פרשת השבוע - שבועות

מגילת רות – מגילת החסד

אבימלך איש נעמי – פרנס הדור היה. אישיות זו היתה חייבת, בהשתרר הרעב, לשמש דוגמה לחסד, לסעד ולעזר לזולת. כקברניט ספינה, הנוטש אותה אחרון בעת טביעתה, נדרש אלימלך שלא לנטוש את עירו, עד לאחר שאחרון התושבים יעזוב את המקום. אך הוא העדיף "לברוח מן המערכה", לעקור מן הארץ ולרדת לשדה מואב.

אבימלך בוחר כמקום מגורים את שדה מואב, שם ככל הנראה, מצא אוירה חברתית, התואמת את הלך מחשבותיו. בוודאי הכיר את צו התורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" ואת הנימוק: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג, ד'-ה'), הוא העדיף לחסות בצילה של אומה זו, אולי משום שבהליכותיה ראה התאמה להליכותיו.

על רקע זה בולטות שתי הכלות הנוכריות - רות וערפה. שתי בנות מואב אלו החליטו להינשא לשני הבנים, מחלון וכיליון, וללוות אותם בחייהם ובמותם, למרות שבין שני העמים חוצצת מחיצה של ברזל, והפער בין שתי התרבויות לא ניתן לגישור.

מאוחר יותר הצטרפו שתי הכלות אל נעמי והלכו עימה לכיוון בית לחם. עורפה נעתרה לבקשת נעמי והפנתה לה עורף, ואילו רות, דבקה בחמותה ואמרה: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקיך אלוקי, באשר תמותי אמות, ושם אקבר".

רות ידעה לקראת אלו קשיים היא הולכת. אך הללו לא ריפו את ידיה.

כאשר מתקיימת השיחה הראשונה בין בועז לרות בשדה הקציר, אנו שומעים אותו אומר לה: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום". במסירותה של רות לנעמי, היו ביטויים כנים של חסד ורצון לסייע.

כשהגיעו לעיר "ותהום כל העיר עליהן". מפה לאוזן חלפה השמועה המפתיעה, כי "הגברת הראשונה" שבה. ההתרגשות היתה גדולה, ונשות העיר תמהו: "הזאת נעמי?" נעמי, שהבחינה במבטי התימהון הסבירה: "אל תקראנה לי נעמי: קראנה לי מרא, כי המר ש-ד-י לי מאד". והוסיפה: "אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה' – למה תקראנה לי נעמי, וה' ענה בי, וש-ד-י הרע לי".

המחסור היה חמור. נעמי שתקה ולא התלוננה על מר גורלה, ורות הבינה, שבגלל מעמדה הרם, נעמי אינה רשאית להשפיל את עצמה – לרדת לשדות, לחבור לעניים וללקט מן השיריים המיועדים לנמושות. כאן גילתה רות את חסדה הנוסף עם נעמי, היא זו שפתחה והציעה: "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים, אחר אשר אמצא חן בעיניו", ונעמי, במר נפשה, משיבה קצרות: "לכי בתי!" רות ידעה, לבטח, מה צפוי לה, לנוכריה זרה, בשדות בית לחם, אך היא אוגרת כוח ואומץ ויורדת לשדה.

בהשגחה פרטית היא נקלעה לחלקת השדה אשר לבועז. גישתו החיובית של בועז וחסדו המיוחד היוו קרן אור באפילה שמסביב.

תחילה הציע: "אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקין עם נערותי". לאחר מכן, לעת האוכל, כאשר הקוצרים ישבו לסעוד את ארוחתם, הציע לה לחם טבול בחומץ וקלי, שתאכל ותשבע.

בשלב מאוחר יותר, כשרות מצייתת להוראת חמותה, יורדת לגורן ומבקשת מבועז: "ופרשת כנפיך על אמתך", מבין הוא, מהי מידת החסד המוטלת עליו בשעה זו. לאחר שנתבררה לו מהי עמדתו של פלוני אלמוני, הגואל, בעל זכויות הקדימה – נחלץ בועז לעזרתה ונשא אותה לאשה. לא היה זה חסד עם רות בלבד, היה זה חסד גם עם מחלון המת, ועם נעמי הגלמודה, שלעת זקנתה גילתה, שיש לה "משיב נפש".

מגילת רות שולחת, איפוא, אצבע מרשיעה לעבר אלה, שהתכחשו למידת החסד והתעלמו מן העזרה ההדדית, ומעלה על נס את אלה, שידעו להתעלות, והפגינו, קבל עם, מעשי חסד, והטו שכם לנזקק הנתון במצוקה והמשווע לעזרה.

