פרשת השבוע - נצבים וילך

פרפראות לשבת

פרשת ''נצבים'' נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה; ואין זה מקרה.

בפרשה זו מדובר הרבה על התשובה וגמולה, ככתוב: ''ושבת עד ה' אלקיך ושמע בקולו... ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך; ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ה' אלקיך שמה'' (ל', ב'-ג'). ואף תחילת הפרשה מרמזת, שאנו עומדים ערב יום הדין: ''אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם'' (כ''ט, ט') פירשו חכמים בדרך הרמז: אתם עומדים היום בדין של מלכו של עולם.

דורשי רשומות מציינים, ש''אתם נצבים היום'' בגימטרייא 694, כמניין המלים ''לעמוד לסליחות''. ואכן, במוצאי שבת הסמוך לראש השנה (או במוצאי שבת שלפניו) משכימים בני קהילות אשכנז באשמורת הבוקר לסליחות הראשונות, וכך מתקיים בכל דור ודור הכתוב: ''אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם''.

שבת פרשת ''נצבים'', הסמוכה לראש השנה, אינה ''שבת-מברכים'' - כשאר השבתות הסמוכות לראש-חודש, שבהן מברכים את החודש הבא בתפילה מיוחדת. וכל כך למה? כדי לבלבל את השטן, המבקש לקטרג על ישראל, שלא ידע מתי יחול ראש השנה.

ורמז לדבר בכתוב הבא, שנזכר בו ראש השנה: ''תקעו בחודש (=בראש-חודש) שופר, בכסה ליום חגנו'' (תהילים פ''א, ד') - שיהא יום החג (=ראש השנה החל בראש-חודש מכוסה, ולא יפרסמוהו ברבים.

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך עד שואב מימיך. (ניצבים כט-ט)

שבת ניצבים היא השבת האחרונה של השנה, על-פי רוב, ופרשת נצבים נקראת תמיד קודם יום הדין, ובתחילת הפרשה הכתוב מזכיר לנו שבעוד ימים ספורים אנו עומדים ביום הדין לפני ה', כולם בלי הבדלי מעמד, גיל, השקפה, עדה וכדומה, אלא כל איש ישראל. טבעי הדבר מאד, שגם מי שלא התעורר עד עכשיו יקום ויתנער וישוב בתשובה שלימה אל השם יתברך. משום שהתשובה כוחה גדול מאוד, מתי שיחזור להשם יתברך יקבלו באהבה וברצון, כי: "לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה". והתשובה היא אחת מתרי"ג מצוות. וכמו שנאמר: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו". והנביאים בכל הדורות זעקו על התשובה, וכמו שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך". "שובו אלי ואשובה אליכם" וכו', וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שאף-על-פי שאתמול היה אותו אדם שנוי, מתועב ומשוקץ, הרי זה היום אהוב יקר ונחמד.

ראיתי משל נפלא על דבר זה: מעשה היה באדם אחד רצה לעבור באיזה גשר מסוכן, ומאוד פחד מחמת הסכנות האיומות המרחפות על ראשו. עמד לפני הגשר והתחיל לבכות: "רבונו של עולם, יודע אני שחיים ומות בידך, אנא תן לי הצלחה, ותשמור עלי שאעבור בשלום, ואם תעבירני בשלום אקום בכל בוקר למנין בנץ החמה, אקבע עתים לתורה, אניח תפילין, אשמור שבת" וכו'. ואחרי הכל שם מטבע לצדקה והתחיל ללכת בזהירות על הגשר. הפחד הלך והצטמצם. והנה באמצע הגשר התחיל להרהר בלבו: "הרי זה לא כל כך מסוכן ומפחיד, ומדוע לי לקבל בשביל זה קבלות כל כך גדולות? מספיק להניח תפילין גם בצהרים, אקבע עתים לתורה בשבת בלבד" וכו', והנה תוך כדי הוא מהרהר, הגשר התחיל להתנועע, והאדם הזה התחיל להטלטל מצד לצד, וכפסע בינו לבין המות. התחיל צועק אל השם יתברך: "ריבונו של עולם, אשמור הכל, אקים יותר, רק תציל אותי" והשם יתברך עזר לו והצילו מן המוות. מה גרם לו לבעוט? הוי אומר: המצב הטוב שנכנס אליו. ומה גרם לו לבכות ולהתחנן? האיתותים למות. כל אחד ואחד מאתנו צריך לזכור את הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל. בכל מקום וזמן, ולא לשכוח חס וחלילה, שהכל מסובב מאתו יתברך, ובאופן כזה אדם זוכה להכיר את בורא עולם תמיד, ואינו מגיע לזמנים רעים בהם שולחים לו תזכורות חס וחלילה.

''אתם נצבים היו כלכם לפני ה' אלהיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם...'' (כ''ט, ט')

למה נסמכה פרשת ''אתם נצבים'' לקללות (לתוכחה הקשה שבפרשת ''כי תבוא'': כ''ח, ט''ו-ס''ח)? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים (=תשעים ושמונה קללות) - חוץ ממ''ט שבתורת כוהנים (=מלבד ארבעים ותשע הקללות שבפרשת ''בחוקותי'': ויקרא כ''ו, י''ד-מ''ג) - הוריקו פניהם (=החווירו מרוב פחד) ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו (=בקללות מרובות אלו)?! התחיל משה לפייסם: ''אתם נצבים היום...'' - הרבה הכעסתם למקום (=לה'), ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קימים לפניו (=כולכם ניצבים לפני ה' בלא פגע). נשאלת השאלה: מדוע ''הוריקו פניהם'' של ישראל, כששמעו את הקללות שבפרשת ''כי תבוא'', ולא הגיבו כך על הקללות שבפרשת ''בחוקותי''? מסביר זאת רבי גרשון אשכנזי בספרו ''עבודת הגרשוני'': הקללות בפרשת ''בחוקותי'' נאמרו בלשון-רבים; וכבר אמרו חז''ל בדברים רבה (ב', י''ד): ''כל צרה שהיא של יחיד - צרה; וכל צרה שאינה של יחיד (אלא מופנית לרבים) - אינה צרה''. משום כך לא התרשמו רבים בישראל מן התוכחה שבפרשת ''בחוקותי''; כי אמרו בלבם: אין הדברים מופנים אלינו, אלא לאחרים! אולם לאחר השמעת התוכחה בפרשת ''כי תבוא'' בלשון-יחיד - חש כל אדם בישראל, שהדברים מופנים אישית אליו; ולכן ''הוריקו פניהם'' והביעו באזני משה את תחושת הפחד, שאפפה אותם מפני הבאות. על כך השיב משה, הרועה הנאמן, לישראל בדברי פיוס ועידוד: ''אתם נצבים היום כלכם'' וגו' - כיום הזה, שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר (=חוזר ומאיר לאחר החשכה), כך האיר לכם (ה') וכך עתיד להאיר לכם; והקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבים (=מחזקים) אתכם לפניו (רש''י, שם)

''לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו...למען הקים אתך הים לו לעם'' (כ''ט, י''א-י''ב)

מעיר כאן רבי שלמה אפרים מלונצי'ץ, בעל ''כלי יקר'': בכל הפרשה הזאת מדבר משה לישראל בלשון רבים, ככתוב: ''אתם נצבים היום כולכם'' וגו' (כ''ט, ט') ; חוץ ממקום אחד, שבו מזכיר את הברית שה' כורת עם ישראל (כ''ט, י''א-י''ב) , שעובר לדבר בלשון-יחיד. בכך מבקש משה רבנו להורות לבני ישראל, שעליהם להתלכד לעם אחד ולחוש ערבות הדדית איש כלפי רעהו - כפי שמרגיש גופו של אדם שנפגע באחד מאיבריו. שבענייני החטא וענשו נקבע הכלל הגדול, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל''ט, ע''א; ועוד) ; וכאשר היחיד נכשל בחטא, אין הדבר נוגע רק לו לעצמו אלא לכלל כולו.

''והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך'' (כ''ט, י''ח)

על דברי הכתוב כאן מעיר רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ''כתב סופר'': מצויים בתוכנו אנשים, נכנעים ליצר-הרע ועוברים עברות רבות. ובכל זאת הם מצדיקים עצמם בטענה, שהעיקר הוא לב טוב; כאילו מי שנחן בלב טוב - הותרה הרצועה לגביו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כלפי אנשים אלה קורה משה רבנו באזני כל קהל ישראל סמוך לפטירתו: ''והתברך בלבבו'' - מי שמתברך ומתפאר בלבו הטוב; ''לאמור: שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך'' - וסבור בטעות שלא יארע לו דבר, אפילו מהלך כל הימים אחרי נטיות הלב ועובר עברות רבות, קוראת כלפיו התורה: ''לא יאבה ה' סלוח לו'' (כ''ט, י''ט) . שלפי תורת ישראל המקורית נידון כל אדם בראש ובראשונה על-פי מעשיו, והלב הטוב אינו אלא מכשיר ואמצעי להגיע על-ידו למצוות ולמעשים טובים.

