן מָט לִפֹּל. כְּדַרְכָּן שֶׁל עֲבוֹדוֹת מִסּוּג זֶה, שֶׁפַּעַם מִזְדַּמְּנוֹת הֵן וּפַעַם לֹא – כָּךְ הָיָה גַּם מַצַּב פַּרְנָסָתוֹ הַדְּחוּקָה.

וְהִנֵּה הִגִּיעָה בִּתּוֹ הַבּוֹגֶרֶת לְפִרְקָהּ. בְּיָדוֹ שֶׁל ר' שָׁלוֹם לֹא הָיְתָה פְּרוּטָה אַחַת לִנְדוּנְיָה, וּבְאֵין נְדוּנְיָה קְטַנִּים הַסִּכּוּיִים לִמְצֹא בַּעֲבוּרָהּ זִוּוּג הוֹלֵם. יָשְׁבָה הַבַּת בְּבֵיתָהּ שָׁבוּעוֹת וָחֳדָשִׁים, וְנָצְרָה אֶת כְּאֵבָהּ בְּלִבָּה. כְּבַת-יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה וּבַעֲלַת מִדּוֹת טוֹבוֹת, לֹא פָּצְתָה פֶּה וְלֹא דָּחֲקָה בְּאָבִיהָ. לְעֻמָּתָהּ, אִמָּהּ לֹא הִרְפְּתָה. לֹא עָבַר יוֹם שֶׁבּוֹ לֹא הִזְכִּירָה לְבַעֲלָהּ (כְּאִלּוּ זָקוּק הָיָה לְתִזְכּוֹרוֹת) כִּי אֵין חוֹבַת הָאָב לִילָדָיו מִסְתַּיֶּמֶת עַד שֶׁהוּא מַכְנִיס אוֹתָם אֶל מִתַּחַת לַחֻפָּה.

יוֹם אֶחָד, בְּעוֹדוֹ מִתְיַסֵּר בְּמַחְשָׁבוֹת נוּגוֹת עַל בִּתּוֹ הַמִּזְדַּקֶּנֶת בְּרַוָּקוּתָהּ בִּגְלַל עָנְיוֹ, נְשָׂאוּהוּ רַגְלָיו אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הָ'אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל' מֵאַפְּטָה. "עָנִי מָרוּד אֲנִי וְאֵין בְּיָדִי כֶּסֶף לְהַשִּׂיא אֶת בִּתִּי, שֶׁהִיא נַעֲרָה טוֹבַת-לֵב, צְנוּעָה וַחֲסוּדָה", תִּנָּה ר' שָׁלוֹם אֶת צָרָתוֹ לִפְנֵי הַצַּדִּיק.

הִבִּיט בּוֹ הַצַּדִּיק בְּעֵינַיִם רַחְמָנִיּוֹת וְהִכִּיר בּוֹ כִּי אִישׁ-עָמָל הוּא וְאֵינוֹ מִפּוֹשְׁטֵי הַיָּד הַמְּחַזְּרִים עַל פִּתְחֵי נְדִיבִים. חָשַׁב וְחָשַׁב וּבְתוֹךְ כָּךְ הֵחֵל לְגַלְגֵּל עִמּוֹ בִּדְבָרִים. "הַאֻמְנָם אֵין בְּיָדְךָ מְאוּמָה? הַאִם אֵין לְךָ שׁוּם חִסָּכוֹן בַּצַּד אוֹ אוּלַי תַּכְשִׁיט בַּעַל-עֶרֶךְ שֶׁתּוּכַל לְמָכְרוֹ?", שָׁאַל הַצַּדִּיק.

"לֹא", הֵשִׁיב ר' שָׁלוֹם.

"וּמָה בִּדְבַר הַלְוָאָה?", שָׁאַל הַצַּדִּיק וְהוֹסִיף, "לְכַמָּה זָקוּק אַתָּה מִיָּד עַכְשָׁו?".

"לְמֵאָה רוּבָּלִים", עָנָה ר' שָׁלוֹם.

"וּמַדּוּעַ אֵינְךָ לוֹוֶה?", שָׁאַל הַצַּדִּיק.

הִשְׁפִּיל ר' שָׁלוֹם אֶת עֵינָיו בְּהַבָּעַת אֵין-אוֹנִים. "מֵאָה רוּבָּלִים הֵם סְכוּם גָּדוֹל מִדַּי, וְאֵינִי מַכִּיר מִישֶׁהוּ שֶׁיַּסְכִּים לְהַלְווֹת לִי סְכוּם כָּזֶה. חוּץ מִזֶּה, בֶּאֱמֶת אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד אוּכַל לְהַחְזִיר מֵאָה רוּבָּלִים", אָמַר.

