פרשת השבוע - בראשית

פרפראות לשבת

''בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ'' (א - א)

בראשית – בראש כל דבר חייב אדם מישראל לדעת כי – ברא אלוקים את השמים ואת הארץ... (הה''ק רמ''ל מססוב). התורה שבכתב מתחילה באות ''ב'' – בראשית – ואילו התורה שבעלפה מתחילה באות ''מ'' – מאימתי קורין את שמע. רמז לכך מצוי בפסוק ''ודברת בם'', שדרשו עליו חז''ל ''ולא בדברים אחרים'' (יומא יט), כלומר – ודברת רק בדברים מן התורה שבכתב ומן התורה שבעל פה, המתחילות שתיהן באותיות ''בם'', ולא בעניינים אחרים שהם דברים בטלים. (מגיד תעלומה).

התורה נצחית היא. גם כיום עוד נמשך אותו ''בראשית ברא''. השם יתברך מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. בידוע, אומן שעושה כלי, כיוון שגמר מלאכתו שוב אין קיומו של הכלי תלוי באומן זה, ואילו הבריאה זקוקה תדיר למאמר פיו של הבורא. אם ינטל, חלילה, כח זה אפילו לרגע אחד, יחזור העולם לתוהו ובוהו. זה פירושו של: ''המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית''. (ספרים).

''ורוח אלוקים מרחפת על פני המים'' (א-ב)

זה רוחו של מלך המשיח (מדרש).

בעת שברא ה' יתברך את העולם, ברא אותו כפי שעתיד הוא להיות אחרי ביאת המשיח, נקי מכל רע. אולם, קילקל האדם בחטאו והשחית את העולם, עד שמוכרח הוא לעבור הרבה צרות וייסורים, גלויות ושעבודים, כדי להצטרף ולהזדכך מחדש, להיות ראוי למשיח. ברם, רוחו של משיח כבר היתה מרחפת לפני ה' יתברך עוד בעת הבריאה. (ספרים).

''ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה'' (א-ה)

קרא אלוקים לילה אין כתיב כאן אלא קרא לילה, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הרעה. הדא הוא דכתיב ''ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריא'' (מדרש).

''מאתו לא תצא הרעות'' אמר הכתוב, כי אפילו מה שנראה בעיני האדם כרעה, הרי בתכליתו לטובה הוא, אם כדי שיקבל את עונשו בעולם הזה, או אם כדי להגדיל את שכרו לעולם הבא. לפיכך ''אין הקב''ה מייחד שמו על הרעה'', משום שלגבי ה' יתברך הכל ''טוב'' הוא ואין כל ''רע'' קיים לפניו. רק בעיני האדם נדמה דבר זה או אחר שהוא ''רע''. על כך מביא המדרש את הפסוק: ''ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריא'', כלומר – יודע ה' יתברך את הצפון בתוך החשכה, את התכלית ואת הכוונה הפנימית שבצרה, וממילא יש לפניו רק טובה ואורה – ''ונהורא עמיה שריא''... (כתב סופר).

''ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן'' (א-ז)

נאמר במדרש, שלפיכך לא אמר הכתוב ''כי טוב'' ביום השני, משום שנעשתה בו הבדלה בין המים שמתחת ומעל לרקיע, ובמקום שישנה הבדלה אין מקום ל''טוב''.

נשאלת איפוא הקושיא: הרי גם ביום הרביעי נעשתה הבדלה בין האור ובין החשך, ולמה נאמר שם ''כי טוב''?

ברם, בין אור לחשך, שהם שני מושגים מנוגדים זה לזה, צריך להיות הבדל וההבדל הוא דווקא רצוי וטוב, משום שאור וחשך אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אבל מים ומים הרי דבר אחד הם וכאשר מבדילים בין שנים שהוא אחד, אין זה ''טוב''.

בני אדם בעלי דעה אחידה צריכים להיות מאוחדים והפירוד ביניהם הוא סימן לרעה. ואילו פירוד בין טובים ורעים הוא דווקא סימן לטובה... (מפי שמועה).

''ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'' (א- ח)

אצל יהודים הולך היום אחרי הלילה, והלילה מתייחס אל היום הבא; ואילו אצל הגויים הולך הלילה אחרי היום והלילה מתייחס אל היום החולף.

הלילה מסמל חשך ויסורים, דינים ופורענויות, שהרי היהודים תחילה סובלים הם צרות ויסורים ולסוף זורח להם היום עם שמש ישועה ומרפא. ואילו לגבי אומות העולם הדברים הפוכים; תחילה זורח עליהם היום, אך סופם הלילה; כדרך שאמרו חכמינו: ''צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, והרשעים תחילה שלוה וסופן יסורים''. (אמרי שפר).

לפיכך אצל היהודים השבת ביום השביעי של השבוע, ואצל אומות העולם ביום ראשון של השבוע, משום שהיהודים – תחילתם עמל ויגיעה וסופם מנוחה ושלוה, בעוד שהגויים – תחילתם מנוחה ושלוה וסופם עמל ויסורים... (שם).

מה הטעם לא נאמר ''יום ראשון'', כשם שנאמר ''יום שני'', כי אם ''יום אחד''?

משום ש''ראשון'' פירושו, שהיום הראשון שייך לימים הבאים אחריו, שהוא ראשון להם. ברם, לאמיתו של דבר היה אז יום זה מיוחד במדרגתו, מבלי כל קשר אל שאר הימים; שכן ביום הראשון נברא ה''אור'' שנגנז אח''כ לצדיקים לעתיד לבוא, מכיוון שלא היה העולם כדאי להשתמש בן (ראה פסוק ג'), וממילא היה זה יום ''אחד'' ולא ''ראשון'', שהיה מיוחד במינו ובמדרגתו... (משך חכמה).

''ויקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה'' (א-ט)

לכאורה נראות שתי המילים ''ותראה יבשה'' כמיותרות בפסוק? ברם, מרומזים כאן דברי חכמינו, שאמרו לגבי קריעת ים סוף, כי עוד בעת הבריאה התנה ה' יתברך תנאי עם הים שייקרע לפני בני ישראל – ''וישב הים לאיתנו, לתנאו הראשון''. וזה משמעו של הפסוק: ''ויקוו המים אל מקום אחד'' ויתהווה ים, אך מתנה אני תנאי, כי ''ותראה היבשה'', כלומר, לכשיהיה צורך בכך למען בני ישראל, תתגלה היבשה אפילו במקום שנקוו בו המים והיו לים... (אמרי שפר).

''נעשה אדם'' (א-כו)

בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם... חסד אמר יברא... ואמת אמר אל יברא שכולו שקרים... צדק אמר יברא... שלום אמר אל יברא שכולו קטטה. מה עשה הקב''ה, נטל אמת והשליכו לארץ (מדרש).

מה טעם הושלך לארץ רק ה''אמת'', והלא גם ה''שלום'' אמר ''לא יברא''?

ברם, משמשליכים את האמת יש כבר גם הרבה ''שלום''. אימתי ישנה מחלוקת בין בני אדם? כאשר כל אחד נלחם ונאבק למען ה''אמת'', למען כל דבר הנחשב לאמת בעיניו. ואילו כשבני אדם מסיחים דעתם מן האמת, ממילא אין מקום למחלוקת ול''שלום'' אין עוד מה לקטרג... (בשם הה''ק מקוצק ז''ל).

ותרא האשה...ותתן גם לאשה עמה ויאכל (בראשית ג-ו)

מפני מה חטא אדם הראשון מפני שראה שתים ולא ראה שלש (מדרש פליאה)

יש לומר שהדברים מכוונים כאן לשלושת הדברים, שאמר עקיבא בן מהללאל "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות פ"ג מא). אדם הראשון הלא היה "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא" ולא ראה אלא שני דברים "לאן אתה הולך ו"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ולכן בא לידי חטא. (קול דודי בשם הגר"א לוקט ממעיינה של תורה)