אומר רבי יחזקאל מקוזמיר: מי שמתנער מקיום מצוות מעשיות בטענה המיתממת, ש''רחמנא לבא בעי'' (לשון-רש''י בסנהדרין ק''ו, ע''ב) - שדי לו לה' הרחמן בלב טהור ונכון של האדם ובמחשבתו הטובה - אף הקדוש-ברוך-הוא ישלם לו שכור במחשבה בלבד, ולא במעשה - מידה כנגד מידה...

''והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך...'' (ל', א')

תוהה כאן רבנו חיים בן עטר, בעל ''אור החיים'': למה הוצרך הכתוב לומר ''כל הדברים האלה'', ואינו מסתפק בנוסח ''כי יבואו עליך הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך''? אלא - אומר בעל ''אור החיים'': במשנת ברכות (ט', ה') הורו לנו חכמים, שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה; ועל כך נאמר בגמרא (ס', ע''ב) , שגם את הפורענות צריכים לקבל בשמחה, כי ''כל דעביד רחמנא - לטב עביד'' (=כל מה שעושה ה' הרחמן - לטובה עושה). והנה מרומזת הוראה זו של חז''ל בלשון הכתוב שלפנינו: ''והיה'' - עליך לקבל בשמחה (שלפי חז''ל ''והיה'' היא לשון-שמחה בכל מקום) - ''כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה'' וגו' ולברך את הבורא על כל מה שגומל לך בחיים. כי ''כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא - הכול לטובה'' (ברכות ס', ע''ב - ס''א, ע''א) .

''ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכך העמים...'' (ל', ג')

נשאלת השאלה: אחרי שנאמר ''ושב ה' אלהיך את שבותך'' - שיבת-גלויות כבר אמורה כאן; למה אפוא ממשיך הכתוב ואומר: ''ושב וקבצך מכל העמים''? משיב על כך רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי''ב מוולוז'ין) בהסבר הבא: התורה מבטיחה כאן שיבת-ציון וקבוץ גלויות בשני שלבים: בתחילה תהא שיבת הגלויות לציון על-פי רשיון המלכויות; ואחר-כך יוסיף ה' ידו שנית על נדחי ישראל ויקבץ אותם מארבע כנפות הארץ, ככתוב: ''ושב וקבצך מכל העמים''.

ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך (ניצבים ל-ו)

בפרשת עקב (י-טז) נאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם" - היינו, שעל האדם עצמו מוטל לעשות זאת, ואילו כאן נאמר שהשם יתברך יעשה זאת? ברם, ההתחלה אמנם מוטלת על האדם, שצריך הוא להסיר את ה"ערלה" האוטמת את לבו, למען יהא ראוי לקלוט בקרבו את דבר-השם, ולכן נאמר שם: "ערלת לבבכם" אולם שהלב גופו ישתנה לחלוטין ויהפך מרע לטוב, דבר זה אינו נתון בידי האדם כי אם זקוק הוא לעזרת השם יתברך, ולכן נאמר כאן: "ומל ד' את לבבך" ולא "את ערלת לבבך"... (אהל תורה בשם הרבי מקוצק זצ"ל ) הלא התורה מדברת כאן לכל אדם מישראל שבכל דור ודור, אם-כן למה צריך הכתוב לומר: "ואת לבב זרעך", והרי "לבבך" מוסב ממילא גם על הבנים? ברם, כשאדם חוזר בתשובה הריהו זוכה לידי כך, שגם בניו ילכו בדרך הטוב ולא תהא להם ערלת לב. אם "ומל ד' אלהיך את לבבך" הרי ממילא "ואת לבב זרעך"... (שפת אמת לוקט ממעינה של תורה)

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' ומשם יקחך (ניצבים ל-ד)

בעצם צריך היה הכתוב לומר: "בקצה הארץ", וכי אפשר לאדם להיות נידח השמימה?

ברם, ידועה היא המלצתו של הבעש"ט ז"ל על ישראל, שאפילו בעשותם לפעמים מעשי עוול ואונאה בעניני עסק ומסחר, הרי סוף כל סוף יש להם בכך גם כוונה כשרה כלשהי, שכן רוצים הם להרוויח יותר ממון על מנת לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור הבנים, לענג את השבת וכדומה. זוהי איפוא הכוונה שבפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השמים" – אם בנידחך, היינו בחטאיך, יש בסוף קצה המחשבה איזו כוונה לשם שמים אזי "משם יקבצך ה' אלקיך" – מניצוץ יחיד ופעוט זה שבעבירה ישיב השם יתברך אליו. מחשבה קטנה ונסתרת זו של לשם שמים, מצילה את האדם לבל ישקע בתהום החטא אלא יתעורר סוף סוף לתשובה...(מעינה של תורה).

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (וילך לא-א)

הלך משה אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, כדי שלא יפחדו. וחיזק את ליבם שיהושע ימשיך אחריו וינהיג את העם, כנאמר להלן (בפסוק ז') "ואתה תנחילנה אותם" (אבן עזרא).

ויש מפרשים שהלך משה לבית מדרשו להוכיח את עם ישראל קודם מותו (פירוש יונתן בן עוזיאל). מדוע הוצרך משה לילך לבית המדרש בכדי להוכיח את עם ישראל, כלום לא יכל להוכיחם במקום אחר, והלא בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, א) כשהוצרך משה לדבר עם כל עם ישראל לא כתוב שמשה הקהיל את עם ישראל בבית המדרש?

אלא מכאן רואים את גדלות משה רבינו ע"ה, שמכיון שביקש להוכיח את עם ישראל, הלך קודם לבית המדרש כדי לעיין שוב בכל ענייני התוכחה כיצד להוכיחם בכדי שלא לפגוע בנפש יהודי, כי לזה צריך סיעתא דשמיא מיוחדת, לכן הלך לבית המדרש אשר השכינה שורה שם (מפי השמועה).

כמה שהדברים נוקבים ומופנים אלינו בימים הללו לפני יום כפור הבא עלינו לטובה. כעת הזמן להוכיח את אחינו עם ישראל שעוד אחד יזכה לשוב בתשובה בעוד אנו בימי הרחמים והסליחות, שיש רחמים גדולים בעולם. אך חשוב הוא לדעת כיצד להוכיח כל איש לפי דרגתו ומצבו, ובנועם דברים.

וכפי שבפרשה הבאה פרשת "האזינו" מוצאים אנו את תוכחותיו של משה רבינו לעם ישראל, כך בכל דור ודור חייב האדם להוכיח את עצמו ולהתעורר מחדש כל אחד ואחד לפי מצבו האישי, בפרט בימים הללו, כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל' ד'), עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, כפל את לשונו, כי יש הבדל בין נרדמים לישנים. (לבוש יוסף)

וילך משה וידבר את הדברים האלה וכו' (וילך לא-א)

ידוע שפרשה זו חלה על פי רוב בין כסה לעשור, שהם ימי התשובה, ורמזה בזה התורה לעורר לבבות בני ישראל בימים נוראים אלו שהם מחד גיסא ימים של דין ומשפט להקב"ה עם עם בחירו, ומאידך גיסא הם ימי רחמים וסליחות והקב"ה קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וזהו שרמז הנביא (ישעיה נ"ה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שבזמנים הללו בקלות האדם יכול לחזור בתשובה, מה שדרוש טרחה גדולה במשך השנה, וזהו שרמז כאן משה רבנו כי לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפני הקב"ה בתפילה ובתחנון על כללות עם ישראל, אלא הכל תלוי בהם, וזהו כי ה' עובר לפניך, פירושו שה' מעביר ומוחל על עונותיהם של ישראל כאשר האדם מעביר על מידותיו, וכמו שדרשו למי נושא עון, למי שעובר על פשע שכל המדות בטלו חוץ ממדה כנגד מידה שלא בטלה, ולכן ראוי הוא לסליחה ומחילה כאשר יעביר על פשעיו. (וידבר יוסף).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" - אור החיים [ר' חיים בר' משה אבן עטר, נולד בשנת תנ"ו (1696 למנינם) ונפטר בשנת ת"ק (1740)]: למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו', ולא הספיק לומר בדרך כלל "כולכם"? ונראה כי כוונת משה בברית זה היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חבירו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה...ומעתה באנו להבין מאמר "אתם נצבים" שהכוונה היא על דרך אומרו (רות ב/ו) "הנצב על הקוצרים", לשון מינוי, ואומרו "כולכם" פירוש על כולם יש עול זה, כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת נד: כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו... זוהר שמות: אמר ר"ש: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל – ה' מדרגות לימין. טפכם, נשיכם, וגרך, חוטב עציך, שואב מימיך – ה' מדרגות לשמאל. כנגד ה' דברות בלוח ימין וה' דברות כנגד לוח שמאלי. "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום" - שמ"ר: "ואת אשר איננו פה עמנו היום" – 'עמנו עומד היום', אין כתיב כאן אלא "עמנו היום", אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש [גוף] שלא נאמרה בהם עמידה, שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו. רבינו שמשון מאוסטרופולי [נהרג על קידוש ש"ש בשנת ת"ח (1648 למנינם), ע"י הגייסות הקוזקים של חמלינצקי הצורר] : "את אשר ישנו פה... ואת אשר איננו פה" – לגבי שניהם סופי תיבות תור"ה.