סיפור לחג שבועות

בְּאוֹקוֹפּ, עַיְרַת הֻלַּדְתּוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל-שֵׁם-טוֹב, הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי עָשִׁיר וְתַלְמִיד-חָכָם וּשְׁמוֹ ר' יוֹאֵל. תַּלְמִיד-חָכָם מֻפְלָג הָיָה, יְרֵא-שָׁמַיִם וּמְדַקְדֵּק בְּמִצְווֹת.

יוֹם אֶחָד חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ שֶׁל ר' יוֹאֵל לְקַיֵּם אֶת הַהֲלָכָה בְּשֻׁלְחָן-עָרוּךְ – "מִצְוַת-עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר-תּוֹרָה". אֶת הַמִּצְוָה הֶחְלִיט לְקַיֵּם בְּתַכְלִית הַהִדּוּר. קָנָה בְּנֵי-בָּקָר, אֶת בְּשָׂרָם חִלֵּק לַעֲנִיִּים וְהָעוֹרוֹת עֻבְּדוּ לִקְלָף לְשֵׁם כְּתִיבַת סֵפֶר-תּוֹרָה מְהֻדָּר.

הֵבִיא לְאוֹקוֹפּ סוֹפֵר סְתָ"ם מֻמְחֶה וִירֵא-שָׁמַיִם, הוֹשִׁיבוֹ בְּבֵיתוֹ חֳדָשִׁים רַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּכְתֹּב אֶת סֵפֶר-הַתּוֹרָה. יוֹם-יוֹם טָבַל הַסּוֹפֵר בְּמִקְוֵה-טָהֳרָה וְשָׁקַד עַל מְלַאכְתוֹ. כְּשֶׁהֻשְׁלְמָה כְּתִיבַת הַסֵּפֶר, בִּקֵּשׁ הֶעָשִׁיר לַעֲרֹךְ בְּבֵיתוֹ סְעוּדַת-מִצְוָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאֶרֶת, עַל-פִּי הַהֲלָכָה שֶׁ"עוֹשִׂים סְעוּדָה לְגָמְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה".

לַסְּעוּדָה הִזְמִין ר' יוֹאֵל אֶת כָּל חֲשׁוּבֵי אוֹקוֹפּ – אֶת הָרַבָּנִים וְהַדַּיָּנִים, אֶת הַשּׁוֹחֲטִים וְהַחַזָּנִים, אֶת הָעֲשִׁירִים וְרָאשֵׁי-הַקָּהָל. הוּא עַצְמוֹ, שֶׁכָּאָמוּר תַּלְמִיד-חָכָם הָיָה, הִתְבּוֹדֵד כַּמָּה יָמִים בְּחַדְרוֹ כְּדֵי לְהָכִין אֶת הַדְּרָשָׁה שֶׁיִּשָּׂא בְּעֵת הַסְּעוּדָה לִפְנֵי לַמְדָנֵי אוֹקוֹפּ וְנִכְבָּדֶיהָ.

בֶּרְל, שׁוֹאֵב-הַמַּיִם שֶׁל אוֹקוֹפּ, לֹא הָיָה בֵּין הַמֻּזְמָנִים. הוּא לֹא נִמְנָה עִם 'כְּלֵי-הַקֹּדֶשׁ' שֶׁל הָעֲיָרָה, וְכָל-שֶׁכֵּן עִם עֲשִׁירֶיהָ. אִישׁ פָּשׁוּט הָיָה, בַּעַל-מְלָאכָה, שֶׁמִּדֵּי בֹּקֶר הִשְׁכִּים קוּם לַתְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת 'חֶבְרֶה תְּהִלִּים'. בָּאֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַזֶּה, וּבֶרְל בֵּינֵיהֶם, נָהֲגוּ מִדֵּי בֹּקֶר לְאַחַר הַתְּפִלָּה לִקְרֹא אֶת כָּל סֵפֶר הַתְּהִלִּים וְרַק לְאַחַר מִכֵּן לָצֵאת לְפָעֳלָם, לְהִשְׂתַּכֵּר לְמִחְיָתָם.

כְּשֶׁנּוֹדַע לְבֶרְל כִּי בְּבֵיתוֹ שֶׁל ר' יוֹאֵל הֶעָשִׁיר תֵּעָרֵךְ סְעוּדַת-מִצְוָה לִכְבוֹד סֵפֶר-הַתּוֹרָה הֶחָדָשׁ, שִׁעֵר בִּתְמִימוּתוֹ, שֶׁכָּל יְהוּדִי אוֹהֵב תּוֹרָה רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחָה זוֹ. לָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַשַּׁבָּת הַבְּלוּיִים שֶׁלּוֹ, הֵיטִיב אֶת מַרְאֵהוּ וּבָא לְבֵיתוֹ שֶׁל הַגְּבִיר. בְּטִבְעִיּוּת גְּמוּרָה הִתְיַשֵּׁב בֶּרְל בֵּין הַמֻּזְמָנִים הַמְּכֻבָּדִים.