אֶת הַדְּבָרִים הָאַחֲרוֹנִים בִּטֵּל הַצַּדִּיק בְּהֶנֵּף-יָד. "כְּשֶׁיְּהוּדִי נוֹטֵל הַלְוָאָה לְמַטָּרָה קְדוֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מְסַיֵּעַ לוֹ לְפָרְעָהּ", אָמַר.

"חֲשֹׁב עוֹד קְצָת", עוֹדְדוֹ הַצַּדִּיק, "אוּלַי בְּכָל-זֹאת יֵשׁ בְּבֵיתְךָ חֵפֶץ כָּלְשֶׁהוּ בַּעַל-עֶרֶךְ שֶׁתּוּכַל לְמַשְׁכְּנוֹ?".

לְפֶתַע נִצַּת זִיק קָטָן שֶׁל תִּקְוָה בְּעֵינָיו שֶׁל ר' שָׁלוֹם. "יֵשׁ לִי שַׁ"ס דְּפוּס סְלָוִויטָה", אָמַר.

"הָבֵא אוֹתוֹ לְכָאן", אָמַר הַצַּדִּיק.

כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הָיָה הַשַּׁ"ס בְּבֵית הַצַּדִּיק. "זֶהוּ שַׁ"ס יָקָר מְאוֹד שֶׁעֶרְכּוֹ רַב בְּהַרְבֵּה מִמֵּאָה רוּבָּלִים", אָמַר הַצַּדִּיק בְּנִימַת הִתְפַּעֲלוּת. "אִם תְּמַשְׁכְּנוֹ, תּוּכַל לְקַבֵּל הַלְוָאָה שֶׁל מָאתַיִם רוּבָּלִים!". כַּעֲבֹר רֶגַע פָּתַח אֶת מְגֵרַת שֻׁלְחָנוֹ, הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ מָאתַיִם רוּבָּלִים וְהוֹשִׁיטָם לְר' שָׁלוֹם. זֶה לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מֵהֶלֶם. לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשֵׁשׁ מִן הַהַפְתָּעָה, הוֹדָה לַצַּדִּיק בְּחֹם וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שָׂמֵחַ וְטוֹב-לֵב.

לֹא חָלַף זְמַן רַב וּבִתּוֹ שֶׁל ר' שָׁלוֹם הִשְׁתַּדְּכָה בְּשָׁעָה טוֹבָה. כַּעֲבֹר זְמַן הִתְיַצֵּב שָׁלִיחַ בְּבֵיתוֹ, נוֹשֵׂא עִמּוֹ אֶת הַשַּׁ"ס הַיָּקָר מִבֵּית הַצַּדִּיק. "הָרַבִּי אָמַר כִּי הַשַּׁ"ס הַזֶּה יָקָר מְאוֹד וְאֵין הוּא רוֹצֶה לָשֵׂאת בְּגֹדֶל הָאַחֲרָיוּת הָרוֹבֶצֶת עָלָיו לְשָׁמְרוֹ מִפְּנֵי נְזָקִים אוֹ גְּנֵבָה. לָכֵן, סוֹבֵר הוּא, כִּי מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה בְּבֵיתְךָ, שֶׁכֵּן אַתָּה תֵּיטִיב לִשְׁמֹר עָלָיו", אָמַר הַשָּׁלִיחַ וְהִסְתַּלֵּק.

יוֹם חֲתֻנַּת בִּתּוֹ שֶׁל ר' שָׁלוֹם הִנֵּה הִגִּיעַ. בְּיוֹם הַחֲתֻנָּה נָהֲגוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה וּבְנֵי-מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם לְהִכָּנֵס אֶל הַצַּדִּיק וְלִזְכּוֹת בְּבִרְכָּתוֹ. גַּם ר' שָׁלוֹם וְאִשְׁתּוֹ בָּאוּ אֶל הַצַּדִּיק עִם בִּתָּם הַכַּלָּה וּשְׁאָר יַלְדֵיהֶם. לְאַחַר שֶׁבֵּרְכָם הַצַּדִּיק, בִּקֵּשׁ מֵר' שָׁלוֹם לְהִשָּׁאֵר עִמּוֹ בִּיחִידוּת עוֹד רֶגַע קָט.