מב"י

סיפורים לשבת

א'

מִתְפַּלְּלֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת בְּאַחַת הֶעָרִים בְּטוּרְקִיָּה כְּבָר הָיוּ רְגִילִים לַתּוֹפָעָה. הִיא חָזְרָה וְנִשְׁנְתָה מִדֵּי שָׁנָה בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה לִפְנֵי הַתְּקִיעוֹת.

הַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הָיָה כְּבָר יְהוּדִי זָקֵן. כָּל הַשָּׁנָה הָיָה מְסֻגָּר בְּתוֹךְ עַצְמוֹ, מַרְבֶּה בִּתְפִלָּה וּבַאֲמִירַת תְּהִלִּים. רַק בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה הָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּהָל וּמְדַבֵּר.

מַמָּשׁ לִפְנֵי הַתְּקִיעוֹת, כְּשֶׁהָיָה עוֹלֶה לַדּוּכָן וְהַשּׁוֹפָר בְּיָדוֹ, נָהַג לְסַפֵּר מַעֲשִׂיָּה. אִישׁ לֹא הֵבִין לָמָּה בָּחַר לוֹ דַּוְקָא שָׁעָה נִשְׂגָּבָה זוֹ כְּדֵי לְסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּר.

"בִּמְדִינָתֵנוּ, טוּרְקִיָּה, חַי פַּעַם יְהוּדִי, שֶׁהָיָה הַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה", הָיָה הַזָּקֵן פּוֹתֵחַ אֶת סִפּוּרוֹ. "מְיֻמָּן הָיָה בִּמְלַאכְתוֹ, וְהַתַּפְקִיד הָיָה שָׁמוּר לוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.

"שָׁנִים רַבּוֹת הָיָה יְרֵא-שָׁמַיִם וְשׁוֹמֵר מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה. אַךְ עִם הַשָּׁנִים חָל בּוֹ מִפְנֶה. לֹא בְּבַת אַחַת אֵרַע הַמַּהְפָּךְ. הַתַּהֲלִיךְ הָיָה אִטִּי וְהַדְרָגָתִי. סִבּוֹת שׁוֹנוֹת גָּרְמוּ לְכָךְ, שֶׁהַיְּהוּדִי הִתְרַחֵק אַט אַט מִיַּהֲדוּתוֹ, וּבְמַקְבִּיל הִתְרַחֲקוּ מִמֶּנּוּ גַּם אֶחָיו הַיְּהוּדִים. כְּשֶׁרָאָה שֶׁהוּא יוֹצֵא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן, גָּמְלָה בּוֹ הַחְלָטָה לְהִתְאַסְלֵם.

"הָלַךְ וְהֵמִיר אֶת דָּתוֹ. בָּא בְּחֶבְרַת הַגּוֹיִים וְאִמֵּץ לוֹ אֶת מִנְהֲגֵיהֶם וְאוֹרְחוֹת חַיֵּיהֶם. הַמֻּסְלְמִים, מִצִּדָּם, קֵרְבוּ מְאוֹד אֶת הַמּוּמָר וְעוֹדְדוּ אוֹתוֹ. לֹא בְּכָל יוֹם קָם יְהוּדִי וּמִתְאַסְלֵם. שְׁמוֹ הִתְפַּרְסֵם, וְעַד מְהֵרָה קִבֵּל הַמּוּמָר מִשְׂרָה בַּחֲצַר הַסֻּלְטָן. בִּהְיוֹתוֹ בַּעַל חוּשׁ מוּסִיקָלִי, הִתְקַבֵּל כְּחָבֵר בְּלַהֲקַת הַנַּגָּנִים הַמַּלְכוּתִית.

"הוּא הִתְחַבֵּב עַל חֲבֵרָיו הַחֲדָשִׁים, וּכְדֵי לְהַדְגִּישׁ אֶת הֱיוֹתוֹ מֻסְלְמִי נֶאֱמָן, חִפֵּשׂ הִזְדַּמְּנֻיּוֹת לִלְעֹג לַיְּהוּדִים, לְדָתָם וּלְמִנְהֲגֵיהֶם.

"עֶרֶב אֶחָד נֶעֶרְכָה בָּאַרְמוֹן מְסִבָּה מְפֹאֶרֶת, וּבָהּ הִשְׁתַּתְּפוּ שָׂרִים וְנִכְבָּדִים אֲחֵרִים. בְּמֹחוֹ צָץ רַעְיוֹן: הוּא כְּבָר יַהֲפֹךְ אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה לַחֲוָיָה בִּלְתִּי רְגִילָה...

"מִהֵר לְבֵיתוֹ וְהֵחֵל מְפַשְׁפֵּשׁ בָּאֲרוֹנוֹת, עַד שֶׁהֶעֱלָה אֶת שְׁלָלוֹ בְּיָדוֹ. הוּא אָחַז בַּשּׁוֹפָר, הַשּׁוֹפָר הַשָּׁמוּר בְּבֵיתוֹ מִן הַיָּמִים בָּהֶם הָיָה תּוֹקֵעַ בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת. עַתָּה מִהֵר עִם הַשּׁוֹפָר אֶל חֲצַר הַסֻּלְטָן. כַּמָּה יִצְחֲקוּ הָאוֹרְחִים לְמִשְׁמַע הַתְּקִיעוֹת, הַשְּׁבָרִים וְהַתְּרוּעוֹת שֶׁיּוֹצִיא מִן הַשּׁוֹפָר, כְּלַעַג לְמִנְהֲגֵיהֶם שֶׁל הַיְּהוּדִים...

"הַתְּגוּבוֹת הָיוּ אָכֵן נִלְהָבוֹת מְאוֹד. הַמּוּמָר הַמְּיֻמָּן קֵרֵב אֶת פִּיַּת הַשּׁוֹפָר לְפִיו, נָשַׁף וְהַקּוֹלוֹת בָּקְעוּ: 'תְּקִיעָה', 'שְׁבָרִים'. הוּא הוֹסִיף לִנְשֹׁף כְּדֵי לְהָפִיק צְלִיל שֶׁל 'תְּרוּעָה', אַךְ מִן הַשּׁוֹפָר בָּקְעוּ קוֹלוֹת מְשֻׁנִּים. הַמּוּמָר נִיסָה שׁוּב – לְלֹא הוֹעִיל. פָּנָיו אָדְמוּ, הוּא נָשַׁף וְנָשַׁף, אַךְ קוֹל הַ'תְּרוּעָה' לֹא נִשְׁמַע.

"קוֹלוֹת צְחוֹק נִשְׁמְעוּ בָּאוּלָם. הַפַּעַם הָיָה זֶה צְחוֹק לַעַג לַמּוּמָר הַמִּתְרַבְרֵב. רָצָה לְהוֹכִיחַ אֶת יְכָלְתּוֹ, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ לְהָפִיק מִן הַשּׁוֹפָר אֶת הַקּוֹלוֹת הַנְּכוֹנִים.

"בְּבֹשֶׁת פָּנִים עָזַב אֶת הַחֲגִיגָה וְהַשּׁוֹפָר בְּיָדוֹ. גַּם בַּבַּיִת נִיסָה אֶת כּוֹחוֹ, וְהַתּוֹפָעָה חָזְרָה וְנִשְׁנְתָה: 'תְּקִיעָה' וּ'שְׁבָרִים' הִצְלִיחַ לְהָפִיק, 'תְּרוּעָה' – לֹא.

"הוּא הֵבִין שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ, וּכְשֶׁלֹּא הִצְלִיחַ לִמְצֹא הֶסְבֵּר לַתּוֹפָעָה, הָלַךְ לִשְׁאֹל אֶת פִּי הָרַב אַבְרָהָם הַיָּכִינִי. 'מַדּוּעַ אֵינֶנִּי מַצְלִיחַ לְהָפִיק אֶת קוֹל הַ'תְּרוּעָה' מִן הַשּׁוֹפָר?', שָׁאַל הַמּוּמָר בְּיֵאוּשׁ.

"רַבִּי אַבְרָהָם לֹא הֻפְתַּע כְּלָל לִשְׁמֹעַ עַל הַתּוֹפָעָה. 'אֵין כָּל פֶּלֶא בְּכָךְ', אָמַר בְּנַחַת, 'סוֹד גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ טָמוּן כָּאן'.

"נֹכַח תְּמִיהָתוֹ שֶׁל הַמּוּמָר, הֵחֵל הָרַב לְהַסְבִּיר: 'הַתְּקִיעוֹת בַּשּׁוֹפָר בָּאוֹת גַּם כְּדֵי לְבַלְבֵּל אֶת הַמְּקַטְרְגִים. בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה, כַּאֲשֶׁר כָּל הַיְּהוּדִים מִתְקַבְּצִים יַחְדָּו בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת, כְּשֶׁהֵם מְלֵאִים רְגָשׁוֹת קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה, קָמִים וּמִתְעוֹרְרִים כָּל הַמְּקַטְרְגִים. וְאָנוּ, הַיְּהוּדִים, תּוֹקְעִים כְּנֶגְדָם בַּשּׁוֹפָר, כְּדֵי שֶׁיְּבַלְבְּלוּ אוֹתָם הַקּוֹלוֹת וְלֹא יַצְלִיחוּ בְּקִטְרוּגָם'.