כְּשֶׁרָאָה הַגְּבִיר אֶת בֶּרְל שׁוֹאֵב-הַמַּיִם יוֹשֵׁב בַּמָּקוֹם הַמְּיֹעָד לְתַלְמִידֵי-הַחֲכָמִים, קָרַב אֵלָיו בְּמַבָּט זוֹעֵף וְסִנֵּן מִבֵּין שְׂפָתָיו: "וְכִי מִשּׁוּם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הַרְבֵּה תְּהִלִּים, רוֹאֶה אַתָּה אֶת עַצְמְךָ יַחְסָן וְאָדָם חָשׁוּב?!". הֵבִין בֶּרְל אֶת הָרֶמֶז, קָם, פִּנָּה אֶת מְקוֹמוֹ וְיָצָא מֵהַבַּיִת.

הַסְּעוּדָה הִתְנַהֲלָה כַּדָּת וּכַדִּין. גְּבִיעִים שֶׁל כֶּסֶף, נֵרוֹת דּוֹלְקִים בְּפָמוֹטוֹת יְקָרִים, חַלּוֹת קְלוּעוֹת, יַיִן מְשֻׁבָּח וְכָל מִינֵי מַטְעַמִּים. חֲבוּרַת כְּלֵי-זֶמֶר הֵיטִיבָה אֶת לֵב הַמְּסֻבִּים בְּנִגּוּנֵי שִׂמְחָה. שָׂמְחוּ הַמֻּזְמָנִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה, שָׁרוּ וְרָקְדוּ בְּמַעְגָּל לִכְבוֹדָהּ.

בִּמְיֻחָד גְּדוֹלָה הָיְתָה שִׂמְחָתוֹ שֶׁל ר' יוֹאֵל עַצְמוֹ. הוּא רִקֵּד וּפִזֵּז בְּעֹז לִכְבוֹד הַתּוֹרָה וּפָנָיו קָרְנוּ בְּאוֹר עִלָּאִי. בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הַחֲגִיגָה נָשָׂא אֶת דְּרָשָׁתוֹ הַבְּנוּיָה לְתַלְפִּיוֹת – שִׁלּוּב שֶׁל פִּלְפּוּל עָמֹק עִם בְּקִיאוּת מַרְשִׁימָה וְאִמְרוֹת-שֶׁפֶר מְשׁוֹבְבוֹת-לֵב.

כְּשֶׁנִּפְטַר לְשָׁלוֹם מֵאַחֲרוֹן הָאוֹרְחִים, עָלָה ר' יוֹאֵל עַל מִשְׁכָּבוֹ שָׂמֵחַ וְטוֹב-לֵב. בָּרוּךְ ה' לֹא נִכְשַׁל בִּלְשׁוֹנוֹ. הַפִּלְפּוּל קָלַח מִפִּיו לְלֹא תַּקָּלָה, וְלַמְדָנֵי הָעִיר לֹא הִסְתִּירוּ אֶת הִתְפַּעֲלוּתָם מֵחִדּוּשָׁיו שֶׁבָּהֶם יִשֵּׁר הֲדוּרִים בְּפֵרוּשׁ הַמִּצְוָה "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". בְּעוֹדוֹ אָפוּף נַחַת וְהַרְחָבַת-הַדַּעַת עָצַם אֶת עֵינָיו וְשָׁקַע בְּשֵׁנָה.

אַךְ מַלְאַךְ הַחֲלוֹמוֹת פָּקַד אֶת מִשְׁכָּבוֹ שֶׁל ר' יוֹאֵל. וּבַחֲלוֹמוֹ: סוּפָה עַזָּה הַמִּסְתַּעֶרֶת עָלָיו כְּנַחְשׁוֹל, עוֹקֶרֶת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ וּמְטַלְטֶלֶת אוֹתוֹ לַמֶּרְחַקִּים. הוּא עוֹמֵד לְבַדּוֹ בְּמִדְבָּר שׁוֹמֵם, מַבִּיט כֹּה וָכֹה. לְפֶתַע הוּא רוֹאֶה בַּיִת מוּאָר בְּאוֹר גָּדוֹל. הוּא נִכְנָס פְּנִימָה וּלְפָנָיו שֻׁלְחָן שֶׁסְּבִיבוֹ יוֹשְׁבִים יְהוּדִים הֲדוּרֵי-פָּנִים, לְבוּשִׁים בִּגְדֵי שׁוֹפְטִים.