מאורי הדורות בראי הפרשה

"ויאמר ה' אלהי-ם לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (ב/יח) - יבמות סג: א"ר אלעזר [הוא ר' אלעזר בן פדת שפעל בדור ב' לאמוראי א"י, והיה מגדולי תלמידי ר' יוחנן] : כל אדם שאין לו אשה אינו "אדם" שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (א/כז)... ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו? זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו.... ב"ר יז: "לא טוב היות האדם..." - תני רבי יעקב [הוא ר' יעקב בן קרשי, שפעל בדור ד' לתנאים והוא שרמז לרשב"ג הנשיא, לשנות את מס' עוקצין, כשביקשו ר' מאיר ור' נתן להורידו מנשיאותו]: כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה, בלא טובה... סוטה יז: ר' עקיבא [התנא האדיר והמופלא פעל בדור ג'. תלמידם של ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' יהושע בן חנניה ונחום איש גם זו] דרש: "איש ואשה", זכו - שכינה ביניהן [אותיות י"ה], לא זכו - אש אוכלתן [תסיר אות יו"ד מאיש וה"א מאשה, נותר אש – אש]. ברכות ח': במערבא [בא"י], כשנשא אדם אשה, אמרו לו כך: מצא או מוצא? "מצא" - דכתיב "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'" (משלי יח/כב), "מוצא" - דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז/כו). יבמות סג: רב [תנא הנזכר בברייתא ומגדולי האמוראים. פעל בדור א' בבבל. קיבל מר' חייא דודו ומרבינו הקדוש, והיה חבר לשמואל], היתה אשתו מצערתו.כשאמר לה: עשי לי עדשים – עשתה לו פולים, כשאמר לה: עשי לי פולים, עשתה לו עדשים. כשגדל חייא בנו היה מהפֵּך דברי אביו. אמר רב לבנו: הטיבה אמך. אמר לו חייא בנו: אני הוא שהפכתי את דבריך. אמר לו: זו שהבריות אומרים: "היוצא ממך מלמדך חכמה", אעפ"כ לא תעשה כן, שנאמר "לִמְּדו לשונם דַּבר שקר" (ירמ' ט/ד). פרפראות לתורה: מעשה ברב גדול בתורה, שאיתרע מזלו ונשא אשה שמיררה את חייו ועוד היתה נוהגת להכריז באזני כל הבאים לביתה, שאינה נופלת מבעלה הגאון. אמר הרב לידידיו: עתה מובנת לי הסתירה לכאורה בדברי שלמה המלך, שפעם אמר: "ומוצא אני מר ממות את האשה" ופעם אומר "מצא אשה מצא טוב". ש"איש" – עולה בגימט' 311, ו"אשה" עולה 306, מכאן עלינו להסיק כשהאשה נוהגת כפחותה מעט מבעלה, יתקיים "מצא אשה מצא טוב". אולם כשאשתו חשה עצמה מעולה כבעלה, ואינה נופלת ממנו, מתקיים בה "האשה" בגימט' 311 כמנין "איש" ולפיכך אומר: ומוצא אני מר ממות את האשה".

סיפור לשבת

בְּאֶחָד מִמַּסְּעוֹתָיו נִקְלַע הַצַּדִּיק רַבִּי זוּשָׁא מֵאֲנִיפּוֹלִי לְפוּנְדַּק-דְּרָכִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ כָּל מַעֲיָנָיו נְתוּנִים לִיהוּדִי שֶׁבְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת רַבִּים נָמֵק בְּבֵית-הַסֹּהַר, בִּגְלַל חוֹב כַּסְפִּי גָּדוֹל שֶׁהִתְקַשָּׁה לִפְרֹעַ. מִשְׁפַּחַת הָאָסִיר שִׁוְּעָה לְעֶזְרָה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ. כְּשֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר לְרַבִּי זוּשָׁא נִרְתַּם לְלֹא שְׁהוּת לְגִיּוּס הַכֶּסֶף שֶׁיָּבִיא לְשִׁחְרוּר הַיְּהוּדִי מִמַּאֲסָרוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ מִמְּצוּקָתָהּ.