"הָרַב הִמְשִׁיךְ בְּהֶסְבֵּרָיו: "שְׁלֹשָׁה סוּגֵי קוֹלוֹת הֵם: 'תְּקִיעָה'; 'שְׁבָרִים'; 'תְּרוּעָה'. הַ'תְּקִיעָה' הִיא כְּנֶגֶד אַבְרָהָם אָבִינוּ, אֲבָל לְאַבְרָהָם הָיָה גַּם בֵּן, יִשְׁמָעֵאל, וְאַף הוּא בָּא וְתוֹבֵעַ אֶת חֶלְקוֹ. הַ'שְּׁבָרִים' הֵם כְּנֶגֶד יִצְחָק אָבִינוּ, אַךְ גַּם לוֹ יֵשׁ בֵּן גּוֹי – עֵשָׂו; גַּם כָּאן יֵשׁ אֲחִיזָה כָּלְשֶׁהִי לַגּוֹיִים. אוּלָם הַ'תְּרוּעָה' הִיא כְּנֶגֶד יַעֲקֹב אָבִינוּ. הִיא כֻּלָּהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַק לַיְּהוּדִים הִיא שַׁיֶּכֶת, וְלִבְנֵי עַם זָר אֵין אֵלֶיהָ כָּל גִּישָׁה. וּכְפִי שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים: 'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה'. עַל כֵּן לֹא הִצְלַחְתָּ לְהַשְׁמִיעַ קוֹל תְּרוּעָה', סִיֵּם הָרַב אֶת דְּבָרָיו.

"הַמּוּמָר הָעוֹמֵד מוּלוֹ נִצַּב עַל מְקוֹמוֹ כְּאִלּוּ נִטַּע בָּאֲדָמָה. בְּאַחַת תָּפַס אֶת מַשְׁמָעוּת מַעֲשֵׂהוּ. לְפֶתַע הִתְחַוֵּר לוֹ כִּי כָּמוֹהוּ כְּגוֹי, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּזֶרַע יַעֲקֹב. לִבּוֹ נֵעוֹר. צִמָּאוֹן עַז הִתְעוֹרֵר בְּנַפְשׁוֹ לַחְזֹר אֶל עַמּוֹ, אֶל דָּתוֹ וְאֶל אֱלֹקָיו.

"הוּא נָפַל לְרַגְלֵי רַבִּי אַבְרָהָם וּבִקֵּשׁ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה. הָרַב הוֹרָה לוֹ לַעֲזֹב אֶת הָעִיר וְלַעֲבֹר לְעִיר מְרֻחֶקֶת, וְשָׁם לַעֲסֹק יוֹמָם וָלַיְלָה בִּתְפִלָּה וּבַאֲמִירַת תְּהִלִּים.

"אָכֵן, שָׁב הָאִישׁ לְעַמּוֹ וְלֶאֱלֹקָיו. וְכִימֵי קֶדֶם, שָׁב לֶאֱחֹז בַּשּׁוֹפָר וְהָיָה שׁוּב לְתוֹקֵעַ בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת", הָיָה הַזָּקֵן מְסַיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ.

שָׁנָה אַחַת, סִפֵּר אֶת הַסִּפּוּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת מְיֻחֶדֶת, עַד שֶׁכָּל הַמִּתְפַּלְּלִים הִזְדַּהוּ עִם רִגְשׁוֹת הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַמּוּמָר, וְנִתְעוֹרְרוּ גַּם הֵם לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אִישׁ אִישׁ עַל חֲטָאָיו הוּא.

הַהַפְתָּעָה בָּאָה לְבַסּוֹף: "אֲנִי הוּא הַתּוֹקֵעַ שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה!", קָרָא הַזָּקֵן בְּהִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה. רֶתֶת חָלַף בֵּין הַמּוֹשָׁבִים בַּקָּהָל. בְּלֵב נִרְגָּשׁ קֵרֵב הַתּוֹקֵעַ אֶת הַשּׁוֹפָר לְפִיו, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע בָּרוּר וְחָזָק: 'תְּקִיעָה', 'שְׁבָרִים', 'תְּרוּעָה'.

יָמִים מְעַטִּים אַחַר כָּךְ, נִפְטַר הַתּוֹקֵעַ.

ב'

אֶחָד מִתַּלְמִידָיו הַקְּרוֹבִים שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי יוֹאֵל סִירְקִישׁ (הַבַּ"ח) הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל מְאוֹד וּבַעַל-צְדָקָה. כָּל מַעֲשֵׂי הַתַּלְמִיד – הַגְּלוּיִים וְהַנִּסְתָּרִים – נַעֲשׂוּ בְּעֵצָה אַחַת עִם רַבּוֹ וְעַל דַּעְתּוֹ.

יוֹם אֶחָד בָּא אֶל הָרַב מוֹזֵג בְּאַחַד הַכְּפָרִים וְשָׁטַח לְפָנָיו אֶת צָרָתוֹ: שָׁנִים הוּא חוֹכֵר בֵּית-מְזִיגָה מִיַּד הַפָּרִיץ הַמְּקוֹמִי וּמִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד. וְהִנֵּה בָּא אָדָם אַחֵר הַמְּבַקֵּשׁ לַחְכֹּר בִּמְקוֹמוֹ אֶת הַמָּקוֹם וּלְנַשְּׁלוֹ מִפַּרְנָסָתוֹ. הַפָּרִיץ נוֹטֶה לְקַבֵּל אֶת הָרַעְיוֹן וְהַמּוֹזֵג אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת נַפְשׁוֹ מֵרֹב דְּאָגָה.

"גַּשׁ אֶל תַּלְמִידִי הַגְּבִיר", יָעַץ הָרַב לָאִישׁ, "וּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ בִּשְׁמִי כִּי יְדַבֵּר לְמַעַנְךָ עַל לֵב הַפָּרִיץ. מְשֻׁכְנָע אֲנִי כִּי בִּזְכוּת עָשְׁרוֹ וַעֲסָקָיו הַמְּסֹעָפִים יִתְחַשֵּׁב הַפָּרִיץ בִּדְבָרָיו וְיַשְׁאִיר בִּרְשׁוּתְךָ אֶת בֵּית-הַמְּזִיגָה".

עָשָׂה הַמּוֹזֵג כַּעֲצַת הָרַב וּפָנָה אֶל בֵּית הַתַּלְמִיד הֶעָשִׁיר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶעֱרַךְ הַלָּה לִנְסִיעָה לַיְּרִיד הַשְּׁנָתִי הַגָּדוֹל, שֶׁעָמַד לְהִפָּתַח לְמָחֳרָת הַיּוֹם, וְכָל עִכּוּב בַּנְּסִיעָה הָיָה עָלוּל לְהָסֵב לוֹ נֶזֶק כַּסְפִּי כָּבֵד. נִחֲמוֹ הֶעָשִׁיר בִּדְבָרִים וְהִבְטִיחַ לוֹ כִּי מִיָּד עִם שׁוּבוֹ מֵהַיְּרִיד יְשׂוֹחֵחַ בְּעִנְיָנוֹ עִם הַפָּרִיץ.

לֹא הֵנִיחוּ דִּבְרֵי הֶעָשִׁיר אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַמּוֹזֵג. "עַד אֲשֶׁר תִּסַּע וְתַחְזֹר אֲנִי עָלוּל לְאַבֵּד אֶת מָקוֹר פַּרְנָסָתִי; מָה יִהְיֶה עָלַי וְעַל אִשְׁתִּי וִילָדַי?!", הִבִּיעַ אֶת חֶרְדָתוֹ וְנָשָׂא אֶל הַגְּבִיר מַבָּט מִתְחַנֵּן.

אוּלָם הַגְּבִיר לֹא נִדְבַּק בִּתְחוּשַׁת הַחֲרָדָה וְהַבְּהִילוּת שֶׁל הַמּוֹזֵג. "מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ-הַשָּׁנָה, וְאֵין אָדָם נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא הַנִּימָה", בִּקֵּשׁ הַגְּבִיר לְחַזְּקוֹ בְּדִבְרֵי אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן.

