המועצה הדתית רחובות

למד בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, ולאחר מכן בישיבת חברון בירושלים. בגיל שש עשרה הצטרף להגנה, ובעודו תלמיד בן שמונה עשרה היה בין ראשוני המגינים, והתנדב למבצעים נועזים, שזיכוהו באותות הצטיינות. במשך תקופה מסוימת שימש כר"מ בישיבת עץ חיים במונטרה בשוויץ.
נישא ליהודית, בתו של הרב דב כ"ץ, מחבר סדרת "תנועת המוסר". לאחר נישואיו שהה במשך שלוש שנים בעיר רמסגייט שבאנגליה, וכיהן בה כראש ישיבה בבית המדרש לרבנים ומורים. בשנת תשי"ח התמנה כהרב הצבאי של מחוז ירושלים ושימש בתפקיד במשך שבע שנים. במלחמת ששת הימים היה בקבוצת הרבנים הצבאיים שהתלוותה אל חטיבת הצנחנים בכיבוש הכותל המערבי.
למד דיינות, ובשנת תשכ"ה (1965) נתמנה לדיין בבית הדין הרבני בתל אביב. באותו זמן התגורר בקריית ישמח משה, וייסד שיעורים בסביון הסמוכה. בשנת תשכ"ח (1968) התמנה כרב הראשי ואב"ד רחובות, שם חיזק את מוסדות התורה העביר שיעורים לכל שכבות הציבור.
עלה לגנזו מרומים נר רביעי של חנוכה תשל"ב בליל הדלקת נר רביעי של חנוכה תשל"ד, עלו בסערה השמימה מו"ר הרב שלמה הכהן קוק זצ"ל, זוגתו הרבנית יהודית ע"ה ושני בניהם הרכים דן ונחמן. תאונת הדרכים המחרידה שבה נספו בני המשפחה הכתה בתדהמה את כל תושבי רחובות, יחד עם רבים, רבים שהכירו והוקירו את הרב זצ"ל ואת זוגתו הרבנית ע"ה. לפני ההלוויה נערכו דיונים היכן לקבור את ההרוגים - במקום מגוריהם רחובות או בסמוך לקבר אביו בטבריה. לבסוף הוחלט, על פי בקשת חותנו הרב דב כ"ץ, לקוברם בירושלים, עיר מגוריו. הזוג ובניהם מנחם-דן ונחמן-נתן נקברו בקבר משותף בחלקת הנביאים שבהר הזיתים, בסמיכות לרבים מבני משפחתם. לימים התגלתה צוואתו ובה נכתב שהוא מבקש לקוברו בהר הזיתים: "כן יזכנו ה' בתוך כל ישראל לקום לתחייה ולקפץ להר המוריה לעבודת בית המקדש אשר בה נשמח כולנו כהנים בעבודתם". לאחר מותם יצא לזכרם ספר הזיכרון "ראיתי בני עלייה".
השקפתו של הרב בנושא צבא ומלחמה, מבוטאת במאמר שכתב, בכותרת "הצעיר הדתי בשערי צה"ל" וכך כותב הרב: "כשתלכו להתגייס תרבו לשמוע דברים על חובתכם ה'אזרחית'. מונחי המחשבה של הנוער היהודי הדתי צריכים להיות שונים לחלוטין. אתם עושים דבר שהוא מעל ומעבר לחובה אזרחית. אתם יוצאים לקיים בגופכם את אחת המצוות היקרות והחשובות ביותר – שמירת בטחון העם. וזו צריכה להיות ההרגשה שתלווה אתכם, מן הראוי שנפסיק לחשוב במונחי המחשבה של הרחוב. מה צריך להרגיש חייל יהודי? כיצד הוא צריך לנהוג בקרב, תחת אש? אומר הרמב"ם בספרו "היד החזקה" בהלכות מלכים (ז,טו); 'ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו'. צריכה להיות הרגשת אחריות. חייל חושב מי אני חייל קטן, אינני קובע את תוצאות הקרב, אך אין הדברים כן. כל חייל בכל תפקיד, בכל מקום עלול להכשיל מלחמה גדולה וממשיך הרמב"ם ואומר 'כל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם' ... החייל הדתי צריך להיות שונה לא רק בקיום המצוות המעשיות שעליהן הוא צריך להיאבק – אלא גם מבחינת אישיותו. השפה ההתבטאות , הניבים צריכים להיות שונים... מהרגע הראשון צריכים להחליט באומץ לב: אנחנו נהיה חיילים טובים ונאמנים, אבל נשמור על כל היקר והקדוש לנו. בזאת גם נחזק את חוט השדרה של צה"ל, ע"י הכנסת רוח התורה בקרב מחנהו.

שני המאורות הגדולים, אישיות רבת פנים זו, לצידה של זוגתו הרבנית יהודית ע"ה, שהיתה "תלמיד חכם" בזכות עצמה, ושני המאורות הקטנים בניהם הרכים, עלו בסערה השמימה. זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.