בְּעוֹדוֹ יוֹשֵׁב וְסוֹעֵד אֶת לִבּוֹ, שָׁקוּעַ בְּשַׂרְעַפָּיו, קָלְטוּ אָזְנָיו שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא קוֹלוֹת צִיּוּץ צַוְחָנִיִּים וְשִׁקְשׁוּק כְּנָפַיִם נִמְרָץ. קָם מִמְּקוֹמוֹ וְהָלַךְ בְּעִקְּבוֹת הַקּוֹלוֹת. לְעֵינָיו נִגְלָה כְּלוּב קָטָן, שֶׁבּוֹ הִתְעוֹפְפוּ מִצַּד לְצַד כַּמָּה צִפּוֹרֵי דְּרוֹר.

מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹרִים נִכַּר הָיָה כִּי אֵין זֶה מָעוֹף שֶׁל חֶדְוָה וְשַׁעֲשׁוּעַ, אֶלָּא נִסְיוֹנוֹת נוֹאָשִׁים לְהֵחָלֵץ מִתּוֹךְ הַכְּלוּב. נִכְמְרוּ רַחֲמָיו שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא עַל הַצִּפּוֹרִים, שֶׁיַּד אָדָם שָׁלְלָה מֵהֶן אֶת הַחֹפֶשׁ וְהַמֶּרְחָב וְגָזְרָה עֲלֵיהֶן חַיִּים בִּתְנָאֵי צְפִיפוּת אַכְזָרִיִּים.

"מְכַתֵּת אָנֹכִי אֶת רַגְלַי מֵעִיר לְעִיר לְשֵׁם מִצְוַת פִּדְיוֹן-שְׁבוּיִים", חָלְפָה מַחְשָׁבָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא, "וְהִנֵּה כָּאן, מַמָּשׁ מוּל עֵינַי, צִפּוֹרֵי דְּרוֹר שְׁבוּיוֹת... וְכָל זֹאת בְּשָׁעָה שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה עָלֵינוּ לְצַעֵר בַּעֲלֵי-חַיִּים". נִגַּשׁ רַבִּי זוּשָׁא לְאֶחָד מֵעוֹבְדֵי הַפּוּנְדָּק וְשָׁאַל עַל בַּעַל-הַבַּיִת. "בַּעַל הַפּוּנְדָּק עָזַב אֶת הָעִיר וְיַחְזֹר רַק מָחָר", הֵשִׁיב לוֹ הָעוֹבֵד.

בְּלִי אֹמֶר וּדְבָרִים שָׁב רַבִּי זוּשָׁא אֶל הַכְּלוּב, אֲחָזוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְיָצָא עִמּוֹ אֶל מִחוּץ לַפּוּנְדָּק. שָׁם, בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ, הֵסִיט אֶת שַׁעַר הַכְּלוּב וְשִׁחְרֵר לִרְוָחָה אֶת הַצִּפּוֹרִים הַכְּלוּאוֹת. הַצִּפּוֹרִים חָגוּ מֵעַל רֹאשׁוֹ שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא כַּמָּה שְׁנִיּוֹת, מָשָׁל בִּקְּשׁוּ לְהוֹדוֹת לְמֵיטִיבָן, וּלְאַחַר מִכֵּן פָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם וְנָפוֹצוּ לְכָל עֵבֶר. חִיּוּךְ שֶׁל עֹנֶג הִתְפַּשֵּׁט עַל שְׂפָתָיו שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא, שֶׁהֶאֱמִין כִּי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַנָּכוֹן. אֶת הַכְּלוּב הָרֵיק הֶחְזִיר לִמְקוֹמוֹ.

לְמָחֳרָת, בְּטֶרֶם הִמְשִׁיךְ רַבִּי זוּשָׁא לְדַרְכּוֹ, שָׁב בַּעַל הַפּוּנְדָּק. עַד מְהֵרָה הִבְחִין בַּכְּלוּב הָרֵיק הַפָּתוּחַ לִרְוָחָה. בֵּרוּר קָצָר הֶעֱלָה כִּי יָדוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ הָאַלְמוֹנִי הָיְתָה בַּמַּעַל. רוֹתֵחַ מִזַּעַם נִגַּשׁ אֶל רַבִּי זוּשָׁא וַאֲחָזוֹ בְּגַסּוּת בְּדַשׁ בִּגְדּוֹ. "לָמָּה עָשִׂיתָ אֶת זֶה?!", צָעַק בְּטוֹן מְאַיֵּם.