כְּשֶׁנּוֹכַח הַמּוֹזֵג כִּי אֵין בְּכַוָּנַת הַגְּבִיר לְשַׁנּוֹת אֶת תָּכְנִיּוֹתָיו, הוֹדָה לוֹ עַל נְכוֹנוּתוֹ לְסַיֵּעַ לוֹ לְאַחַר שׁוּבוֹ מֵהַיְּרִיד וּפָנָה לְבֵיתוֹ בְּלֵב כָּבֵד. בַּבַּיִת צִפְּתָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, שֶׁהָיְתָה חֲרֵדָה לִשְׁלוֹם פַּרְנָסָתָם לֹא פָּחוֹת מִמֶּנּוּ. הוּא סִפֵּר לָהּ עַל עֲצַת הָרַב וְעַל הַבְטָחַת הַגְּבִיר לְדַבֵּר עִם הַפָּרִיץ בְּתֹם הַיְּרִיד. גַּם הָאִשָּׁה – כְּבַעֲלָהּ – מֵאֲנָה לְהֵרָגַע. בְּעֹמֶס רִגְשׁוֹתֶיהָ פָּרְצָה בִּבְכִי וְהֵקִימָה עַל בַּעֲלָהּ קוֹל צְעָקָה: "בַּטְלָן שֶׁכְּמוֹתְךָ! כֵּיצַד הִנְחַתָּ לֶעָשִׁיר לִדְחוֹתְךָ בְּקַשׁ?! מַדּוּעַ לֹא דָּרַשְׁתָּ מִמֶּנּוּ בְּתֹקֶף לָגֶשֶׁת אֶל הַפָּרִיץ מִיָּד!"...

הַיָּמִים הַבָּאִים הָיוּ יָמִים שֶׁל מֶתַח וּמָדוֹן בְּבֵית הַמּוֹזֵג. אַךְ גַּם הֵם חָלְפוּ-עָבְרוּ, וְסוֹף טוֹב – הַכֹּל טוֹב. הַגְּבִיר שָׁב מֵהַיְּרִיד וּלְאַחַר שִׂיחָה קְצָרָה עִם הַפָּרִיץ נִשְׁאַר בֵּית-הַמְּזִיגָה בִּידֵי הַמּוֹזֵג הַוָּתִיק.

חָלְפוּ שָׁנִים וְהֶעָשִׁיר שָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי. כָּל בְּנֵי הָעִיר לִוּוּהוּ לִמְנוּחוֹת וּבִכּוּ אֶת אִישׁ הַחֶסֶד, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא דָּחָה אָדָם בִּמְצוּקָה וְעָזַר לַכֹּל בְּיָד נְדִיבָה וּבְפָנִים מְאִירוֹת. גַּם הַגָּאוֹן רַבִּי יוֹאֵל סִירְקִישׁ עַצְמוֹ נָשָׂא דִּבְרֵי הֶסְפֵּד מְרַגְּשִׁים עַל תַּלְמִידוֹ הַקָּרוֹב וְהֶחָבִיב.

כַּעֲבֹר כְּשָׁבוּעַ הוֹפִיעַ הַתַּלְמִיד אֵצֶל רַבּוֹ בַּחֲלוֹם. סִפּוּרוֹ – עֵדוּת מֵעוֹלַם הָאֱמֶת – הָיָה מַסְעִיר:

"בְּבוֹאִי לִפְנֵי בֵּית-דִּין שֶׁל מַעְלָה פָּגַשְׁתִּי כַּמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁרִחֲפוּ בְּחֹסֶר מְנוּחָה, מַמְתִּינוֹת לִגְזַר-דִּינָן. בֵּינֵיהֶן הָיוּ נְשָׁמוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁהִכַּרְתִּי בְּעוֹדִי חַי. אֶחָד מֵהֶם, לְמָשָׁל, הָיָה קַצָּב פְּלוֹנִי שֶׁהִתְרַשֵּׁל בְּתַפְקִידוֹ וְהִכְשִׁיל אֶת הָרַבִּים.

"בְּשָׁלָב מְסֻיָּם הֵחֵל מִשְׁפָּטוֹ. הַמַּחֲזֶה עוֹרֵר אֵימָה. כְּלָבִים וְחַיּוֹת שׁוֹנוֹת הֵגִיחוּ מִכָּל עֵבֶר וְטָעֲנוּ כְּנֶגְדוֹ שֶׁגָּזַל מֵהֶם אֶת מְזוֹנָם וּמְכָרוֹ לִיהוּדִים. פִּתְאוֹם נִשְׁמְעָה בַּת-קוֹל קוֹרֵאת לְעֶבְרוֹ בְּקוֹל גָּדוֹל – 'כֵּיצַד הֵעַזְתָּ לְהַאֲכִיל אֶת בָּנַי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת!'.

"אֶלָּא שֶׁאָז הוֹפִיעַ מַלְאַךְ מֵלִיץ-יֹשֶׁר וְסִפֵּר כִּי הַקַּצָּב כְּבָר הוֹדָה וְהִתְוַדָּה עַל חֲטָאָיו בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים, וְאַף קִבֵּל עָלָיו דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה. אֶת כָּל רְכוּשׁוֹ תָּרַם לִצְדָקָה וְעַד יוֹם מוֹתוֹ צָם וְהִתְעַנָּה עַד שֶׁזִּכֵּךְ אֶת נַפְשׁוֹ וְזָכָה לְהַגִּיעַ לְדַרְגַּת בַּעַל-תְּשׁוּבָה. בֵּית-דִּין שֶׁל מַעְלָה זִכָּה אֶת הַקַּצָּב וּשְׁלָחוֹ לְהֵיכַל בַּעֲלֵי-הַתְּשׁוּבָה.

"בְּבוֹא תּוֹרִי הִתְיַצַּבְתִּי בְּפִיק-בִּרְכַּיִם לִפְנֵי בֵּית-הַדִּין. הַדִּיּוּן בְּעִנְיָנִי הָיָה קָצָר וּבְסוֹפוֹ יָצָאתִי זַכַּאי. מִיָּד הוּבַלְתִּי עַל-יְדֵי שַׁיֶּרֶת מַלְאָכִים לְעֵבֶר גַּן-הָעֵדֶן.

"בְּהַגִּיעִי אֶל שְׁעָרָיו, הִתְיַצֵּב בְּדַרְכִּי מַלְאָךְ שֶׁחָסַם אֶת דַּרְכִּי. 'מִי אַתָּה וּמַדּוּעַ תַּחְסֹם אֶת דַּרְכִּי?!', תָּמַהְתִּי. 'אֲנִי הַמַּלְאָךְ שֶׁנִּבְרָא מֵהַחֶסֶד שֶׁגָּמַלְתָּ עִם הַמּוֹזֵג הַכַּפְרִי בְּשָׁעָה שֶׁהָלַכְתָּ לְדַבֵּר לְמַעַנוֹ עִם הַפָּרִיץ', עָנָה הַמַּלְאָךְ. לְשֶׁמַע הַתְּשׁוּבָה גָּבְרָה פְּלִיאָתִי שִׁבְעָתַיִם. 'הַיִּתָּכֵן שֶׁמַּלְאָךְ שֶׁל גְּמִילוּת-חֶסֶד יִתְיַצֵּב לִי לְשָׂטָן?!'.

"בִּתְשׁוּבָה נֶאֱנַח הַמַּלְאָךְ. אָמְנָם גָּמַלְתָּ טוֹב עִם יְהוּדִי זֶה, אַךְ הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה צַעַר הֵסַבְתָּ לוֹ וְלִבְנֵי-מִשְׁפַּחְתּוֹ בַּיָּמִים שֶׁבִּלִּיתָ בַּיְּרִיד? הַאִם חָשַׁבְתָּ עַל הַדְּמָעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁנִּשְׁפְּכוּ בִּגְלָלְךָ? עַל הַצְּעָקוֹת וְהַמְּרִיבוֹת שֶׁיְּכוֹלוֹת הָיוּ לְהֵחָסֵךְ לוּ פָּעַלְתָּ מִיָּד וְלֹא דָּחִיתָ אֶת שִׂיחָתְךָ עִם הַפָּרִיץ?'.

"כָּל טַעֲנוֹתַי וְהִצְטַדְּקֻיּוֹתַי לֹא הוֹעִילוּ לִי. 'הַחֶסֶד שֶׁעָשִׂיתָ עִם הַמּוֹזֵג נִפְגַּם וְעָלֶיךָ לְתַקֵּן פְּגָם זֶה בְּטֶרֶם תִּזְכֶּה לָבוֹא בְּשַׁעֲרֵי גַּן-עֵדֶן', אָמַר הַמַּלְאָךְ וְהוֹדִיעַ לִי כִּי אֵאָלֵץ לְהַמְתִּין בְּשַׁעֲרֵי גַּן-הָעֵדֶן כְּמִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁעָשִׂיתִי בַּיְּרִיד הַגָּדוֹל וְשֶׁבָּהֶם גָּרַמְתִּי צַעַר לַמּוֹזֵג וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ".

כַּעֲבֹר זְמַן סִפֵּר הַגָּאוֹן רַבִּי יוֹאֵל סִירְקִישׁ אֶת הַסִּפּוּר הַמֻּפְלָא לִבְנֵי עִירוֹ וְסִיֵּם: "מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים עַד כַּמָּה צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּכָל מִצְוָה שֶׁלֹּא לְהַחְמִיצָהּ. עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה כְּשֶׁמְּדֻבָּר בְּמִצְוָה שֶׁחַיֵּי יְהוּדִי אַחֵר תְּלוּיִים בָּהּ – עָלָיו לִהְיוֹת מִן הַזְּרִיזִים הַמַּקְדִּימִים".

