יז' בתמוז

צום שבעה עשר בתמוז פותח את שלושת השבועות של ימי 'בין המצרים' שבהם נוהגים מנהגי אבלות. ביום זה ארעו לעם ישראל חמישה פורעניות, אך הסיבה לצום היא מפני שביום זה הצליחו הרומאים להבקיע את חומות ירושלים וניהלו בתוכה מלחמה קשה במשך שלושה שבועות, עד שביום ט' באב העלו באש את בית המקדש (השני).

הרמב"ם מסביר את עניינו של הצום: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו,מ): 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'...".

משמעות הצום היא, שלא די בתשובה וחשבון-נפש, אלא גם הגוף צריך להרגיש את העניין, ב"מיעוט חלבו ודמו" בגשמיות. על-כן, כל איש ואישה בריאים, מעל גיל מצוות, חייבים לצום בימים אלו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז לפי המשנה (תענית ד', ו), ואלו הם:

א. "נשתברו הלוחות הראשונים" על ידי משה רבנו, לאחר שבני ישראל עשו את העגל;

ב. "בוטל התמיד" - הפסיקו להקריב את קרבן התמיד, בוקר וערב, בגלל חוסר כבשים בעיר הנצורה (לפי יוסף בן מתייהו - בגלל חוסר אנשים מתאימים לעבודת קרבנות);

ג. "הובקעה חומת העיר";

ד. "שרף אפוסטמוס את התורה". איננו יודעים מי הוא היה, מתי זה היה ואיפה זה קרה, ויש כאן השערות רבות. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס החמישי, מימי החשמונאים, כמסופר בספר החשמונאים - א' (א', נו): "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש", אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. לפי השערה אחרת קרה הדבר בתקופת שלטון הרומאים, לפני המרד הגדול.

ה. "והעמיד צלם בהיכל". גם על מאורע זה איננו יודעים דבר ברור. לפי ו' החיבור - "והעמיד" - מניחים שהכוונה לאותו אפוסטמוס, ורמוזה כאן, אולי, העמדת פסל ציאוס במקדש בימי אנטיוכוס. לפי השערה אחרת הכוונה כאן להעמדת פסל יופיטר בבית המקדש בימי הגזרות של אדריאנוס (ר' שער ל"ג בעומר), לאחר שגירש את היהודים מירושלים והדביק לה את השם "איליא קפיטולינה".

לפי התלמוד הירושלמי (תענית ד', ה) הכוונה כאן למנשה מלך יהודה, שמסופר עליו ששם פסל האשרה אשר עשה בבית המקדש (מלכים ב' כ"ה, יז).

גם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בתמוז, בתשיעי בו. אך מכיוון שאין להטריח את הציבור יותר מדי, אין קובעים שני ימי צום סמוכים זה לזה; לכך קבעוהו ביום י"ז בתמוז - לפי שחורבן בית שני חמור לנו יותר.

דינים לי"ז בתמוז:

נהגו הספרדים, שבשבת שקודם לתענית מכריז שליח הציבור על הצום.

הקלו בצום י"ז בתמוז (וכן הדין בצום גדליה ובעשרה בטבת), שלא קיבלוהו אלא מתחילת היום, היינו משעלה עמוד השחר אך לא בלילה שלפניו. ולכן בלילה מותר לאכול ולשתות.

וכן הקלו לגבי חולה, אפילו אין בו סכנה, שפטור מלהתענות. וכן נשים מעוברות ומניקות, אם הצום מצער אותן ביותר או שמרגישות חולשה, פטורות מלצום. מכל מקום, גם הפטורים מלצום אסור להם להתענג ביום זה באכילה ושתייה במאכלים משובחים, רק יאכלו כפי הצריך להם. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על פי שפטורים מתענית, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף, מאכלים פשוטים, כדי שיתאבלו עם הציבור.

ומותרים בו ברחיצה, בסיכה ובנעילת הסנדל. אף על פי כן, אדם בריא - אם בעל נפש הוא - יחמיר ברחיצה ובסיכה אך לא בנעילת הסנדל, שלא ייראה מגוחך.

ויש להחמיר בי"ז בתמוז, וכן בעשרה בטבת, בכל הדרכים שנוהגים להחמיר מראש חדש אב ועד תשעה באב.

הישן בלילה ונעור קודם עלות השחר, אם התנה קודם שישן שיאכל לאחר קימה - מותר באכילה עד עלות השחר; לא התנה - נוהגים איסור. ויש מתירים לשתות, אפילו לא התנה, בפרט אם רגיל הוא בשתייה בקומו משנתו. ולפי הזוהר אין הדבר תלוי בתנאי, אלא אם ישן אסור לו לאכול אפילו התנה.

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה. ובתפילת שמונה עשרה בלחש אומרים 'עננו' ב'שומע תפילה', בין בשחרית ובין במנחה - כמנהג הספרדים. וכמנהג האשכנזים אין אומרים 'עננו' אלא בתפילת המנחה בלבד, אבל השליח-ציבור אומר גם בשחרית, בין 'גואל' ל'רופא'.

כל יחיד אומר 'עננו' במנחה, אפילו אינו גומר התענית עד הערב. אבל אם כבר אכל - אינו אומר 'עננו', וכן לא יעלה לתורה מפני שהקריאה היא של תענית והוא אינו מתענה. אבל אם נקרא לעלות, עולה מפני כבוד התורה.