רַבִּי זוּשָׁא הִתְקַשָּׁה לְהִזָּכֵר בְּמַעֲשֶׂה רַע שֶׁעָשָׂה וְשֶׁעָלָיו הוּא נִדְרָשׁ לְהָגֵן כָּעֵת. "הַצִּפּוֹרִים!", צָוַח בַּעַל הַפּוּנְדָּק. "מִי נָתַן לְךָ רְשׁוּת לִשְׁלֹחַ יָד בַּצִּפּוֹרִים שֶׁצַּדְתִּי בְּמוֹ-יָדַי וְהֵבֵאתִי לְכָאן?!".

עַל-אַף הַמַּצָּב הַלֹּא-נָעִים חִיֵּךְ רַבִּי זוּשָׁא בְּרֹךְ אֶל הָאִישׁ. "דָּוִד הַמֶּלֶךְ, נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בִּתְהִלִּים: 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו'. הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָס וּמְרַחֵם עַל כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה, גַּם עַל צִפּוֹר עֲלוּבָה שֶׁהֻכְנְסָה לְתוֹךְ כְּלוּב קָטָן כְּדֵי לְשַׁעְשֵׁעַ בְּנֵי-אָדָם", אָמַר.

זֶה הָיָה הָרֶגַע שֶׁבּוֹ פָּקְעָה כָּלִיל סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל בַּעַל הַפּוּנְדָּק. בְּיָדוֹ הָאַחַת הִדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ בְּבִגְדּוֹ שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה הָלַם בּוֹ בְּאֶגְרוֹפָיו. עָצוּב וְחָבוּל עָזַב רַבִּי זוּשָׁא אֶת הַפּוּנְדָּק, לֹא בְּטֶרֶם שִׁלֵּם אֶת דְּמֵי הַלִּינָה וְהָאֲרוּחוֹת.

מַסָּעוֹ שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא הֻשְׁלַם רַק כַּאֲשֶׁר הִצְטַבֵּר בְּיָדוֹ מְלֹא הַסְּכוּם שֶׁנִּדְרַשׁ כְּדֵי לִפְרֹעַ אֶת חוֹבוֹ שֶׁל הָאָסִיר הָאֻמְלָל וְלִפְדּוֹתוֹ מִכִּלְאוֹ.

זְמַן קָצָר לְאַחַר מִכֵּן פָּגַשׁ רַבִּי זוּשָׁא אֶת אָחִיו, רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ, וְהַשְּׁנַיִם סִפְּרוּ זֶה לָזֶה אֶת קוֹרוֹתֵיהֶם בַּתְּקוּפָה שֶׁבָּהּ לֹא הִתְרָאוּ. בֵּין הַשְּׁאָר סִפֵּר רַבִּי זוּשָׁא לְאָחִיו עַל הַצִּפּוֹרִים שֶׁשִּׁחְרֵר בַּפּוּנְדָּק וְעַל הַמַּכּוֹת שֶׁסָּפַג בִּגְלַל זֶה מִבַּעַל הַפּוּנְדָּק. "לֹא בְּכָל יוֹם זוֹכֶה אָדָם לִסְפֹּג מַכּוֹת לְמַעַן בַּעֲלֵי-חַיִּים", הֵגִיב רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ בְּחִיּוּךְ.