ג'

באחד מתאי האנייה הגדולה שהפליגה בלב ים, ישב הגאון הקשיש רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם. הגאון, שזכה לכבוד רב במדינתו, הולנד, החליט לעת זיקנתו לחון את אדמת ארץ-הקודש. הוא אסף את מעט מיטלטליו, שכללו בעיקר ספרים, ויצא למסע הפלגה ארוך, שעתיד היה להימשך כמה שבועות.

את מרבית זמן ההפלגה בילה הרב רוקח בלימוד התורה. רק לעת ערב נוהג היה לצאת מתאו ולעלות על סיפונה של האנייה, כדי לשאוף מעט אוויר צח לריאותיו. הוא היה שולח את מבטו אל האופק זרוע הכוכבים, ומדבר בהתרגשות ובערגה על הארץ המובטחת, שאליה מועדות פניו.

במסעו נלוו אליו כמה מתלמידיו המסורים, וכן יהודים נוספים מהולנד, שהחליטו אף הם לעלות באותה הזדמנות לארץ-הקודש.

היו אלה ימי שלהי חודש אלול. בתחילה התנהלה ההפלגה על מי-מנוחות. הים היה רגוע, וההתקדמות בנתיב השיט הייתה על-פי התכנית. לאחר שבועיים מראשית ההפלגה, החלו לנשב רוחות והן התגברו בהדרגה. בקצה האופק נראו עננים שחורים. כל הסימנים העידו על סערה מתקרבת. רב-החובל ואנשי צוותו עקבו בדאגה רבה אחר התקרבות הסערה, וקיוו שהיא תעבור רחוק מהם.

אולם תוחלתם נכזבה. הים נעשה סוער יותר ויותר. בערב ראש-השנה הגיעה ליבת הסערה לנתיב הפלגתם. האנייה היטלטלה כמטורפת מצד אל צד. רב-החובל ואנשיו התרוצצו על-פני הספינה בניסיון להשתלט עליה ולייצבה. בקושי רב נאבקו בים הסוער, ונראה היה שעוד רגע תתהפך האנייה.

חלפו שעות אחדות, ונראה היה כי מזג-האוויר נרגע מעט. אולם לא להרבה זמן. עד מהרה התברר כי זה לא היה אלא הגל הראשון של הסערה. הגל שבא בעקבותיו, היה עז וסוער לאין- ערוך...

האנייה התנדנדה כקליפת אגוז ומנווטיה איבדו כל שליטה עליה. הם נצמדו למקומותיהם בחוזקה כדי שלא יעופו אל תוך גלי הים הסוערים. מעיניהם נשקף מבע של ייאוש.

פתאום נשמע קול רעש עז. אחד מדופנות האנייה נעקר ממקומו והתנדנד מצד אל צד כדלת הנעה על צירה. מים רבים החלו לחדור אל הסיפון. כאחוזי טירוף חשו רב- החובל והמלחים אל הדופן. בניסיונות נואשים ניסו להחזירו למקומו, ובאותה שעה התאמצו לשאוב את המים הרבים בחזרה אל הים.

כך נמשך המאבק במשברי הים שעות ארוכות. הלילה ירד ועמו בא לעולם ראש-השנה. איש מהיהודים שעל האנייה לא היה יכול אפילו לחשוב על תפילה בליל החג. הכול היו שרויים בפחד-מוות ועקבו בחרדה אחר הניסיון להציל את האנייה ואת חייהם מטביעה.

רק רבי אלעזר רוקח נשאר ספון בתוך תאו. הוא היה מודע היטב לנעשה בחוץ, שכן גם הוא בתאו, כמו כל חלקי האנייה, התנדנד בחוזקה מצד אל צד. אף-על-פי-כן היה הוא היחיד שקיבל את ראש-השנה. עטוף בבגדי החג נעמד לתפילת ערבית של החג. כדרכו, האריך בתפילה, בעיניים עצומות ובדבקות רבה.

שעות רבות נמשכה תפילתו, עמוק אל תוך הלילה. לפתע פרצו אל תאו שניים מתלמידיו. בעיניהם הייתה אימה רבה. הם המתינו עד שרבם יסיים את תפילת שמונה-עשרה ויפסע לאחור. "רבי!", זעקו, "עוד מעט קט והאנייה תרד למצולות הים ועמה כולנו!".

הרב נעץ בהם מבט חודר. "אם-כן, עלינו לעמוד מוכנים", אמר. "ברגע שאך יפציע השחר, תעמדו לצידי והשופר בידכם. נתקע בשופר ונקיים את מצוות היום"...

בינתיים נמשכה הסערה והאנייה כמעט חישבה להישבר. כל אותו לילה לא עצם איש על האנייה את עיניו. למעלה, על הסיפון, ניטש קרב לחיים ולמוות. למטה, בבטן האנייה, ישב הרב מאמסטרדם, מנותק מכל הסובב אותו, שקוע בשרעפיו.

אך הפציע השחר, נאספו היהודים אשר על האנייה סביב הרב. הוא אחז בשופר והחל לתקוע: תקיעה, שברים, תרועה...

הנוסעים הנכרים שעל האנייה הביטו ביהודים בהשתוממות עצומה. הספינה עומדת להיטרף בים והיהודים הללו תוקעים בקרן!...

עוד לא תמה התקיעה הגדולה החותמת את סדרת התקיעות הראשונה, וכבר הורגש שינוי לטובה. הסערה פחתה קמעה. אט-אט הלכו פני הים ונרגעו עד שבתוך זמן קצר שב הרוגע לגלי הים. לכולם היה ברור, כי היו אלו תקיעות השופר שהעבירו את רוע הגזירה וכל נוסעי האנייה ראו בעליל את אצבע האלוקים.

לימים, כשסיפר הצדיק רבי שמחה-בונים מפשיסחא את המעשה הזה, הוסיף ואמר: "ודאי סבורים אתם כי רבי אלעזר רוקח הורה לתלמידיו להתכונן לתקיעה בשופר מיד עם שחר, כסגולה להיחלשות הסערה. לא ולא! הוא, כשראה שהספינה מיטרפת בים וכי עוד מעט קט יירדו כולם למצולות הים, ביקש לנצל את הרגעים האחרונים כדי לקיים את מצוות היום!".

כאן עשה רבי שמחה-בונים אתנחתה בדבריו ואחר אמר: "אלא שתקיעות השופר שלו אכן פעלו את פעולתן, הן בקעו רקיעים וממילא נתבטלה הגזירה"...

ד'

בתקופת התגלותו של הבעש"ט חי בגרמניה יהודי תלמיד-חכם וירא-שמים ועשיר גדול. לאיש היו בנים רבים, כולם מוכשרים ומחוננים במידות טובות.

כשגדלו הבנים קראם האב אליו ואמר להם: "בניי היקרים, הגיע הזמן שתקיימו את מה שאמרו חכמינו: 'הוי גולה למקום תורה'. הנני נותן לכם בזה את מלוא הרשות לעזוב את הבית וללכת איש איש למקום שליבו חפץ כדי ללמוד תורה. אם יזדמן לכם שידוך הגון, הרשות בידכם להתחתן בשעה טובה ולבנות בית בישראל. רק בקשה אחת לי אליכם: בעוד שלוש שנים מהיום תשובו כולכם הביתה, כדי שאוכל לרוות נחת מכם וכדי שנבלה מעט בצוותא".

הוא נתן לכל אחד מבניו סכום כסף להוצאות הנסיעה וכדומה, בירכם בחמימות והבנים נפוצו על פני כל הארץ.

אחד הבנים, יחיאל מיכל שמו, החליט לנסוע לפולין. הגיעו לאוזניו שמועות על צדיק גדול ובעל מופת שנתגלה בעיר מז'יבוז' והנהיג שם דרך חדשה בעבודת-ה', והוא החליט לנסוע אליו.

כשהגיע יחיאל מיכל אל הבעש"ט נקשרה בו נפשו והוא החליט שזהו מקומו. בשל מוצאו הגרמני זכה בקרב תלמידי הבעש"ט לתואר 'הייקה' ('דייטשיל'). הוא הצטיין בהתמדתו בלימוד התורה, בקדושתו ובמידותיו הטובות, והבעש"ט נתן לו את בתו, אדל, לאשה.

חלפו השנים והגיע המועד שקבע האב לבניו לחזור ולהתאסף בביתו. היה זה בתקופה שלאחר חג-השבועות ורבי יחיאל-מיכל ביקש מרבו וחמיו לברכו שיצליח לשוב למז'יבוז' לימים הנוראים. הבעש"ט בירכו לקראת נסיעתו, אולם לבקשתו לחזור לפני ראש-השנה לא התייחס ולא השיב עליה.

בבית אביו, בסעודה גדולה שערך האב לכבוד בניו, סיפר רבי יחיאל מיכל על הבעש"ט ועל דרכו החדשה בעבודת-ה'. הוא חזר בפני הנוכחים על אחדות מתורותיו המעמיקות של הבעש"ט והכול נותרו פעורי-פה. האב המאושר קרן מנחת ולא יכול היה לשבוע מדברי בנו זה.