"בַּזֹּאת אֲנִי מוֹחֵל לְךָ עַל פִּרְעוֹן הַחוֹב. מָאתַיִם הָרוּבָּלִים שֶׁלָּוִיתָ מִמֶּנִּי נַעֲשִׂים עַכְשָׁו מַתָּנָה גְּמוּרָה", אָמַר לַאֲבִי הַכַּלָּה הֶהָמוּם. ר' שָׁלוֹם הִתְקַשָּׁה לְהָגִיב בְּאֹפֶן בָּרוּר וּמְסֻדָּר, וּתְשׁוּבָתוֹ הִתְגַמְגְּמָה – "מַדּוּעַ?... כְּלוֹמַר, עַל מָה וְלָמָה?...".

חִיּוּךְ רָחָב הִתְפַּשֵּׁט עַל פְּנֵי הַצַּדִּיק. "הַסְכֵּת וּשְׁמַע", פָּתַח וְאָמַר. "כַּיָּדוּעַ לְךָ, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל בָּנָיו. לְפִי זֶה רָאוּי הָיָה, לִכְאוֹרָה, כִּי הָעוֹלָם יִתְנַהֵל בַּגָּלוּי בְּדֶרֶךְ שֶׁתַּבְהִיר לַכֹּל כִּי כָּל קִיּוּמוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. בְּפֹעַל, שְׁרוּיִים אָנוּ בַּגָּלוּת וְיִשְׂרָאֵל נִרְדָּפִים וּשְׁקוּעִים עַד צַוָּארָם בְּעֹל הַגּוֹיִים וּבְעֹל הַפַּרְנָסָה.

"הִרְהַרְתִּי בַּדָּבָר רַבּוֹת וְהִגַּעְתִּי לְמַסְקָנָה כִּי חַיָּב לִהְיוֹת זְמַן מְסֻיָּם בְּחַיֵּי הַיְּהוּדִי שֶׁבּוֹ לִבּוֹ יִהְיֶה טוֹב עָלָיו לַחֲלוּטִין. אֵימָתַי זֶה? וּבְכֵן, בְּכָל יוֹם וָיוֹם טָרוּד הוּא בְּעֹל הַפַּרְנָסָה וְהַחִנּוּךְ וּבִשְׁאָר הַבְּעָיוֹת. חוֹלְפוֹת שָׁנִים וְהִנֵּה מַגִּיעַ סוֹף-סוֹף הַיּוֹם הַמְּאֻשָּׁר שֶׁבּוֹ הוּא זוֹכֶה לְהַכְנִיס אֶת צֶאֱצָאָיו לַחֻפָּה. אוֹ-אָז נִשְׁכָּחִים מִמֶּנּוּ כָּל הַסֵּבֶל וְהַתְּלָאוֹת. בְּשׁוּבוֹ מִן הַחֻפָּה מַצַּב-רוּחוֹ מְרוֹמָם, עַד שֶׁהוּא מִתְרוֹנֵן בְּהוֹדָיָה לַה' עַל הַחֶסֶד שֶׁגָּמַל עִמּוֹ. זוֹ שִׂמְחָה מֻשְׁלֶמֶת וַאֲמִתִּית".

הַצַּדִּיק עָצַר לְרֶגַע וּמִיָּד הִמְשִׁיךְ: "עָלָה בְּדַעֲתִי שֶׁאַתָּה, כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַיּוֹם לָרֶגַע הַמְּאֻשָּׁר הַזֶּה, יַעֲלֶה בְּזִכְרוֹנְךָ זֵכֶר הַשַּׁ"ס הַיָּקָר שֶׁנָּתַתָּ לִי כְּמַשְׁכּוֹן וּמִיָּד תְּהַרְהֵר בְּעִנְיַן מָאתַיִם הָרוּבָּלִים. הַדָּבָר עָשׂוּי לִפְגֹּם בְּשִׂמְחָתְךָ וְזוֹ כְּבָר לֹא תִּהְיֶה שְׁלֵמָה. וַהֲלוֹא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִבְרָא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל?... לָכֵן הֶחְלַטְתִּי לַהֲפֹךְ אֶת הַהַלְוָאָה לְמַתָּנָה גְּמוּרָה. מַזָּל-טוֹב מַזָּל-טוֹב!".

וְכָךְ נוֹלַד עוֹד סִפּוּר שֶׁמַּמְחִישׁ עַד כַּמָּה הָיָה הָ'אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל' מֵאַפְּטָה רָאוּי לִשְׁמוֹ וּשְׁמוֹ רָאוּי לוֹ.