חָלְפוּ שָׁנִים. יוֹם אֶחָד הֵסֵבּוּ רַבִּי זוּשָׁא וְרַבִּי אֱלִימֶלֶךְ לִסְעוּדָה מְשֻׁתֶּפֶת. בְּעוֹדָם נוֹטְלִים אֶת יְדֵיהֶם הוֹפִיעַ בַּפֶּתַח עָנִי לָבוּשׁ בְּלוּיֵי-סְחָבוֹת. רָמַז רַבִּי זוּשָׁא לְאָחִיו לְהַבִּיט לְעֵבֶר הֶעָנִי. לְאַחַר שֶׁבֵּרְכוּ עַל הַפַּת וְטָעֲמוּ מִמֶּנָּה, בִּקֵּשׁ רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ מֵאָחִיו הֶסְבֵּר לִרְמִיזָתוֹ. "מִיָּד תָּבִין", אָמַר לוֹ רַבִּי זוּשָׁא וְסִמֵּן לֶעָנִי לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם.

הֵחֵל רַבִּי זוּשָׁא לַחְקֹר אֶת הֶעָנִי עַל עֲבָרוֹ. מִתּוֹךְ תְּשׁוּבוֹתָיו לָמַד רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ כִּי מְדֻבָּר בְּאוֹתוֹ בַּעַל פּוּנְדָּק שֶׁהִכָּה אֶת רַבִּי זוּשָׁא מִשּׁוּם שֶׁשִּׁלֵּחַ לַחָפְשִׁי אֶת הַצִּפּוֹרִים. "מָה עָלָה בְּגוֹרַל פּוּנְדָּקְךָ וְכֵיצַד הִגַּעְתָּ לְמַצָּבְךָ הַנּוֹכְחִי?", הִתְעַנְיֵן רַבִּי זוּשָׁא בְּהִשְׁתַּתְּפוּת כֵּנָה. הֶעָנִי גּוֹלֵל בְּאָזְנֵי הַשְּׁנַיִם אֶת מַסֶּכֶת תְּלָאוֹתָיו שֶׁהוֹבִילָה לְאָבְדַּן כָּל כַּסְפּוֹ וּרְכוּשׁוֹ. רַבִּי זוּשָׁא לֹא הִזְכִּיר לָאִישׁ, אֲפִלּוּ בְּרֶמֶז, כִּי כְּבָר נִפְגְּשׁוּ בֶּעָבָר, עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה אֶת נְסִבּוֹת הַמִּפְגָּשׁ...

לְאַחַר הִתְיָעֲצוּת קְצָרָה בֵּין הָאַחִים הוֹצִיא כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֶת צְרוֹר הַכֶּסֶף שֶׁהָיָה בְּכִיסוֹ. בִּשְׁנֵי הַצְּרוֹרוֹת הִצְטַבְּרוּ סְכוּמֵי כֶּסֶף לֹא-מְבֻטָּלִים, שֶׁנֶּאֶסְפוּ לְשֵׁם צְדָקָה. הֵם הֶעֱנִיקוּ לֶעָנִי הַמֻּפְתָּע אֶת כָּל הַכֶּסֶף.

"דָּוִד נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר בִּתְהִלִּים 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו'", פָּנָה רַבִּי זוּשָׁא לֶעָנִי בְּנֹעַם. "הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא חָס וּמְרַחֵם עַל כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה. אַף אָנוּ נִצְטַוֵּינוּ לְהִדָּמוֹת לוֹ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו. קַח אֶת הַכֶּסֶף הַזֶּה וּבְעֶזְרַת ה' תַּצְלִיחַ לְהִתְיַצֵּב מֵחָדָשׁ עַל רַגְלֶיךָ וּלְשַׁקֵּם אֶת פַּרְנָסָתְךָ".

אֶפְשָׁר שֶׁהַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת, כְּמוֹתָן כְּבָר שָׁמַע פַּעַם, נִגְּנוּ עַל מֵיתְרֵי זִכְרוֹנוֹ שֶׁל בַּעַל הַפּוּנְדָּק, שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא. כְּשֶׁעֵינָיו מַבִּיעוֹת תּוֹדָה וּפִיו מַרְעִיף דִּבְרֵי שֶׁבַח וּבְרָכָה עַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא וְרַבִּי אֱלִימֶלֶךְ, יָצָא הֶעָנִי מִן הַבַּיִת וְנֶעֱלַם כִּלְעֻמַּת שֶׁהוֹפִיעַ.