רבי יחיאל מיכל לא רצה להשתהות זמן רב בבית אביו, כי רצה לשוב אל הבעש"ט לימים הנוראים. אולם ליתר ביטחון לקח עמו שופר ומחזור של ראש-השנה.

בדרכו עבר רבי יחיאל מיכל דרך יער. שם התנפלו עליו שודדים שנטלו ממנו את כל כספו והעלו אותו על ספינה מלאה אומללים כמותו, שנידונו להימכר לעבדים.

את ימי חודש אלול עשה בספינה זו, כשהוא נתון להשפלה ולעינויים. מה שעודד את רוחו הייתה האמונה בהשגחתו המתמדת של הקב"ה, עיקרון שספג בבית-מדרשו של הבעש"ט. "ודאי יש גם בזה איזו כוונה עליונה", אמר בליבו.

סמוך לראש-השנה התחוללה סערה עזה בים. האונייה טולטלה על-ידי הגלים כאילו הייתה קליפת אגוז. היא הוסטה ממסלולה, כשהרוח סוחפת אותה אל הבלתי-נודע. בערב ראש-השנה התנפצה הספינה אל צוקים חדים שהזדקרו ליד קבוצת איים קטנים, והחלה לטבוע.

למזלו של רבי יחיאל מיכל הצליח להיאחז בקרש ובאמצעותו הגיע אל היבשה. הוא בנה לעצמו סוכה מענפי עצים, אכל מהפירות שמצא על העצים הסמוכים והחל להתכונן לראש-השנה.

בלב נשבר ובכוונה עצומה התפלל רבי יחיאל מיכל ותקע בשופר שהיה עמו, כשהוא מכוון את הכוונות שלמד מרבו. הוא התנתק לגמרי מהתנאים שבהם היה שרוי ונדמה היה לו שהוא ניצב יחד על חבריו הקדושים בבית-מדרשו של הבעש"ט.

מכיוון שהיה מרוכז בתפילתו, לא הבחין באנשים הרבים שנאספו להביט באיש המוזר, העטוף בבגד לבן והעומד וצועק ומשמיע מפעם לפעם קולות משונים מקרן שבידו. האנשים הללו נבהלו מפניו ומיהרו לספר זאת למלך, שבא בעצמו לראות את התופעה.

אחרי שרבי יחיאל מיכל סיים את צעקותיו ואת השמעת הקולות המשונים ונראה היה שכבר 'נרגע', שלח אליו המלך את עבדיו וביקשו לבוא אליו. בבואו שאלו המלך מיהו ומה מעשיו. הוא סיפר למלך את קורותיו וניסה להסביר לו שישנו עם יהודי ושהיום הוא ראש-השנה שבו דן ושופט הקב"ה את העולם כולו.

דבריו עשו רושם גדול על המלך. בימים הקרובים שוחח עמו פעמים רבות ונוכח כי לפניו אדם פיקח ושנון, שחכמה גדולה מפעמת בו. הוא ביקשו להישאר עמו ולסייע לו בניהול הממלכה, אולם רבי יחיאל מיכל הסביר לו שאין ביכולתו להיענות לבקשה זו. ביקשו איפוא המלך שכאשר ישוב לארצו ישלח משם שלוש מאות יהודים שיתיישבו באי זה.

"אם הקב"ה היה רוצה שיהודים יבואו ויתגוררו באי זה, הם היו מוכרחים להגיע לכאן, אפילו אסורים בנחושתיים. ואם הקב"ה לא הביאם לכאן, כנראה שאין זה מקומם", השיב רבי יחיאל מיכל למלך.

תשובתו נשאה חן בעיניו וכעבור ימים אחדים הגיעה לאי ספינה והמלך ליווה אותו בכבוד גדול ונתן לו מתנות יקרות.

בבואו אל רבו הבעש"ט אמר לו: "באי הזה, שאליו גלגלה אותך ההשגחה העליונה, לא היו יהודים מעולם. ואם אתה לא היית מגיע לשם, מתפלל ותוקע בשופר, היו יהודים נאלצים לגלות לשם כדי לגאול את הניצוצות האלוקיים הטמונים שם, כמו בכל מקום אחר בעולם. עכשיו שהיית שם וגאלת את הניצוצות הללו, שוב לא יצטרכו יהודים להיות שם עד ביאת המשיח".

ה'

בַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה יָשְׁבוּ הַתַּלְמִידִים בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל 'בֵּית זֶלְכָּה' שֶׁבְּמֶרְכַּז הָעִיר בַּגְדָד, וְהֶאֱזִינוּ לְשִׁעוּרוֹ שֶׁל רַבִּי עַבְּדַאלְלָה סוֹמֵךְ, רַב הָעִיר. הַתַּלְמִידִים הָיוּ בְּעַצְמָם לַמְדָנִים גְּדוֹלִים וִידוּעֵי שֵׁם. בֵּינֵיהֶם רַבִּי יוֹסֵף-חַיִּים, הַ'בֶּן אִישׁ חַי', וְרַבִּי אֵלִיָּהוּ מֶנִי, מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לְיָמִים לְרַבָּה שֶׁל חֶבְרוֹן.

לְפֶתַע הוֹפִיעוּ עַל מִפְתַּן בֵּית-הַמִּדְרָשׁ שְׁלֹשָׁה שׁוֹטְרִים מֵהַזַּ'נְדַרְמֶרְיָה הַמְּקוֹמִית. שָׁעָה אֲרֻכָּה נִצְּבוּ הַשְּׁלֹשָׁה עַל מְקוֹמָם, נְבוֹכִים בְּמִדָּה רַבָּה, מַבִּיטִים פְּנִימָה בְּהִסּוּס. לְבַסּוֹף סַבּוּ עַל עִקְּבוֹתֵיהֶם וְהִסְתַּלְּקוּ כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ.

בְּמֶשֶׁךְ שְׁנוֹת כְּהֻנָּתוֹ שֶׁל רַבִּי עַבְּדַאלְלָה כְּרַבָּה שֶׁל בַּגְדָד, הִצְלִיחַ לְהָרִים אֶת קֶרֶן הַתּוֹרָה. הוּא הֵקִים יְשִׁיבָה שֶׁנָּהֲרוּ אֵלֶיהָ תַּלְמִידִים מִכָּל הָאֵזוֹר, וּלְצִדָּהּ יִסֵּד בֵּית-מִדְרָשׁ גָּבוֹהַּ שֶׁהִסְמִיךְ עַשְׂרוֹת רַבָּנִים לְהוֹרָאָה. בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים נִפְרְסָה מְצוּדָתוֹ עַל פְּנֵי כָּל קְהִלּוֹת עִירָק וְקּוּרְדִיסְטָן.

שְׁאֵלוֹת הִלְכָתִיּוֹת הֻפְנוּ אֵלָיו מִכָּל מְדִינוֹת הַמַּגְרֶבּ, וַאֲפִלּוּ מֵאֵירוֹפָּה הָאַשְׁכְּנַזִּית פָּנוּ אֵלָיו רַבָּנִים בְּבַקָּשַׁת הַסְכָּמוֹת לְסִפְרֵיהֶם וּלְצֹרֶךְ חַוּוֹת-דַּעַת בִּשְׁאֵלוֹת הִלְכָתִיּוֹת שׁוֹנוֹת. גַּם עַרְבִיֵּי בַּגְדָד רָחֲשׁוּ כָּבוֹד לְרַבָּם שֶׁל הַיְּהוּדִים.

בְּאוֹתָם יָמִים הִסְתַּבֵּךְ אֶחָד מִבְּנֵי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית בַּעֲלִילָה שְׁפֵלָה, שֶׁהָיְתָה עֲלוּלָה לְמוֹטֵט אֶת עֲסָקָיו כָּלִיל וְאַף לְהַשְׁלִיכוֹ לְבֵית-הַסֹּהַר לִתְקוּפָה אֲרֻכָּה. הַפָּרָשָׁה הִתְגַּלְגְּלָה זְמַן-מָה עַד שֶׁלְּבַסּוֹף הוּבְאָה אֶל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הַ'וָאלִי', מוֹשֵׁל הָעִיר. הַמּוֹשֵׁל קָבַע, כִּי עַל הַנֶּאֱשָׁם לְהִשָּׁבַע עַל גִּרְסָתוֹ כְּדֵי לְהוֹכִיחַ אֶת חַפּוּתוֹ. וְאָכֵן, הַיְּהוּדִי נִשְׁבַּע וְזֻכָּה בְּדִינוֹ. יְהוּדֵי בַּגְדָד חָשׁוּ רְוָחָה עַל הֵחָלְצוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרָם מִן הָעֲלִילָה.

אֶלָא שֶׁשִּׂמְחָתָם שֶׁל יְהוּדֵי הָעִיר לֹא נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו שֶׁל מוּסָא, מִתּוֹשָׁבֵי הָעִיר הַיְּדוּעִים וְהַמֻכָּרִים. מוּסָא זֶה, שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָא מֹשֶׁה, יְהוּדִי מִתְאַסְלֵם, הִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לְוַתֵּר עַל שׁוּם הִזְדַמְנוּת שֶׁבָּהּ הָיָה יָכֹל לְהַשְׁחִיר אֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל אֶחָיו לְשֶׁעָבַר.