רֹאשׁ הַשּׁוֹפְטִים קוֹרֵא בִּשְׁמוֹ וּמוֹדִיעַ לוֹ כִּי הוּא נִתְבָּע לְדִין-תּוֹרָה עַל-יְדֵי דָּוִד בֶּן-יִשַׁי, נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל, בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. מִיָּד קָם הַתּוֹבֵעַ עַל רַגְלָיו וְאוֹמֵר: "תּוֹבֵעַ אֲנִי אוֹתְךָ, ר' יוֹאֵל מֵאוֹקוֹפּ, עַל שֶׁזִּלְזַלְתָּ בְּסֵפֶר הַתְּהִלִּים שֶׁלִּי, וְעַל שֶׁהִלְבַּנְתָּ בָּרַבִּים אֶת פָּנָיו שֶׁל בֶּרְל שׁוֹאֵב-הַמַּיִם שֶׁקּוֹרֵא אֶת פְּסוּקֵי הַתְּהִלִּים בִּדְבֵקוּת, יוֹם-יוֹם".

מִיָּד אַחֲרָיו קָם הַקָּטֵגוֹר וּמְבַקֵּשׁ מֵהַשּׁוֹפְטִים לְהַטִּיל עַל ר' יוֹאֵל גְּזַר-דִּין חָמוּר, בְּשֶׁל מַעֲשֵׂהוּ – לֹא לְהָשִׁיב עוֹד אֶת נִשְׁמָתוֹ לְגוּפוֹ. ר' יוֹאֵל רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ אֶת הַדְּבָרִים וּבְשָׂרוֹ נַעֲשֶׂה חִדּוּדִין-חִדּוּדִין. הוּא רוֹעֵד כֻּלּוֹ וּלְשׁוֹנוֹ מְשֻׁתֶּקֶת לְגַמְרֵי.

הַסָּנֵגוֹר, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, מִתְיַצֵּב עַל מְקוֹמוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְשַׁכְנֵעַ אֶת הַתּוֹבֵעַ וְהַשּׁוֹפְטִים כְּאֶחָד, כִּי שׁוּם טוֹבָה לֹא תִּצְמַח מִנְּטִילַת נִשְׁמָתוֹ שֶׁל ר' יוֹאֵל. "לְהֶפֶךְ, אִם לֹא יָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ, לֹא תִּוָּדַע בָּרַבִּים הַמַּעֲלָה הַנִּפְלָאָה שֶׁבַּאֲמִירַת פְּסוּקֵי הַתְּהִלִּים!", טוֹעֵן הוּא. וְשׁוּב בָּאָה רוּחַ סְעָרָה וּמְטַלְטֶלֶת אֶת ר' יוֹאֵל חֲזָרָה לְמִטָּתוֹ.

כְּשֶׁהֵקִיץ ר' יוֹאֵל מִשְּׁנָתוֹ, הָיָה אֲחוּז אֵימָה, רָטֹב כֻּלּוֹ מִזֵּעָה קָרָה.

בְּיוֹם הַמָּחֳרָת, בֵּין תְּפִלַּת מִנְחָה לְעַרְבִית, שָׂם ר' יוֹאֵל פְּעָמָיו לְעֵבֶר בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַקָּטָן 'חֶבְרֶה תְּהִלִּים'. הוּא עָלָה עַל הַבִּימָה וּבִקֵּשׁ קֳבָל עָם אֶת סְלִיחָתוֹ שֶׁל בֶּרְל. לַמִּתְפַּלְּלִים הַהֲמוּמִים סִפֵּר אֶת כָּל הַסִּפּוּר – הָחֵל מִן הַסְּעוּדָה הַמְּפֹאֶרֶת שֶׁעָרַךְ אֶתְמוֹל בְּבֵיתוֹ, דֶּרֶךְ דִּבְרֵי הָעֶלְבּוֹן שֶׁהִטִּיחַ בְּבֶרְל, וְכָלֶה בַּחֲלוֹם-הַבִּעוּתִים שֶׁחָלַם בַּלַּיְלָה עַל מִטָּתוֹ.

מֵאוֹתוֹ יוֹם וָאֵילָךְ חָל מַהְפָּךְ בְּאִישִׁיּוּתוֹ שֶׁל ר' יוֹאֵל. הוּא חָדַל מִלְּהִתְהַדֵּר בְּלַמְדָנוּתוֹ וְנַעֲשָׂה אֶחָד מֵאוֹמְרֵי הַתְּהִלִּים. בֹּקֶר-בֹּקֶר הָיָה בָּא אֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת 'חֶבְרֶה תְּהִלִּים', יוֹשֵׁב בֵּין בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה הַפְּשׁוּטִים וְקוֹרֵא עִמָּם פִּרְקֵי תְּהִלִּים, בְּחֹם וּבְהִתְלַהֲבוּת.