הוּא זִמֵּן עַצְמוֹ לִפְגִישָׁה עִם מוֹשֵׁל בַּגְדָד וְאָז, כְּמַמְתִּיק סוֹד, חָשַׂף לְפָנָיו אֶת הַ'תַּרְמִית' הַיְּהוּדִית: "דַּע, כִּי שְׁבוּעוֹתֵיהֶם שֶׁל הַיְּהוּדִים הֵן חַסְרוֹת עֶרֶךְ. בְּרֵאשִׁית כָּל שָׁנָה הֵם נֶאֱסָפִים בְּבָתֵּי-הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶם וּמוֹדִיעִים קֳבָל עַם וְעֵדָה, כִּי מְבַטְּלִים הֵם מֵרֹאשׁ אֶת כָּל הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיִּשָּׁבְעוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה הַבָּאָה. הַתַּחְבּוּלָה הַזֹּאת נוֹעֲדָה בִּמְיֻחָד כְּדֵי לְהוֹלִיךְ שׁוֹלָל אֶת בְּנֵי הָעַמִּים הָאֲחֵרִים שֶׁבְּתוֹכָם הֵם יוֹשְׁבִים".

דִּבְרֵי הַהֲסָתָה שֶׁל מוּסָא מָצְאוּ מְסִלּוֹת לְלִבּוֹ שֶׁל הַמּוֹשֵׁל. הוּא חָשׁ מְרֻמֶּה וְנִלְעָג מֵהַתַּרְמִית הַיְּהוּדִית, וּתְחוּשָׁתוֹ זוֹ הָפְכָה עַד מְהֵרָה לְזַעַם. הוּא דָּרַשׁ לְקַבֵּל מִיָּד הֶסְבֵּרִים לַמִּנְהָג הַיְּהוּדִי, מִפִּי רַבָּם שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּעַצְמוֹ. שְׁלֹשֶׁת הַשּׁוֹטְרִים שֶׁהוֹפִיעוּ בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ בָּאוּ אֵפוֹא כְּדֵי לְהַזְעִיק אֶת רַבִּי עַבְּדַאלְלָה אֶל לִשְׁכַּת הַמּוֹשֵׁל.

אוּלָם כְּשֶׁהִבִּיטוּ בִּדְמוּתוֹ הַמַּרְשִׁימָה שֶׁל הָרַב, הַיּוֹשֵׁב מֻקָּף בַּעֲדַת הַתַּלְמִידִים הַבּוֹלְעִים בַּצָּמָא אֶת דְּבָרָיו, חָשׁוּ פַּחַד וּרְעָדָה. "הָאִישׁ שֶׁנִּשְׁלַחְנוּ לְהָבִיאוֹ, דּוֹמֶה יוֹתֵר לְמַלְאַךְ אֱלֹקִים מֵאֲשֶׁר לְבֶן-אָדָם", אָמְרוּ בְּשׁוּבָם אֶל הַמּוֹשֵׁל.

רוֹתֵחַ מִזַּעַם שִׁגֵּר הַמּוֹשֵׁל בַּשֵּׁנִית אֶת שְׁלֹשֶׁת הַשּׁוֹטְרִים, בְּהַזְהִירוֹ אוֹתָם כִּי אִם לֹא יָשׁוּבוּ עִם רַבָּם שֶׁל הַיְּהוּדִים, מָרָה תִּהְיֶה אַחֲרִיתָם.

בְּרָאשִׁים מֻרְכָּנִים נִגְּשׁוּ הַשּׁוֹטְרִים אֶל רַבִּי עַבְּדַאלְלָה וּמָסְרוּ לוֹ אֶת הוֹדָעַת הַמּוֹשֵׁל. הָרַב קָם מִמְּקוֹמוֹ, תִּקֵּן אֶת מַלְבּוּשָׁיו וְיָצָא לְעֵבֶר בֵּיתוֹ שֶׁל הַמּוֹשֵׁל. בִּרְאוֹתָם אֶת רַבָּם קוֹטֵעַ אֶת הַשִּׁעוּר וְיוֹצֵא אֶל הָרְחוֹב, נִתְלַוּוּ הַתַּלְמִידִים אֵלָיו. גַּם יְהוּדִים רַבִּים שֶׁחָלְפוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּרְחוֹב, הִצְטָרְפוּ אֶל הַפָּמַלְיָה הַנִּכְבָּדָה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ הָרַב.

הַמּוֹשֵׁל שֶׁהֵצִיץ מֵחַלּוֹנוֹ, מַמְתִּין בְּקֹצֶר-רוּחַ לְבוֹאוֹ שֶׁל רַב הַיְּהוּדִים, נִדְהַם מִמַּרְאֵה עֵינָיו. גּוּשׁ אָדָם עֲנָקִי קָרַב לְבֵיתוֹ בְּאִטִּיּוּת. רַק כְּשֶׁהִגִּיעוּ סָמוּךְ לְבֵיתוֹ מַמָּשׁ, הִתְבָּרֵר לוֹ כִּי זוֹ שַׁיָּרָה שֶׁמְּלַוָּה אֶת רַבָּם שֶׁל הַיְּהוּדִים.

אוֹתוֹת מְבוּכָה נִכְּרוּ עַל פְּנֵי הַמּוֹשֵׁל כְּשֶׁיָּצָא לְקַבֵּל אֶת הָרַב. הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל שֶׁזָּכָה לוֹ הָרַב וְכֵן גַּם הַדְרַת פָּנָיו – רִכְּכוּ אֶת לִבּוֹ. הוּא הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לְרַבִּי עַבְּדַאלְלָה וְהִכְנִיסוֹ בְּנִימוּס אֶל בֵּיתוֹ, כְּשֶׁהוּא מְאַפְשֵׁר לִקְבוּצָה מִמְּלַוָּיו לְהִכָּנֵס גַּם-כֵּן.

כְּאִלּוּ שָׁכַח הַמּוֹשֵׁל אֶת הַסִּבָּה שֶׁבְּגִינָהּ זִמֵּן אוֹתוֹ אֵלָיו, הֵחֵל לְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ עַל מַצָּבָם וּשְׁלוֹמָם שֶׁל יְהוּדֵי בַּגְדָד. מִכָּאן הִתְגַּלְגְּלָה הַשִּׂיחָה לְנוֹשְׂאִים שׁוֹנִים וּמְגֻוָּנִים, וְהַמּוֹשֵׁל לֹא הִסְתִּיר אֶת הִתְפַּעֲלוּתוֹ מִדְּבָרָיו הַנְּבוֹנִים שֶׁל רַבִּי עַבְּדַאלְלָה.

רַק לְבַסּוֹף, בְּהִסּוּס נִכָּר וּכִבְדֶרֶךְ אַגַּב, שְׁאָלוֹ הַמּוֹשֵׁל, אִם נָכוֹן הוּא כִּי הַיְּהוּדִים מְבַטְּלִים מֵרֹאשׁ אֶת תֹּקֶף שְׁבוּעוֹתֵיהֶם וּבְכָךְ מַתִּירִים לְעַצְמָם לְהִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר. רַבִּי עַבְּדַאלְלָה, שֶׁהֵבִין יָפֶה אֶת מָה שֶׁהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי כָּל הַפְּגִישָׁה, חִיֵּךְ חִיּוּךְ רָחָב. הוּא בִּקֵּשׁ מֵאַחַד הַנּוֹכְחִים לָגֶשֶׁת וּלְהָבִיא מַחֲזוֹר תְּפִלָּה, וּכְשֶׁהוּבָא, פְּתָחוֹ בְּ'כָּל נִדְרֵי'.

"תְּפִלָּה זוֹ מַתְחִילָה בַּמִּלִּים 'כָּל נִדְרֵי וְאֱסָרֵי', וּמִסְתַּיֶּמֶת בַּמִּלִּים 'כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה'", הִסְבִּיר הָרַב לַמּוֹשֵׁל. "אָנוּ מַתִּירִים רַק שְׁבוּעוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִן הַפֶּה בְּשׁוֹגֵג, וְגַם כָּאֵלֶּה, רַק נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת בְּעִנְיְנֵי דָּת וְלֹא שְׁבוּעוֹת בְּעִנְיְנֵי מָמוֹן". הַמּוֹשֵׁל הִתְנַצֵּל וְהֶחְלִיף מִיָּד אֶת נוֹשֵׂא הַשִּׂיחָה, וּלְבַסּוֹף נִפְרַד מִן הָרַב בִּלְחִיצַת-יָד חַמָּה וּמְמֻשֶּׁכֶת.

מֵאוֹתוֹ יוֹם נַעֲשָׂה הַמּוֹשֵׁל יְדִידוֹ הָאִישִׁי שֶׁל רַבִּי עַבְּדַאלְלָה סוֹמֵךְ. הוּא נָהַג לָבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, בְּעִקָּר בְּשַׁבָּתוֹת וּבְחַגִּים, לְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ עַל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם וּלְהִוָּעֵץ בּוֹ בִּבְעָיוֹת שִׁלְטוֹנִיּוֹת עֲדִינוֹת.